רוב הטענות נגד אמיתות האיגרת השנייה של יוליינוס אל היהודים באו לעולם בזמן שהפילולוגים הקלאסיים הפריזו בחיפושיהם אחר זיופים ספרותיים. עד היום לא נרפא המחקר בתחום זה מהזיותיהם; עיין Latte, Philologus, 1932, p. 272 s.

הוכחות המבקרים נחלקות לשני סוגים, האחד מצד הלשון והשני מצד התוכן.

טענות מן הלשון    🔗

1. השימוש בפסוקים של מקרא לפי תרגום השבעים מוכיח, לפי דעת החוקרים האלה, את זיוף האיגרת, כיוון שיוליינוס היה מבזה את המקרא.

א. כנגד טענה זו די להזכיר, שבאיגרת הראשונה אל היהודים (עיין למעלה הערה 7) ובאיגרת לתיאודורוס (עיין למעלה, הערה 5), שאיש אינו מפקפק באמיתותן, השתמש יוליינוס במליצות של מקרא; עיין למעלה, הערות 26, 31. השווה מלבד זה למעלה, הערות 61, 63, 64, 73, 74. עיין הק, עמ' קכח.

יתר הטענות הלשוניות מסוג זה לקויות במיעוט בקיאות בלשון היוונית המאוחרת:

ב. εύωζεισθαι (בידה־קימון, עמ' 281, 2) אינו רמז לספר החשמונאים ג ו, מ (שנכתב, אגב, ביוונית ספרותית), אלא נאמר כנגד ה־έστιώμενοι (עמ' 280, 24). יוליינוס מבקש, שבמקום הרשעים המסובים על שולחן קונסטאנטיוס ייהנו מעתה היהודים מטובת הידידות של יורש מקומו.

ג. במשפט εν χερσίν εμαις λαβόμενος εις βόθρον ωσας ωλεσα (עמ' 280 ואילך) – “תפסתי אותם בידי והשלכתי אותם אל תוך הגומא והשמדתי אותם”, אין רמז לדברי תהלים צד, יג, אלא מעורבים בו שלושה ביטויים: (א) εις βάραθρον,ωθέω מיתת בית־דין של הפושעים באתונה; (ב) מליצה הומירית: איליאס, טו, 694 ואילך; (ג) מונח פולחני אלילי: εις βόθρον θύειν שפירושו שחיטת זבחים לגומא, כדי לפייס את שדי השאול; עיין P. Stengel, Griech, Kultusal1ertumer2 p. 17 s. הנוצרים נחשבו בעיני יוליינוס כאנשים שכפאום שדי שחת; איגרות, מס' 79 (עמ' 94, 3 ואילך), מס' 89 (עמ' 128, 5); c. Chr., pj. 204, 9s. יוליינוס רוצה לומר, שהקריב את נפשות הנוצרים הנידונים לרוחות המזיקות. הוא מוסיף קללת עולם, damnatio memoriae (ως μηδέ μνήμην… θέρεσθαι…), בניגוד לתואר־הכבוד ο της μνήμης αξιος Κωνστάντιος הכולל רמז ל־consecratio. יוליינוס השתדל מטעמים דינאסטיים להסיר מעל שם קונסטאנטיוס את חרפת מעשיו ולזקוף אותם על חשבון עוזריו הנוצריים; עיין איגרות מס' 33 (עמ' 41, 2 ואילך).

ד. המשפט _עמ' 281, 14 ואילך): θπεό του βασιλείου ικετηρίους λατρείας ποιεισθαι τω μείζονλ τω δθναμένω κατευθυναι την βασιλείαν ήμων επί τά κάλλιστα, καθάπεο προαιρούμεθα (“לעשות את עבודת התחנונים בעד שלום בית־המלכות לגדול מעל הגדולים שבכוחו להכין את ממלכתי לטובה כאשר עם לבבי”) דורש עיון מיוחד. צירוף המלים (θεός) κατευθύνει την βασιλείαν κτλ. אינו נזכר רק בדברי הימים ב' יז, ה: Και κατηύθυνεν κύριος την βασιλείαν εν ζειρί αύτου Ιουδαίους… אלא גם בתוספת היוונית למגילת אסתר ח, טז (איגרת של אחשורוש): Ιουδαίοθς… οντας… υιούς του ύψίστου μεγίστου ζωντις θεου τοθ κατευθλυνοντος ημιν τε και τοις προγόνοις ήμων την βασιλείαν εν τη καλλίστη διαθέσει; בחשמונאים ג ז, ב, באיגרת של תלמי: κατευθύνοντος ήμιν τοθ μεγάλου θεου τά προστάγματα λαθώς προαιρούμεθα λατευθύωοωτος σου την βασιλείαν τοθ τεθεικότος αύτοις (τοις Ιουδαίοις) θεου τον νόμον; 18: κατεθθύνει τάς… έπιβολάς είς το καλως: השווה שם, 193, 195, 287. שם, 243: Θεου κατεθθύνοντος εις το καλως (אצל יוליינוס: =καθάτερ προαιρούμεθα ) απαντα βοθλεύεσθαι.

