בקיץ 1926 עלה לארץ הרופא הצעיר ד"ר אריה אלוטין בלווית רעיתו חנה, שגמרה יחד אתו את המחלקה לרפואה באוניברסיטת חארקוב. כעבור ימים מספר נתקבל כרופא מתנדב בבית־החולים העירוני “הדסה” בתל־אביב, ולצרכי המחיה עבד בלילות כפועל במאפיה.
אהבתו ומסירותו לעבודה הרפואית וחיבת חבריו שרכש לו שחררוהו מן החיים הכפולים וקבעו לו את שטח הפעולה היחיד ברפואה. במרוצת הזמן עלה משלב אל שלב בבית־החולים והגיע לדרגת רופא־עוזר ראשון ליד המנתח הראשי ד"ר זאב בראון, אשר עמד שנים מספר בראש מחלקת הנתוחים בבית־החולים העירוני “הדסה”,.
המנתח המצוין ד“ר ז. בראון ניבא לד”ר א. אלוטין עתיד מזהיר בענף־רפואה זה, ונבואתו נתקיימה. במשך הזמן נתמנה הד"ר א. אלוטין למנהל המחלקה הכירורגית ג' בבית־החולים העירוני “הדסה”, בתל־אביב, ומאז ועד היום ממשיך למלא את תפקידו האחראי בהצלחה.
הוא נולד בתרנ“ח–1898 בקורמה – פלך מוהילב, רוסיה הלבנה. למד ב”חדר מתוקן" בפרילוקי, ואחר כך בבית־ספר תיכוני בקונוטופ, ושם היה פעיל מאד בארגון נוער ציוני. אחר כך למד במחלקה לרפואה באוניברסיטת חארקוב, ובגיל עשרים וחמש הוסמך לרופא. עוד בהיותו סטודנט היה מרצה לעם בערי אוקראינה על נושאים רפואיים, וחיבר ספר ברוסית על המלחמה באלכוהוליות. באותו זמן היה חבר פעיל בתנועת “צעירי ציון” במחתרת בחארקוב, על אף האיסור מטעם המשטר הבולשבי, ובאחד הימים נאסר כפושע מדיני יחד עם עוד כמה ציונים במוסקבה. לאחר שישב שנה במאסר, הוגלה לסיביר לשלוש שנים. לעזרתו באה הגב' פשקובה – אשת הסופר הרוסי מקסים גורקי. הוא שוחרר ב־1926 בתנאי שיעזוב מיד את רוסיה, לבלי שוב אליה, ואז עלה לארץ עם רעיתו.
מזכויותיו הגדולות, שהוא מקדיש זה שנים רבות את מיטב זמנו ומרצו ל“מגן דוד אדום”. הוא היה המרצה הראשון ב־1928 בקורס הראשון של עובדי מגן־דוד־אדום.
ספרו על עזרה ראשונה למקרי אסון יצא לאור במהדורות רבות על־ידי ההסתדרות הרפואית העברית בארץ־ישראל והארגון הארצי של אגודות “מגן־דוד אדום”, ובהוצאות אחרות, ונעשה ספר־לימוד למתנדבי “מגן דוד אדום” ולפעילי העזרה הראשונה בארגוני הנוער והספורט וכן בצבא־ההגנה־לישראל.
מהדורה אחת יצאה בחרוזים (שנתחברו על־ידי ח. רייכמן) עם ציורים.
מפרק לפרק מרצה הד"ר א. אלוטין בחוגי הנוער על עזרה ראשונה ועל דרכי הזהירות ממחלות, והוא אחד החברים הפעילים בהנהלת “מגן דוד אדום” ועומד בראש המחלקה להדרכה.
בתקופת מלחמת־העולם השניה היה ממארגני “המשמר האזרחי” (גדוד מתנדבים אזרחים להגנה מהפצצות אויר), רופא ראשי במיפקדה, ראש פלוגת הרופאים ומרצה לכירורגיה בקורסים המיוחדים לשעת חירום. מלבד זה פירסם שורת מאמרים מקצועיים בעתונות הרפואית.
מאז הקמת מדינת ישראל מקדיש הרבה מזמנו לארגון פלוגות עזרה ראשונה ומהירה בכל הארץ ולהרצאות הסברה מקצועית לחברי מד"א בכל רחבי הארץ. מלבד זה אין הוא חוסך מרץ ורצון לעזור לזולת ונענה באדיבות לכל הפונים לעזרתו.
כרופא וכאדם הוא חביב מאד על הבריות, שופע חיים והומור, ובספוריו המשעשעים הוא מעודד את החולים בשכבם על ערש דוי ואפילו על שולחן הניתוחים.
זהו אחד מחשובי הרפואה בארצנו, שגדל תוך עבודתו בתחום תל־אביב ובשרות העירוני. בעבודתו המקצועית והצבורית ובאישיותו החביבה הוא נכס יקר לעיר: מרפא, עוזר, מציל, מחזיר לחולים נואשים כושר חיים ועבודה, והאיש עוד במלוא אונו, ועוד נכונו לו עתידות במערכת הרפואה הצבורית.
א
מראשית בואו לארץ, עם משפחתו בת חמש הנפשות, באוקטובר 1911, השתקע ר' אברהם אמירה בתל־אביב, ומאז פעל הרבה בשטח העבודה הצבורית והיה דמות פופולארית מאד בין ותיקי העיר.
מוצאו של אמירה – ממשפחת הרב מדיני חיים חזקיהו, שהיה מגדולי ההלכה בדורו. מתחילה היה רב בקושטא, ואחר כך רב ראשי לארצות קרים וקאוקאז. בסוף ימיו ישב בחברון, חיבר את האנציקלופדיה התלמודית ב־16 חלקים “שדי חמד”, וכן חיבר את הספר “מכתב לחזקיהו”.
זקנו, אברהם אמירה, בא לרוסיה מסאלוניקי עוד לפני מלחמת קרים, בשנת 1850, והתישב בעיר קראסובאזאר. דודו, יצחק אמירה, היה עסקן צבורי נודע בימים ההם, ומייצג מפעם לפעם את יהודי קרים במשא־ומתן עם הממשלה.
אברהם אמירה שלנו נולד בחרסון בד' כסלו תר"ל. בעודו תינוק בן שנתים עברו הוריו לאודיסה, שם למד בבית־ספר עממי והשתלם אחר כך.
חובב חזנות ומוסיקה היה מנעוריו, ואף מחונן בעצמו בקול נעים, ועוד בהיותו בן 16 ניצח על מקהלת החזן אברהם ברקוביץ בבית־הכנסת באודיסה. אחר כך, בהיותו בן 19, הוזמן לנצח על מקהלת בית־הכנסת הראשי בווינא.
שנים מספר היה מורה לזמרה בבית־הספר הממשלתי במוהילוב־פודולסק (מוהילוב שעל נהר הדניסטר, להבדיל ממוהילוב שברוסיה הלבנה, השוכנת לחוף הדניפר), אחר כך הוזמן כחזן קבוע לבית־הכנסת של הסתדרות המורים העברים באודיסה.
באותו זמן כיהן גם כמורה לזמרה בכמה בתי־ספר בעיר זו, ובין השאר – בבית־הספר למלאכה “טרוד” (עמל).
בימי שבתו באודיסה למד רפואת־שינים, ולאחר שהוסמך כרופא־שינים פתח מרפאה פרטית באודיסה.
אך לא הזניח גם את החזנות, ויחד עם החזן המהולל פנחס מינקובסקי יסד את “הסתדרות החזנים והזמרים” באודיסה. אמירה זכה לחנך כמה וכמה חזנים וזמרים, מהם שנתפרסמו אחר כך.
בית־הכנסת “יבנה” באודיסה שימש שנים רבות מרכז בית ועד לחובבי־ציון, לסופרים ולחכמים. אמירה היה ממשחריו התמידיים של בית־הכנסת הזה, ושמע תורה מפיהם של מ. ל. לילינבלום, א. ל. לוינסקי, מ. שיינקין, מ. מ. אוסישקין, ד“ר י. קלוזנר, ד”ר י. ספיר ואחרים.
אמירה הטיל על עצמו מצוות מעשיות, למן הפצת שקלים, בולי־הקהק"ל, מניות אוצר ההתישבות וחברת אנגליה־פלשתינה, וכיוצא באלה.
