א    🔗

את ד"ר א. ש. וואלדשטיין הכרתי מקרוב בעשרים שנות חייו האחרונות מיום בואו לארץ. ראיתיו בעבודת ההוראה, בעסקנות צבורית וגם בעבודתו הספרותית־המדעית. אציין כמה מומנטים מפעולותיו החשובות.

וקודם־כל כמה פרטים ביוגרפיים:

את חבתו לעם ישראל ולקנינים הלאומיים ירש וואלדשטיין מבית הוריו, שנתנו לו חנוך לאומי בישיבת סלובודקה. עם התבגרותו הצטרף לתנועה הציונית הסוציאליסטית, והיה בין המיסדים של תנועת “פועלי ציון” באמריקה, אף ערך את השבועון הסוציאליסטי “דער אידישער קעמפפער”, ובאותו הזמן היה גם מנהל גימנסיה פרטית בניו־יורק והורה בה דברי הימים ואנגלית.

לאחר סיימו את האוניברסיטה הרברד בבוסטוֹן בתעודת.B. A המשיך ללמוד באוניברסיטה “קולומביה” בניו־יורק, בה הוכתר (1912) בתואר “דוקטור לפילוסופיה”. כן הוסיף להשתלם במדעי החברה ובמדעי היהדות.

במשך עשרים שנות שבתו באמריקה רכש לו שם טוב כסופר, מורה, מחנך ועסקן פעיל, ועמדה מכוּבדת בחברה. ישרו וטוהר־לבו, יחד עם השכלתו הגבוהה וכשרונותיו הספרותיים, חבבוהו על כל החוגים. מטבעו היה אופטימי ובעל־מעוף, מאמין בעתיד הטוב ובוטח בכחותיו להועיל. לא הסתפק בעבודה חד־צדדית ופעל בכל השטחים שהיו קרובים ללבו.

בעצם ימי פעולתו המגוונת והמוצלחת, נפגש בניו־יורק עם הד"ר ב. מוסינזון מנהל הגמנסיה “הרצליה”, שבא לאמריקה בעניני המוסד והרצה שם על תחית הלשון בארץ־ישראל ועל מוסדות־החנוך הראשונים שהיו בעצם התהווּתם. וואלדשטיין החליט להצטרף לחלוצי החנוך העברי בארץ, ועם היותו קשור בקשרים אמיצים בחברה התרבותית באמריקה, עזב בקיץ 1912 את אמריקה, ועלה אל הארץ על מנת להשתקע בה.

בפעם הראשונה פגשתי את הד“ר וואלדשטיין ואת אשתו הצעירה בביתו של הד”ר מוסינזון. לפני עמד אדם בריא וחסון, שלם ברוחו ובגופו, שופע אומץ־לב, אמונה ובטחון.

הד“ר וואלדשטיין הצטרף, סמוך לבואו ארצה, לחבר מורי הגמנסיה “הרצליה” כמורה לתנ”ך, עברית, דברי הימים ודברי ימי ישראל. אחר כך (משנת 1918 ועד 1925) לימד גם אנגלית.

בימים ההם היה עדיין כל הישוב העברי בארץ־ישראל דל ומצער, ותל־אביב – שכונה זערעורת עם שמונה רחובות קצרים, כמה עשרות בתים קטנים ומאות אחדות תושבים. ד"ר וואלדשטיין, שבא אז מכרכי הים, הסתגל מיד אל תנאי הארץ ואל החיים הזעיר־אנפיניים של תל־אביב, ולא זה בלבד: לאחר זמן־מה פרק מעליו את חסות הנתינות האמריקאית, שנתנה בימים ההם זכויות רחבות בארץ הקפיטולאציה, וקיבל עליו את הנתינות העוֹתוֹמאנית יחד עם קבוצה קטנה של בעלי העזה כמוהו.

ד“ר וואלדשטיין לא הצטמצם בד' אמותיו של הוראה וחנוך, אלא נכנס מיד לתנועת הפועלים והשתתף בעתונותה. בכל כתבי־העת של תנועת הפועלים בארץ ובחו”ל נתפרסמו מאמריו, מהם חתומים בכנויים שונים. גם בעתונות הפדגוגית השתתף בקביעות, אף תירגם כמה ספרים וכתב כמה מחקרים מקוריים בשאלות מדעיות וחברתיות. בין מאמריו הספרותיים החשובים ראוי להזכיר את מאמרו על לורד ביירון, במלאות מאה שנה למותו, שנתפרסם בכמה המשכים ב“הפועל הצעיר”, וכן את מאמרו על ג’ורג' אליוֹט, מחברת הספר “דניאל דירונדה”, במלאת מאה שנה להוולדה ועוד. שורה שלימה של מאמרים כתב גם באנגלית ובאידיש. בין השאר פירסם באנגלית ספר חשוב על התפתחות הספרות העברית החדשה.