השוויון שבכל המקומות אלה מראה, שדיבור זה לא היה מיוחד ללשון השבעים, כדעת המבקרים, אלא שכיח בספרי היוונים ההלניסטיים הכותבים בשפת ה־.κοινή מצד אחר מפלי דמיון הרעיונות שבמקומות המובאים לאלה שבדברי יוליינוס, שהרי הוא ומלכי האומות אחשורוש ותלמי וכן פקידי המלך המצרי סגנון אחד בפיהם כשהם מדברים על תפקיד המלכות ומודים בכוח האל “הגדול” (השווה את הכינויים) של היהודים. דמיון זה אינו מקרה, ונשאלת השאלה: באיזו דרך הגיעו אופני דיבור אלה לידיעת יוליינוס.

דברי הקיסר הרומי דומים לנוסח התפילה לשלום הקיסרים, שהיתה שגורה בפי הנוצרים בסוף המאה הראשונה לסה“נ. נוסחתה היתה, לפי האיגרת הראשונה של קלמנס (C. 6, 2 ) σύ, κύριε, διεύθυνον την βουλήν αύτων – χατά το καλόν και ευάρεστον εν’ωιόν σου” ־ אתה, אדוני, תכין את רצון הקיסרים כפי הנראה והרצוי בעיניך". נוסח התפילה הזאת נלקח מסדר התפילות של עדת הנוצרים שברומי, המבוססות, לפי השערה מקובלת, על סדר־התפילות שהיה נהוג בבתי־הכנסיות של היהודים המיוּונים השוכנים בתפוצות. המנהג להתפלל בשלום הקיסרים נרמז בפרקי אבות ג, ב (עיין גם פילון, נגד פלאקוס, 49), ויוליינוס עצמו מעיד עליו באיגרתו השנייה (עמ' 281, 7 ואילך), כשהוא מביע את תקוותו, שהיהודים יעשו תפילות מרובות יותר (νας ευχάς μείζο) לשלום מלכותו, לאחר שיתחילו ליהנות מטובות שלטונו. לפיכך נראה שדברי המשפט המובא בפתיחת הסעיף הזה מתוך האיגרת השנייה של יוליינוס מחזיקים רמז לנוסח התפילה הרשמית של היהודים לטובת מלכות רומי. לסיועה של הנחה זו אפשר להביא כמה טעמים נוספים:

(1) התוספות היווניות למגילת אסתר, ספר החשמונאים ג ואיגרת אריסטיאס, שמהם נלקחו המקומות המובאים למעלה, נתחברו בידי יהודי מצרים בסוף תקופת המלכים מבית תלמי (המאות השנייה והראשונה לפסה"נ). דמיון הלשון שבכאן לנוסח התפילה הנוצרית מורה על מקור משותף, שהוא כנראה התפילה הרשמית של יהודי מצרים לשלום מלכיהם. מסייע להנחה זו נוסח תפילת היהודים לשלום המלך תלמי, המובא באיגרת אריסטיאס, 45 ινα σοι γένηται καθώς προαιρη διάπαντός λαί διασώζη (ראה סעיף37) λείαν… ο θεός/ היוצא מזה, שנוסח התפילה נקבע בתקופת התלמיים ועבר בשינויים קלים לתקופת הקיסרות הרומית ונשתמר בפי היהודים המיוּונים עד ימי יוליינוס.

