ישראל דושמן – מבני העליה השניה, היה אחד המורים הותיקים, אשר עסק בהוראה מיום בואו לארץ בשנת תרס"ה (1905) ועד יומו האחרון.

במשך ארבעים ושתים שנה גדל וחינך בארץ אלפי תלמידים ותלמידות, אשר כיבדו וחבבו אותו גם בשבתם על ספסל הלמודים בבית־הספר, וגם המשיכו לכבדו ולהוקירו לאחר התבגרותם.

למחרת פטירתו (בכ“ו תמוז תש”ז), סח לי אחד מבוגרי הגמנסיה “הרצליה” מן המחזור הכ"ד: “ישראל דושמן היה אחד מטובי המורים בגמנסיה ואהוב במיוחד על כל תלמידיו. שלש שנים היה מחנך שלי, ואני חבבתיו מאד. היה פדגוֹג בחסד עליון ואדם חביב ונבון”.

כזו היתה גם דעת יתר תלמידיו שומעי־לקחו במשך כארבעים שנה ויותר. דושמן נתחבב גם על המורים חבריו־לעבודה ועל הורי התלמידים.

כשם שהתלמידים היו קשורים אל מורם ומחנכם בעבותות אהבה נפשית, כך היה ישראל דושמן קשור אל תלמידיו וחניכיו בכל נימי נפשו. הגיגיו ומחשבותיו היו תמיד על בית־הספר, על תלמידיו, על הלמודים ועל ספרי הלמוד. הוא היה מורה “מלידה ומבטן”, וחי את חיי ההוראה גם מחוץ לכתלי בית־הספר. כשנשאל דושמן בראשית כהונתו בגמנסיה “הרצליה”, מה עיסוקו בצאתו מבית־הספר – השיב, שהוא ממשיך גם במעונו להגות במחברות התלמידים ולחשוב על כל אחד ואחד משומעי לקחו, כאילו הוא ממשיך את שעוריו בשעות הלמודים בין כתלי בית־הספר.

מורה אחר מן הצעירים, שנשאל אף הוא אותה שאלה השיב, כי בצאתו מבית־הספר הוא מעיין בעיקר ביצירותיו מפרי עטו, המוציאות אותו מאוירה של בית הספר ומחוג התלמידים, ומכניסות אותו לעולם הספרות היפה.

הד"ר ח. בוגרשוב, שעמד אז בראש הגמנסיה, בשמעו את תשובת שני המורים הצעירים העובדים במחיצתו, פסק ואמר אז, שדושמן נולד להיות מורה ופדגוג, המוכשר להרביץ תורה לילדי ישראל, ואילו השני מוטב לו שיפסיק את ההוראה ויתמסר לספרות. ואכן הלה שמע לעצה היעוצה לו, וכעבור שנה הפסיק את ההוראה והקדיש את עצמו אך ורק לספרות.

אך ישראל דושמן, אם כי אהב את ההוראה ובה שם את כל מעייניו, הקדיש מזמנו וממרצו גם לספרות תירגם בחייו לעברית יותר מ־50 מחזות מרוסית, מצרפתית, מאנגלית ומגרמנית, מהם “רביזור” לגוגול, “שמע ישראל” לאוסיף דימוב, “פינוקיה” לקולודי, “אותלו” לשקספיר, “הדב” לצ’יחוב, “ימי חיינו” לאנדרייב, ועוד ועוד. כן פירסם בעתונים ובקבצים לילדים הרבה מאמרים, ספורים ושירים מקוריים. כמע משיריו היו מושרים ונעשו כמעט שירי־עם.

אחד משיריו, “פה בארץ חמדת אבות” היה אחד השירים הנפוצים בתקופת העליה השניה:

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת,

תִּתְגַּשֵּמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת:

פֹּה נִחְיֶה, פֹּה נִיצוֹר

חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְרוֹר.

פֹּה תְּהִי הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,

פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה –

שִׁירוּ שִיר שִיר שִיר

גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל

נִירוּ נִיר נִיר נִיר –

כְּבָר הֵנֵצוּ נִצָּנִים

שִׁירוּ שִיר שִיר שִיר

גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל

נִירוּ נִיר נִיר נִיר –

עוֹד יָבוֹאוּ הַבּוֹנִים.

ואיזה ילד בארץ אינו יודע את שיר “השקדיה” של דושמן? –

הַשְׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת,

וְשֶׁמֶשׁ פָּז זוֹרַחַת,

צִפֳּרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג,

מְבַשְׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג –

ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ, חַג הָאִילָנוֹת.

ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ, חַג הָאִילָנוֹת.