וואלדשטיין לא ידע ליאות בעבודתו, ואת הכל עשה מתוך חבה, מסירות אידיאלית, בלא רעש והמולה ובלא הבלטת אישיותו.

ב    🔗

באחת השבתות של חורף 1915, השנה השניה למלחמת־העמים, טיילתי עם וואלדשטיין ועם מכר שני על גבעות החול שמחוץ לתל־אביב המוגבלת (כיום רחוב אלנבי). היחס מצד המשטר התורכי בזמן המלחמה, עם בטול חוקי הקפיטולאציה, היה קשה וחשדני מאד כלפי כל התושבים ובפרט כלפי הנקודה העברית הצעירה, שצמחה מבין החולות השוממים והעזובים. יום־יום היינו צפויים לגזירות ולפקודות חמורות. תל־אביב בתחומיה המצומצמים גבלה אז מצד צפון באהלי בידואים וצוענים נודדים, שפשטו על גבעות החול מצדדים שונים. מצד דרום התקרבה תל־אביב לשכונה הערבית “חרת אל תיניקה” (מעין מחנה צריפים מפחים חלודים), שהיתה מיושבת ברובה על־ידי ערביי יפו וגם על־ידי משפחות תימניות אחדות.

חברת “הכשרת הישוב לארץ־ישראל”, בהנהלת הד“ר א. רופין, נטעה אז בתחילת ימי המלחמה כרם־גפנים על המגרש שבין תל־אביב ויפו – במקום שבנויים כיום הרחובות: גאולה, יונה הנביא, האר”י, רחוב הרב קוק ורחוב הכובשים. כרם זה שימש כעין תריס כנגד הפורענויות. על־ידי נטיעות אלו רכש הד“ר א. רופין, לפי החוקים של אז, את זכות הבעלות על מאות דונאמים קרקע חול, שנקנו בכסף מלא מאת הבעלים הקודמים, לשם הרחבת התחומים הצרים של הישוב העירוני. והנה בטיולנו באותה שבת־חורף, ראינו מרחוק קבוצת ערבים עוסקת במרץ רב בעקירת הנטיעות. ד”ר וואלדשטיין עזב מיד את שני הטיילים אתו, ורץ בחפזון ובמהירות דרך החול העמוק למקום העקירה. אף־על־פי שהערבים היו מרובים התקרב ד“ר וואלדשטיין אליהם, הראה להם את נחת זרועו והרביץ על ימין ועל שמאל. אומץ־לבו הטיל אימה על ה”גבורים", ולאחר שספגו מכות נמרצות, נמלטו על נפשם.

בשנות המלחמה. ובפרט בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ומיפו, סיכן וואלדשטיין את חייו כמה פעמים וגילה אומץ־רוח יוצא מגדר הרגיל.

בחדשים הראשונים לאחר הגירוש, התפזרה הגמנסיה “הרצליה” על מוריה ותלמידיה במושבות יהודה ושומרון, וברבות הימים התקבצו המורים והתלמידים לזכרון־יעקב ובנותיה. מרכז הגמנסיה חנה במאיר־שפיה, בחורשה שניטעה בשעתה על־ידי הבארון רוטשילד, כמקום הבראה ומרגוע. הועד המפקח של הגימסיה, ובראשו אליהו ברלין וד“ר הלל יפה, דרשו מאת המורים שיחדשו את הלמודים. אני נמצאתי באותם הימים ברחובות, ובאחד מימי הקיץ תרע”ז נזדמן לי להפגש כאן עם ד“ר וואלדשטיין, ועם בת־לויתו הגב' ר.י. הודעתי לד”ר וואלדשטיין על־פי דרישת הועד המפקח, שאני מתכוון לעבור לשפיה, והצעתי לו להתחבר אלי. תשובתו היתה, שאין לו שום אפשרות להפנות מ“עבודתו הארגונית”. אחר כך נודע לי, שד"ר וואלדשטיין סידר אותה שעה בעזרת “השומר” שמירה מעלה והגנה עצמית, במושבות יהודה שהיו צפויות להתנפלויות…

בכל שנות המלחמה (1914–1918) עמד ד"ר וואלדשטיין בשורות ההגנה, סבל את סבלותיהם של אחדים, נדד ממושבה למושבה ומקבוץ לקבוץ להקריב את עצמו ממש לשם ענין ההגנה.

