העזרה הרפוּאית האמבּוּלטוֹרית במרפּאות קוּפ"ח התפּתחה 🔗
בהדרגה ומפעם לפעם הוכנסו בה שיפוּרים נוספים, עד שהגענוּ לבנין מסועף של מרפאות מסוּגים שונים ובעלות תפקידים שונים.
עקרון חשוּב אחד – “השיטה הסגוּרה” – שלט בקופ“ח מתחילת פעולתה, והיא: להגיש לחבר את העזרה במוסדות מיוּחדים משלה, ולא בדירות הרופאים. לעקרון זה נודעת חשיבוּת רבה להתפתחוּת המוסד ורמתו הרפוּאית. ע”י כך ניתנה להנהלה האפשרות לבקורת מלאה על עבודת צוות־העובדים, לא רק מבחינה כמוּתית ומספרית, אלא גם מבחינת טיב העבודה ובחירת העובדים המתאימים. זאת ועוד: עבודת הרופאים בצוותא היקנתה אפשרות נוחה לרופא להיוועץ בחברו; נמצא, כי אחד למד מרעהוּ והרמה הרפוּאית היתה בקו־עליה.
הרופא במרפּאה הכפרית היה קשוּר אל בית־החולים שבאיזורו – ופרט לבי“ח “הדסה” בירושלים בתקוּפה מסוּיימת – היה זה בית־החולים של קופ”ח, שהשפיע במידה לא פחוּתה על המרפאה העירונית, וכל זאת תודות ל“שיטה הסגוּרה” – “היקרה” כביכול. שכן אילוּ נקטה קופ"ח בדרך של פיזור עזרתה בדירות הפרטיות של הרופאים, ייתכן שהיא היתה חוסכת סכוּמים מסוּיימים, ואוּלי גם היתה פוטרת עצמה מבעיות חמוּרות של קליטת מאות־אלפי נפשות, באין לה בנינים מתאימים. אולם אין ספק, כי אז היתה לנו קופת־חולים בעלת רמה רפוּאית נמוכה בהרבה מזו של ימינו. עבודת הרופא בה לא היתה עדיפה על זו של הרופא הפּרטי וייתכן כי גם נופלת ממנה, באשר הטיפוּל היה בהכרח המוני יותר וכרוּך באי נוֹחוּת.
עם זאת אין להתעלם, כי עם כל חשיבותה העקרונית, נתלווּ ל“שיטה הסגוּרה” מגרעות רציניות; אם לא נשכיל לבטלן או לצמצמן עד למינימום האפשרי, הן עשוּיות להאפיל על יתרונותיה החשוּבים. הכוונה לריבוּי הצפיפוּת במרפאות הגוררת עמה טיפוּל המוני, פזיזוּת ושטחיות בעבודה, חוסר גישה אינדיבידוּאלית לחולה מצד כל הגורמים בכלל ובעקבות אלה – הרעת היחסים בין הרופאים לחולים שבטיפוּלם ועכירת־האוירה בכלל בין החברים למוסד. בד בבד עם הצפיפוּת והעמידה בתור ליד האשנב וליד דלתו של הרופא, גוברת והולכת העצבנוּת של הרופא ושל החולה כאחד. פתרון הבעיה הזאת טמוּן, איפוא, בהקמת מרפּאות ההולמות את תפקידן.
המרפאות לסוּגיהן 🔗
התא הראשון הוא המרפאה הכפרית, אשר בה משמשים רופא ואחות. לעתים קרובות אין מרפאה כזו פתוּחה בכל שעות היום ואף לא בכל יום, היות והרופא קשוּר למרפאות אחדות. עם כל פשטוּתה של המרפאה הכפרית, ועל אף בדידוּתו של הרופא העובד בה, יש לה גם יתרונות רבים: הטיפול אינדיבידוּאַלי יותר; ההיכרות בין הרופא לחולה עמוּקה יותר; ידיעת הרופא את חוֹלָיו ואת משפחותיהם, אורח חייהם ותנאי עבודתם – מקלה בהרבה על האיבחון והריפוּי.
