א.    🔗

בשנת הס“ו לחייו, נפטר בי' סיון תר”ץ בתל־אביב, אהרן בר' סעדיה איתן.

ציוני ותיק, תלמיד חכם ובר־אורין, חביב ומכובד על הבריות, ממיסדיה של העיר העברית הראשונה והיחידה ומחלוציה הראשונים של התעשיה העברית העירונית בא"י.

המנוח נולד בבירדיאנסק (פלך אוראל), בשבט תרכ"ד. אביו היה “חייל בצבא ניקולאי”, מן הקאנטוניסטים (החטופים לצבא) שרובם נשתמדו בעל כרחם על־פי גזירת המלך עוד בימי עלומיהם. העלם סעדיה איתן היה מן המעטים שעמד ביהדותו, ולא עוד אלא התאמץ ללמד את בנו אהרן תורה, שהצטיין בלמודיו, ובעודנו צעיר התחיל עוסק בצרכי צבור, ונמשך לתנועה הלאומית.

עד שיצא לארץ־ישראל ישב בבירדיאנסק, והיה המורשה מטעם הועד של חובבי־ציון מאודיסה, עמד בראש הארגון הציוני בבירדיאנסק וסביבתה, היה חבר פעיל בועד־הקהלה והרוח החיה בכל העבודה הצבורית: במאמציו נבנה בבירדיאנסק בית־כנסת יפה.

בעיר זו היה לא. איתן בית־דפוס גדול, שהצטיין בעבודה משובחת ונקיה. הוא עצמו היה אמן ובעל־מקצוע ממדריגה ראשונה. מצבו החמרי בעיר־מגורו היה מבוסס. מטבעו צנוע ורך־הלב, מתרחק מן הפרסום והכבוד המדומה, אהב את המלאכה ואת העסקנות המעשית הקשורה בפעולות חיות. דאג הרבה לחנוך בניו, שגדלו בסביבה של נכרים. שאף לחנוך לאומי ועברי, וכשהגיעה אליו הידיעה הראשונה על פתיחת גמנסיה עברית ביפו, טילגרף מיד למייסד הגמנסיה ד"ר י. ל. מטמן־כהן, שישאיר בגמנסיה שלשה מקומות לילדיו. לאחר זמן קצר חיסל את כל עסקיו המבוססים, עזב את עיר־מולדתו ויצא עם משפחתו, בת שבע נפשות, לארץ־ישראל.

בפעם הראשונה נפגשתי עם א. איתן, ימים מספר לאחר בואו אל הארץ, באמצע הקיץ תרס“ו, באחת הסימטאות הצרות של יפו העתיקה. בימים ההם, בתחילת העליה השניה, מנה הישוב העברי ביפו כמה עשרות משפחות עבריות בני עדות שונות וארצות שונות, שבאו אל הארץ בשנים תר”ן–תר"ס, והיו מפוזרות בסימטאות העקלקלות והמעופשות. רובם דרו בבתי ערבים ללא אור וללא אויר וללא נקיון. גם השכונות העבריות שנבנו על יד יפו, נוה־שלום, נוה־צדק, אחוה וכו' לא הצטיינו מבחינה סאניטארית והיגיינית, ובני העליה השניה הוכרחו להצטוֹפף בגיטו זה. ביום היו הכל טרודים בדאגת הפרנסה, ובערבים – לאחר שקיעת החמה – נפסקה תנועת החיים, כי לפי החוק התורכי והמנהג הקדום, שהיו נוהגים ביפו, מותרת היתה ההליכה ברחובות רק עד שמונה בערב, ומי שהוצרך לעבור את הרחוב לאחר שעה זו, הוכרח ללכת בלוית נשים או לכל הפחות אשה אחת, או להחזיק פנס ביד.

בני “העליה השניה” מתקופת תר“ס־תרס”ו לא הסתפקו בהטפה ציונית לאחרים, ובלי לעשות חשבונות ולחכות להכשרת הארץ על־ידי אחרים, נצטרפו בעצמם לשורות העולים והתושבים הראשונים ועלו לארץ לבנות ולעבוד בה.

