משה הופנקו היה אחד מחלוצי המוסיקה בארץ. נולד בתרמ“א בליאדי (רוסיה הלבנה). בא לתל־אביב בשנה השניה להתחלת בנינה – בשנת תר”ע (1910).
בימים ההם היתה תל־אביב מרוחקת כמה קילומטרים מן העיר יפו, כי השטח ביניהן היה ריק ולא בנוי. מספר הבתים היה כשבעים.
על חנוך מוסיקאלי בארץ לא חשב עדיין איש, כי היו דאגות אחרות מחוץ למוסיקה. בירושלים, ביפו ובחיפה, הערים הוותיקות, לא היה כל בית־ספר לנגינה ואף חסרו מורים בעלי השכלה מוסיקאלית. הצבור הארצישראלי, ביחוד מבני הישוב החדש, שהיו מיוצאי אירופה, היה צמא לצלילי מוסיקה.
ובאחד הימים ההם הופיעה בארץ שולמית, אשתו של הד"ר א. רופין, שהיתה בעלת השכלה מוסיקאלית גבוהה ושימשה מורה בבית־ספר לנגינה וזמרה בברלין. ומיד החליטה להתחיל ביצירת פינה מוסיקאלית בפרבר העברי תל־אביב.
כחות מוסיקאליים חסרו אז בארץ, וצריך היה להזמינם מן החוץ. בין הראשונים שהסכימו לעזוב את אירופה ולהתחיל מחדש בארץ־ישראל – היה הכנר המצויין והמורה הראשון למוסיקה – משה הופנקו, מתלמידיהם הטובים של הפרופיסורים מארטו, יואכים ואואר.
בבואו לארץ עובדה תכנית־למודים למקצועות שונים כגון: כנור, פסנתר, צ’לו, קונטרבאס, כלי נשיפה, תיאוריה, קומפּוֹזיציה, מקהלה וזמרה. למנהל מחלקת הכנור, צ’לו, קונטרבאס וכלי־נשיפה נתמנה משה הופנקו.
עם מותה בלא־עת של שולמית רופין, בשנת תרע"ב – נקרא בית־הספר על שם המיסדת הראשונה “שולמית”, והנהלתה היתה כל הזמן בידי הופנקו.
עם צאת גזירת הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו – בניסן תרע"ו – הוּגלה גם המנהל מ. הופנקו, המורים עם התלמידים, ובית־הספר “שולמית” נסגר. לאחר כיבוש ארץ־ישראל על־ידי צבאות הבריטים, שיבת גולי תל־אביב והתחדשות העליה קם מחדש גם בית־הספר “שולמית”. מ. הופנקו היה עורך קונצרטים ונשפי סימפוניות שלא על מנת לקבל פרס, בשביל הגנראלים, המצביאים, הקצינים הגבוהים והחיילים האנגלים, שחנו אז בתל־אביב ובסביבתה. מזמן לזמן היה בית־הספר עורך נשפי נגינה בשביל הלגיון העברי, שחנה בקרבת תל־אביב.
לבית־הספר “שולמית” יצאו מוניטין כמחנך בעלי כשרונות־נגינה צעירים גם מחוץ לתחומי תל־אביב, וכמה מאמני הנגינה הקדישו לו דברי־הערכה בהזדמנויות שונות.
האופירה הארצישראלית הראשונה, מיסודו של מר מ. גולינקין, השתמשה בשנים־עשר תלמידים מבית־הספר “שולמית”, שהוו את התזמורת הראשונה של האופירה. גם באורטוריה הראשונה, מיסודו של חנינא קרצ’בסקי ז"ל, מילאו תלמידי “שולמית” תפקיד חשוב מאד.
מ. הופנקו היה מטפח, כחלוץ אמתי, את ילד־השעשועים שלו, משכלל ומשפר את המוסד כארבע עשרות שנים, יצר קשרים עם גדולי אמני המוסיקה מן הפרופיסורים המפורסמים. ועד יום מותו, י“א ניסן תש”ט (1949), היה נתון כולו להרחבת המוסד ושפורו.
כמה מחניכי בית־הספר “שולמית” – בהם הפסנתרנית פנינה זלצמן – זכו לפרסום עולמי.
אם יש לנו כיום רשת בתי־ספר לנגינה ולזמרה, הרי יש לזקוף את כל ההישגים האלה לזכותו של חלוץ־המוסיקה משה הופנקו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.