הכרתיו לראשונה (באייר תרנ"א), שעות מספר לאחר שיחד עם בני משפחתי ירדנו מן האניה הרוסית ועלינו על חוף יפו.
במלון, שנמצא בשוק הדגים־הבשר־הירקות־והחלב, באו להקביל את פנינו, העולים החדשים, כמה אכרים מראשון־לציון ואחד ממיסדי רחובות.
מבעד לחלונות המלון הגיעו אלינו צריחות וצווחות של הרוכלים הערבים, שהכריזו בקולי־קולות על מרכולתם.
בגלל הרעש וההמולה מחרישי־האזנים שמענו בקושי את דברי אורחינו. הם כולם דברו ביניהם ואתנו אידיש וגם קצת רוסית וגרמנית.
אך הנה התקרב אלינו אדם הדור בלבושו, ומהיר בהליכתו, הושיט לנו את ידו באמרו: “שלום עליכם, אורחים יקרים!” את המלים הללו ביטא הדובר בהברה הספרדית מוטעמת ובהדגשת הנגינה מלרע.
אודה ולא אבוש, שלא הבינותי אף מלה אחת מדבריו, אף כי ידעתי עברית מימי ילדותי.
בהפרדו בחפזה מאתנו, הפליט שוב כמה משפטים בעברית, שאף אותם לא קלטה אזני. שאלתי את אחד מאכרי ראשון־לציון, מי הוא, והלה ענה: “זה משוגע… הוא מורה בבית־הספר לילדי ראשון־לציון ושמו דוד יודילוביץ”.
בימים ההם רק “משוגעים לדבר אחד” דברו עברית. ובין המשוגעים: אליעזר בן־יהודה, יצחק אפשטיין, ישראל בלקינד, יהודה גרזובסקי ודוד יודילוביץ.
לאחר ההכרה החטופה ביפו, התקרבתי כעבור ימים מספר לדוד יודילוביץ בראשון־לציון, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו המסועפות על רקע החנוך, התרבות והספרות, וגם בשדה העסקנות הישובית בכל שטחי החיים.
דוד יודילוביץ נולד ביאסי (רומניה) בח' תמוז תרכ“ג. נתחנך חנוך מסורתי ב”חדר" עד היותו לבר־מצוה, אחר כך רכש לו השכלה כללית אצל מורים פרטיים. הצטרף לתנועת הבילו“יים אשר עלו לארץ בקיץ תרמ”ב. בגלל עכובים שונים נתאחרה נסיעתו לחדשים מספר, ועלה רק בכסלו תרמ"ג עם שיירת יהודים מגאלאץ (רומניה), בת מאה חמשים ושש נפשות, שהיו ממיסדי המושבה זכרון־יעקב.
בבואו לארץ נצטרף אל הביל“ויים, ובפרט לאותה קבוצה שקראה לעצמה “שהו” (ש’יבת ה’חרש ו’המסגר). בראש הקבוצה עמד הסופר יחיאל מיכל פינס ז”ל, ידיד ומגן לבילו"יים.
כל אחד מן הקבוצה בחר לו מקצוע לפי ראות עיניו, ודוד יודילוביץ נהיה לחרש סכינים וכלי־נתוח. מלאכה זו למד אצל האומן הגרמני גוטליב בירושלים. ששה חדשים היה בבחינת שוליא ולא קיבל שכר בעבודתו, ואחר כך הקציב לו בעל־הבית שכר של ששה גרושים לשבוע, שעלה אחר כך פי־ששה בגלל חריצותו.
אתו יחד גרו אז בירושלים עוד אחדים מבני ביל"ו: שמשון בלקינד, זאב דובנוב, הלל מינץ, דבורה סירוט, נחמן רוזובסקי ויעקב שרתוק.
בני החבורה נאבקו קשה על קיומם וסבלו הרבה מן הקדחת הממארת, אך רוחם לא נפל בקרבם, והם המשיכו לשאת את סבלם מתוך אומץ־לב וגבורה נפשית.
