א.    🔗

בשנת תרפ“א נפגשתי בפעם הראשונה עם הד”ר א. בנימיני, בביתו של ד"ר מ. שרמן בתל־אביב. היה זה צעיר שזוף־פנים, שערות ראשו שחומות ומתולתלות, עינים פקחיות ומבריקות, מהיר בדבורו וחיוך נעים על שפתיו, וארשת פניו מביעה מרץ וזריזות.

בימים ההם היו בכל תל־אביב ויפו רק שלשה רופאים ושתי רופאות יהודים, אשר שרתו גם את מושבות יהודה. אם נתוסף רופא חדש, מבין העולים, היה זה בבחינת מאורע. כעבור ימים מעטים התידדנו, ומפיו של ד"ר א. בנימיני נודע לי אז, שעם פרוץ מלחמת־העמים באבגוסט 1914, התנדב לצבא התורכי בתנאי שישולח לחזית הארצישראלית. בשנת 1915 נתמלאה בקשתו, ובמשך שלש שנים עד סוף 1917 שימש כרופא צבאי.

עם שבירת החזית התורכית בנובמבר 1917, ועם כיבוש הנגב ויהודה על־ידי צבאות בריטים, נשבה הד"ר א. בבימיני במושבה באר־טוביה ונשלח למצרים. עם שחרורו מן השבי לאחר המלחמה, מיהר לשוב לארץ והשתקע בתל־אביב.

כעבור שנים מעטות הוזמן הד“ר א. בנימיני כרופא הגמנסיה “הרצליה”, בתל־אביב, ובמשך תשע שנות עבודתו היה חביב מאד על המורים והתלמידים, כי היה לא רק רופא טוב, אלא גם ידיד לתלמידים ודאג הרבה להתפתחותם הגופנית ולחיסון בריאותם. תוך שרותו במוסד זה, הרבה לחקור את תנאי ההתפתחות של הנוער בארצנו, ואת מסקנות חקירותיו, תצפיותיו ומדידותיו פירסם לתועלת הרבים בחוברת “ילדינו” בשני חלקים, שיצאה לאור בשנת תרפ”ח, ושימשה כספר־עזר רב־תועלת לרופאי־ילדים, למחנכים ולכל האחראים לבריאותו ולהתפתחותו הגופנית של הנוער העברי.

את רשמיו מטיולי הגמנסיות פירסם בחוברת שפרקיה הם: 1. “הטיול ברגל מעכו–פקיעין–צפת–ראש־פנה”, 2. “הטיול לים המלח והשטפון על־יד הארנון”. את רשמיו הוא מסכם בדברים אלה: “תוצאות מדידותי האנטרופומטריות נתאמתו במלואן בבחני אותן למעש בחיים. התפתחותם הפסיכית של ילדינו המכילה אומץ־לב ותפיסת מוצא מתנאים קשים – סגולותיהם של אנשים גאים וחזקים – הולכת בהתאם להתפתחותם הפיסית. רק הרמוניה מעין זו באפיו של האדם המתהווה, יכולה לתת לנו תקוה ואמונה בעתיד העם בתור כלל, ובעתיד העברי החדש בתור פרט בריא וחפשי”…

ד"ר בנימיני היה אחד הרופאים הראשונים, אשר הצביע על הסכנה הנשקפת לישוב העברי בארץ ממיעוט הילוּדה.

כן התעמק הד"ר בנימיני הרבה לא רק במדע הרפואי, אלא חקר ולמד את התנועה הציונית לכל בעיותיה.