המרכזים של קופ“ח צמחוּ לאט לאט. תחילה בי”ח אחד – בעין חרוד, שעבר משם לעפולה. “מרפאה־מרכזית” היתה יחידה לכל הארץ – של “הדסה” בירושלים – שאליה היוּ נודדים מדן ועד באר־שבע – או נכון יותר: מכפר־גלעדי עד באר־טוביה – כל חולי־עינים, חולי כיב־הקיבה, חולי עור והחולים במחלות כרוניות. עברנוּ התפתחוּת עצומה מהתחלה צנוּעה זו ועד למרפאות האזוריות והמרכזיות שלנוּ עם המוּמחים בכל המקצועות והמכוֹנים הגדולים על היקף עבודתם וצוּרתם. במרוּצת השנים נשתחררוּ יתר הערים מהזיקה לירושלים: תל־אביב בנתה את מרפאת “מזא”ה" מתוך התנדבוּת של פועלי העיר הזאת (ובסכוּם עצום – בשעתו – של 3,000 ל"י); אחריה בנתה חיפה את המרפאה ברח' החלוּץ; אף ירושלים, שאיחרה במקצת בגלל קירבתה אל “הדסה”, הקימה את המרפּאה ברח' בן־יהוּדה. בינתיים נוספוּ לנוּ בתי־חולים, אשר שימשוּ – מלבד ערכם העצמי – גם גורם רציני בהתפתחוּת המרפאות.
המרפאה המרכזית הראשונה הראוּיה לשמה, נוסדה בתל־אביב עם השלָמת הבנין ברח' זמנהוף בשנת 1936. באותו זמן נפתח גם בית־חולים ע"ש בילינסון ליד פתח־תקוה – ושני המפעלים האלה הטביעוּ את חותמם על התפתחוּת המוסד בחמש־עשרה השנים הבאות. המרפאות המרכזיות בחיפה ובירוּשלים אף הן בסימן התרחבוּת.
לפני 12־10 שנים נוצרה “המרפאה האזורית”, שנועדה לשמש יחידה רפוּאית מוּשלמת בתוך האיזור ומתפקידה להדק את הקשר בין החולה לרופאו – “רופא המשפּחה” – ולרתק את החולה לאיזורו. גם נקבעה “אחות מדריכה”, כדי לעזור לרופא ולחולה בפתרון בעיות חשוּבות. נוכח הנסיון של שנים אפשר לסכם, כי הן חבר־העובדים בקוּפ"ח והן הקהל ראוּ בסידוּרים החדשים שיפור רב בהגשת העזרה הרפוּאית בעיר. מה שאין כן בעיית הרופא המקצועי, שלא מצאה עדיין את פתרונה.
בקורת על המצב הקיים 🔗
בשנים 1951־1950 החריף המצב במרפאות העירוניות בגלל העליה ההמונית, החוסר ברופאים מקצועיים, בציוּד, ובעיקר – בשל המחסור החָמור בבנינים למרפאות, כאילו קיים מירוּץ־התחרות בין האוכלוסיה לבין המרפאה המשמשת אותה. אכן, עם כל בנין נוסף באה הקלה פורתא לחדשים מספּר. אוּלם כעבור תקוּפה קצרה מדביק מספּר התושבים את היקף המרפּאה באיזור. ושוּב צפות הבעיות הקודמות: צפיפוּת ליד האשנבים רדיפה אחרי מספּר לרופא, עמידה בתור ארוך, מחסור בחדרים, רופא מחכה עד שחברוֹ יסיים עבודתו כדי שיוּכל “לכבוש” את החדר, העבודה נעשית תוך רוגז בקרב העובדים והחולים.
מתברר, שבגלל השיטה הנוקשה מכניסים לפעמים לדירה בת 6־8 חדרים את כל הרופאים המקצועיים, מעבּדה, בית־מרקחת, מכון לריפוּי פיסיקלי, משרד וכו'. אם לנהוג לפי העקרונות הקודמים, דרוּש לכל אלה במרפאה אזורית מינימוּם של 18 חדר. לא זו בלבד שמציאת דירה מרוּוָחת כזאת כרוּכה בקשיים גדולים, אלא שהיא נראית גם מוּפרזת. בעוד אשר צמצום מספר הרופאים המקצועיים היה מאַפשר לשפר את המרפאה האזורית ב־8־10 חדרים ובעת הדחק – אף בפחות מזה.
