א    🔗

מראשית בואו לארץ, עם משפחתו בת חמש הנפשות, באוקטובר 1911, השתקע ר' אברהם אמירה בתל־אביב, ומאז פעל הרבה בשטח העבודה הצבורית והיה דמות פופולארית מאד בין ותיקי העיר.

מוצאו של אמירה – ממשפחת הרב מדיני חיים חזקיהו, שהיה מגדולי ההלכה בדורו. מתחילה היה רב בקושטא, ואחר כך רב ראשי לארצות קרים וקאוקאז. בסוף ימיו ישב בחברון, חיבר את האנציקלופדיה התלמודית ב־16 חלקים “שדי חמד”, וכן חיבר את הספר “מכתב לחזקיהו”.

זקנו, אברהם אמירה, בא לרוסיה מסאלוניקי עוד לפני מלחמת קרים, בשנת 1850, והתישב בעיר קראסובאזאר. דודו, יצחק אמירה, היה עסקן צבורי נודע בימים ההם, ומייצג מפעם לפעם את יהודי קרים במשא־ומתן עם הממשלה.

אברהם אמירה שלנו נולד בחרסון בד' כסלו תר"ל. בעודו תינוק בן שנתים עברו הוריו לאודיסה, שם למד בבית־ספר עממי והשתלם אחר כך.

חובב חזנות ומוסיקה היה מנעוריו, ואף מחונן בעצמו בקול נעים, ועוד בהיותו בן 16 ניצח על מקהלת החזן אברהם ברקוביץ בבית־הכנסת באודיסה. אחר כך, בהיותו בן 19, הוזמן לנצח על מקהלת בית־הכנסת הראשי בווינא.

שנים מספר היה מורה לזמרה בבית־הספר הממשלתי במוהילוב־פודולסק (מוהילוב שעל נהר הדניסטר, להבדיל ממוהילוב שברוסיה הלבנה, השוכנת לחוף הדניפר), אחר כך הוזמן כחזן קבוע לבית־הכנסת של הסתדרות המורים העברים באודיסה.

באותו זמן כיהן גם כמורה לזמרה בכמה בתי־ספר בעיר זו, ובין השאר – בבית־הספר למלאכה “טרוד” (עמל).

בימי שבתו באודיסה למד רפואת־שינים, ולאחר שהוסמך כרופא־שינים פתח מרפאה פרטית באודיסה.

אך לא הזניח גם את החזנות, ויחד עם החזן המהולל פנחס מינקובסקי יסד את “הסתדרות החזנים והזמרים” באודיסה. אמירה זכה לחנך כמה וכמה חזנים וזמרים, מהם שנתפרסמו אחר כך.

בית־הכנסת “יבנה” באודיסה שימש שנים רבות מרכז בית ועד לחובבי־ציון, לסופרים ולחכמים. אמירה היה ממשחריו התמידיים של בית־הכנסת הזה, ושמע תורה מפיהם של מ. ל. לילינבלום, א. ל. לוינסקי, מ. שיינקין, מ. מ. אוסישקין, ד“ר י. קלוזנר, ד”ר י. ספיר ואחרים.

אמירה הטיל על עצמו מצוות מעשיות, למן הפצת שקלים, בולי־הקהק"ל, מניות אוצר ההתישבות וחברת אנגליה־פלשתינה, וכיוצא באלה.

בעלותו לארץ בשנת 1911, הכניס את בנו בנימין ואת בתו שולמית לגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. הבן השתלם אחר כך באוניברסיטה בג’ניבה, והוסמך כד"ר למדעי המתימטיקה. בשובו הצטרף לחבר המרצים באוניברסיטת ירושלים, והגיע במשך הזמן לדרגת “פרופיסור”. הבת השתלמה במוסיקה באירופה, והיא מורה לפסנתר בבית־ספר למוסיקה בחיפה.

את מרפאת־השנים פתח אמירה בעלותו לארץ – תחילה ביפו, אם כי דירתו היתה בתל־אביב.

לאט־לאט נכנס לחיים הצבוריים של יפו ותל־אביב, שימש כמה שנים מורה לאגודת “כנור ציון” בתל־אביב. אירגן מקהלה ותזמורת כלי־רוח ואף ערך בהצלחה במוצאי חג השבועות תרע"ב קונצרט באולם “הרצליה”.

ב    🔗

בשנת תרע“א (1911) היו שבעים הבתים הקטנים של תל־אביב תפוסים על־ידי בוני הבתים עצמם, וכמה “שכנים”, בעיקר מורים (בהם אזרחי־קרישבסקי, פסח אורבוך, ד"ר חיים בוגרשוב, אברהם לודויפול). החברה – יותר נכון: המשפחה – היתה קטנה מאד, וכל מתישב חדש שבא לגור בתל־אביב, היה בבחינת “מאורע” ועורר תשומת־לב. עדיין לא היה מקום מיוחד לתפילה, וביתו של ניסן בילוצרקובסקי ברחוב יהודה הלוי, היה משמש כ”מנין" פרטי למתפללים.

