למעלה מארבעים שנה היה הד"ר בן־ציון מוסינזון בין ראשי החולמים והלוחמים של תנועת שיבת ציון. מנעוריו התמסר לתנועה הציונית, שהיתה בראשית התהוותה. שנים רבות היה מסובב כמטיף ואיש־תעמולה בערי רוסיה, בארצות אירופה המערבית והתיכונית, באפריקה הדרומית ובארצות־הברית.

נאומיו. שהצטיינו בבנינם הנאה ובכח־השיכנוע שבהם, רכשו נפשות רבות לציונות, ושמו הלך לפניו.

גם בקונגרסים הציוניים, למן הקונגרס החמישי ועד הקונגרס האחרון בחייו (ג’ניבה, אבגוסט 1939), היה הד"ר מוסינזון מראשי המדברים בשאלות העבודה המעשית, וכן בעניני חנוך ותרבות וגם במדיניות הציונית.

את פעילותו בתנועת התחיה החל עוד בהיותו סטודנט בפאקולטה לפילוסופיה באוניברסיטה של ברן (שווייץ). כבר אז היה הרוח החיה באגודת הסטודנטים הציונים, ולא היפלה בין העבודה המדינית לעבודה המעשית והתרבותית.

באביב תרס"ד (1904) הפסיק הסטודנט מוסינזון את למודיו באוניברסיטה, ובא במיוחד לארץ־ישראל כדי להתבונן ולהתחקות על הנעשה בערים, במושבות ובכפרים. חדשים מספר עשה בארץ ועבר אותה לארכה ולרחבה, ובכל מקום־בואו נאם על העבודה הנעשית בגולה למען ארץ־ישראל, דיבר הרבה נגד הצעת “אוגנדה”, שהוצעה בקונגרס הששי.

לתמהונו הרב מצא בארץ תומכים רבים בהצעת אוגנדה, ועובדה זו המריצה אותו עוד יותר להלחם בעוז ובאומץ בהצעת־נפל זו.

את מוסינזון הכרתי פנים בסוף 1904, לאחר שובו מבקורו הראשון בארץ. הכרתיו בייליסבטגראד, שהיתה בימים ההם מרכז הציונות באוקראינה. איש צעיר, גבה־קומה, מבנה גופו איתן, שחור־שער, עינים חיות ומפיקות טמפראמנט. זריז ומהיר בהליכותיו. וכולו שופע כח־עלומים ומרץ.

באסיפה רבת־עם שנתכנסה למחרת בואו לעיר, בבית הכנסת “חובבי ציון”, פתח זאב טיומקין ונתן רשות הדבור לאורח שבא זה עתה מא"י.

כשעתים נאם מוסינזון בלי הפסקה, בחום וברגש ובהתלהבות דיבר, וקולו עז ומצודד. בין השאר אמר: “בבקרי במושבות העבריות וראיתי בהן את אחינו האכרים והפועלים העובדים על שדמות ציון, נצמדו רגלי אל קרקע המולדת והריחותי את ריח האדמה. ראיתי את אחינו המרווים בזיעת אפים את כרמי יהודה ושומרון ואת שדות התבואה בגליל. נשמתי את אויר ארצנו וכאילו חיים חדשים נתעוררו בי. ביקרתי בבתי הספר העבריים בערי הארץ ובמושבותיה. שמעתי את הדבור העברי מפי תלמידי ומורי בתי־הספר העברים ונוכחתי, שאכן חיים אנו בתקופה מעניינת, בתקופה של אתחלתא דגאולה”.

הנאום עשה רושם עצום על שומעיו, ואפילו אחד מאלה שעמדו בראש “ציוני אוגנדה”, לחש באותו מעמד, כי הסטודנט מוסינזון הפליא לעשות בדבריו ובודאי יעשה נפשות רבות לציונות־ציון.

