את צלצול השפה העברית כשפה חיה ומדוברת זכיתי לשמוע בפעם הראשונה כשרגלי דרכו על אדמת המולדת ביפו, באייר תרנ"א, מפי המנוח דוד יודילוביץ. לאחר כמה ימים, כשהתישבתי עם בני משפחתי בראשון־לציון, שמעתי את הדבור העברי לראשונה מפי המנוח מרדכי לובמן, שגר אז תחת צל קורה אחת עם חברו המורה דוד יודילוביץ.
מרדכי לובמן כיהן בימים ההם כמנהל בית־הספר בראשון־לציון. יום־יום הייתי רואה אותו יוצא מפתח דירתו בשעה קבועה והולך, כשחבילת ספרים ומחברות תחת זרועו, בדרך המובילה לבית־הספר, שהיה אז בקומה התחתונה מאחורי בית הכנסת.
איש מתון ושקט היה המורה מרדכי לובמן, צנוע וענותן ודבריו בנחת נשמעים. חביב ונוח לבריות.
אז, בראשית בואי לארץ, שמעתי כמה משעוריו ומהרצאותיו בין כתלי בית הספר בראשון־לציון. קורת־רוח היתה לי להקשיב ללשונו השוטפת ולסגנונו הרהוט. כל משפט שיצא מפיו היה מלוטש ומדויק, ושומעי שעוריו האזינו לדבריו בענין ובעונג.
כשהכרתיו לראשונה היה כבן שלשים ושלש, שערות ראשו היו יורדות על מצחו הרחב. זקנו קצר ומסורק למשעי. עיניו בהירות וקורנות. פניו שקטים וחיוך קל תמיד על שפתיו, ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות.
הוא לא היה מרבה לדבר, אך כל הגה שהפליט מפיו היה קולע תמיד אל המטרה. הוא היה אוהב להאזין לדברי אחרים ורק מעיר לפעמים הערות קצרות ונכונות והמשיך להקשיב לדברי בן שיחתו.
כחמשים וחמש שנים עברו מאז הכרתיו לראשונה, דמות דיוקנו מאז עומדת גם כיום לנגד עיני. הנה הוא עומד על הקתדרה שלו בבית הספר ומרביץ תורה לילדי המושבה, וגם למבוגרים ששמעו תורה מפיו.
מרדכי לובמן נסתלק מן החיים באותו חודש, וכמעט באותו יום, שבו ראה את אור החיים, שלשים ושמונה שנים קודם לכן.
נולד בעשרה בטבת תרי“ח בפלך מוהילוב שעל נהר הדניפר. הוריו היו אמידים, והשתייכו לאחת המשפחות המיוחסות והנכבדות ברוסיה הלבנה. בילדותו קיבל, כנהוג, חנוך מסורתי בבית הוריו שנמנו עם חסידי חב”ד. הצטיין בכשרונותיו: תפיסה מהירה, זכרון טוב, שכל ישר והגיון בריא, ונחשב ל“עילוי” בעירו. עם התבגרותו רכש לו במשך זמן קצר ידיעה הגונה בלימודים הכלליים, עמד בבחינות ונכנס לבית־ספר להנדסה. שקד בהתמדה על למודיו, גמר בהצטיינות והוסמך כמהנדס־מודד (בימים ההם היה “פורץ גדר” בחוג חסידי חב"ד). מרדכי לובמן, גם ברכשו השכלה כללית, נשאר נאמן לכל קדשי ישראל המסורתיים.
בהיותו עוד צעיר לימים נשא אשה בחארקוב – את גיטל לובמן, אחות רבקה לובמן, אשת דוב חביב־לובמן מראשון־לציון.
הצטרף בצעירותו לשורות “חובבי־ציון”, ואף הגשים הלכה למעשה: בשנת תרמ"ד חיסל עניניו ברוסיה ועלה לארץ עם בני ביתו על מנת להשתקע.