אנו עדים, איפוא, לשימוּש מוּפרז ברופאים מקצועיים, שאין דוּגמתו בעולם. מספּר הביקוּרים (לרבות ביקוּרים במרפּאות ובבית־החולה חדשים וחוזרים) היה בערים תל־אביב, חיפה וירושלים בשנת 1949 אצל רופאים פנימיים וכלליים 637,476, לעומת 782,800 – אצל רופאים מקצועיים. יחס כזה בין הביקוּרים אצל הרופאים הכלליים והפנימיים לבין אלה אצל הרופאים המקצועיים – מתמיה ביותר. גם הפחתתם אצל הרופאים המקצועיים מן הסביבה שמחוּץ לעיר אינה משנה את המצב מיסודו. וכל זה נוכח המחסור הגדל והולך ברופאים מקצועיים!
הואיל ולכל מרפאה המקיפה 6,000־4,000 נפש נחוּץ רופא מקצועי לשעתיים לערך ליום (פרט לרופא־ילדים), מטילים על רופא מקצועי אחד עבודה בשנים־שלושה סניפים. נמצא, כי הרופא נחפז ממרפאה למרפאה, זמנו היקר אובד בנדידה, ועבודתו נעשית שטחית וּפזיזה, ביחוּד כאשר הוּא מוצא לפניו תור של ממתינים בקוצר־רוּח; מאידך גיסא, קשה לצמצם את עבודת הרופא המקצועי לסניף אחד או שנים, כדי לא להפסיד משעות־העבודה שלו.
אין לצייד בציוּד מקצועי משוּכלל כל מרפאה קטנה, כי הרופא שוהה בה שעות מספר בשבוע ורכישת הציוּד כרוּכה בהוצאות גדולות. אך גם העזרה המוּגשת במרפאה האזורית אינה מלאה; החולה נאלץ לפנות למרפאה הסמוּכה או למרפאה המרכזית, ולעתים דווקא במקרים הרציניים כמו שבירת־עצם וכו‘. נשאלת השאלה, מה עדיף: להוביל את החולה או הפצוּע כברת־דרך ארוכה יותר, אל מרפאה המצוּיידת במכון משוּכלל ובית־מרקחת גדול, שבה יקבל טיפוּל שלם יותר, או לאַפשר לו להיבדק תחילה במרפאה הקרובה לביתו אך להטריחו אח"כ, לצרכי הטיפולים השונים, למרפאה מרוחקת? כי מנַין יוּקחוּ החדרים, הרנטגנולוגים וכד’ בשביל כל מרפאה אזורית?
מסקנות 🔗
המסקנה היחידה שניתן להסיק, היא: פירוּק המרפאה המרכזית והמרפאה האזורית ויצירת תחנת ביניים – המרפאה המקצועית לפי התכנית הבאה:
א. מרפאה משפחתית־אזורית: לשירוּת 6־4000 נפש, תכלול 3־2 רופאים פּנימיים, רופא לעזרה ולתוֹרנוּת, רופא ילדים. האחראי: רופא כללי. 2 אחיות; חדר רפוּאות; מעבּדה קלינית קטנה.
ב. מרפאה מקצועית: לשירות 30־25 אלף נפש. תכלול את המחלקות: כירוּרגיה, נשים, עיניים, אף־אוזן־וגרון, עור, רנטגנולוגיה, מכון רנטגני לדיאגנוסטיקה ולכירוּרגיה, או לכירוּרגיה בלבד, מעבּדה קלינית, כימיה של הדם, בית־מרקחת, ריפוּי־שינים, תחנה לכּלבת. אחות אחראית; אחות סוציאלית; ועדות מקצועיות; תחנה לאֵם ולילד; מכון לריפוּי פיסיקלי; פקיד (ועוזר).