מייליסטבטגראד עמד מוסינזון לצאת למחרת היום למסע־התעמולה בשורה של ערים חשובות – אודיסה, ניקולאייב, חרסון, חארקוב, ייקאטרינוסלב, פולטאבה ועוד, אך להפצרתם של חברי המרכז הציוני בייליסבטגראד הסכים להרצות שנית באולם יותר גדול ובפני קהל רב יותר. ההרצאה השניה עלתה על הראשונה בתכנה ובעמקוחה. דבריו החוצבים להבות אש ריתקו אליו את אלפי הנאספים, שבהם היו “מסלתה ושמנה” של יהודי ייליסבטגראד וסביבתה, ואפילו המתבוללים האזינו מתוך קשב רב לדברי הנואם רב־הכשרון, שהקסים במדברותיו.

ב. מוסינזון הסביר את עיקרי הציונות המדינית, הרחיב את הדבור על הצורך לכבוש את הקהילות היהודיות בגולה, וכן דיבר על החיאת קניינינו הלאומיים והתרבותיים. בפרט הזהיר את הציונים, לא להגרר אחרי האור המתעה של הצעת בריטניה הגדולה בדבר התישבות באוגאנדה. לפנינו הציונים – אמר הנואם – יש רק דרך אחת וישרה המובילה לציון, ומן הדרך הזאת אין לסטות. עלינו להרחיב את ההתישבות אך ורק בארץ־ישראל, בלי לחכות תחילה לזכויות מדיניות רחבות. חובתנו להכשיר את הקרקע לקליטת המוני עולים ומתישבים חדשים בכל התנאים הקיימים.

את דבריו סיים בדרישה להתכונן לקונגרס השביעי, לשם יצירת רוב, אשר יצביע נגד הצעת אוגאנדה ובעד הרחבת העבודה המעשית בא"י.

מוסינזון עבר במסע־תעמולה את מרחבי רוסיה הגדולה, ובכל מקום נחל נצחונות מזהירים, חיזק את העמדות של “ציוני־ציון” ונלחם במרץ רב באוגאנדיסטים ובטריטוריאליסטים למיניהם.

למן הקונגרס הששי ועד הקונגרס השביעי לא נח מוסינזון ולא נרגע. הפסיק את למודיו, והקדיש את כל זמנו לתעמולה ציונית.

אף חברו וידיד־נעוריו, הסטודנט חיים בוגרשוב, עזב את האוניברסיטה בברן, והעמיד את עצמו לרשות ההסתדרות הציונית ברוסיה, וכך עשה גם הסטודנט זאב ז’בוטינסקי, שהפסיק את למודיו באוניברסיטה ברומא, ושנה תמימה הקדיש לתעמולה ציונית בקנה־מדה רחב.

מלבדם התנדבו לתעמולה בימים ההם הסופר הצעיר יעקב רבינוביץ (שאף הוא היה אז סטודנט בג’ניבה), הרב יצחק ניסנבוים, בר ברוכוב, נתן מיליקובסקי ומנחם שיינקין.

תודות לתעמולה הנמרצת והרחבה, שנתמכה על־ידי ראשי ההסתדרות הציונית ברוסיה (אוסישקין, ד“ר ברנשטיין־כהן, ד”ר ברוק, ד“ר בנדרסקי, פרופ' בלקובסקי, ד”ר יעקובסון, ז. טיומקין, הרב רבינוביץ ואחרים) עלה בידי “ציוני־ציון” לצאת בנצחון גמור מן המערכה בקונגרס השביעי, והצעת אוגאנדה נפלה ללא קום והוסרה לגמרי מעל הפרק.

לאחר הפסקה ארוכה, חזר מוסינזון שוב לברן לשם המשכת למודיו, ובשנת 1906 הוכתר בתואר “דוקטור לפילוסופיה”.

לאחר זמן קצר חידש מוסינזון שוב את מסע התעמולה, עבר מעיר לעיר ודרש מאת הנוער הציוני להתגייס לעבודה מעשית בארץ־ישראל.

וכדי לשמש דוגמה ומופת לאחרים, עלה ד"ר מוסינזון בשנת 1907 לארץ, יחד עם משפחתו והתישב ביפו, בשכונת נוה־צדק. היה זה עוד לפני הבנות תל־אביב, ודירתו היתה בקצה השכונה, בבית האחרון שגבל בחולות שעליהם הוקם אחר כך חלקו הראשון של רחוב יהודה הלוי.