דוד יודילביץ עבד מן הבוקר ועד הערב עבודה קשה ומפרכת, ואת הערבים והלילות הקדיש לקריאה ולכתיבת רשימות וזכרונות אשר פירסם במרוצת הזמן בעתונים שונים. הוא היה מבקר אצל אליעזר בן־יהודה, ד"ר הרצברג, משה לונץ ויחיאל מיכל פינס, ומכולם התקרב ביותר לבן־יהודה, וממנו למד את החבה הגדולה ללשון העברית, וכמוהו שקד על החיאתה בחיי יום־יום.
לאחר עבודת שנתים בבית המלאכה של הגרמני בירושלים, נסע יודילוביץ בתרמ"ו לפאריס, שם השתלם במשך שנה במלאכת כלי־נתוח. באותו פרק־זמן ביקר גם בסורבונה, כשומע חפשי, ושמע את שעוריו של הפרופיסור הרב ישראל הלוי בתורת ישראל וחכמתו.
לא נפתה לאפשרויות להסתדר בפאריס, אלא מיהר לחזור לארץ, ובשובו בתרמ"ח נתמנה מטעם הבארון רוטשילד למורה בבית הספר בראשון־לציון.
פקידות הנדיב החדירה אז לבתי־הספר העברים את הרוח הצרפתית, אל הלשון הצרפתית ואת התרבות הזרה, והתיחסה ללשון העברית מתוך בטול גמור.
דרוש היה אומץ־לב מיוחד להנהיג בבית־הספר בראשון־לציון את הלשון העברית כלשון הלמודים. לאחר מלחמה עקשנית נחל המורה הצעיר ד. יודילוביץ את הנצחון הראשון, ובית־ספר בראשון־לציון היה הראשון בעולם כולו, שבו נלמדו גם הלמודים הכלליים בעברית.
יודילוביץ טרח ויגע הרבה מאד, עד שעלה בידו ליסד בראשון־לציון את גן־הילדים העברי הראשון, בהנהלת אחת מתלמידותיו. בימים ההם חסרו לגמרי ספרי־לימוד בעברית בשביל בתי־ספר הראשונים בארץ. יודילוביץ, יחד עם חבריו המורים יהודה גרזובסקי, ישראל בלקינד וחיים צפרין, חיברו כמה ספרי לימוד שהתאזרחו בכל בתי־הספר העבריים. במשך ארבע־עשרה שנה גידל וחינך כאלף תלמידים ותלמידות.
גם מחוץ לכתלי בית־הספר נלחם יודילוביץ להשלטת העברית. היה נוהג להעמיד אנשים ברחוב שדיברו בלשונות זרות, והפציר בהם לדבר עברית. כך נהג גם באסיפות פומביות ובבקוריו בבתים פרטיים. בכל מקום, בחברה ובצבור, שקד מתוך קנאות על החדרת הלשון העברית. גם האציל על הורי תלמידיו והשפיע עליהם שידברו עברית.
כמה שנים עבד כמזכיר ומנהל־חשבונות של ועד המושבה ראשון־לציון. שם הנהיג לראשונה פנקסנות כפולה בעברית על פי שיטת הרץ הצרפתי, ואחר כך הנהיג אותה שיטה גם בחברת “כרמל מזרחי”.
בתקופת המשבר הגדול של עקירת הגפנים במושבות העבריות מחוסר שווקים לממכר היינות מיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב, התחבטו ועדי המושבות ומנהלי היקבים בפתרון הבעיה החמורה. אז חשבו ומצאו, שדוד יודילוביץ ראוי לצאת למרחקים – אל המזרח הרחוק, לארצות הודו, סין ויאפאן, למצוא שווקים למכירת היין הרב שנצטבר ביקבים. יודילוביץ הטיל על עצמו – בשנת תרמ“ב1 – את אשר הטילו עליו, ואכן הצליח בשליחותו זו הצלחה יתירה. הוא לא בא לבקש נדבות ותרומות לטובת הישוב בארץ־ישראל אלא הציע למכירה את תוצרת הארץ. ומאז נפתחו בחו”ל כמה שווקים ליינות ושקדים של המושבות העבריות בארץ־ישראל.