(2) מתמיה לכאורה, ליוליינוס לא ביקש את היהודים להתפלל לשלום עצמו, אלא לשלום בית־המלכות סתם (υπέρ του βασιλείου); אבל דבר זה מתבאר על־ידי כך, שהתפילה הרשמית של נתיני הממלכה הרומית לא נאמרה בשלום הקיסר השליט בלבד, אלא בשלום כל הקיסרים (טרטוליינוס, אפולוגיטיקוס,:31 pro pmnibus Caesaribus ).

(3) הביטויικετήριος λατρειά בא כאן, כפי שראינו (עיין למעלה, עמ' 230), במקום השם ιχετηριά או ικεσιά, המשמש לעתים תכופות תחליף ל supplicatio (Euseb., vit. Const., III, 21 fin.; IV, 56; Themistius, or., V, p. 69C), שהוא שם התפילה הרשמית לשלום הקיסרים.

(4) ההשערה שבאיגרתו ליהודים השתמש יוליינוס בנוסח, שנשאל מתפילתם לשלום הקיסרים, מתאימה יפה לכוונתו הכללית לעשות את אמונת ישראל סניף לדת מלכות רומי. חידושה של תפילה זו בפי היהודים נועד, בדומה לעבודות הקרבנות (ראה למעלה, עמ' 236), לשמש ביטוי לשייכות דת ישראל אל גוף “הכנסיה האלילית”.

ה. טענת בידה וקימון (עמ' 279, 28 ), שהשימוש במונח αποστολή (“מס השליחים”) מוכיח את זיוף האיגרת ביד יהודי, אינה מובנה לי; שהרי יוליינוס מוסיף את המלים την πάρ υμιν λεγομένην כדי לפרש שהשםαποστολή הוא מונח יהודי. השווה presbyteri Judaeorum:cod. Theod., XVI, 8 14 quos ipsi apostolos vocant (המבקרים עצמם מביאים את המקום הזה בלא שהרגישו, שהוא ראיה לפרוך את דעתם). עיין עכשיו הק, עמ' קכח, שדן כמוני ומוסיף מקומות אחרים מכתבי יוליינוס, המעידים על שימוש הלשון הזה.

2. המבקרים (עיין פוגט, עמ' 65 ואילך) רואים סימן של זיוף בריבוי הHiatus, אבל באמת אין אנו יכולים להסיק כלום מדבר זה, כיוון שאין כלל שהוא יפה לכל כתבי יוליינוס. שהרי בין כך יש להניח, שהאיגרת אל היהודים עברה את בדיקת המזכירים של הלשכה המלכותית ואין לדעת מה הוסיפו ומה שינו; עיין בדיון המפורט על שאלת ה־ Hiatus, אצל הק, עמ' קכז־קכח.

3. אלה מן המבקרים התולים עצמם בסגנון ה“מנופח” של האיגרת השנייה (עיין בידה־קימון, עמ' 279, 19 ואילך), לא שמו לב לדברי גריגוריוס (עיין למעלה, הערות 7, 28 ) האומר, שהאיגרת הראשונה של יוליינוס אל היהודים נכתבה “בלשון נבואה”.

טענות מן התוכן    🔗

1. פוגט רואה סימן של זיוף האיגרת בסתירה שבין שני מועדי זמנים הנרמזים בה. לפי דעתו מורים דברי יוליינוס על גילוי העוול, שעשו עוזרי קונסטאנטיוס ביהודים (“ועוד יותר נודע לי, כשמצאתי את רשימת המסים השמורים נגדכם… בארכיון שלי”), על ראשית זמן שלטונו לאחר שבא לקושטה (דצמבר 361); ואילו הרמז לתכנית המלחמה בפרסים שבסוף האיגרת מוכיח על תאריך מאוחר יותר, הואיל וההחלטה על היציאה למלחמה זו לא קדמה לקיץ 362.

סתירה זו בטלה אם נניח, שה־ διαγραψή (כנראה מס־גולגולת נוסף) המבוטלת נגבתה, כנהוג, בתשלומים שנתיים. הקיסר יצא מקושטה בסוף מאי 362, ובוודאי לקח אתו את הארכיון המלכותי. לפיכך אפשר שמועד הפרעון החדש של המס המוטל על היהודים חל בין תחילת שנת 362 ובין סופה.