עם בואו ליפו, הציעו לו חבריו הד“ר בוגרשוב והד”ר מטמן־כהן להצטרף לחבר מורי הגמנסיה העברית שמטמון היה מיסדה, – כמורה לתנ"ך ולדברי ימי ישראל. מוסינזון הסכים מיד להצעה, ומאז נקשרו חייו עם בית־הספר התיכוני העברי הראשון.

הגימנסיה שכנה באותם הימים בסימטה צרה ומזוהמת, בבית קטן שכור של ערבי. מספר התלמידים כחמשים, והמורים היו אז: ד“ר י. ל. מטמן־כהן – לעברית ולמדעי הטבע, ד”ר ח. בוגרשוב – לגיאוגרפיה ולגיאולוגיה, הסטודנט ח. הררי לעברית, הגב' פניה מטמן־כהן – לחשבון, ברנרד מוסינזון – לצרפתית, מ. אלדמע – לציור ושטוט, וצ. נשרי – להתעמלות.

מצבה החמרי של הגמנסיה היה חמור מאד. המוסדות של הימים ההם, וכן העסקנים וגם מורים התיחסו קצת בבטול ובהסתייגות לבית־הספר החדש. ספרים ללמודים כלליים ומכשירי־למוד חסרו לגמרי, וקשה מאד היה לערוך את תכנית הלמודים, שתתאים לדרישות פדגוגיות וחנוכיות בעלות רמה. את הכל היה צורך ליצור יש מאין. ומובן, כי אף אמצעים כספיים היו חסרים להחזקה המוסד בראשיתו.

אולם עם כניסת שני המורים הצעירים בעלי השכלה גבוהה, הד“ר מוסינזון והד”ר בוגרשוב – בא מיפנה חשוב בהתפתחות הגימנסיה העברית.

באותו פרק־זמן נצטרף אליהם גם חברם בעבודה הציונית מ. שיינקין, ושלשתם הטילו על עצמם לבסס ולפתח את הגימנסיה העברית הראשונה.

שלשתם פתחו בתעמולה רחבה ברוסיה, במערב־אירופה ובקונגרסים הציוניים, רכשו הרבה אוהדים וידידים אשר נרשמו לחברי “אגודת הגימנסיה העברית ביפו”.

בהשפעת תעמולה זו תרם השופט יעקב מוזר מברדפורד את תרומתו הגדולה – סך 80000 פראנק, ואחר כך הוסיף עוד כמה עשרות אלפים פראנקים – לשם הקמת בית הגימנסיה על אדמת הקרן הקיימת ברחוב הרצל.

ועד חובבי־ציון באודיסה נטל את הגימנסיה תחת חסותו, והמוסד החנוכי התפתח והלך במהירות מפליאה, ובהמשך הזמן תפס מקום־של־כבוד בשדה החנוך והתרבות של הישוב העברי בארץ, ואף מוניטין יצאו לו בכל תפוצות הגולה.

ד“ר מוסינזון היה אחד המורים הראשונים, שהנהיג בתכנית הלמודים את לימוד התנ”ך לפי הפירושים החדשים. שיטה זו הקימה סערה גדולה בחוגי המורים, המחנכים והסופרים. הרב חיים טשרנוביץ (שהיה ידוע בכנויו הספרותי “רב־צעיר”) באודיסה יצא בחריפות נגד בקורת המקרא של ד“ר מוסינזון. ותבע ללמד את התנ”ך לפי המסורת גם בבתי־ספר התיכוניים.

אף אחד־העם היה ממתנגדי לימוד התנ“ך ברוח בקורת המקרא. ולאחר בקורו בגימנסיה בשנת תרע”ב (1912) מתח בקורת על שיטה זו במאמרו “בין הקצוות” שנדפס באותה שנה ב“השלוח”.

ד“ר מוסינזון לא נרתע מדברי הבקורת וענה למבקריו, הגן בתוקף על שיטתו, והמשיך ללמד לתלמידיו את התנ”ך לפי השקפתו המדעית.

ביקרתי בכמה משעוריו בתנ"ך, שהרצה לפני התלמידים וגם לפני שומעים חפשים מבין המבוגרים. ונוכחתי בענין הרב שעוררו הרצאותיו היפות עשירות־התוכן ורבות־הענין. הסברותיו המקיפות היו מרתקות את השומעים.