לאחר זמן־מה עברה הנהלת היקבים לידי האכרים, וד. יודילוביץ נבחר לחבר מועצת היקבים הראשונה ליקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.
בתרס“ו נתמנה כבא־כח של חברת “כרמל מזרחי” באלכסנדריה ונשאר שם עד שנת תרפ”ד.
גם במצרים התמסר לעבודה צבורית מסועפת, וראה את עצמו כשליח הישוב העברי בארץ־ישראל. סמוך לבואו לאלכסנדריה נכנס בעול כמה וכמה שרותים צבוריים וחברותיים. בכל הזדמנות ובכל חוג שנשא ונתן אתו הטיף ללשון העברית ולאהבת המולדת העברית. הרצה מפרק לפרק באסיפות פומביות על הישוב העברי בארץ, על החנוך והתרבות העבריים. כן יסד חוגים של דוברי עברית, הכניס את הלשון העברית לבתי־הספר של הקהלה ושל חברת “כל ישראל חברים”, ולא נח עד שהצליח להחדיר את העברית כשפת־לימוד נוספת גם בליצאום הצרפתי לא־היהודי.
במרוצת הזמן נעשה משרדו באלכסנדריה כעין קונסוליה עברית, וכל יהודי שבא למצרים בדרך לארץ־ישראל או בחזרה ממנה, ראה לחובה נעימה לעצמו לבקר אצל דוד יודילוביץ ואף להמלך בו בעניניו.
היה מקובל גם על פקידי הממשלה הגבוהים ועל נציגי אומות אחרות בעיר זו.
בימי מלחמת־העמים הראשונה (תרע“ד–תרע”ח) באו למצרים אלפי גולים יהודים, אשר גורשו מארץ־ישראל על־ידי הרשות הצבאית התורכית. בהם היו: ד“ר יוסף לוריא, ד”ר בן־ציון מוסינזון, מנחם שיינקין, ד“ר אבושדיד, ד”ר ח. בוגרשוב, ד“ר מ. ליבונטין, ד”ר ש. פרלמן, ד. בן־גוריון, י. בן־צבי ועוד ועוד. רובם הגדול באו בעירום ובחוסר כל, מפני שגורשו בכח במשך ימים ספורים.
ד. יודילוביץ התקרב מיד לגולי ארץ־ישראל, ובעזרת ז. ד. ליבונטין וזאב גלוסקין ואחרים אירגן ועד מיוחד, אשר פתח פעולה רחבה בהיקף גדול לשם הקלת מצב הגולים.
על־פי דרישת הועד, מסרו השלטונות לרשות הגולים שנים מהארמונות הגדולים של הכאדיב עבאס חילמי בפרברי אלכסנדריה.
בהשגחת הפקידות האנגלית העליונה, פתחה ממשלת מצרים בתי־ספר, בתי־חולים ובתי־מלאכה בשביל גולי א"י ומסרה להם כמה מן העבודות הצבוריות.
ועד זה, שד. יודילוביץ היה הרוח החיה בו, עשה רבות לטובת הגולים, וגם דאג לגורל הישוב העברי בארץ־ישראל שסבל נוראות במשטר התורכי. בעצם ימי המלחמה אירגן הועד, בעזרת ממשלת אנגליה ואמריקה, משלוח של מאה ושלשים אלף לירות זהב, בגדים, רפואות, ומצרכי מזון – מצות וקמח, סוכר ותה ועוד. הזהב והמיצרכים השונים הועברו באניות־מלחמה אמריקאיות, קודם שנכנסו ארצות הברית למלחמה לצד מעצמות הברית.
עזרה זו הצילה את הישוב העברי בארץ־ישראל ממצוקת רעב וממחלות מסוכנות, שפשטו בפרט בין מגורשי יפו ותל־אביב. בגמר המלחמה, בתרע"ט, סייע יודילוביץ לרבים מגולי ארץ־ישראל לשוב לארץ, ואף נהל תעמולה רבה בין עשירי היהודים באלכסנדריה ובקהיר להשקיע מהונם בארץ ולסייע לבנינה.