2. המבקרים תוהים על הטעמים, שהניעו את יוליינוס לבטל את מס השליחים, הואיל וביטול זה עלול היה, לפי דעתם, לגרור משבר כלכלי, המסכן את קיום הנשיאות ובית־הדין. צוקר (עמ' 171) אומר, שאי אפשר להבין את איסור יוליינוס אלא מתוך בערות גמורה בסדרי היהדות. מפני ש“היהודים עצמם לא היו מעוניינים בביטול של מס פנימי שמצא את הסכמתם מטעמים דתיים ופוליטיים” פונט (עמ' 66 ), המצטרף לדעת צוקר, רואה בסתירה זו ראיה נוספת לזיוף האיגרת.

המבקרים לא שמו לב לשלושה דברים:

א. עקרונות המדיניות הסוציאלית של הקיסר. יוליינוס הכריז, שבא לקיים את הרעיון של אהבת הבריות (φιλανθρωπία) ושהוא רואה עצמו חייב לשקוד על תיקון מצבם של העניים ולהגן על שלומם מפני שרירות־לבם של האמידים על־ידי חלוקה צודקת של נטל המסים. עיין ep.ad Themist., 262AB; or., VII, 233D; איגרות, מס' 89 (עמ' 128, 26 ואילך); אמיינוס, כה, 4, 15; Liban., or., XVIII, 27; Ensslin, Julians Gesetzgebungswerk etc. (Kilo, XVIII, 1922' p. 128s., 132s.); Bidez, Vie de Julien, p. 223. מטעם זה אמר להפחית או לבטל כמה מסים שהעיקו על אומות מלכותו; השווה הק' עמ' קכב ואילך. על כוונה סוציאלית זו מעידים בגלוי דברי יוליינוס, שבהם הוא מנמק את הביטול של מס־השליחים: “כדי שאיש לא יוכל עוד לעשוק את המוניכם (τα πλήθη υμων… αδιχειν) בהטלת מסים כגון אלה”.

ב. לא נכון לומר, שקהל היהודים הסכים להטלת מס השליחים. נמסרו לנו ידיעות המעידות, שמס־השליחים היה שנוא על ההמונים, והחל מאמצע המאה השלישית גברה ההתנגדות למוסד הנשיאות בגלל רדיפת הבצע של הפאטריארכים וקלקול השימוש בכסף הנאסף על־ידי שליחיהם (עיין מראי המקומות אצל ז’יסטר, א, עמ' 398; שוובה, “דוקמנט חדש לתולדות היהודים במאה הרביעית”, תרביץ, א, עמ' 121־107; “מכתבי ליבניוס”, תרביץ, א, עמ' 96; צוקר, עמ' 166 ואילך; הק, עמ' קכט). יש להניח, שתלונות כאלו הגיעו לאוזני הקיסר, כשם שנודעו כ־35 שנים אחר־כך לקיסר הונוריוס ( Cod. Theod., XVI, 8, 14). יוליינוס התערב כנראה בענייני היהודים, כדי לקנות את לב ההמונים.

ג. Allard ולפיו הק (עמ' קלא) הטעימו בדין, שבאיגרת לא מדובר על ביטול של מס־הנשיא, אלא על עיכובו (עמ' 281, 4: κωλυθηναι). “כוונתו של הקיסר היתה להכניס תיקונים בדרך גבייתו של מס זה, כמובן, במטרה לצמצמו, וכן נהג גם לגבי מסים אחרים” (הק).

3. פרופ' י. בער עורר בשעת הוויכוח את שאלת האופי ה“דיפּלומאטי” של האיגרת. יש לענות על כך, שהאיגרת, כתעודה רשמית, היא תרכובת של הודעה על ביטול מסים (השווה, למשל, איגרת מס' 73) ושל הבטחת החופש הדתי. כדאי להשווֹת את האיגרת מבחינה זו אל כרוזי הקיסרים הקודמים, המבטיחים לנוצרים את חופש אמונתם.

