א.    🔗

אחד מבני העליה הראשונה היה יהודה־־ליב גליקמן, שהלך לעולמו בג' אלול תש"ז.

בשבט תרנ"ג (ינואר 1893) מצאתיו, את י. ל. גליקמן, במושבה ראשון־לציון, במקום שעבד כפועל חקלאי. תנאי העבודה בימים ההם היו קשים מאד, הפועלים היו יוצאים לעבודה בכרמים ובשדות עם זריחת השמש, לצלצול פעמון המושבה, וחוזרים מן העבודה עם שקיעה. שכר העבודה היה ירוד מאד. תזונת הפועלים היתה דלה מאד.

כשנתיים ימים עבד י. ל. גליקמן כפועל חקלאי בראשון־לציון, וכאשר נשא לאשה בשנת תרנ"ה (1895) את מרים בת הרב משה אוסטרובסקי מסלונים, עבר ליפו, אשר שימשה אז “שער ציון” לעולים החדשים, ועבד כמנהל חשבונות בבתי־מסחר שונים. מיד קנה לו שם טוב בידיעותיו המקצועיות, בדייקנותו, זריזותו וישרו, כעבור זמן־מה הוזמן כמנהל חשבונות בבית־המסחר הגדול של שמעון רוקח ושותפיו ביפו. במרוצת הזמן נעשה לשותפו של שמעון רוקח, ובית־המסחר נתפתח בממדים רחבים משנה לשנה ונעשה גורם חשוב בביסוס ובפיתוח המסחר העברי ביפו ובמושבות יהודה.

הבונים הראשונים של “אחוזת בית” רכשו חלק רב של חמרי הבנין, להקמת עשרות הבתים הראשונים, בבית־המסחר של ש. רוקח ושותפיו, אשר בראשו עמדו אז י. ל. גליקמן וז. כהן. שמעון רוקח עצמו היה שקוע ראשו ורובו בעניני חברת “פרדס”, אך ידע שבית־המסחר נמצא בידים נאמנות. הכל ידעו שבבית־מסחר זה המחיר קבוע לכל הסחורות והחמרים ואין לעמוד על המקח. והלקוחות רחשו אימון גמור למנהלי בית־המסחר.

כשתי עשרות שנים עמד י. ל. גליקמן בראש בית־המסחר, ובתקופת המלחמה הראשונה בשבת 1915 פתח בית־מסחר לעצמו ברחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) ביפו. בגלל מרצו הרב ושקידתו המתמדת, התפתח סחרו בממדים גדולים מאד.

ב.    🔗

י. ל. גליקמן לא הסתגר בבית־מסחרו בלבד, אלא לקח חלק פעיל בכל פעולה צבורית.

עם הכרזת הגיוס הצבאי, בפרוץ המלחמה הראשונה, באבגוסט 1914 דרשו מכל הגברים, מבני עשרים עד חמשים, להתגייס לצבא התורכי הלוחם או לצאת לעבודות צבוריות צבאיות (“מונפיה עמומי”) במדבר המוביל לתעלת סואץ, או לשלם כופר צבאי (“בדל אסכר”) בסך 1000 פראנק מכל איש. רבים לא יכלו לשלם 1000 פראנק, ותנאי העבודה בחזית המדבר היו קשים ואיומים. צרכי מזון חסרו לגמרי, אהלים וצריפים לא היו, לעזרה רפואית לצבא ולעמלים לא דאגו בכלל, אף־על־פי שפשטו כמה מחלות מסוכנות, אשר הפילו חללים רבים. חלק גדול מאלה שיצאו לעבודה צבאית (“עמליה”) לא חזרו לגמרי, או הובאו הביתה דוויים וסחופים.

ובימים מרים אלה באו לעזרה מ. דיזנגוף וי. א. שלוש, שקבלו עליהם לסלול כבישים ודרכים במדבר, ושמעון רוקח וי. ל. גליקמן היו בבחינת ספקים של עצים ופחמים לצבא התורכי הלוחם. וכל מי שהצטייד בתעודה (“וסיקה”) שהוא בונה דרכים אצל הקבלנים הצבאיים “דיזנגוף ושלוש”, או חוטב עצים ושורף פחמי־עץ בשביל הצבא, שוחרר מעבודת כפיה בחזית המדבר של הצבא התורכי. וכך ניצלו מאות.

עם התחלת הבניה בערבות חול, ב“חברה חדשה”, היה י. ל. גליקמן מן הראשונים שהקים ברחוב הנקרא כיום אלנבי, בית בן שתי קומות בתוך גבעות־החול השוממות. אחריו באו אחרים ובנו עוד כמה בתים באותו רחוב. שנים אחדות היה חבר פעיל בועד תל־אביב, ואחר כך במועצת העיריה של תל־אביב. שנים שימש חבר הועד המפקח בבית הספר לבנות בתל־אביב, סגן נשיא לשכת המסחר, פעיל בועדה להוצאת “ספר תל־אביב” בנשיאותו של מר מ. דיזנגוף (הספר שיצא לאור בתרצ“ד, בשנת הכ”ה לייסוד תל־אביב, בעריכת א. דרויאנוב).

ג.    🔗

הוא היה מיוזמי “אוצר מפעלי הים”, וסייע הרבה לבנין הגשר הראשון בימה של תל־אביב בשנת 1936. בשנת 1937 פירסם רשימה על הצורך החיוני בנמל בתל־אביב, ואני מביא כמה קטעים אופייניים מאותה רשימה: “ליום מלאת שנה להתחלת בנינו של נמל תל־אביב עלינו לברר לעצמנו, מהו הערך הכלכלי והפוליטי שהישוב העברי רכש לעצמו עם כבוש הים. לשם כך נסתכל נא קצת בימים, שבהם היינו תלויים בנמל יפו. מה היה אז מצבנו? חיינו, רכושנו, מסחרנו וקיומנו היו מסורים בידי זרים ועושי פוליטיקה. ברצותם מחרימים, וברצותם שובתים. גם הנפש וגם הרכוש היו משחק בידיהם. סבלנו תלאות למכביר. לא פעם ופעמים שלמנו בדמים – דמים תרתי משמע. אלפים ורבבות לירות זרמו מכיסינו לכיסם, אך לפועל היהודי לא ניתנה שם דריסת רגל”…

ובסיום רשימתו: “כשיבואו עולים ותיירים, יפגשו אותם אחים וידידים, שיטפלו בהם באהבה ובידידות, והם ירגישו כי אכן על אדמת המולדת דורכות רגליהם”.

איש־הכלכלה היה גם איש החזון והאמונה. המעשיות והשאיפה האידיאלית נתמזגו אצלו למזיגה נאה.

עד ימיו האחרונים התעניין בכל הנעשה בישוב העברי, ועל כולם בתל־אביב ומוסדותיה. בשנים האחרונות תרם 7000 לא“י ל”ליגה למלחמה בשחפת" לשם הקמת בית־הבראה. תרם 5000 ל"י לפאקולטה הרפואית בירושלים, ונדב סכומים מסויימים לכמה מוסדות חסד וצדקה.

אזרח טוב וישר־דרך, מן הטפוסים המעולים של בני העליה הראשונה.