בעלותו לארץ בשנת 1911, הכניס את בנו בנימין ואת בתו שולמית לגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. הבן השתלם אחר כך באוניברסיטה בג’ניבה, והוסמך כד"ר למדעי המתימטיקה. בשובו הצטרף לחבר המרצים באוניברסיטת ירושלים, והגיע במשך הזמן לדרגת “פרופיסור”. הבת השתלמה במוסיקה באירופה, והיא מורה לפסנתר בבית־ספר למוסיקה בחיפה.
את מרפאת־השנים פתח אמירה בעלותו לארץ – תחילה ביפו, אם כי דירתו היתה בתל־אביב.
לאט־לאט נכנס לחיים הצבוריים של יפו ותל־אביב, שימש כמה שנים מורה לאגודת “כנור ציון” בתל־אביב. אירגן מקהלה ותזמורת כלי־רוח ואף ערך בהצלחה במוצאי חג השבועות תרע"ב קונצרט באולם “הרצליה”.
ב
בשנת תרע“א (1911) היו שבעים הבתים הקטנים של תל־אביב תפוסים על־ידי בוני הבתים עצמם, וכמה “שכנים”, בעיקר מורים (בהם אזרחי־קרישבסקי, פסח אורבוך, ד"ר חיים בוגרשוב, אברהם לודויפול). החברה – יותר נכון: המשפחה – היתה קטנה מאד, וכל מתישב חדש שבא לגור בתל־אביב, היה בבחינת “מאורע” ועורר תשומת־לב. עדיין לא היה מקום מיוחד לתפילה, וביתו של ניסן בילוצרקובסקי ברחוב יהודה הלוי, היה משמש כ”מנין" פרטי למתפללים.
בתרע“ב הוקם כבר ברחוב יהודה הלוי צריף־עץ כבית־תפילה, שהיה צר מהכיל את כל המתפללים. שליחי־הצבור היו חובבים־מתנדבים מבין המורים – נושאי־התרבות העיקריים בתל־אביב הראשונה – יש”י אדלר ואליעזר פפר.
אך הנה נפל מאורע בתל־אביב: באחת משבתות החורף עבר לפני התיבה אדם חדש, שהפתיע את הכל בקולו הערב ובזמירותיו הנעימות, ממיטב המנגינות של החזנים המפורסמים: פנחס מינקובסקי, ניסן בלזר, ואחרים. אזני כל המתפללים נצמדו אל הש"ץ החדש, ונוסח תפילתו היה לשיחה בפי כל. היה ברור, כי נתעשרה השכונה בחזן משובח במקום בעלי־תפילה מקריים.
“החזן החדש” אברהם אמירה, שעל־פי מקצועו היה רופא־שינים, עסק במקצועו במרפאתו הפרטית במשך כל ימות השנה ואילו בשבתות ובמועדים היה עובר לפני התיבה ומכבד את ה' ואת תושבי תל־אביב מגרונו.
אף כאן לא נדחק אמירה ל“מזרח” (מחוץ לשבתות, שבהן עבר לפני התיבה), אלא נשא בעול העבודה הצבורית כחייל פשוט ומתוך התנדבות. לא היה כמעט מקום שבו לא פגשתי את אמירה: באסיפות הכלליות של תושבי תל־אביב, באסיפות הציונים הכלליים ובישיבות ואסיפות אחרות של מוסדות חנוך ותרבות, מוסיקה וכו'. ואת אשר הטילו עליו באסיפות אלו, קיבל על עצמו ברצון, ואף מילא אחר הכל בדייקנות ומתוך משמעת.
כשנוסדה “חברה חדשה” להרחבת גבולות תל־אביב, היה אמירה בין חבריה הראשונים, ובתרע"ד הקים לו בית קטן ברחוב לילינבלום (כעבור שנים רבות הוקם במקום הבית הקטן שנהרס – בנין נהדר של בנק המזרחי). יסד תזמורת של כלי־רוח מחברי השכונה, חיבר שירי תפילה ופרקי חזנות.
שנים רבות היה חבר פעיל בהסתדרות “מרכז בעלי מלאכה”, ויחד עם העסקנים ס. שושני וש. פחטר עזר הרבה להשגת ההלוואה מ“ועד הצירים לארץ־ישראל” (הגלגול הראשון של ההנהלה הציונית ושל הסוכנות היהודית לא"י) לבנין שכונה א' של מרכז בעלי־מלאכה (אחר כך סמוך לה עוד כמה שכונות של בעלי־המלאכה).
עם בחירת הועד הראשון לטפול בבנין בית־הכנסת הגדול בתל־אביב, היה אמירה מחברי הועד. בעת שב. פולני התחבט ביסוד “הלוואה וחסכון” בתל־אביב, היה אמירה מעוזריו הראשיים. עזר גם למיסדים הראשונים של “קופת עם” וחלק פעיל לקח אמירה בועד לחוג האופירה הארצישראלית מיסודו של מ. גולינקין. והרבה מזמנו הקדיש לאגודת רופאי השינים, לאגודות אמנים ומורים למוסיקה. כן היה מן העסקנים החרוצים למען הקרן הקיימת, והשתתף בכמה מפעלים ישוביים אחרים.
כשהחלה – בתחילת שנות העשרים, לאחר הכרזת בלפור וכבוש ארץ־ישראל – התנועה לפיתוח ההתישבות היהודית בנגב, הלך אמירה בשליחותו של מ. שיינקין לנגב, ועזר לפתיחת בית־ספר עברי ובית־תפילה יהודי בעזה הערבית. הד"ר בוגרשוב נדב ספר־תורה, ואמירה הכניסו לבית־התפילה בעזה. בהשתתפותו של אמירה, נערכה אז בבית־הספר העברי הראשון והיחידי בעזה קבלת־פנים חגיגית למזכיר האזרחי הראשון של ממשלת ארץ־ישראל ומחסידי אומות העולם – הגנראל דידס.
בו' כסלו תש"י חגג אברהם אמירה את יום־הולדתו השמונים, בעודנו מלא כח ומרץ, ער ומלא־תנועה, חביב ומנעים־זמירות.
א.
בשנת תרפ“א נפגשתי בפעם הראשונה עם הד”ר א. בנימיני, בביתו של ד"ר מ. שרמן בתל־אביב. היה זה צעיר שזוף־פנים, שערות ראשו שחומות ומתולתלות, עינים פקחיות ומבריקות, מהיר בדבורו וחיוך נעים על שפתיו, וארשת פניו מביעה מרץ וזריזות.
בימים ההם היו בכל תל־אביב ויפו רק שלשה רופאים ושתי רופאות יהודים, אשר שרתו גם את מושבות יהודה. אם נתוסף רופא חדש, מבין העולים, היה זה בבחינת מאורע. כעבור ימים מעטים התידדנו, ומפיו של ד"ר א. בנימיני נודע לי אז, שעם פרוץ מלחמת־העמים באבגוסט 1914, התנדב לצבא התורכי בתנאי שישולח לחזית הארצישראלית. בשנת 1915 נתמלאה בקשתו, ובמשך שלש שנים עד סוף 1917 שימש כרופא צבאי.
עם שבירת החזית התורכית בנובמבר 1917, ועם כיבוש הנגב ויהודה על־ידי צבאות בריטים, נשבה הד"ר א. בבימיני במושבה באר־טוביה ונשלח למצרים. עם שחרורו מן השבי לאחר המלחמה, מיהר לשוב לארץ והשתקע בתל־אביב.
כעבור שנים מעטות הוזמן הד“ר א. בנימיני כרופא הגמנסיה “הרצליה”, בתל־אביב, ובמשך תשע שנות עבודתו היה חביב מאד על המורים והתלמידים, כי היה לא רק רופא טוב, אלא גם ידיד לתלמידים ודאג הרבה להתפתחותם הגופנית ולחיסון בריאותם. תוך שרותו במוסד זה, הרבה לחקור את תנאי ההתפתחות של הנוער בארצנו, ואת מסקנות חקירותיו, תצפיותיו ומדידותיו פירסם לתועלת הרבים בחוברת “ילדינו” בשני חלקים, שיצאה לאור בשנת תרפ”ח, ושימשה כספר־עזר רב־תועלת לרופאי־ילדים, למחנכים ולכל האחראים לבריאותו ולהתפתחותו הגופנית של הנוער העברי.