כשרון הדבור וההסברה עמד להצלחתו תמיד, ודבריו ריתקו גם את מתנגדיו־לדעה.

גם בהתרכזו בעבודת ההוראה, לא הצטמצם מוסינזון בעבודה זו בלבד, אלא הוסיף להיות עסקן פעיל בחיי הצבור, ובפרט המשיך כל ימיו בעבודתו, עבודת מטיף ותעמולן בתנועה הציונית, לא נעדר כמעט משום כנוסים, ועידות, קונגרסים, ואסיפות של ציוניים, ותמיד היה מראשי המדברים והנואמים.

גם בראשית בנינה והתהוותה של תל־אביב לקח ד“ר מוסינזון חלק פעיל מאד. באסיפה כללית של “אחוזת בית”, שנתקיימה בי”ז אדר תרס“ט במועדון “ישורון” ביפו, הוצעו שני חברים חדשים לאגודה, ואחד מהם – הד”ר מוסינזון. מקובל היה אז להצביע על כל מועמד חדש באסיפה כללית. משני המועמדים נבחר פה אחד הד“ר מוסינזון, והוא היה מששים הבונים והמתישבים הראשונים בתל־אביב. באסיפה שניה של האגודה, בכ' אדר תרס”ט (באולם “לבנון” ביפו), נבחר ד“ר מוסינזון ליו”ר האסיפה ולצנן את הוכוחים הסוערים, להשקיט ולהרגיע קודם התחלת הבנין ובעצם תקופת הבנין.

בחול־המועד פסח תרס“ט נתקיימה הגרלת המגרשים לבנין ששים הבתים הראשונים. רק מורי הגמנסיה (ד“ר ב”צ מוסינזון, ד“ר י. ל. מטמן־כהן, ד”ר ח. הררי ומ. שיינקין) היו פטורים מלהשתתף בהגרלה הכללית. כיון שעל־פי הצעת שיינקין (יו"ר הועד המפקח של הגמנסיה) הסכימו להפריש להם ארבעה מגרשים סמוכים לבית הגימנסיה. מזכות זו נהנה אחר כך גם הד”ר ח. בוגרשוב. זו היתה כעין “שרשרת השמירה” של המורים הראשונים מסביב לבית־ספרם.

משנת 1907 ועד 1912 היה הד"ר מוסינזון מן המורים הראשיים בגימנסיה, וגם חבר הנהלתה. בשנת 1912 נבחר למנהל ראשי ובתפקיד זה כיהן עד 1940, השנה שבה נבחר למנהל מחלקת־החנוך של הועד הלאומי לכנסת ישראל.

ראוי להזכיר, שבתחילת מלחמת־העולם הראשונה הגלתה הרשות הצבאית של ממשלת תורכיה את הד"ר מוסינזון עם משפחתו מן הארץ (מאחר שהמפקד הראשי של צבאות התורכים בא"י ובסוריה, העריץ ג’מאל פחה, ראה אותו כמנהיג ציוני מסוכן ועסקן ראשי של הישוב העברי).

הד"ר מוסינזון הגלה למצרים ומשם לשווייץ, ומשם לארצות־הברית, שם שהה עד לאחר גמר המלחמה.

בימי שבתו בניו־יורק עשה הד"ר מוסינזון הרבה למען תל־אביב ולמען הגימנסיה, והצליח לקשור קשרים עם הורי התלמידים מאירופה, שנשארו בתל־אביב, וחודש־חודש היו נשלחים סכומים הגונים לתל־אביב, לתלמידים המנותקים מהוריהם. בהשפעת מוסינזון תמכו ההסתדרות הציונית ומוסדות־סיוע בארצות־הברית – בישוב העברי בארץ וגם בגימנסיה, שהוסיפה להחזיק מעמד במשך ארבע שנות המלחמה.

בתחילת 1919 חזזר ד"ר מוסינזון עם משפחתו לתל־אביב, וחזר לנהל את הגימנסיה ואף להורות במחלקות העליונות.