ג. מרפאה מרכזית: לשירות 100,000 נפש. תכלול את המחלקות: ריאות (עם רנטגן), עצבים, פסיכותּרפיה, פנימיות, אורטופדיה, נשים, כירוּרגיה, קרדיולוגיה (עם א. ק. ג.), עיניים, אף־אוזן־וגרון (עם חדר לניתוחים קטנים ולברונכוסקוֹפיה וכד'), אורולוגיה (עם רנטגן וחדר לטיפוּלים), עור, מכון רנטגן עם טומוגרף ומֵינוגרף, תּרפיה שטחית ועמוּקה, מעבּדה בקטריולוֹגית, כימית־קלינית, בית־מלאכה אורטופּדי, מכון פיסיקלי־חשמלי־הידרו־תּירפוֹיטי, התעמלוּת רפוּאית, איכשוּר, ועדות מקצועיות ראשיות, הנהלה מרכזית רק לאותו מחוז, ספריה גדולה.
על ידי סידוּר זה ברצוננו לקרב את הרופא המקצועי אל המכוֹנים והמעבּדות, ועם זאת אנו מקרבים את המכוֹנים והמעבּדות אל ביתו של החולה. מוּטב לוותר על נוחיות של החולה ובלבד לתת לו עזרה יסודית ומלאה יותר. עבודתו של הרופא המקצועי תהא יעילה יותר משיחדל להתרוצץ ממרפאה למרפאה, אלא ימשיך עבודתו בשקט ובעזרת אחות במרפאה אחת מסוּדרת, בעוד אשר מכוֹני־העזר נמצאים בסמוּך לו.
עם הצטופפוּת האוכלוסיה במדינה, בעתיד, יקטן ממילא המרחק בין המרפאות המקצועיות לבין אלה האזוריות. למוֹתר להדגיש, שהנהגת המרפאות המקצועיות תגרור אחריה קימוּץ רב בחדרים לצרכי המרפאות האזוריות וחסכון בשעות־עבודתם של הרופאים המקצועיים. לפי שיטה זו תיבנינה המרפאות המקצועיות בתכנית מוכנה מראש, ואילוּ את המרפאות הקטנות יוּקל עלינו לסַדר בדירות שׂכוּרות – דבר שיאַפשר גמישוּת רבה לגבי התפתחוּת המוסד בעתיד. יש להניח, כי הטלת תפקידים חשוּבים על המרפּאות המקצועיות תבטל את העוֹמס הרובץ על המרפּאות המרכזיות ואת שעות־עבודתם של הרופאים אפשר יהיה לנַצל לטובת בתי־החולים.
ביצוּע התכנית אינו מחייב לבטל מיד את הסדר הקיים במרפאות הותיקות, אלא צריך להתחיל בו עם ייסוּד המרפאות החדשות. בינתיים מן הראוּי להכין את הכלים הדרוּשים, את הבתים ואת הציוד, בהתאם למירשם הנ"ל. במקומות כמו פתח־תקוה, רחובות, חדרה, – הנתוּנות בסימן התרחבות – אפשר להגשים לאלתר את התכנית במלוֹאה. (אגב, אין לראות בתכנית זו אלא נוּסחה ראשונה ויש, כמוּבן, לנהוג בגמישות מסוּיימת בעת ביצוּעה).
התפקידים והבעיות של המרפאות לסוגיהן 🔗
המרפּאה הכפרית, הנפוצה גם בפרברי הערים, מהווה – ותהווה גם בעתיד – את היסוד של העזרה האמבוּלטורית בקופ"ח; דבר זה ניכר גם במספר המרפאות הכפריות – 548 – לעומת רק למעלה ממאה מרפאות מהסוגים האחרים. במרפאה קטנה כּזו שבה עסוקים רופא ואחות בלבד, אין נהוגה שיטת המספרים וחשבון “השעות”; הרופא עצמו מחַלק את עבודתו לפי מספר הנפשות שבאיזורו ונושא כלפיהם באחריות מלאה, בלתי־מחולקת. אולם דא עקא שבדידותו של הרופא, חוסר ההזדמנות להחליף דעות עם חברים למקצוע, עלולים ליטול ממנו במידה רבה את הבקורת העצמית ולהנמיך את רמתו המקצועית.