את רשמיו מטיולי הגמנסיות פירסם בחוברת שפרקיה הם: 1. “הטיול ברגל מעכו–פקיעין–צפת–ראש־פנה”, 2. “הטיול לים המלח והשטפון על־יד הארנון”. את רשמיו הוא מסכם בדברים אלה: “תוצאות מדידותי האנטרופומטריות נתאמתו במלואן בבחני אותן למעש בחיים. התפתחותם הפסיכית של ילדינו המכילה אומץ־לב ותפיסת מוצא מתנאים קשים – סגולותיהם של אנשים גאים וחזקים – הולכת בהתאם להתפתחותם הפיסית. רק הרמוניה מעין זו באפיו של האדם המתהווה, יכולה לתת לנו תקוה ואמונה בעתיד העם בתור כלל, ובעתיד העברי החדש בתור פרט בריא וחפשי”…
ד"ר בנימיני היה אחד הרופאים הראשונים, אשר הצביע על הסכנה הנשקפת לישוב העברי בארץ ממיעוט הילוּדה.
כן התעמק הד"ר בנימיני הרבה לא רק במדע הרפואי, אלא חקר ולמד את התנועה הציונית לכל בעיותיה.
כדאי להזכיר כאן קטע קצר מתוך מאמרו רב־הענין: “הציונות וחוק הברירה הטבעית”:
“בתוך העם העברי מתהווה פרוצס של ברירה טבעית ביאוֹלוֹגית. מתהווה סלקציה של אמונות ודעות בהתאם לכחות השרירים הפיסיים של הפרט או הקבוץ. ככל אשר תקשה הדרך המובילה אל הגשמת האידיאל, כן דרושים כחות לעברה. את הציונות יכולים לקבל רק אנשים חזקים ובריאים. רפי־כח הם גם רפי־תכונה, ואינם מוכשרים לעבודה של יצירה. הם נשארים במקומותיהם, דורכים בשבילים סלולים על־ידי אחרים, וממלאים תפקיד של מתווכים וממשיכים את הקיים, בצה שקטה המתחבאה מפני הסערה. והציונות היא קריאה לסערה, כי באין סערה אין ציונות”…
את ידיעותיו הרפואיות ומרץ־פעולתו, הקדיש הד"ר בנימיני גם לחקירת הסגולות האקלימיות המרפאות והמבריאות של תל־אביב, ופירסם בנדון זה חוברות בעלות ערך מדעי ומעשי קיים. כן דאג תמיד לשיפור תל־אביב, לשיפור שפת הים, לריבוי הנטיעות, להקמת מוסדות החלמה ומרגוע משוכללים. בפגישותיו המרובות עם דיזנגוף, היה מדבר תמיד על עתידה של תל־אביב הגדולה. שנים מספר היה חבר מועצת העיר תל־אביב, והקדיש הרבה ממרצו ומזמנו לשיפור הנקיון והסמטריה בתל־אביב.
ב
ד"ר בנימיני היה שוקד מאד על עבודתו רבת־הגוונים בהגשת עזרה, משעה מוקדמת בבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, לחוליו המרובים שרחשו לו אמון רב. בהיותו שקוע בעבודות מדע ומחקר ובעסקנות צבורית, התעלם לגמרי רק מדבר אחד והוא – מן הטפול בעניני עצמו.
אחד מחוליו, איש אמיד, סח לי, שעם בואו מאמריקה לתל־אביב חלה ונזדקק לרופא, ועל־פי עצת ידידיו הזמין אליו את הד“ר א. בנימיני. בגמר הביקור, תחב החולה לידו של ד”ר בנימיני לירה ארצישראלית אחת. ד“ר בנימיני החזיר לו באותו מעמד 75 גרוש. באמרו שהוא מקבל רק 25 גרוש, כשהחולה מבקר במעונו. ספור זה אופייני מאד לד”ר בנימיני, שהושיט את עזרתו הרפואית לחולים רבים מבני דלת העם ללא כל תשלום. יום־יום היה מקבל עשרות חולים בביתו, ואף ביקר אצל החולים במעונותיהם, ואף־על־פי כן לא השאיר אחריו כל נכסים חמריים.
בפסח תש"ב פגשתיו בטבריה ועל גדות ים הכנרת. כבר אז, שנה ומחצה קודם פטירתו, הרגיש חולשה גופנית ואפיסת כחות, והוא בא לשבוע ימים, לנוח מעמלו ולהחליף כח. יום־יום ראיתיו יושב בקרית־שמואל ומשקיף על ים הכנרת המקסים, על מימיו הזכים והשקטים, על הישובים העבריים הנראים ממרחקים, ונהנה הנאה רבה מן הנוף המרהיב עין, מן האויר הצח והמרענן.
לא ארכו הימים וד"ר בנימיני חזר לתל־אביב, ושוב שקע בעבודתו המיגעת, בלא להקפיד עם עצמו ובלא לשמור על בריאותו שנתרופפה ונחלשה מיום ליום. הוא, הרופא המצוין, שעזר לאלפים ולרבבות חולים, למחלתו האנושה לא שם לב.
נולד בגרוזני (קווקז) בתרמ“ז–1886, ונפטר בי”ג תמוז תש"ג (16.7.1943). לזכרו הקימה עירית תל־אביב על שמו מכון קרדיוגרפי בבית־החולים העירוני “הדסה” – לבדיקות הלב למעוטי־אמצעים.
יוסף אברהם ברלין היה מן האדריכלים הראשונים של תל־אביב, אשר הקים בעירנו מאות בתים, הבולטים בצורתם האדריכלית המקורית.
נולד בתרל"ו–1876 במוהילוב שעל הדניפר (רוסיה הלבנה) לאביו אריה (ממשפחת ר' נפתלי־צבי יהודה ברלין, הידוע בכנויו “הנצי”ב" מוולוז’ין), שהלך בדרכי קרוביו הרבנים הגדולים בתורה ובחיבת ציון, והיה בא לארץ בכל שנה לקנות אתרוגים להפצה בין היהודים חובבי אתרוגים מארץ הקודש בכל רחבי רוסיה.
בנו יוסף אברהם נתחנך ברוח המסורת והחיבה לציון, ושאף להשכלה כללית. משנתגלה בו כשרון לציור נסע לאודיסה, וגמר שם בית־ספר לציור, ואחר כך עבר לפטרבורג (לנינגראד כיום), גמר פאקולטה לארדיכלות ואקדמיה לאמנות, ובהתחרויות פומביות על תכניות לבנינים זכה בארבעה פרסים.
עוד בהיותו סטודנט נשא בשנת 1905 את מרים לבית בזליאן, שנודעה אחר כך כפסלת מרים ברלין.
לאחר שגמר את לימודיו, נתפרסם בפטרבורג כארדיכל בעל כשרון ובעל סגנון יפה ומקורי, ומעמדו החמרי התבסס והלך משנה לשנה. אך לבו ונפשו היו נתונים לציון, וכשביקר הד“ר א. רופין ז”ל בשנת 1910 בפטרבורג, כנציג חברת “הכשרת הישוב”, קנה באמצעותו כמה עשרות דונאמים קרקע במרחביה שבעמק יזרעאל ומגרש לבנין בהדר־הכרמל בחיפה, מתוך תקוה לעלות לארץ בקרוב ולהשתתף בבנינה.
בגלל מלחמת־העולם סבלה שאיפתו דיחוי, ודק בשנת 1921 הצליח להגיע לארץ עם רעיתו ושני ילדים וילדה אחת. גדול היה אשרו, כשהכניסם ללמוד בגמנסיה “הרצליה” בתל־אביב.
בשנים הראשונות עבד כארדיכל ב“סולל בונה” (החברה לבנין שעל־יד הסתדרות העובדים הכללית), אחר כך פתח משרד פרטי בשותפות עם המהנדס פסובסקי. לאחר כמה שנים ניהל משרד לעצמו, ובשנים האחרונות יחד עם בנו־בכורו המהנדס אליהו ברלין.
