יותר ממאתיים שנה עברו מיום שהוציא רילאנדוס את ספרו המפורסם De spoliis temple Hierosolymitani (1716), המסתיים בסקירה היסטורית על גורלם של כלי־הקודש אחר חורבן הבית השני. בינתיים נתרבו המקורות ואפשר להשלים את התיאור הזה בפרטים אחדים1.
רילאנדוס פותח את סקירתו בהזכרת הרשימה של כלי־הקודש שהובאו, לפי דברי יוספוס (מלחמות, ו, 387–391), לרומי על־ידי טיטוס: “שתי מנורות הזהב, שולחנות, מזרקים וקערות, כלים מזהב, הפרוכות, בגדי הכוהנים הגדולים עם אבני־החן ועוד רבים מכלי עבודת־הקודש, כותנות הכוהנים ואבנטיהם, הרבה ארגמן ותולעת שני (שנצבר לצורכי הפרוכת)… ומלבד אלה הרבה מיתר כלי־המקדש וגם מעדִי־המקדש”. בבבלי גטין, נו, ב, נאמר, שטיטוס הביא את הכלים שבמקדש והניחן בשתי הפרוכות של הדביר “והושיבן בספינה לילך ולהשתבח בעירו”. “השתבחות” זו נתקיימה בתהלוכת־הנצחון (triumphus) של אביו ושל עצמו. שם הוצגו, לפי דברי יוספוס (שם, ז, 148–150) ולפי עדות התבליט המחוטב בקשת־הניצחון של טיטוס שברומי, מנורת הזהב, שולחן הזהב, ספר תורה ושאר הכלים משלל בית־המקדש. לפי יוספוס (שם, 161–162) נשמרו ספר התורה והפרוכות בארמון הקיסרים, ושאר כלי־הקודש הועברו למקדשה של אלת השלום (Pax), שבניינו נגמר בשנת 75. בימי הדריינוס ראה ר' אלעזר בן יוסי ברומי את הפרוכת ואת ציץ הזהב שעל מצנפת הכוהן הגדול2. מאז ועד תחילת המאה החמישית אין ידיעה על מקומם של כלי הקודש, אבל בזמן השדידה של אוצרות רומי מתרַבות העדויות. פּרוקופּיוס (מלחמת הגותים, א, 12, 41–42) מספר שבשנת 536/7 שמו הפראנקים מצור על קארקאסון (Carcassonne) בדרום צרפת), מפני ששם נטמנו האוצרות שנשדדו ברומי על־ידי אלאריך (בשנת 410), וביניהם גם “אוצרות שלמה המלך שנשדדו על־ידי הרומאים בירושלים בימי קדם, ורובם היה מצופה באבני־שוהם יקרות”. יש להניח, שאַלאריך לא שדד אלא חלק קטן של כלי־הקודש3, שהרי פּרוקופּיוס עצמו מוסר במקום אחר (מלחמת הוואנדאלים, ב, 9, 5–9)4,שגייזריך מלך הוואנדאלים גזל בשנת 452 מרומי את כלי הקודש, שאספּסיינוס ובנו טיטוס הביאום לאחר חורבן הבית, וקישט בשלל זה את ארמונו שבבירת מלכותו קרתאגו; בשנת 534 העביר בּאליסאריוס, מצביאו של הקיסר יוסטיניינוס, לאחר שכבש את קרתאגו, את כלי־הקודש, שהיו שמורים שם, לקושטה, והם הוצגו בתהלוכת־הניצחון של באליסאריוס ונשמרו בארמון הקיסרים בקושטה (εἰς τό ὲν Βυζαντἰῳ παλάτιον); אבל יהודי שהיה קרוב לחצר הקיסר אמר לאחד ממיודעיו, שלא טוב שכלי־הקודש יהיו שם, מאחר שהביאו אסון על הרומאים וגם על הוואנדאלים, ושמן הדין הוא ש“יהיו בארץ, ששם הציב אותם שלמה המלך”. דברי היהודי נמסרו לקיסר, והלה נבהל וציווה להעבירם “לאחד ממקומות הקודש של הנוצרים בירושלים”. זו היא, לפי רילאנדוס, הידיעה האחרונה שנמסרה לנו על הישארות כלי־הקודש.
מה היה גורלם של כלי־הקודש ששלחם יוסטיניינוס לירושלים? מותר להעלות השערה אחת בדבר המקום שלשם הובאו. פּרוקופּיוס אומר, שהקיסר ציווה להניחם באחת הכנסיות שבירושלים. בשנים אלו עסק יוסטיניינוס בבניינה של כנסייה גדולה בירושלים, והיא הכנסייה ה“חדשה” (νέα) על שם מרים, שנחנכה בשנת 5543. לפיכך אפשר, שיוסטיניינוס ציווה להעביר את כלי־הקודש לשם. אוצרותיה של כנסייה זו נשדדו עם אוצרות שאר הכנסיות של ירושלים על־ידי הפרסים בשנת 6614; אבל אפשר ששומרי הכנסייה ה“חדשה” הצליחו להסתיר מעיני הפרסים את כלי־הקודש. הכנסייה נהרסה על־ידי רעידת־אדמה בסוף המאה השמינית ולא נבנתה מחדש7. המקום שעמדה בו אינו ידוע בוודאות: משערים שהיא עמדה מול הפינה הדרומית־המערבית של חצר בית־המקדש. ומי יודע אם כלי־הקודש אינם טמונים תחת המפולת של חורבות הכנסייה הנ"ל?