באחרונה החריפה בעיית הרמה הרפוּאית בכפר, ועל קוּפ“ח להשקיע מאמצים לתיקון מצב זה. יש לדאוג לרופאים מדריכים בכל מחוז ומחוז. לסדר לעתים מזומנות קורסים מיוחדים שיוקדשו לנושאים רפואיים שונים לאַרגן ביקורי הרופאים בבתי־החולים, לערוך הרצאות שבועיות במרפּאות המרכזיות והמקצועיות. ראוּי לזכור, כי הרמה הרפוּאית במוסד אינה נמדדת רק עפ”י הרמה של בתי־החולים שלה, אלא בעיקר לפי זו של כלל הרופאים. דרושים, לכן, טיפול מתמיד והשגחה מעוּלה על עבודתם של הרופאים במרפאות הכפריות.
במרפּאה (האזוֹרית) המשפּחתית עובדים כמה רופאים בצוותא והרמה הרפוּאית עולה. כאן התא הקולקטיבי הראשון. יש לשאוף לצמצם ככל האפשר את מספר האוכלוסים המזדקקים למרפאה כזאת, כדי למנוע בעד טישטוש אוֹפייה המשפחתי. בעבר היינו נתקלים בהתנגדותם של הרופאים הכלליים להפקעת הטיפּוּל הרפוּאי בילדים מן הטיפּוּל במשפּחה כוּלה. אוּלם הפרדה זו הוּכחה כנכונה.
החוסר במחלקות־ילדים בבתי־החולים שלנוּ (פּרט מאשר בביה"ח בעמק), גורם ליקוּי רב בעבודתנוּ; שכּן בדומה למחלקות אחרות בבתי־החולים, גם מחלקת־הילדים עשויה לשמור על הרמה המקצועית בפריפריה. קביעת האָחוֹת המדריכה הוכיחה את חשיבותה הרבה בעזרה ובהקלה שהיא מביאה לרופא ולחולה גם יחד, אולם סידור זה יצליח, רק אם תהיה דאגה מיוחדת להדרכת סוג זה של אחיות.
המרפאה המקצועית מהווה את הדרגה השניה במבנה של קופ"ח, בשמשה מוסד־מייעץ לרופא בעבודתו היומיומית. בעוד אשר במרפאה הכפרית והמשפחתית מוּכן הרופא לשירותו הישיר של החולה, הרי בשני השלבים העליונים – המרפאות המקצועית והמרכזית – עומד הרופא לרשותו של הרופא הכללי בלבד, ומשמש לו יועץ, מדריך ומכוון את שיטת הריפוי. אף במקצועות שבהם רשאי החולה לפנות במישרין למרפאה המקצועית, שלא באמצעות הרופא המטפל בו באיזורו, רצוי לחפש אחר סדרים שיבטיחו, כי הרופא המקצועי ישמש יועץ לרופא האזורי ויודיע לו על מהלך הטיפול.
כבר העירו פעמים רבות על הסכּנה הטמונה בספציאליזציה מופרזת, כאשר החולה פוסח על רופאו במרפאה המשפחתית ומזדקק לרופא מומחה בכל ענין קל; הרופאים המומחים מטפלים באבריו השונים בנפרד, ואין אחד מהם שיוכל לתת דעתו על החולה כולו. יהיה זה, איפוא, תפקיד מכובד בשביל הרופא הפנימי – שהוא גם האחראי במרפאה המקצועית – לכוון את החולה ולשמור על הקשר שבין המרפאה המקצועית למשפחתית, בסיועה של האחות המדריכה.
מבחינה עקרונית כולנו מבינים את הברכה הצפונה בשיטה, אשר לפיה יכול החולה לפנות לרופא המקצועי – רק באמצעוּת רופאו הכללי. אך להגשים עקרון זה קשה ביותר. החולה היהודי להוט אחרי הרופא המקצועי, כי היא רואה בו רופא “גדול יותר”. מאידך גיסא, חסרו בערים רופאים כלליים שיטלוּ על עצמם את האחריוּת בכל המקצועות, והם נטוּ להפנות בנקל את החולים לרופאים המקצועיים. גם העוּבדה שחדרוֹ של הרופא המקצועי נמצא בסמוּך לזה של הרופא הכללי השפיעה בכיווּן זה.