ובמשך שלשים שנות פעולתו בתל־אביב תיכנן ובנה מאות בתים, שהצטיינו ביפים ובטיבם. בהם יש להזכיר את בית־הכנסת הגדול של הספרדים ברחוב שד“ל, בנין תיאטרון מוגרבי, תחנת־החשמל הראשונה בתל־אביב ברחוב החשמל, בית פודלישבסקי בשדרות רוטשילד. גם לעצמו בנה לפני עשרים שנה בית מלבני־סיליקאט (בלי טיח מבחוץ) ברחוב מזא”ה, ואחרי שמכרו בנה לו בית מחומר זה בשדרות רוטשילד קרן רחוב בלפור, והבית בלט מיתר הבתים ביפי סגנונו המקורי והעיד על הטעם האמנותי של יוצרו ובעליו.
בחיים הפרטיים זכה לחיבה ולהוקרה בשל הופעתו ההדורה והאצילות שבמנהגיו ובהליכותיו, ובחיים הצבוריים – באגודת המהנדסים והאדריכלים שנמנה עם מיסדיה ופעיליה – היה ממעט בדיבור ומרבה במעשים.
הפסקה בפעילותו באה כשחלה בשיתוק כללי. משהבריא חזר לעבודתו על אף לחץ־הדם הגבוה. גם בשנות מחלתו המשיך להתענין בארדיכלות ובמלאכת הבניה של העיר.
בכ“ה תמוז תשי”ב, בצאתו מבית הדואר אחרי משלוח ברכה לבתו בחיפה, מט ונפל ברחוב, נאסף על־ידי “מגן־דוד אדום” והובא לבית־החולים העירוני, ובערב יצאה נשמתו.
זכרו שמור לברכה, בשורת בוני תל־אביב ומעצבי דמותה הארכיטקטונית.
משה הופנקו היה אחד מחלוצי המוסיקה בארץ. נולד בתרמ“א בליאדי (רוסיה הלבנה). בא לתל־אביב בשנה השניה להתחלת בנינה – בשנת תר”ע (1910).
בימים ההם היתה תל־אביב מרוחקת כמה קילומטרים מן העיר יפו, כי השטח ביניהן היה ריק ולא בנוי. מספר הבתים היה כשבעים.
על חנוך מוסיקאלי בארץ לא חשב עדיין איש, כי היו דאגות אחרות מחוץ למוסיקה. בירושלים, ביפו ובחיפה, הערים הוותיקות, לא היה כל בית־ספר לנגינה ואף חסרו מורים בעלי השכלה מוסיקאלית. הצבור הארצישראלי, ביחוד מבני הישוב החדש, שהיו מיוצאי אירופה, היה צמא לצלילי מוסיקה.
ובאחד הימים ההם הופיעה בארץ שולמית, אשתו של הד"ר א. רופין, שהיתה בעלת השכלה מוסיקאלית גבוהה ושימשה מורה בבית־ספר לנגינה וזמרה בברלין. ומיד החליטה להתחיל ביצירת פינה מוסיקאלית בפרבר העברי תל־אביב.
כחות מוסיקאליים חסרו אז בארץ, וצריך היה להזמינם מן החוץ. בין הראשונים שהסכימו לעזוב את אירופה ולהתחיל מחדש בארץ־ישראל – היה הכנר המצויין והמורה הראשון למוסיקה – משה הופנקו, מתלמידיהם הטובים של הפרופיסורים מארטו, יואכים ואואר.
בבואו לארץ עובדה תכנית־למודים למקצועות שונים כגון: כנור, פסנתר, צ’לו, קונטרבאס, כלי נשיפה, תיאוריה, קומפּוֹזיציה, מקהלה וזמרה. למנהל מחלקת הכנור, צ’לו, קונטרבאס וכלי־נשיפה נתמנה משה הופנקו.
עם מותה בלא־עת של שולמית רופין, בשנת תרע"ב – נקרא בית־הספר על שם המיסדת הראשונה “שולמית”, והנהלתה היתה כל הזמן בידי הופנקו.
עם צאת גזירת הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו – בניסן תרע"ו – הוּגלה גם המנהל מ. הופנקו, המורים עם התלמידים, ובית־הספר “שולמית” נסגר. לאחר כיבוש ארץ־ישראל על־ידי צבאות הבריטים, שיבת גולי תל־אביב והתחדשות העליה קם מחדש גם בית־הספר “שולמית”. מ. הופנקו היה עורך קונצרטים ונשפי סימפוניות שלא על מנת לקבל פרס, בשביל הגנראלים, המצביאים, הקצינים הגבוהים והחיילים האנגלים, שחנו אז בתל־אביב ובסביבתה. מזמן לזמן היה בית־הספר עורך נשפי נגינה בשביל הלגיון העברי, שחנה בקרבת תל־אביב.
לבית־הספר “שולמית” יצאו מוניטין כמחנך בעלי כשרונות־נגינה צעירים גם מחוץ לתחומי תל־אביב, וכמה מאמני הנגינה הקדישו לו דברי־הערכה בהזדמנויות שונות.
האופירה הארצישראלית הראשונה, מיסודו של מר מ. גולינקין, השתמשה בשנים־עשר תלמידים מבית־הספר “שולמית”, שהוו את התזמורת הראשונה של האופירה. גם באורטוריה הראשונה, מיסודו של חנינא קרצ’בסקי ז"ל, מילאו תלמידי “שולמית” תפקיד חשוב מאד.
מ. הופנקו היה מטפח, כחלוץ אמתי, את ילד־השעשועים שלו, משכלל ומשפר את המוסד כארבע עשרות שנים, יצר קשרים עם גדולי אמני המוסיקה מן הפרופיסורים המפורסמים. ועד יום מותו, י“א ניסן תש”ט (1949), היה נתון כולו להרחבת המוסד ושפורו.
כמה מחניכי בית־הספר “שולמית” – בהם הפסנתרנית פנינה זלצמן – זכו לפרסום עולמי.
אם יש לנו כיום רשת בתי־ספר לנגינה ולזמרה, הרי יש לזקוף את כל ההישגים האלה לזכותו של חלוץ־המוסיקה משה הופנקו.
משפחת ליבונטין היא מן המשפחות הותיקות בישוב העברי החדש, וזכויות גדולות לה בתנועת חבת־ציון, בעבודה המעשית בארץ־ישראל, ובהתישבות העירונית והכפרית מראשית התנועה הלאומית ועד ימינו.
ראש המשפחה הענפה, ר' זלמן־דוד ליבונטין, דרך בפעם הראשונה על אדמת ארץ־האבות, באדר תרמ“ב, לפני עליית הביל”ויים, ומאז קשר את חייו ואת משפחתו הענפה למולדת העתיקה.
ומעשה אבות סימן לבנים:
ד"ר משולם ליבונטין, אחד מששת בניו של ר' זלמן־דוד, ירש מאביו את האהבה העמוקה לעם, לארץ ולכל הקנינים הלאומיים. אף הנטיה לעסקנות צבורית היא מורשת אביו.
הוא נולד בשנת 1886 בעיר מוהילוב שעל נהר דניפר (רוסיה הלבנה). במלאת לו שמונה שנים, שלח אותו אביו לאחיו יחיאל־יוסף ליבונטין (המהנדס והסופר הידוע בכנויו הספרותי “חושי הארכי”), שגר אז בריאזן, אשר נחשבה בימים ההם בין הערים שמחוץ לתחום מושב־היהודים ברוסיה. לאחר זמן־מה נכנס משולם לגימנסיה ממשלתית בריאזן, וגמר את בית־הספר התיכוני בשנת 1903.
בתקופת המשטר הצארי היו היהודים ברוסיה משוללים כידוע כל זכויות. היו הגבלות לקבלת יהודים לבתי־הספר התיכוניים, ובפרט לבתי־הספר הגבוהים. (רק 2%–5% היו זוכים להתקבל לבתי־הספר הממשלתיים). משולם ליבונטין זכה להתקבל לפאקולטה לרפואה במוסקבה בשנת 1904, הישג גדול בימים ההם. בינתים פרצה מלחמת רוסיה עם יאפאן, אשר נמשכה כשנתים. עקב המלחמה, שהנחילה תבוסה רבה לרוסיה במזרח הרחוק, נסגרו האוניברסיטאות ברוסיה, ומשולם ליבונטין נאלץ לעזוב את מוסקבה, הלך לגרמניה ונתקבל בפאקולטה לרפואה במינכן. כעבור שנה עבר לאוניברסיטה בבון שעל־יד העיר קלן, ואחר כך חזר למינכן וגמר את חוק־למודיו ברפואה בשנת 1910.