כדאי להזכיר כאן קטע קצר מתוך מאמרו רב־הענין: “הציונות וחוק הברירה הטבעית”:

“בתוך העם העברי מתהווה פרוצס של ברירה טבעית ביאוֹלוֹגית. מתהווה סלקציה של אמונות ודעות בהתאם לכחות השרירים הפיסיים של הפרט או הקבוץ. ככל אשר תקשה הדרך המובילה אל הגשמת האידיאל, כן דרושים כחות לעברה. את הציונות יכולים לקבל רק אנשים חזקים ובריאים. רפי־כח הם גם רפי־תכונה, ואינם מוכשרים לעבודה של יצירה. הם נשארים במקומותיהם, דורכים בשבילים סלולים על־ידי אחרים, וממלאים תפקיד של מתווכים וממשיכים את הקיים, בצה שקטה המתחבאה מפני הסערה. והציונות היא קריאה לסערה, כי באין סערה אין ציונות”…

את ידיעותיו הרפואיות ומרץ־פעולתו, הקדיש הד"ר בנימיני גם לחקירת הסגולות האקלימיות המרפאות והמבריאות של תל־אביב, ופירסם בנדון זה חוברות בעלות ערך מדעי ומעשי קיים. כן דאג תמיד לשיפור תל־אביב, לשיפור שפת הים, לריבוי הנטיעות, להקמת מוסדות החלמה ומרגוע משוכללים. בפגישותיו המרובות עם דיזנגוף, היה מדבר תמיד על עתידה של תל־אביב הגדולה. שנים מספר היה חבר מועצת העיר תל־אביב, והקדיש הרבה ממרצו ומזמנו לשיפור הנקיון והסמטריה בתל־אביב.

ב    🔗

ד"ר בנימיני היה שוקד מאד על עבודתו רבת־הגוונים בהגשת עזרה, משעה מוקדמת בבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, לחוליו המרובים שרחשו לו אמון רב. בהיותו שקוע בעבודות מדע ומחקר ובעסקנות צבורית, התעלם לגמרי רק מדבר אחד והוא – מן הטפול בעניני עצמו.

אחד מחוליו, איש אמיד, סח לי, שעם בואו מאמריקה לתל־אביב חלה ונזדקק לרופא, ועל־פי עצת ידידיו הזמין אליו את הד“ר א. בנימיני. בגמר הביקור, תחב החולה לידו של ד”ר בנימיני לירה ארצישראלית אחת. ד“ר בנימיני החזיר לו באותו מעמד 75 גרוש. באמרו שהוא מקבל רק 25 גרוש, כשהחולה מבקר במעונו. ספור זה אופייני מאד לד”ר בנימיני, שהושיט את עזרתו הרפואית לחולים רבים מבני דלת העם ללא כל תשלום. יום־יום היה מקבל עשרות חולים בביתו, ואף ביקר אצל החולים במעונותיהם, ואף־על־פי כן לא השאיר אחריו כל נכסים חמריים.

בפסח תש"ב פגשתיו בטבריה ועל גדות ים הכנרת. כבר אז, שנה ומחצה קודם פטירתו, הרגיש חולשה גופנית ואפיסת כחות, והוא בא לשבוע ימים, לנוח מעמלו ולהחליף כח. יום־יום ראיתיו יושב בקרית־שמואל ומשקיף על ים הכנרת המקסים, על מימיו הזכים והשקטים, על הישובים העבריים הנראים ממרחקים, ונהנה הנאה רבה מן הנוף המרהיב עין, מן האויר הצח והמרענן.

לא ארכו הימים וד"ר בנימיני חזר לתל־אביב, ושוב שקע בעבודתו המיגעת, בלא להקפיד עם עצמו ובלא לשמור על בריאותו שנתרופפה ונחלשה מיום ליום. הוא, הרופא המצוין, שעזר לאלפים ולרבבות חולים, למחלתו האנושה לא שם לב.

נולד בגרוזני (קווקז) בתרמ“ז–1886, ונפטר בי”ג תמוז תש"ג (16.7.1943). לזכרו הקימה עירית תל־אביב על שמו מכון קרדיוגרפי בבית־החולים העירוני “הדסה” – לבדיקות הלב למעוטי־אמצעים.