שערי הארץ היו סגורים באופן רשמי על־פי פקודה מקושטא, ובני “העליה השניה” היו נכנסים לארץ על־פי “פיתקה אדומה”, שנתנה זכות ישיבה רק לשלשה חדשים, ונשארו בארץ ישיבת קבע.

ב.    🔗

בימים ההם היה קיים ביפו, על חוף הים, דפוס קטן יחידי, של הקונסול האיטלקי בשם “אלונזו ובניו”. הישוב היהודי ביפו, כמה עשרות משפחות, לא נזדקק אז לדפוס עברי, ואף המושבות העבריות המועטות שבסביבות יפו (פתח־תקוה, ראשון־לציון, נס־ציונה, רחובות, עקרון וגדרה) לא היה להן אז שום צורך בדפוס עברי ביפו. ואף־על־פי כן בא אהרן איתן ויסד בית־דפוס עברי בבית ערבי ברחוב בוסטרוס (כיום תרשיש).

איתן התעלם מן העובדה שהוא עצמו היה בלתי־ליגאלי כביכול, וישב ביפו בחסדה של “פיסת ניר” כתייר שבא לתור ולהשתטח על קברי קדושים, רק לשלשה חדשים. בימים ההם לא היה ביפו שום מוסד או לשכה שאפשר לשאול בעצתם. כל עולה חדש היה מגשש כעוור באפילה, וכל אחד היה מסדר את עניניו על אחריותו הפרטית, בלי לבוא בדרישות ותביעות למישהו.

א. איתן בלי לצפות לעזרה או לעצות, מן החוץ, הביא בחשאי את מכונות־הדפוס ממצרים הקרובה, התחיל לעבוד ולהציע את שרותו לצבור העברי הקטן ביפו ובמושבות המועטות. הצעותיו הבלתי־פוסקות יצרו לאט־לאט ביקוש־מה בחוג העברי המצומצם, והדפוס הצנוע התחיל להתפתח בהדרגה ולרכוש לו מזמינים חדשים. הדבר נודע לבעל בית־הדפוס הנוצרי, שהיה תקיף ו“קרוב לרשות”, והוא הביא את דיבת הדפוס העברי לפני השלטונות התורכיים והתוצאות: סגירת הדפוס, החרמת המכונות והאותיות וכו' וכו'.

בתוקף הפקודה הפסיק המנוח את עבודתו בדפוס, ומיד נתן דעתו אל יצירת תעשיה חדשה ביפו. כעבור זמן־מה פתח המנוח – בשותפות עם ה' דוד טריטש, ע. א. וייס, צ. פוגלסון וזרנקי – בית־חרושת לנגרות אמנותית, שבו עבדו עשרות פועלים עבריים. חוסר נסיון וידיעת תנאי הארץ, חוסר פועלים מקצועיים, חוסר שוק למכירת התוצרת, חוסר אשראי תעשיתי וחוסר התאמה בין חמשת השותפים, שהיו עד אז זרים ורחוקים איש לרעהו, היו הגורמים העיקריים שהפריעו את התפתחות התעשיה החדשה, והתוצאות היו – שבית־החרושת נסגר, והמנוח הפסיד סכום הגון מהונו הפרטי.

איתן לא נואש, והתחיל מבקש דרכים איך לחדש את בית־דפוסו הסגור. עברו שבועות אחדים ואיתן מצא את הדרך הנכונה – מתן בסתר – לבטל את רוע הגזירה של השליט התורכי. אולם למעשה עבד בית־הדפוס בקביעות, גם לפני קבלת הרשיון הרשמי, ועם גידול הישוב העברי ה“אי־חוקי”, בעיר ובכפר הלך המפעל והתפתח, התרחב והשתכלל במידה ניכרת, והגיע למדריגת דפוס מסודר ומורחב ומשוכלל. בית־הדפוס התחיל מקבל הזמנות גם ממוסדות ממשלתיים תורכיים, וגם מן הקונסולים של חוץ־לארץ שדרו ביפו. ואין צריך לומר, שחלוצי הספרות העברית החדשה בארץ־ישראל הדפיסו את ספריהם רק בבית הדפוס הנאה של איתן: ספרי “קוהלת”, “מולדת”, “החנוך”, “הוצאת לעם”, ועוד ועוד.