עוד בהיותו סטודנט במינכן ביקר בפעם הראשונה, בשנת 1905 בארץ־ישראל והתארח בבית הוריו אשר גרו ביפו, ומאז היה בא שנה־שנה, ולעתים פעמים בשנה, לבלות את חופשתו בארץ. אביו היה אז מנהל ראשי של “חברת אנגליה־פלשתינה”.
הסטודנט הצעיר התרשם הרבה מכל מה שראו עיניו בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. בראש וראשונה ביקר במושבה ראשון־לציון, אשר אביו ר' זלמן דוד ליבונטין זכה להיות ממיסדיה, בשנת תרמ"ב (1882). אחר כך עבר את הארץ לארכה ולרחבה ברכיבה וברגל, והתבונן לכל מה שנוצר בארץ על־ידי חלוצי האומה.
הישוב העברי בארץ־ישראל היה אז דל, והרופאים היהודים – נער יספרם. מ. ליבונטין החליט להקדיש את עצמו לפיתוח הבריאות הצבורית. המחלות השגורות בארץ היו אז: מחלות־עינים, קדחת רגילה וקדחת צהובה, וכל מיני מחלות טרופיות, אשר הגדילו את אחוז התמותה.
בגמרו את הפאקולטה לרפואה במינכן, נסע להמבורג ועבד בעיר זו במכון הגדול למחלות טרופיות, בהנהלת הפרופיסורים המובהקים: נוכט, גימזה, מילנס, מאיר ואחרים. לאחר השתלמותו הרפואית, עלה לארץ בשנת 1911.
התחנות הראשונות של ד“ר משולם ליבונטין בארץ היו הערים רמלה ולוד, שם כיהן כרופא ממשלתי ועירוני שנה אחת בזמן מגפת החולירע. פרט קטן הראוי לציון: בימים ההם כל רופא שבא מחו”ל ורצה לעסוק במקצועו הרפואי, זקוק היה לרשיון מיוחד מקושטא – עיר־בירתה של תורכיה אז. ומתוך שהד“ר ליבונטין לא השיג עדיין את הרשיון הדרוש, הבטיח לו מושל המחוז להמציא את הרשיון מקושטא, בתנאי שיקבל עליו לעבוד ברמלה ובלוד, שהיו נגועות במגיפת החולירע, ואז היה הד”ר מ. ליבונטין היחידי מבין הרופאים היהודים האחרים, אשר קיבל עליו להלחם במחלה הממארת והמסוכנת. בימים ההם התגוררו ברמלה כמה עשרות משפחות יהודיות.
בעת ובעונה אחת נתמנה מטעם המשרד הארצישראלי, אשר בראשו עמד אז הד"ר ארתור רופין, כרופא בחווה בן־שמן, אשר שימשה אז תחנת־נסיונות, וליד החווה נטעו את יער־הרצל. כן שימש רופא בקבוצת חולדה, שגם שם ניטעו “יערות הרצל”. והרופא הצעיר מ. ליבונטין היה עובר מעיר לעיר וממושב למושב, ברכיבה או בכרכרה, בדרכים עקלקלות, מפני שכבישים טרם היו באזורים הללו. את חובתו הרפואית מילא במסירות ובהקפדה נמרצת.
בשנת 1912 הוזמן על־ידי הממשלה התורכית והעדה היהודית בחברון לשמש כרופא עירוני. באותו זמן גרו בחברון כמה מאות משפחות יהודיות, והאוכלוסיה הערבית מנתה כ־15000 איש. לקהילה העברית היה בית־חולים עם עשרים מטה. הבנין הוקם מתרומתו של הנדיב ששון מהודו, ובימים ההם נחשב בית־החולים בחברון למוסד רפואי חשוב, בגלל השכלולים המתוקנים שתוקנו וצוינו באחד הבתים הנהדרים לפי המושגים של אז.
לאחר שנה העתיק הד“ר מ. ליבונטין את מושבו מחברון לתל־אביב, אשר היתה אז בראשית בנינה. מיד עם בואו, פתח קליניקה פרטית למחלות טרופיות ולמחלות פנימיות. בתקופה ההיא עוד לא היו בארץ רופאים מיוחדים לכל מקצוע רפואי, וכל רופא היה מגיש עזרה לדורשיו בכל סוגי המחלות. בתל־אביב הקטנה גרו כאלפיים נפש ומספר רופאיה חמשה בלבד. שמו הטוב של הד”ר מ. ליבונטין נתפרסם בין יהודי יפו והשכונות נוה־שלום, נוה־צדק, כרם התימנים, מחנה־יהודה, מחנה־יוסף, בית ישראל ועוד. וגם בחוגי הנוצרים והמוסלימים ביפו והכפרים הקרובים יצאו לו מוניטין, וכולם היו דופקים על דלתות ביתו של הרופא היהודי, שהצטיין בעירנותו, בגישתו הכנה וביחסו הלבבי לכל הפונים אליו.
אם כי היה מטופל בעבודתו הרפואית יומם ולילה, לא הצטמצם הד"ר מ. ליבונטין במרפאתו בלבד אלא הקדיש מזמנו גם לעבודה צבורית. בשנת 1912 היה אחד היוזמים הראשונים של ההסתדרות הרפואית העברית בתל־אביב ויפו. מספר החברים הרופאים, שנכנסו לארגון הארצי המקצועי, היה אז פחות משני מנינים. במרוצת הזמן התפתחה וגדלה הסתדרות הרופאים, המונה כמה אלפים רופאים העוסקים ברפואה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. ואף זכינו לבית־ספר לרפואה כחלק מן האוניברסיטה בירושלים, המחנכת דור חדש של רופאים.
בעצם עבודתו הרפואית ותיכון תכניות לעבודה צבורית, פרצה מלחמת־העמים, שראשיתה באבגוסט 1914 וסיומה בנובמבר 1918. מיד החלה פרשה עגומה של גירושים המוניים מבין יהודי יפו ותל־אביב, אשר ברובם הגדול היו נתינים זרים של מעצמות־הברית, שנלחמו בבעלות בריתה של תורכיה. גם הד“ר מ. לבונטין היה בין גולי ארץ־ישראל בסוף 1914. כמעט כל המגורשים ירדו למצרים הקרובה. כעבור זמן־מה נפגש הד”ר מ. ליבונטין במצרים עם ז’בוטינסקי ועם טרומפלדור, אשר טיפלו אז בארגון הלגיון היהודי מגולי ארץ־ישראל. עם צאת הלגיון היהודי לחזית של גאליפולי היה הד"ר מ. ליבונטין מן המתנדבים הראשונים, ושימש רופא צבאי של הגדוד העברי, שחנה בחזית גאליפולי. זה היה – כפי שנוהגים לומר – הרופא הצבאי הראשון, אחרי אלפים שנה, בגדוד עברי.
בחזית הצבא הלוחם סיכן הד“ר מ. ליבונטין כמה פעמים את חייו בעמדו על המשמר במערכה הקשה, ובהגישו את עזרתו הרפואית לנפגעים הרבים. עם נסיגת הצבא הבריטי והגדוד העברי מגאליפולי, נשלח הד”ר מ. ליבונטין למצרים, ושם שימש כמה שנים רופא בצבא הבריטי. בשרות הצבאי נתעלה לדרגת קפיטן, וקיבל גם אותות־הצטיינות על מסירותו הנאמנה והקרבתו העצמית בשדה־הקטל.
בגמר המלחמה – בנובמבר 1918 – חזר לארץ וזכה להיות בין הראשונים לפתיחת בית־החולים “הדסה” בתל־אביב.