והנה כמה חרוזים משיר המכבים (שיר לכת):

שְׂמֹאל! יָמִין! נִצְעַד בָרֶגֶל.

בֶּאֱיָל הַשִּׁיר יִרְעָם:

בָּרָמָה נִשָּׂא הַדֶּגֶל,

כִּי לֹא בּוֹשְׁנוּ מִכָּל עָם.

בְּמָתְנֵינוּ אוֹן וָכֹחַ

וְלִבֵּנוּ לֵב אֲרִי!

לֹא נִדְכֶּה וְלֹא נָשֹׁחַ –

לְנַפְשֵנוּ גוּף בָּרִיא.

הַשְּׁרִירִים – בַּרְזֶל וְסֶלַע.

הַזְּרוֹעוֹת כְּחַלָּמִישׁ:

אִישׁ וְאִישׁ זָרִיז בְּקֶלַע

וְּכַלַּיִשׁ הוּא גָמִישׁ.

שְׂמֹאל! יָמִין! בְּעֹז וָמֶרֶץ.

הֵן אוֹיְבֵינוּ כֹּה־רַבִּים:

בְּאַחְדוּת תִּגָּאֵל –אֶרֶץ,

בִּגְּבוּרַת הַמַּכַּבִּים!

היתה תקופה של מלחמה לתוצרת הארץ, התוצרת מעמל כפיו של העובד העברי. והרי כמה חרוזים מתוך “שיר התוצרת” של דושמן:

הֲיִי בְּרוּכָה,

תַּעֲרוּכָה –

אֹסֶף הַתּוֹצֶרֶת!

לֹא רַק תּוֹרָה,

כִּי גַּם סְחוֹרָה

אֶרֶץ זוֹ אוֹצֶרֶת.

אֵין צֹרֶךְ בְּתוֹצֶרֶת חוּץ,

אִם יֵשׁ כְּבָר פֹּה כָּל הַנָּחוּץ –

בְּשֶׁפַע. בַּעֲתֶרֶת.

בְּלִי עֲבוֹדָה אֵין כָּל תְּחִיָּה!

נָסֹל דְּרָכִים לַעֲלִיָּה,

לַעֲלִיָּה מֻגְבֶּרֶת.

וְאֵין זֹה כְּכָל מַעֲשִׂיָּה,

כִּי יֵשׁ גַּם פֹּה תַּעֲשִׂיָּה

לְשֵם וּלְתִפְאֶרֶת:

בְּהוֹן, בְּמֶרֶץ, בְּמַדָּע,

כָּבַשְׁנוּ אֶת הַעֲבוֹדָה,

זֶרֶת אַחֲרֵי זֶרֶת

לשיריו חוברו מנגינות על־ידי המורה למוסיקה חיים קרצ’בסקי ז"ל, פ. גרינשפון ואחרים.

ישראל דושמן היה ממניחי היסוד של “חובבי הבימה העברית”, יחד עם ד"ר חיים ויהודית הררי, מנחם גנסין ואחרים. היה גם אחד השחקנים הראשונים, ומילא בעצמו כמה תפקידים על הבמה.

בפרט הראה פעילות רבה ומסירות נאמנה בהצגות תלמידי הגמנסיה “הרצליה”. במשך עשרות שנים טיפל בהן, יחד עם הד"ר הררי. בכל נשף או הצגת תלמידים היה י. דושמן הרוח החיה, והתלמידים צייתו לו תמיד.

מטבעו בעל אופי טוב, נוח לבריות, בעל מידות תרומיות, אהב את החברה ואב מסור למשפחתו: אשתו, בנו היחיד ושתי בנותיו.

בשנות תרס“ו, תרס”ז ותרס“ח היה מורה במושבות ראש־פנה ומתולה, ומשנת תרס”ט ועד יומו האחרון שימש מורה בגימנסיה “הרצליה”. בשנים הראשונות הורה במכינות, ואחר כך לימד בארבע המחלקות הראשונות עברית, תנ"ך אגדה ומשנה, ובשנים האחרונות לימד בחמישית ובששית בעיקר דקדוק.

כל ימי חייו היה חרוץ מאוד, שקד על התורה והספרות, הקפיד על הכנת השעורים של התלמידים, וגם בשנתים האחרונות כשמצב בריאותו היה רופף, לימד וכתב הרבה בערבים ובלילות, והשאיר אחריו כתבים בלתי־גמורים. ישראל דושמן נפטר בכ“ו תמוז תש”ז, בשנת ה־67 לחייו, בעודו מלא אהבת חיים ושמחת חיים. מת בבת־צחוק על שפתיו, כי אכן היה האיש מגזע האופטימיסטים הנצחיים, השמחים בחלקם ומאמינים בנצחן הטוב שבאדם.