באדיקט המפורסם שהוצא בשנת 313 במֶדיוֹלאנום (עי' Euseb., Hist. Ecc., X, 5 = Lactant., pers. Mort. 48, 2s) נותנים ארבעת הקיסרים לכל הנוצרים את זכות השמירה על חוקי דתם “בלא כל בהלה והטרדה” (.( citra ullam inquietudinem ac molestia “על מנת שהאלוהות העליונה (Summa divinitas, עיין סעיף 2: diviquid est divinitastis in sede caelesti), שאנו שומעים לפקודות דתיה ברוח חפשית, תוכל להטות עלינו את חנה ואת חסדה כרגיל…” לפי הכרזת ה“סובלנות” הזאת מבטיח יוליינוס ליהודים את חופש אמונתם לשם משיכת חסד האל העליון המשותף לו ולהם; השווה גם Themist., or., V, p. 69C, המבקש מאת יוֹביינוס קיסר לחדש את חוקת הסובלנות, “כדי שהתפילות (ικεσίας) בעד שרביט שלטונך תעלינה אל השמים מכל מקומות העולם”.

לדברי יוליינוס דומה גם נוסח האיגרת, שבה מודיע קונסטאנטינוס (אווסביוס, שם, י, 7, 1; שנת 312/3( על החלטתו לפטור את כוהני הכנסייה הנוצרית מכל חובה ציבורית, “כדי שדעתם לא תוסח מעבודת האלוהות, שישרתו אותה על־פי נימוסיהם בלא כל הטרדה, הואיל ואנו סבורים, שעבודה גדולה שהם עובדים לאלוהות עתידה להביא טובה מרובה לשלום הציבור”. הנימוק הדתי, שבו מנמק קונסטאנטינוס את פיטור הכוהנים הנוצרים מעול החובות הציבוריות, מקביל לדברי יוליינוס באיגרתו אל היהודים, המחוננים אף הם, לפי דעתו, בסגולות הכהונה; עיין למעלה, [איגרתו אל היהודים] היוצא מזה, יוליינוס השתמש בטפסים שנוסחו כ־50 שנה לפניו, כדי להפוך את דת הנוצרים לדת המדינה.

השפעת הסגנון המקובל במשרדי הממשלה ניכרת בשימוש בכמה מונחים וטפסים. אבי אותם לפי סדר האיגרת:

(1) χρυσίου πληθος αφατον השווה debebatur.. remisit, ufinitam: vit. Hadr., 7, 6 (τοις του ταμείου λόγοις) quo magis securitas pecuniamm quae fisco (τά βρέβια τά… φυγαττόμενα)… omnibus roboraretur, incensis syngrafis (עיין למעלה, הערה 50; το αμέριμνον ) (πυρί παρέδωκα)

(2) πυρί παρέδωκα – שרפת השטרות היתה הצורה הרגילה של ביטול מסים; עיין vit. Hadr., 7', 6 (מובא למעלה, סעיף 1); דיון קאסיוס, עא, 32, 2; מדרש שמות רבה, טו, יד; עיין Ziegler, Konigsgleichnisse des Midrasch, p. 2s.

(3) σλρίνια ו־ βρέβια – עיין הק, עמ' קכז, קלו.

(4) τον αιδεσιμώτατον πατριάρχην – על התואר άδελφός, “ביטויי הידידות שהקיסר נוהג לכנות בהם את ידידיו”, עיין הק, עמ' קכג ואילך.

(5) αιδέσιμος – τον αιδεσιμώτατον πατριλαρζηνהוא תואר המיוחס לכוהנים, עיין איגרות, מס' 84 (עמ' 137, 19); מס' 85 (עמ' 117, 36 ואילך).

(6) ως πανταχόθεν υμιν το αμέριμωοω ־ עיין ep. Theodosii ad Synod. Ephesi, a. 431 (E. Schwartz, Act. Conc., I, 120): ως αυτή (τη συνόδω) πανταχόθεν υπάρξαι το ατάραχον

(7) εμοις καμάτοις– ביטוי מצוי בכתובות החרותות על בניינים.

על יתר השאלות הקשורות בפירושה של איגרת זו אין כאן המקום לדון. ביבליוגראפיה על חילוקי־הדעות בעניין זה אפשר למצוא אצל פוגט, עמ' 64, הערות 4, 5. הטעמים הלשוניים המובאים אצל Zucker, Studien zur judischen Selbstverwaltung im Altertum, Schocken Verlag 1936, p. 169, 1 , המשתדל להוכיח את אמיתות האיגרת, חסרים דיוק ואינם מספיקים ליישוב השאלה. על המאמר החדש של מ. הק עיין שם.