מתחילה עבד בכרמי המושבה; לאחר זמן קצר נתמנה על־ידי הפקידות של הבארון למדוד אדמות המושבות הראשונות, כגון: זכרון־יעקב, ראש־פנה, יסוד־המעלה, קסטיניה ועוד. למקום־מושבו הקבוע בחר לו את המושבה ראשון־לציון. את עבודתו המקצועית אהב ומילא את תפקידו בסדר ובדייקנות מופתית. ניסה כחו גם בעט, ופרי התרשמותו מחיי המושבות פירסם בשורת מאמרים בעתונים “הצבי”, “המליץ”, “מזרח ומערב” ועוד. תיאר את חיי האכרים ואת תולדות המושבות הראשונות, שנוסדו בציה ובשממה. שמו הספרותי היה “מרדכי היהודי” ו“אליפז התימני”.
עבודת המדידה על ההרים השוממים והעזובים בגליל העליון, הרי הכרמל, ובהרי שומרון, ובין הביצות בשפלה ובעמקים וגבעות חול המדבריות, היתה מפרכת ומיגעת עד אפיסת הכחות. אמצעי התחבורה בימים ההם היו קשים מאד, צריך היה לרכב ימים על ימים על חמור ועל סוס, תחת קרני השמש הלוהטת, במקומות נגועי קדחת ממארת, אשר הפילה אז חללים רבים. אבל המהנדס הצעיר לא שם לב לתנאים הקשים ומילא את עבודתו מתוך הכרה, שהוא עושה שרות גדול למולדתו, שאלפי שנים חכתה לבניה־בוניה שיבואו ויקימו את הריסותיה.
בשנת תרמ“ח נתמנה למפקח על בתי־הספר של הבארון רוטשילד במושבות ראשון־לציון, פתח־תקוה, עקרון וקסטיניה. באותו זמן גם הורה בבית־הספר שבראשון־לציון “חשבון” ו”ידיעת הטבע".
בתקופה ההיא חסרו לגמרי ספרי־לימוד בעברית, וצריך היה ליצור יש מאין. המורה העברי היה מכין את רשימותיו בכתב, לפי מיטב ידיעותיו במדעים שהרצה עליהם, וכך היה מכניס “יפיפותו של יפת באהלי שם”. יש להביא בחשבון אף זאת, שבתקופה ההיא פתחה חברת “כל ישראל חברים” בכל המזרח התיכון, וגם בסוריה וארץ־ישראל רשת של בתי ספר, אשר השפה השלטת בהם היתה הצרפתית. כל הלימודים הכלליים נלמדו בצרפתית, והרוח והתרבות הצרפתית היו שליטות בכל בתי־הספר שבערי ארץ־ישראל ומושבותיה, שנתמכו על־ידי הבארון הנדיב. ואילו השפה העברית היתה בבחינת בת־חורגת, שנלמדה רק שעות מספר בשבוע. והתרבות העברית – מאן דכר שמה!… רוב מנהלי בתי־הספר בערים ובמושבות כיהנו זמן רב כמורים לצרפתית בבתי־ספר של כי“ח והמשיכו להחדיר את ידיעת הלשון הצרפתית גם לבתי־הספר בא”י שנתמכו על־ידי הנדיב. וכך נתחנך הדור הצעיר בארץ ברוח התרבות הצרפתית אשר נושאי דגלה היו מורים יהודים. דרוש היה אומץ־לב רב ועבודה נפשית גדולה, כדי להכריז מלחמה נגד הפקידות של הבארון, שנתכוונו להחדיר את התרבות הזרה אל שדרות הישוב הישן והישוב החדש כאחד. בין הלוחמים הנועזים היו המורים של הימים ההם: אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, מרדכי לובמן, דוד יודילוביץ. ישראל בלקינד, יצחק אפשטיין, יוסף מיוחס, יהודה גור ומרדכי אזרחי.
המורים הללו היו ראשוני־הראשונים, אשר העיזו להרים את דגל תחית שפתנו ותרבותנו בראשית בנין הישוב העברי החדש. הם היו מניחי היסוד לרשת של גני־ ילדים ובתי־ספר עירוניים ותיכוניים ולתכנית לימודים עבריים וכלליים.
מרדכי לובמן מת צעיר לימים והובא לקבורה בט' טבת תרנ"ו בראשון־לציון, ולא זכה לראות במו עיניו את מאות האלפים היהודים המדברים עברית, הכותבים והחושבים עברית כבשפת אמם. הוא לא זכה לראות את הפצת הדבור העברי וההוראה העברית גם בבתי־הספר העברים שבגולה. אך זכרו יהיה חרות בין ראשוני המורים ומחיי הלשון העברית בתקופת שיבת־ציון החדשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.