בתרע“ב הוקם כבר ברחוב יהודה הלוי צריף־עץ כבית־תפילה, שהיה צר מהכיל את כל המתפללים. שליחי־הצבור היו חובבים־מתנדבים מבין המורים – נושאי־התרבות העיקריים בתל־אביב הראשונה – יש”י אדלר ואליעזר פפר.

אך הנה נפל מאורע בתל־אביב: באחת משבתות החורף עבר לפני התיבה אדם חדש, שהפתיע את הכל בקולו הערב ובזמירותיו הנעימות, ממיטב המנגינות של החזנים המפורסמים: פנחס מינקובסקי, ניסן בלזר, ואחרים. אזני כל המתפללים נצמדו אל הש"ץ החדש, ונוסח תפילתו היה לשיחה בפי כל. היה ברור, כי נתעשרה השכונה בחזן משובח במקום בעלי־תפילה מקריים.

“החזן החדש” אברהם אמירה, שעל־פי מקצועו היה רופא־שינים, עסק במקצועו במרפאתו הפרטית במשך כל ימות השנה ואילו בשבתות ובמועדים היה עובר לפני התיבה ומכבד את ה' ואת תושבי תל־אביב מגרונו.

אף כאן לא נדחק אמירה ל“מזרח” (מחוץ לשבתות, שבהן עבר לפני התיבה), אלא נשא בעול העבודה הצבורית כחייל פשוט ומתוך התנדבות. לא היה כמעט מקום שבו לא פגשתי את אמירה: באסיפות הכלליות של תושבי תל־אביב, באסיפות הציונים הכלליים ובישיבות ואסיפות אחרות של מוסדות חנוך ותרבות, מוסיקה וכו'. ואת אשר הטילו עליו באסיפות אלו, קיבל על עצמו ברצון, ואף מילא אחר הכל בדייקנות ומתוך משמעת.

כשנוסדה “חברה חדשה” להרחבת גבולות תל־אביב, היה אמירה בין חבריה הראשונים, ובתרע"ד הקים לו בית קטן ברחוב לילינבלום (כעבור שנים רבות הוקם במקום הבית הקטן שנהרס – בנין נהדר של בנק המזרחי). יסד תזמורת של כלי־רוח מחברי השכונה, חיבר שירי תפילה ופרקי חזנות.

שנים רבות היה חבר פעיל בהסתדרות “מרכז בעלי מלאכה”, ויחד עם העסקנים ס. שושני וש. פחטר עזר הרבה להשגת ההלוואה מ“ועד הצירים לארץ־ישראל” (הגלגול הראשון של ההנהלה הציונית ושל הסוכנות היהודית לא"י) לבנין שכונה א' של מרכז בעלי־מלאכה (אחר כך סמוך לה עוד כמה שכונות של בעלי־המלאכה).

עם בחירת הועד הראשון לטפול בבנין בית־הכנסת הגדול בתל־אביב, היה אמירה מחברי הועד. בעת שב. פולני התחבט ביסוד “הלוואה וחסכון” בתל־אביב, היה אמירה מעוזריו הראשיים. עזר גם למיסדים הראשונים של “קופת עם” וחלק פעיל לקח אמירה בועד לחוג האופירה הארצישראלית מיסודו של מ. גולינקין. והרבה מזמנו הקדיש לאגודת רופאי השינים, לאגודות אמנים ומורים למוסיקה. כן היה מן העסקנים החרוצים למען הקרן הקיימת, והשתתף בכמה מפעלים ישוביים אחרים.

כשהחלה – בתחילת שנות העשרים, לאחר הכרזת בלפור וכבוש ארץ־ישראל – התנועה לפיתוח ההתישבות היהודית בנגב, הלך אמירה בשליחותו של מ. שיינקין לנגב, ועזר לפתיחת בית־ספר עברי ובית־תפילה יהודי בעזה הערבית. הד"ר בוגרשוב נדב ספר־תורה, ואמירה הכניסו לבית־התפילה בעזה. בהשתתפותו של אמירה, נערכה אז בבית־הספר העברי הראשון והיחידי בעזה קבלת־פנים חגיגית למזכיר האזרחי הראשון של ממשלת ארץ־ישראל ומחסידי אומות העולם – הגנראל דידס.

בו' כסלו תש"י חגג אברהם אמירה את יום־הולדתו השמונים, בעודנו מלא כח ומרץ, ער ומלא־תנועה, חביב ומנעים־זמירות.