בסיכום הגיעה הועדה לידי המסקנה, כי בדרך כלל צריך לשאוף להפניית החולה אל הרופא המקצועי באמצעות המרפאה המשפחתית, ורק באותם המקצועות, שבּרור מלכתחילה כי ההזדקקות היא לרופא מקצועי (כגון: תאונות, שברי־עצם, התאמת־משקפים, פזילה וכו'), צריך לתת לחולה גישה ישירה למרפאה המקצועית.
מן הראוי, כּי המרפאה המקצועית תשמש, ברוב המקצועות וברוב המחלות השכיחות, תחנה סופית וכי בה גם יסתיים הטיפּוּל בחולה, מבלי להיזקק לשלבים גבוהים יותר של איבחוּן וריפּוּי. לשם כך נכללו בה, ככל האפשר, כל המקצועות והמכוֹנים (ריפוי פיסיקלי, מעבּדה, בית־מרקחת), העוסקים בטיפול ובריפוי מקצועי להמונים. במסגרת זאת צריכה המרפאה המקצועית להיות אוטונומית באיזור, ורק מקרים מיוחדים, נדירים ביותר, עליה להעביר למרפאה המרכזית.
המרפּאה המקצועית צריכה לשמש גם מרכז בכל יתר שטחי הרפואה באיזורה; בה צריכות להימצא התחנה לאֵם ולילד (במידה שהיא קיימת), אחות או עובדת סוציאַלית לשירוּת האיזור כוּלו, וּבה תקוּיימנה הישיבות והפּגישות הקבוּעות של רופאי־האיזור. וכן צריכה להתרכז בה התוֹרנוּת ללילה ולשבת. בעיה זו טרם מצאה את פתרונה בקוּפ“ח, ואפילוּ החריפה באחרונה. הסידורים הקיימים מהווים כיום פירצה רצינית בעבודת המרפאה “הסגורה”, כי בגללם נזקקים החברים לעזרה מבחוּץ. לכן הכרחי לקיים את התוֹרנוּת ע”י רופאי קופ"ח ובתוך המרפאות שלנו. בועדה הושמעה דעה על הצורך להבטיח לחבר תוֹרנוּת של 24 שעות ביממה (גם בשעות־הצהרים ובשעות־הערב המוּקדמות), כדי להגיש את כל העזרה בכל שעות היום והלילה ובכל ימות השבוּע. מכל מקום חייבים להבטיח, כי תוּגש במרפּאותינוּ העזרה המינימַלית בלילות, בשבתות ובחגים.
המרפאה המרכזית בפירמידה, אשר כּבּסיס לה משמשות מאות המרפאות הכפריות והמשפּחתיות, ובאמצעה קבוּעות המרפּאות המקצועיות – מהווֹת המרפּאות המרכזיות השלב העליון והאחרון בהגשת העזרה הרפוּאית לחברי קוּפּ"ח. המרפאה המרכזית צריכה להיות גם הסַמכוּת העליונה באישור הכניסה לבתי־החולים; והפוּנקציה שלה – יִעוּץ לרוֹפאים המקצוֹעיים.
ואלה התפקידים המוּטלים על המרפּאה המרכזית: ריכוּז המכוֹנים הגדולים והמחלקות שאינן מצוּיות במרפּאות המקצועיות (אורולוגיה, עצבּים ריאות וכו'), טיפּוּלים אבחנתיים וריפּוּיים, המַצריכים סידוּרים או מיתקנים מיוּחדים, וכן טיפּוּלים יסודיים ונדירים. אף במקצועות הרגילים, שבהם עוסקים רופאים גם במרפּאה המקצועית, יימצאוּ במרפּאה המרכזית רופאים בעלי הכשרה מיוחדת, אשר יהיו מסוגלים לשמש יועצים לרופאים המקצועיים. מחלקות מיוּחדות (כמו: בית־מלאכה אורטופּדי, תירפּיה עמוּקה ברנטגן, אלרגיה, שגרוֹן וכו'), לא תמצאנה בכל 15 המרפּאות המרכזיות, כי אם במרפּאות מסוּג זה אשר בשלוש הערים הגדולות (תל־אביב, חיפה וירוּשלים).