המנוח היה אחד מבעלי־המניות הראשונים של “אגודת הגמנסיה העברית”, גם מן ההורים הראשונים בועד המפקח. הוא האמין בעתידו הגדול של המוסד הקטן (עם תריסר תלמידיו ותלמידותיו), וקווה שהמפעל הצעיר יפתח אפקים חדשים בשמי החנוך העברי.

זקני העיר זוכרים עדיין את א. איתן כ“בעל קורא” יחידי בתורה בשבתות, בחגים ובמועדים, וגם כ“בעל תוקע” מנוסה. המנוח זכה להיות בין מיסדי תל־אביב, ושנים אחדות היה חבר הועד של “אחוזת בית” ושכונת תל־אביב. הוא היה גם מן השופטים הראשונים בבית־משפט השלום העברי ביפו ותל־אביב, וגם מן הגבאים הראשונים בבית־הכנסת הקטן – צריף עץ, ברחוב יהודה הלוי – והרבה שנים עבד במסירות לטובת בנין בית־הכנסת הגדול והמרכזי, כאחד הגבאים הפעילים עד יומו האחרון.

ג.    🔗

ובעוד ידי איתן מלאות עבודה לשפר ולשכלל את בית־הדפוס על כל מחלקותיו, פרצה מלחמת־העולם באבגוסט 1914, ובאחד הימים נגזר עליו מאת המפקדה הצבאית לצאת מן הארץ במשך 24 שעות. לא הועילה שום השתדלות לבטל את רוע הגזירה.

המנוח קיבל עליו את גזר־הדין הקשה, ובחורף 1915 יצא הוא ומשפחתו לאלכסנדריה. וכעבור זמן־מה יסד שם תעשית־סבון, ממנה התפרנס כל ימי שבתו בגולה.

לאחר שפסקה המלחמה, היה המנוח בין השבים הראשונים מגלות מצרים. בימי גלותו היה מפקח על בית־הדפוס בן־אחותו סעדיה שושני, שנלחם בכל כחותיו לקיים את בית־הדפוס על כל מחלקותיו (בית־כריכה, צינקוגראפיה, תעשית חותמות, ליטוגראפיה) במשך ארבע שנות המלחמה, והצליח להציל את המפעל מכליון וחורבן, אף בעת הגירוש הכללי מיפו ותל־אביב.

א. איתן העריך כראוי את עבודת “תלמידו” ובן־אחותו ושיתף אותו במפעל, וזמן רב היה ידוע בשם “בית־הדפוס א. איתן וס. שושני”. בתל־אביב הקטנה היו בשנת 1919 לערך מאתים בתים עם 3600 תושבים. המסחר והתעשיה היו מרוכזים רק ביפו, ובית־הדפוס היה אז במקום המרכזי ביותר – ברחוב הראשי ביפו. ואיתן היה מן הראשונים שהבין את ערך התעשיה העברית בשביל התפתחותה של העיר העברית העתידה, וכבר בשנת 1919, קנה מחברת “גאולה” מגרש על הגבול הקיצוני של תל־אביב, בדרך ליפו, מקום שמם ונדח אז, ובשנת 1920 הקים שם בנין גדול ומשוכלל והעביר לתוכו את הדפוס מן המקום המרכזי שביפו. עם התפשטותה של תל־אביב, נעשה המקום השומם ההוא מרכז חשוב.

תעשית הדפוס התפתחה בתל־אביב במידה שלא שערוה. מספר בתי־הדפוס מגיע למאות, ומספר עובדי הדפוס לסוגיהם – לאלפים. למעלה ממחצית מכל תוצרת הדפוס בארץ – עתונים, ספרים וכו' – מפיקה תל־אביב. תל־אביב נעשתה, בפרט לאחר שנות השואה וחיסול רוב מרכזי ישראל באירופה – למרכז־הדפוס היהודי הגדול ביותר בעולם.

ראוי לזכור איפוא, את שמו של חלוץ־חדפוס בתל־אביב, המורה והמדריך, ראשון הראשונים.