באפריל 1922 נבחר ד“ר מוסינזון ל”ועד הגדול" של עירית תל־אביב. מתוך ועד מורחב זה נבחרו שבעה חברים ל“ועד הפועל”, ובין הפעילים שבהם היה – מוסינזון. כן נבחר ליו"ר ועדת־התרבות של העיריה, ועל־פי הצעתו החליט הועד הגדול (ביום 22.5.1922) לפטור את בתי־הספר, את בתי־הכנסת ואת הספריה בתל־אביב מכל מסי העיריה, לרבות תשלומי מים. להצעתו, הסכימה העיריה לקבל תחת חסותה את הספריה “שערי־ציון” שעד אז היתה שייכת לרשות צבורית אחרת. מאז גדלה והתרחבה הספריה, שנעשתה לספריה עירונית.

בשעת הדיון על סיפוח ה“שכונות” שהיו בשטח שיפוטה של יפו לתל־אביב, נבחרה (27.12.1922) ועדה בת שלשה חברים (דיזנגוף, מוסינזון ואיזמוז’יק), שעליה הוטל לנהל משא־ומתן עם הועד המאוחד של השכונות, ולהביא לידי גמר את שאלת ספוחן לתל־אביב. המו"מ נמשך כמה חדשים וכל השכונות שהוקמו עוד לפני הבנות תל־אביב: נוה־שלום, נוה־צדק, אוהל־משה, מחנה־ישראל, מחנה־יוסף, מחנה־יהודה וכרם־התימנים – התאחדו עם תל־אביב, ובאי־כחן השתתפו באסיפות הועד ואחר כך במועצת־העיר.

בישיבת הועד הגדול (20.1.1923) הציע הד“ר מוסינזון. כיו”ר ועדת־התרבות, לאשר תקציב לחנוך ולתרבות, מאוקטובר 1922 עד אפריל 1923. את הסכומים הבאים (מפני חשיבותו “ההיסטורית” ראוי להביאו בפרוטרוט): למחלקת החנוך – 500 לירות מצריות; לשעורי־ערב לגדולים – 360; לבית־הספר למסחר –120; לבית־הספר למלאכה בנוה־שלום – 120; לשעורי השתלמות מקצועית – 60; לשעורי תלמוד בבית הכנסת –30; לאולמי הקריאה של הסתדרות הפועלים – 30; לבית־ספר למלאכה של אגודת נשים – 60; הספריה הצבורית “שער־ציון”–300; ובס“ה 1580 לימ”צ (המטבע המהלכת בארץ היתה אז הלירה המצרית).

לשם השוואה יש לציין, שבשנת 1921 הקציבה עירית תל־אביב לסעיף חנוך ותרבות 840 לימ“צ. בחצי שנה חלה איפוא קפיצה גדולה בסעיף זה, והצעת ד”ר מוסינזון עוררה אמנם התנגדות, והוכוחים מסביב לה היו ממושכים. אך המציע הגן בכל תוקף, והצעתו נתקבלה ברוב דעות. וכך היה תובע שנה־שנה הגדלת התקציב למוסדות החנוך והתרבות, בהתאם לגידול העיר. בין השאר היו מקציבים תמיכות שנתיות למוסדות האמנות שבעיר. (האופירה, בית־הספר לנגינה וכו').

אף בשנת 1924 נבחר ועד פועל מצומצם בן 7 חברים מתוך הועד הגדול, והד“ר מוסינזון נבחר כחברו. כן נבחרה נשיאות בת 3: מ. דיזנגוף – יו”ר, ושני סגניו – ד"ר מוסינזון ודוד בלוך.

בהעדרו של דיזנגוף, היה ד"ר מוסינזון ממלא לרוב את מקומו של ראש־העיר. בישיבות הועד הגדול (בין חבריו היה אחד־העם, שנבחר כחבר־כבוד לכל ימי חייו), היה מוסינזון היושב־ראש ברוב האסיפות.

מפרק לפרק היה מוסינזון יוצא, להזמנת ההסתדרות הציונית, למסע־תעמולה בארצות שונות, ורשות היתה לו, לדרישתו, לעשות בהזדמנות זו תעמולה גם לטובת הגימנסיה, לשם ביסוסה ופיתוחה.

בשנותיו האחרונות עשה הרבה, כמנהל מחלקת החנוך של הועד הלאומי, למען החנוך העברי בארץ כולה. והניח יסודות חזקים לחנוך הלאומי.