לגבי החולה הנזקק לבי“ח תשמש המרפאה המרכזית הפרוזדור אליו ולא ישוּלח שמה מבלי שעבר דרך המרפּאה המרכזית. מוּבן, שהכוונה למחלות כרוניות ולא למקרים של מחלות חריפות, שבהם רשאים כל הרופאים מכל המרפאות לקבוע את הצורך באישפוז. עם זאת מוטל על המרפאה המרכזית לשמש כעין מסַננת לגבי מקרים רבים, לנַסות לסַכם את האבחנה ולהתוות קו לריפּוּי בבית החוֹלה. בשטח זה נועד תפקיד חשוּב למרפּאה המרכזית שתוכל לסייע בפתרוֹן בעיית האישפּוּז. אמנם, במעברה ובצריף אין למצוֹא את הסידוּרים המתאימים לכך, אוּלם רבבות ומאות־אלפי חברים גרים בדירוֹת מתאימות ואף נוחות למדי וע”י סידוּרים נאוֹתים ניתן להעביר בהצלחה את הריפּוּי לבית החוֹלה במקום להכניסו לבית־החולים. גם ארצות עשירות, כמו ארצות הברית, הולכות בדרך זו. ידוּע ביה“ח מוֹנטיפיוֹרי בניוּ־יוֹרק המצטיין בטיפּוּל בחוֹלה בביתו הוּא (Home care). במקרים רבים של שחפת, כיב־הקיבה, שגרוֹן וכד', אפשר לעקוֹב אחר מהלך המחלה ולהגיש עזרה יעילה בביתו של החוֹלה. יתר על כן, רבים יעדיפוּ להישאר בביתם, במקום לנשוֹם את אווירת בית־החולים, – בתנאי, כמוּבן, שייעשוּ סידוּרים מתאימים והרופא יוּכל לבקר את החולה יום־יום ולהביא עמו מייעץ בזמן הצורך וכן אחוֹת. כך עשוּיה המרפּאה המרכזית לחסוֹך מיטות רבות בבתי־החוֹלים ולקמץ הוצאות מיוּתרות, הואיל וכל סידוּר יקר ביותר הדרוּש לטיפּוּל בבית החולה, הריהוּ זול פּי כמה מאשר החזקתוֹ בבית־החולים. אכן, דבר זה נכון עד גבוּל ידוּע; בעת הצורך, למשל, בבירוּרים אבחנתיים מוּרכבים, ביה”ח עדיף. אפשר לתאר גם שילוּב של בית־החולים עם בית החולה; אחרי טיפּוּלים אבחנתיים וניסוּיים ריפּוּיים בבית־החולים, מעבירים את החולה לביתו לתקוּפה מסוּיימת; ובהיות הצורך, מחזירים אותו לבית־החולים לשם השלמת הטיפּוּלים או שינוּיים בריפּוּי.
חשיבוּת רבה נודעת להקמת המרפּאה המרכזית בסמוּך לביה“ח, ואכן באי־אלה מקומות (רחובות, שרון, טבריה, חיפה) מתגשמת והולכת מגמה זאת. שם יכולים מנהלי המחלקות בביה”ח להקדיש חלק מזמנם למרפּאה המרכזית, תנאי יסודי להצלחה הוּא, שרופאי ביה“ח יראוּ בעבודתם במרפּאה המרכזית תפקיד רציני ולא יזלזלוּ בה, כנהוּג במקומות מסוּיימים: תנאי שני – שהמרפּאה תדע לשמור על עצמאוּתה ולא תיהפך כנספּח לביה”ח. המרפּאה המרכזית צריכה להיות שלב עליון בעזרה האמבוּלטוֹרית, ולא שלב נמוך של ביה"ח.
בין אם המרפּאה המרכזית תמצא בסמוּך לביה“ח ובין שתהיה במרחק ידוּע ממנו, רצוּי לסדר על ידה מספּר מיטות, שבהן אפשר יהיה להחזיק חולה יום־יומיים אחרי ניתוּח קל באוזן, ניקוּר לומבלי, ברונכוסקופיה וכד'. בקירבת ביה”ח קל יותר לבצע סידוּר זה, אבל יש לעשות מאמצים בכיווּן זה. בלית ברירה גם אפשר למצוא תחליף ולסַדר מעון־יום לחולים, כלומר: שהחולים ישהוּ במיטה ליד המרפּאה 14־12 שעות ביממה ובערב יחזרוּ לבתיהם. סידוּר כזה הוֹלם יפה את הטיפּוּל בבית־החולה, כמבואר לעיל.