תהילה עבד בבית־החולים יחד עם קבוצת הרופאים הראשונים, וכעבור שנתים נתמנה כמנהל בית־החולים “הדסה” בתל־אביב, וכיהן בתפקיד זה למעלה משלוש־עשרה שנה. בשנים הראשונות שכן בית־החולים בבנין קטן שכור ברחוב גרוזנברג, אחר כך ברחוב נחלת־בנימין בבית יותר מרווח, אף הוא שכור. מספר המטות היה כמה עשרות, ומספר הרופאים מועט. בשנת 1928 הוקם ברחוב בלפור בנין גדול ורחב־ידים בעל שתי דיוטות, ובמרוצת הזמן הוסיפה עירית תל־אביב על אותו בנין קומות ואגפים, מכונים ומעבדות, מטות ורופאים ואחיות ועובדים אחרים לסוגיהם. בית־החולים הקטן חרג ממסגרתו הצרה והפך מרכז רפואי גדול וחשוב לתל־אביב המורחבת ואגפיה. כן הוסיפה העיריה בית־חולים מיוחד ליולדות, וכן נגשה להקמת בנין לבית־חולים גדול בשטח שרונה הגרמנית לפנים.
היסוד לבית־חולים זה הונח בימי הנהלתו של הד“ר מ. ליבונטין, שתודות לשקידתו המתמדת וקפדנותו הערה הצליח להעמיד את המוסד על רמה בריאותית־תרבותית גבוהה, המנחיל כבוד רב לתל־אביב. כל הימים היה שקוע בתיכון תכניות להרחבת בית־החולים ולציודו במכשירים יותר משוכללים וחדישים. עוד בתרצ”ב תבע מאת עירית תל־אביב להתאים את המוסד הרפואי לתל־אביב ההולכת וגדלה.
בשנת 1933 התפטר מן ההנהלה הראשית של בית־החולים ונשאר כמנהל המחלקה הפנימית למחלות אפידמיות, ומאז ועד היום הוא ממשיך לעמוד בראש המחלקה החשובה. הוא לא רק אחד הרופאים הותיקים והראשונים בארץ, שהתמחה במחלות המתהלכות בארץ, אלא ניחן גם בסגולות טובות ובעל מדות תרומיות ונעלות. מטבעו הוא בעל אופי טוב, זריז ומהיר במלאכתו, חרוץ וקפדן מאד ביחס לטפול בחולים. “נוח לכעוס. ונוח לרצות”: כועס על חוליו, כשאינם מקפידים על פקודותיו הדחופות והמדויקות, ומתפייס מהר לאחר שהם נענים לשמירת פקודותיו החמורות והקלות כאחד. על יחסו האבהי מתיחסים אליו החולים מתוך כבוד והוקרה.
חלק חשוב מזמנו וממרצו מקדיש הד"ר ליבונטין גם לעסקנות צבורית. בין השאר הוא חבר פעיל במיסדר “הבונים החפשים” ובמיסדר “בני ברית”. מפעם לפעם הוא מרצה על נושאים שונים הקרובים לרוחו, כמו: על האחות הרחמניה, על “הצלב האדום”, על העבודה לזולת, על “מגן דוד אדום” ועוד ועוד.
גולת־הכותרת של פעולותיו הצבוריות, היא: “מגן דוד אדום”, שהצליח לייסד בשנת 1925 לאחר שנכשל, כמסופר לעיל, נסיונו הקודם בשנת 1913.
הד“ר מ. ליבונטין, שראה את תל־אביב מראשית בנינה ועקב אחרי התפתחותה המהירה, בא לידי הכרה, שהגיעה כבר השעה להגשים את תכניתו. ראש־העיר מ. דיזנגוף נענה לדרישת ליבונטין, והחליט להזמין בתורת התחלה שני זוגות אפניים עם מטה מטולטלת לשם העברת חולים במקרה אסון לבית־החולים העירוני. לרכישת המכשירים הראשונים הוקצב סכום של ששים לא”י. אך מסיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל. אך הד“ר ליבונטין לא נח ולא שקט, והעמיד את בעית “מגן דוד אדום” בכל חריפותה בועדת הבריאות של עירית תל־אביב. פנה גם לצבור תושבי העיר, וביוני 1930 הונח היסוד לאגודת “מגן דוד אדום” שהוא עומד בראשה מאז, ומקדיש לה מזמנו, ממרצו ומכשרונו הארגוני. הד”ר מ. ליבונטין ו“מגן דוד אדום” נעשו במשך הזמן לשמות נרדפים.
וכאן כמה מלים על התפתחותו של “מגן דוד אדום”, יצירתו של הד"ר ליבונטין:
בשנים הראשונות היתה תחנת “מגן דוד אדום” בתל־אביב, הראשונה והיחידה בארץ, בצריף־עץ קטן ליד מכון־המים בשדרות רוטשילד. בשנת 1935 הוקם בנין מיוחד על מגרש עירוני ברחוב מזא“ה. הבנין המרכזי צוייד בכמה מכוניות משוכללות העומדות הכן לכל מקרה אסון. בחדרי הבנין רוכזו כל מיני מכשירי הצלה ועזרה מהירה המיועדים בשביל העיר והאוכלוסיה. הרופאים ערכו הרצאות וסידרו אימונים לחברים המתכנסים יום־יום באולמים ובחדרי הבנין המרכזי. קיימת גם ספריה מקצועית עם חדר־קריאה הפתוחים בשביל הרופאים, האחיות הרחמניות, החובשים ויתר החברים העובדים מתוך התנדבות גרידא. והד”ר מ. ליבונטין היה הרוח החיה בכל המפעל הגדול והיעיל.
תחנת “מגן דוד אדום” בתל־אביב שימשה דוגמה מאלפת ליתר ערי הארץ ומושבותיה, אשר ממנה ראו וכן עשו. כיום (תמוז תש"ו) קיימת רשת ארוכה של תחנות “מגן דוד אדום” בירושלים, חיפה, צפת, טבריה, פתח־תקוה, רמת־גן, רחובות, ראשון־לציון, חדרה, הרצליה, רמתים, נתניה, כפר־סבא ועוד. למעלה משלשים אמבולאנסים משוכללים נמצאים בשרות התחנות הנ“ל, והד”ר מ. ליבונטין הוא בבחינת המנצח הראשי על כולם. מאמריקה נשלחו כמה מכוניות נהדרות ומצוידות יפה, חלק מהם משרת את תל־אביב הגדולה וחלק נשלח לסניפים. המרכז הראשי הוא בתל־אביב, ועשרות הסניפים קשורים אליו בקשר אמיץ ובלתי־פוסק.
“מגן דוד אדום” נחשב כיום לאחד המפעלים החשובים והחיוניים ביותר של הישוב העברי בארץ, שבלעדו אין לתאר כמעט את השרות הרפואי. הד"ר מ. לבונטין, הקשור בכל נימי נפשו ונשמתו למפעל הנהדר, יכול בצדק להתגאות ביצירתו הנפלאה והמפארת את עמנו וארצנו.
במשך שנות שבתו בארץ, הגיש הד"ר מ. ליבונטין את עזרתו הרפואית לאלפים ולרבבות חולים ונתחבב על כולם. גישתו האחותית והלבבית, מסירותו האנושית, עירנותו המופתית ויחסו המצוין לכל חוליו הפונים לעזרתו הרפואית, יכולים לשמש דוגמה גאה וסמל יפה לכל יתר חבריו הרופאים העובדים בצוותא אחת אתו. הוא דואג לחוליו, כאב לבניו, ומראה להם חבה נפשית והתעניינות מתמדת והוא נענה ברוח נדיבה לכל דורשיו ביום ובלילה, בסופה וסערה, לשם הגשת עזרה רפואית מהירה.
ד"ר מ. ליבונטין הוא חלוץ אמתי של הרפואה בארץ, והוא אביו־להלכה ולמעשה של “מגן דוד אדום”.
עם מותו של ד“ר אברהם רטנר בחשון תשי”ב, נסתלקה מאתנו דמות אצילה, אדם יקר־רוח, אשר סימל את האדיבות ואת הגישה הכנה לחולים, שפנו לעזרתו הרפואית. כעשרים שנה עמד בראש המכון לפיזיו־תיראפּיה בבית־החולים העירוני “הדסה” בתל־אביב, בהתמסרו בכל נימי נפשו לתפקידו הרפואי. הוא נתחבב על חבריו הרופאים, על האחיות שעבדו במחיצתו ועל כל החולים שנתרפאו אצלו.