נוסף על העדויות שנאספו בידי רילאנדוס באות שתי ידיעות חדשות: הראשונה נמסרה בספר “מלחמות מלך המשיח” (או “עשר אותות”), המתאר את הסימנים המלווים את בוא המשיח8. בעל הספר (שנתחבר כנראה במאה השביעית) אומר, שהמשיח “יוציא קצת כלי בית המקדש שהם גנוזים בבית יוליינוס קיסר ויבוא לירושלים”. הוספת המלה “קצת” וקביעת המקום המדויק, ששם נגנזו הכלים, מוכיחות, שבעל הספר ידע, שחלק מכלי־המקדש נשמרים עדיין בקושטה בארמון הקיסרים: שהרי “בית יוליינוס” היה שם הספרייה, שנבנתה על־ידי הקיסר המלומד, ובניין זה היה מגושי הבניינים שהיוו את ה“פּלטין” παλάτιον)) שבקושטה9. דברי הספר העברי מתאשרים בעקיפין על־ידי דברי הקיסר קונסטאנטינוס פּורפירוגניטוס (שהיה במאה העשירית) האומר, שמנורת־הזהב של המקדש בירושלים נשמרה בארמון הקיסרים והודלקה לרגל תהלוכות חג10. לפיכך אפשר לומר, שסיפורו של פּרוקופּיוס בדבר העברת כל כלי־הקודש לירושלים אינו מדויק, ושלכל הפחות מנורת זהב אחת נשמרה בקושטה עד אמצע המאה העשירית11. בזה נפסקת מסורת מציאותם של כלי־הקודש. שוב יש להניח, שנפלו שלל למעשה שוד; וקרוב לוודאי, שהשודדים היו הצלבנים ה“לאטיניים”, שכבשו את קושטה בשנת 1204 וגזלו את כל תכשיטי ארמון הקיסר.
היוצא מזה, שקצת כלי־הקודש הוחזרו לירושלים ונשמרו שם יותר ממאתיים שנה מול בית־המקדש החרב, ושמא טמונים הם שם מתחת לפני האדמה עד היום; ואילו מנורת הזהב נשתמרה בקושטה יותר מאלף שנה אחר חורבן הבית.
-
רוב החוקרים, שכתבו על עניין זה, חזרו על דברי רילאנדוס, אבל רובם אינם מזכירים את בעל מקורם. השווה גרץ (גרמנית), ד4 עמ‘ 353; ה4 עמ’ 37; Vogelstein־Rieger, Geschichte der Juden in Rom, I, p, 23, 31, 127; A. Berliner, Geschichte der Juden in Rom, I, p. 106 s ↩
-
בבלי סוכה, ה, א; ירושלמי יומא מא, ג; מב, ד. ↩
-
גם פרוקופיוס, מלחמת הוואנדאלים, ב, 9, 6, מטעים, שכלי־הקודש שנכבשו ביד באליסאריוס לא היו כל הכלים שנשדדו ביד טיטוס. ↩
-
כל המקורות המובאים בהערה זו שאובים מפרוקופיוס ותלויים זה בזה לפי הסדר דלקמן: Euagrius, IV, 17 (Migne, P.G., LXXXVI, p. 2733 s.); Theophanes, p. 109, 3 s; 199, 25 s., ed.de Boor; Anastasius (vol. II, p109, 34 s.; 138, 32 s., ed. de Boor); Landolfus Sagax Mon Germ. Ant., III, p. 363, 17 s., 372, 41 s. )המאה הי"א). ↩
-
Watzinger, Denkmäler Palästinas, II, p. 142 s. De aedificiis, v, 6 המקור העיקרי הוא: Procopius (הספר נתחבר בשנת 560 בערך). ↩
-
לפי דעתם של ברלינר וגרץ (עיין למעלה, הערה I ), שדדו הפרסים בשנת 614 את כלי־הקודש שהועברו לירושלים על־ידי יוסטיניינוס ↩
-
ואצינגר, שם. ↩
-
ילינק, אוצר המדרשים, ב, עמ' 60, שורה 10. על כתבי־היד עיין בוטנוויזר, Jewish Encyclop., s. v. Apocalypt. Literature, p. 638 חשיבות הרשימה השמורה בספר “מלחמות מלך המשיח” צוינה על־ידי byzantinischen Geschichte, p. 109, Krauss, Studien zur jüdishch־ אבל פירושו מבוסס על תיקון שרירותי; עיין למטה, הערה 9. פוגלשטיין מסתפק בסיכום של תוכן הספר. שאלת התאריך (עיין ילינק, אוצר המדרשים, ו, עמ' XXX) דורשת מחקר מיוחד. ↩
-
השווה J. Bidez, La Vie del'Empereur Julien, p219. לפי בוטנוויזר (עיין למעלה הערה 8) גורס כתב־יד מינכן: “בית הדריינוס” במקום “בית יוליינוס”, אבל בטלות התיקון מוכחת מן העובדה, שבית הדריינוס לא היה קיים. קראוס (עיין למעלה, הערה 8) מתקן בלא טעם: “בית יוסטיניינוס”. ↩
-
השווה D Kaufmann, REJ, 13 (1886), p. 55; וכן קראוס, שם, עמ' 107 ↩
-
לפי יוספוס שדד טיטוס שתי מנורות־זהב. אפשר ששתיהן הובאו מרומי לקרתאגו ומשם לקושטה, ושאחת נשלחה ביד יוסטיניינוס לירושלים ואת השנית הניח בקושטה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.