בתרפ"ד הפסיק ד. יודילוביץ את עבודתו כמנהל חברת “כרמל מזרחי” באלכסנדריה, וחזר לראשון־לציון.
בשובו לארץ נבחר לחבר ועד הבקורת של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.
במיוחד יש לציין את עבודתו הספרותית והעתונאית של יודילוביץ. עוד בתרמ“ז הדפיסה חברת “בני־ציון” במוסקבה (ד“ר צ’לנוב, מ. אוסישקין, הרב מזא”ה, אברהם אידלסון ויחיאל יוסף ליבונטין) את ספרו של יודילביץ “המסחר וחרושת המעשה בארץ־ישראל”. בתרנ”ג ערך יחד עם יהודה גרזובסקי ואליעזר בן־יהודה את העתון העברי הראשון לילדים “עולם קטן”. במשך עשרות שנים פירסם מאות מאמרים בעתונים העבריים: הצבי, האור, השקפה, המגיד, המליץ, הצפירה, הארץ, דואר היום, דבר, ועוד. כן פירסם שורת מאמרים בעתונים ובקובצים של הבונים החפשים, ואף חיבר את הספר הראשון בעברית על “הבניה החפשית”. פירסם מאמרים גם בעתוני חו"ל, בצרפתית ורומנית. תירגם כמה ספרי קריאה לנוער, מצרפתית וגרמנית. יחד עם יהודה גרזובסקי חיבר ספרי־לימוד, כן ערך שני קבצים לדברי ימי העתונות בארץ־ישראל. הרבה כשרון, חריצות ועמל השקיע בספר היובל “ראשון־לציון”, בן אלף ומאה עמוד, שהוציא בשנת 1941. לספר יש ערך רב מבחינה היסטורית וישובית. יחד עם הסופר הצרפתי טיבו, חיבר בצרפתית “תולדות שרה ברנארד”.
בהגיעו לשנת השמונים היה כבר תשוש־כח ורפה־אונים אך מלא מרץ ושוחר פעולה, עסק בעבודה ספרותית וצבורית, ביקר באסיפות והשמיע את דבריו ברבים.
בימיו האחרונים נפגשתי אתו כמה פעמים באסיפות של הבונים החפשים, ושמעתי מפיו כמה מזכרונותיו על ראשית התהוות תנועת הבניה החפשית במצרים ובארץ־ישראל מלפני עשרות שנים. יודילוביץ נתקדש בשנת תר"ס (1900) בלשכה מעורבת של הבונים החפשים ביפו, שהיתה אז תחת חסות “הלשכה הגדולה במצרים”, אשר מרכזה היה בפאריס.
בין חברי הלשכה היו אז מטובי העיר בני שלוש הדתות. יחד עם ד. יודילוביץ נכנסו ללשכה זו גם יוסף פיינברג, מן המנין הראשון של מיסדי ראשון־לציון, וכמה מחשובי הערבים ביפו.
מפי יודילוביץ שמעתי הרבה זכרונות מעניינים על תקופת הבילו"יים, על סבלם הרב ועל מלחמתם הקשה והממושכת בימים הראשונים להתישבותם בארץ־ישראל השוממה והעזובה.
בשנותיו האחרונות שינה את שם־משפחתו הלועזי, שנשא כל ימי חייו וקשה היה להפרד ממנו בודאי מטעמים רגשיים – לנוסח עברי: יהודה־לב־איש. וכך חתם את שמו גם על ספר היובל של ראשון־לציון, שיצא בעריכתו.
כח זכרונו היה כמעט עד יומו האחרון. במותו נדם לבו של אחד מראשוני החולמים והלוחמים, שכל ימיו היו קדושים לחזון התחיה והתקומה, חלוץ בכל נימי נפשו.
-
ייתכן שהכוונה לשנת תרס“ב – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.