נולד בצאריצין – כעת סטאלינגראד– בשנת 1883, לאביו, סוחר אמיד, שביתו שימש מרכז החיים הציוניים בעיר וסביבתה. בשנת 1907 הוסמך דוקטור לרפואת באוניברסיטה של מוסקבה, ובשנת 1908 עלה לארץ־ישראל יחד עם גיסו, הד“ר שפירא, ששימש אחר־כך מנתח ראשי ב”הדסה" בתל־אביב.
עם בואו לארץ, נפגש ד“ר רטנר עם ד”ר הלל יפה ועבד בשיתוף־פעולה אתו, ואף מילא את מקומו כשד"ר יפה יצא לכמה חדשים להשתלמות באירופה.
לאחר־מכן יצא ד"ר רטנר עצמו לפאריס, להשתלמות בקורסים מיוחדים במכון למחלות טרופיות, נוכח ריבוי מחלות־העיניים והקדחת הטרופית בארץ בימים ההם.
אותה שנה – 1909 – השתתף גם כציר בקונגרס הציוני בהאמבורג.
מפאריס עמד לחזור לארץ־ישראל, אך בגלל מחלת אמו נקרא לרוסיה והשתקע באסטראחאן, שם פתח בית־חולים פרטי. במלחמת־העולם הראשונה שימש כארבע שנים רופא צבאי בחזיתות גאליציה ורומניה, ובמשטרו של קרנסקי היה ציר מטעם החזית הרומנית במועצה המלחמתית הרפואית העליונה, בה תפס עמדה חשובה.
למן המהפכה הבולשביסטית עשה מאמצים לצאת לארץ־ישראל, דבר שעלה בידו לאחד קשיים מרובים, והוא הגיע לארץ בשנת 1925 עם רעיתו ושתי ילדות קטנות. כשנתיים עבד כרופא סאניטארי בישובי עמק־יזרעאל ואחר־כך, מטעם הסוכנות היהודית, בחיפה. ב־1931 הוזמן לבית־החולים העירוני “הדסה” בתל־אביב ופתח את המכון הפיזיקאלי הראשון, שעמד בראשו עד יומו האחרון, תוך מסירות מופתית והתמחות מקצועית מתמדת. – זכרו הטוב לא ימוש מלב ידידיו, חבריו והחולים הרבים, אשר ידעו להוקיר את האיש הדגול והאציל.
בין הנשיאים הראשונים של לשכת בני־ברית “שער־ציון” ביפו–תל־אביב, אנו מוצאים את הד“ר מנחם שטיין, מבני הביל”ויים, שהעפילו לעלות לארץ בשנים תרמ“ב–תרמ”ג.
נולד בתרט“ו–1855 בביאליסטוק. לאחר שהוסמך כרופא בגרמניה, הצטרף לתנועת ביל”ו, ובחורף תרמ“ג עלה לארץ. כאדם שתעודת רופא בכיסו יכול היה ודאי להסתדר יפה בימים ההם, ולחיות חיים טובים בארץ מפותחת ובסביבה תרבותית. אך הקריאה החלוצית של הסטודנטים הצעירים בחארקוב, אשר הרימו בתרמ”א־תרמ“ב את הדגל של “בית יעקב לכו ונלכה”, משכה את הרופא הצעיר ללכת אחרי נושאי הדגל. בלי חשבונות רבים, עזב את אירופה ועלה לארץ והצטרף לחבריו הביל”ויים אשר עבדו אז כפועלים יומיים פשוטים במקוה־ישראל, בשכר פראנק אחד בעד עבודה של 10–12 שעות ליום, מזריחת השמש ועד שקיעתה.
כל הפועלים הביל“ויים, וד”ר שטיין בתוכם, התגוררו בבית קטן של פרדס אנטון איוב, בית פרימיטיבי מאד בלא כל נוחיות שהן. העבודה היתה קשה ומפרכת את הגוף. עדיין השתמשו אז בארץ בכלי־עבודה חקלאיים פרימיטיביים, ולא היו עדיין מכונות אלא בהמות־עבודה, והמזון – נוסח המזרח: פיתות אפויות־למחצה, זיתים עם מלפפונים ועגבניות.
כשנודע למנהל מקוה־ישראל, הירש, שהפועל הפשוט מנחם שטיין הוא רופא מוסמך מאירופה, הציע לו להיות רופא בבית־הספר. אך ד"ר מנחם שטיין סירב להפרד מחבריו הפועלים, אשר עסקו בעבודת האדמה, בלול וברפת, באמרו כי עלה לארץ לעבוד אדמה ולהחיות את הציה והשממה.
לאחר שהביל“ויים עזבו את מקוה־ישראל וירדו אל ראשון־לציון עם החלוצים הראשונים, התיישב הד”ר מ. שטיין ביפו והחל עוסק במקצועו הרפואי, נתפרסם עד מהרה כרופא ואדם מצויין, לא רק בין יהודים נתפרסם, אלא גם בין המוסלימים והנוצרים, שהיו פונים לעזרתו הרפואית.
בתרמ“ד (1884) נתמנה מטעם פקידות הבארון רוטשילד לרופא בראשון־לציון, ומתוך שכבישים לא היו עדיין ואמצעי־תחבורה חסרו לגמרי, היה הד”ר מ. שטיין מבקר אצל חוליו במושבות יהודה ויפו ברכיבה על סוסו.
לאחר זמן־מה נסע לרוסיה, נשא שם אשה וחזר מיד לארץ עם אשתו, ואף חזר לעבודתו הרפואית.
עם יסוד השכונה “נוה־צדק” בצפונה של יפו, היה הד"ר מנחם שטיין מן הבונים הראשונים של השכונה והקים לו בית קטן בשכונה זו.
בימים ההם היה מספר הרופאים בכל הארץ מצער מאד, והרופאים המעטים – בהם הד"ר מ. שטיין – היו עמוסים עבודה מן הבוקר ועד הערב, לרבות מקרים דחופים בלילות.
באחד הימים הוזמן להיות רופא עירוני וממשלתי בחברון וסביבתה. הוא נענה לבקשת עדת היהודים בחברון, ועבד שם כרופא שלש שנים ונתחבב על כל התושבים.
ומחברון חזר ליפו ולמושבות יהודה. הכל שמחו לחזירתו והתיחסו אליו מתוך אמון רב.
לאחר זמן קצר הביא מצרפת את אחיו הטכנאי, ליאון שטיין, ועזר לו להקים ביפו מסגריה, אשר התפתחה במרוצת הזמן לבית חרושת גדול ליציקה, לבנין מכונות ומשאבות. היה זה בשעתו בית־החרושת היהודי הראשון, שהעסיק 100–120 פועלים יהודים מכל המקצועות.
יום־יום היה הד"ר מ. שטיין מקבל בביתו עשרות חולים, ורבים מהם בלא כל תשלום. לא זה בלבד: לעתים היה עוזר לחולים עניים בכספו הפרטי לרכישת רפואות ומזון מבריא.
הד"ר מנחם שטיין לא הסתגר במקצועו הרפואי בלבד, אלא התעניין גם בעניני צבור בהיקף רחב לפי תנאי הזמן.
הוא היה מן החברים הראשונים של לשכת “שער ציון” ביפו, ואף הבין את הערך הרב שיש למיסדר “בני ברית” בשביל בני הישוב הישן ובני הישוב החדש בעיר ובמושבה. בשנות תרנ“ח–תרנ”ט היה נשיא הלשכה והקדיש לה את מיטב זמנו ומרצו.
ביזמתו ובעזרתו נוסד ביפו בית־החולים היהודי הראשון “שער ציון”. האמצעים הכספיים היו מוּגבלים מאד, והביל“ואי ד”ר מ. שטיין נענה לבקשת ידידו וחברו שמעון רוקח והתנדב לרפא את החולים בלא כל תשלום. בעת ובעונה אחת המשיך לקבל חולים גם בביתו.
ד"ר שטיין היה מחברי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד־העם, וזמן־מה שימש גם כנשיא האגודה.