סבל הנדודים והתלאות במשך שנים הביא לידי כך, שקיפח את כוח החיסון וההתנגדות למחלות המדבקות, שפשטו אותה שעה בין גולי תל־אביב ויפו. מתחילה חלה וואלדשטיין בכפר־סבא – מחנה הגולים – בטיפוס הבהרות ובדיזנטריה, אחר כך קדח זמן רב במחנה הגולים בחדרה, ולבסוף תקפה אותו מחלה קשה במרכז הגמנסיה הנודדת – בשפיה. נטול־הכרה הועבר על־ידי המורים והתלמידים על כפים משפיה לבית־החולים בזכרון־יעקב. מצב החולה היה אנוש, וכולנו אמרנו נואש לחייו. שבועות רבים שכב על ערש דוי, ורק טפולו המצוין של ד"ר הלל יפה, שטיפל בו ימים על לילות, הציל אותו. ברם גבורתו נשתה ונשברה וכחותיו עזבוהו. אבל רוחו הכביר לא נפל בקרבו. מיד לאחר שקם על רגליו, המשיך את עבודתו הקשה והחרוצה. יום־יום הופיע בנקודה אחרת ונדד ממושבה למושבה, ועודד וחיזק את הנחשלים והעייפים מסבלות המלחמה האיומה ומנגישות הרשות הצבאית והאזרחית כאחד.

בעת שיהודה שוחררה מעול התורכים, נמצא וואלדשטיין מחוץ לשטח הנכבש. כפר־סבא, הקרובה לפתח־תקוה, שימשה מעין מערכת־קרבות בין צבאות התורכים, הגרמנים והאוסטרים לבין צבאות הבריטים ובעלי־בריתם. מחנה הגולים מתל־אביב ויפו נמצא תחת מטר היריות של צבא האויר, וד"ר וו. צפוי היה לסכנת מות בנדודיו מכפר־סבא לחדרה, זכרון־יעקב ובנותיה. הוא ביקר תכופות בגליל התחתון ובגליל העליון, ומסר דרישת־שלום חיה לקרובים ולרחוקים. באותו הזמן מילא תפקידים חשובים מאד בשביל ועד ההגירה ושאר המוסדות. הוא לא ידע מנוחה אף יום אחד, וברגל עבר את הארץ מתוך סבל ומצוקת רעב – עד שנכבשו על־ידי צבאות הברית גם שומרון והגליל.

עם שובו מנדודיו הרבים, ועם פתיחת הגימנסיה בתל־אביב חזר לעבודת ההוראה. אירגן שעורי־ערב לאנגלית למבוגרים ולבוגרי הגימנסיה, התקין את המילון האנגלי־עברי, שנועד בעיקר בשביל החיילים היהודים מלגיונות האמריקאים והאנגליים. בהמשך הזמן ערך והוציא לאור גם את המילון העברי־האנגלי, וטיפל יחד עם חבריו בתכנית רחבה להוצאת ספרי למוד וקריאה לתלמידים ולמבוגרים. אבל השעה לא היתה עדיין כשרה לכך.

ואת הכל עשה בצניעות ובענוותנות. כאחד מן השורה, בלי להדחק לכסאות־כבוד ולשורות הראשונים של העסקנים.

וואלדשטיין היה, כאמור, ממיסדי תנועת “פועלי־ציון” באמריקה, ואחר כך – מנאמני הסתדרות־העובדים הכללית בא“י”. אבל עם זה לא היה איש־מפלגה צר וידע להעריך את הפעולות הקונסטרוקטיביות של שאר המעמדות והחוגים. כל מעיניו היו נתונים לעם ישראל ולארץ־ישראל.

מטעמים משפחתיים ראה הכרח לעצמו בשנת 1925 לצאת לזמן מסויים לאמריקה. כארבע שנים שימש בקולג' העברי בניו־יורק כמורה ראשי לתנ"ך וספרות עברית, ועם זה כתב כמה מאמרים והכין לדפוס ספר על “מדעי החברה”. בשנת 1927 פירסם בניו־יורק ספר גדול באנגלית בשם “פלשתינה המוֹדרנית”, ובו הקדיש פרק חשוב לתל־אביב והתפתחותה, והרצה בו על הבעיות של ארץ־ישראל החדשה. לספר היה הד רב גם בחוגים לא־יהודים.

אם כי מצבו החמרי היה מבוסס מאד, ורכש לו ידידים ומעריצים רבים בחוגי הסופרים ואנשי המדע, הדריכו את מנוחתו געגועיו אל הארץ. בשנת 1929 חזר לארץ־ישראל, יסד “גימנסיה הומאניסטית” בתל־אביב, ועבד עבודה ספרותית בשאלות חנוכיות ומדעיות. בעצם עבודתו נפסק פתיל חייו.

נפשו הטהורה תהיה צרורה בצרור חיי האומה כאחד מטובי החלוצים הפדגוגיים, מפיצי התרבות ואנשי ההגנה.