המחלקה לרפואה תעשייתית 🔗
המחלקות לרפואה תעשייתית מרובות בארץ: כל שלוש המחלקות הקיימות (במשרד העבודה, בועה“פּ של ההסתדרוּת ובקוּפּ”ח) חסרות כוחות מקצועיים וציוד. מבלי לחוות דעה בדבר נחיצותן של כל המחלקות הללו, ברור שקופ"ח אינה יכולה לוותר בשום פנים על מחלקה תעשייתית משלה הממלאה תפקידים שונים (בדיקות הפועלים עם כניסתם לעבודה – לפחות במקומות־תעשיה מיוּחדים – פּיקוּח על מפעלים המסַכּנים את בריאוּת העובד הגשת עזרה ראשונה וכו'). קיים צורך דחוף לתאֵם את הפעולה בין שלושת המוסדות הקיימים. כן עלינו לדאוג להשתלמות רופאים אחדים (בייחוד במחלות מקצועיות), להדריך חובשים בפעולות מסויימות ולהרחיב את הפיקוח על הנוער גם במקומות עבודה בלתי־מסוכנים.
מספר הרופאים בתחילת 1951 ומספרם המשוער בסוף 1955
| רופאים כלליים | רופאי ילדים | רופ' מקצועיים | סה"כ | |
|---|---|---|---|---|
| המצב בתחילת 1951 | 569 | 98 | 227 | 894 |
| דרושים רופאים נוספים בשנים 1951־1955 | 531 | 179 | 451–471 | 1155–1175 |
| משוער לסוף 1955 | 1100 | 277 | 678–698 | 2049–2069 |
בכל אחת מהשנים 1955־1951 יהיו דרושים רופאים נוספים (בערך):
| רופאים | |
|---|---|
| רופאים כלליים | 106 |
| רופאים פנימיים | 15 |
| רופאי ילדים | 36 |
| רופאים כירורגים | 5 |
| רופאי נשים | 4 |
| רופאי עינים | 7 |
| רופאי א. או. ג. | 7 |
| רופאי עוֹר | 6 |
| רופאי רנטגן | 12 |
| רופאי ריפוי רנטגן | 2 |
| רופאי ריאות | 6 |
| רופאי עצבים | 9 |
| רופאי אורטופדים | 4 |
| רופאי אורולוגים | 2 |
| רופאי תעשיה | 1 |
| רופאי אלרגיה | 1 |
| רופאי שיגרון | 1 |
| רופאי ריפוי פיסיקלי | 3 |
| רופאים בקטריולוגים | 5 |
| רופאי אדמיניסטרציה | 4 |
| ס"ה רופאים לשנה | 236 |
| אחיות | 115 |
| עובדי־מעבדה | 25 |
| רוקחים | 15 |
| ס"ה עובדים רפואיים נוספים לשנה | 391 |
1951
-
מרכז קוּפת־חולים הטיל על ועדה מיוחדת לתכנן מחדש את עבודת המוסד, נוכח הגידוּל המהיר של האוכלוסיה. הועדה עבדה כשישה חדשים, בחנה את המצב במקומות, שמעה את חוות־דעתם של כל הגורמים והגישה את מסקנותיה, אשר שימשוּ נושא לדיון במרכז קופ“ח ובועד המפקח עליה. בעבודת הועדה השתתפוּ: ד”ר י. מאיר ז“ל (יו"ר), ויבדלוּ לחיים – ד”ר ו. אבּלס, ד“ר ש. סוקניק, ד”ר י. שתקאי וי. הלודניביץ. מפאת הענין הרב לציבוּר הרחב בפעולת הועדה, ניאות ד“ר י. מאיר בשעתו לפרסם תמצית הדברים על תיכנוּן העזרה במרפאות קופ”ח. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.