בתקופת זאב טיומקין – ראש הועד הפועל של הלשכה הראשונה, אשר נפתחה ביפו בשנת תרנ“א מטעם ועד חובבי־ציון מאודיסה, – גדלה העליה ורבתה גם עבודתו של הד”ר מנחם שטיין, בשטח הרפואי ובשטח הצבורי. על־פיו נוסדו אז בתי־הספר העבריים לבנים ולבנות, והוא השיג להם תמיכה מיהודים בחו"ל. הוא גם עמד בראש הסניף של חברת “כל־ישראל־חברים” ביפו. ביזמתו נוסד עתון עברי לילדים “עולם קטן”, שיצא כהוספה לעתון “הצבי”. הוא גם דאג לחנוך הילדים הפעוּטים, ולפי הצעתו יסדה אחותו את גן־הילדים העברי הראשון ביפו. כן יסד ועד להוצאת המילון הגדול של אליעזר בן־יהודה, עמד בראשו והשקיע עבודה רבה בהוצאת החוברות הראשונות.
כעשר שנים עבד בבית־החולים ביפו, ואחר כך נענה לבקשת פתח־תקוה ושימש רופא המושבה שלש שנים. ובאותו זמן היה מבקר גם ביפו פעמיים בשבוע, ברכיבה על סוס, והיה מטפל בחולים שצבאו על דלתות ביתו.
בתקופת שרותו בפתח־תקוה הוזמן פעם אל חולה בכפר ערבי, וגילה שם את מגיפת החולי־רע. מיד הודיע לשלטונות הבריאות ביפו ולועד המושבה בפתח־תקוה, אשר נקטו אמצעים דחופים לפי הוראותיו הישרות, וכך נעשה הסגר, והמגפה פסחה על יפו, פתח־תקוה והסביבה. במרוצת הזמן חזר ד"ר מ. שטיין ליפו והשתקע בשכונת “נוה־שלום” והמשיך את עבודתו הרפואית כרופא פרטי.
כשנוסדה תל־אביב הוצע לו להתיישב בשכונה החדשה, אך הוא לא רצה להתרחק מחוליו העניים, שאין להם אפשרות כספית לנסוע אליו לתל־אביב, והוא נשאר לגור ב“נוה־שלום”.
בטבעו היה איש צנוע וער לכל פעולה צבורית וישובית.
עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה גוייס כרופא צבאי בירושלים, שם פגעה בו מחלת טיפוס־הבהרות, והוא נפטר בירושלים ביום ט“ז ניסן תרע”ז.
בשכונת “נוה־צדק” נקרא רחוב על שמו של הד"ר מנחם שטיין.
את המהנדס מרדכי שטיינהרץ הכרתי מקרוב מראשית עלותו לארץ בשנת 1920 מווינה בירת אוסטריה, ומאז ועד יומו האחרון עקבתי אחרי חייו ופעולותיו.
הוא נולד בווינה בשנת 1878, גמר בעיר זו בית־ספר טכני גבוה. עוד בהיותו סטודנט שימש עוזר לפרופיסור טינטר, וגם לאחר גמר חוק־למודיו בטכניון המשיך כמה שנים לשמש אסיסטנט של הפרופיסור הנ"ל בגיאודסיה ואסטרונומיה. אחר כך החל לעבוד כמהנדס לרכבות באוסטריה, ובעזבו משרה זו פתח בוינה משרד פרטי להנדסה ולמדידות ועבד גם בעיר צניין (צ’כוסלובקיה).
עוד בנעוריו היה ממיסדי אגודת הספורט “מכבי” בווינה, ובאותו זמן התקרב אל חוג הנוער הציוני הלומד, והיה מקורב לד"ד איזידור שליט אשר עמד אז בראש התנועה הציונית בווינה. באבגוסט 1914 פרצה מלחמת־העמים, ומיד גוייס לצבא כמהנדס ומודד מוסמך, ושימש בעת ובעונה אחת גם מזכיר ראשי במפקדה הצבאית בברטיסלב. לאחר המלחמה חיסל את עסקיו בווינה, ובשנת 1920 בא לארץ דרך נמל יפו והתישב בתל־אביב.
בימים ההם היתה עדיין תל־אביב שכונה בת אוכלוסיה של 2000 נפש. בזמן הראשון עסק במדידות, ואז היה כמעט יחידי כמודד מוסמך מובהק ובעל השכלה מקצועית גבוהה. שמו הטוב הלך לפניו, והוא נתפרסם בכל הארץ כבעל־מקצוע מנוסה ובעל הכשרה טובה.
בשנות 1921–1922 עסק שטיינהרץ במדידות אדמות עמק יזרעאל, תל־אביב וסביבתה, יפו, רמלה, לוד וכו'. תיכן תכניות בנין ערים בתל־אביב, רמת־גן ובני־ברק, ותכניות לבנין כמה בנינים גדולים.
אולם עבודתו המקצועית בלבד לא נתנה ספוק לנפשו, והוא שאף גם לעבודה ציבורית. סמוך לבואו לארץ היה ממיסדי “שכונת צ’לנוב” בתל־אביב, הקים לו בית בשכונה זו וגר בביתו עם משפחתו עד יום מותו. עד שנת 1926 עמד בראש השכונה ודאג לשפורה ולהתפתחותה. הוא היה פעיל בין עסקני השכונות הישנות והחדשות, שביקשו את איחודן עם תל־אביב, בשעה שזו הוכרה מטעם ממשלת א"י כמועצה מקומית בעלת זכויות משפטיות. המועצה הראשונה שנבחרה לאחר גמר האיחוד הכללי היתה בת 41 חבר. בין נבחרי השכונות היהודיות אנו מוצאים גם את המהנדס מ. שטיינהרץ, כבא־כח שכונת צ’לנוב. השתתף במועצה הראשונה מאפריל 1922 עד מאי 1925. עמד בראש המחלקה הטכנית, והתעניין הרבה בתיכון תכניות בנין־ערים. בתכניותיו דרש תמיד רחובות רחבים כדוגמת הערים המפותחות. כשנקנתה “גאולה”, חלקת האדמה, שנקראה “לב תל־אביב”, תיכן המנוח שטיינהרץ תכנית להמשכת שדרות רוטשילד, מעבר לרחוב אלנבי, עד המגרש שעליו קיים כיום בית “הבימה”. היו כאלה שהתנגדו ניגוד גמור לתכנית זו, ובפרט התנגדה לכך חברת “גאולה”, אשר היתה מעוניינת בריבוי מספר המגרשים שעמדו למכירה. מלחמת־דעות על שטח זה נמשכה שנה תמימה, והנצחון היה על צדו של שטיינהרץ. כיום משתרעות שדרות רוטשילד בין רחוב אלנבי ובין ככר “הבימה” והן מפארות את תל־אביב ומהוות אחת הפנות היפות ביותר בעיר הגדולה והמורחבת.
המנוח היה ממיסדי “אגודת האינג’ינרים והארכיטקטים בתל־אביב”, ועמד בראש האגודה שנים מספר. כן אירגן את עולי אוסטריה וכיהן כיושב־ראש ההתאחדות זמן רב.
בזמן המשבר הכלכלי בארץ בשנות 1927–1928 יצא עם משפחתו למצרים, ובמשך 4 שנות שבתו באלכסנדריה שימש מהנדס עירוני, מהנדס מיעץ בבנין־ערים ותיכן תכניות בנין לאלכסנדריה החדשה מחוץ לתחומי העיר העתיקה.
בשובו בשנת 1932 התישב בתל־אביב ופתח ברחוב לוינסקי בביתו משרד טכני פרטי ועסק בעיקר במקצוע המדידות.
בי“ט מנחם אב תש”ו (16.8.46) נפטר לאחר מחלה שחלה בה כשנה, והובא למנוחות בבית העלמין שבנחלת־יצחק.
הוא היה עסקן פעיל, איש צנוע וענוותן בכל הליכותיו ובכל הופעותיו בחיים הצבוריים והחברתיים. בין השאר היה גם חבר מיסדר “הבונים החפשים” (השתייך ללשכת “חרמן” בתל־אביב, המסונפת ללשכה הגדולה של צרפת), והיה פעיל מאד אף בשטח זה.
מ. שטיינהרץ היה רק בן 68 במותו, יכול היה עוד לפעול וליצור הרבה, אך מלאך המות פרש עליו את כנפיו והוציאו משורותינו. חבל על דאבדין.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.