משפחת ליבונטין היא מן המשפחות הותיקות בישוב העברי החדש, וזכויות גדולות לה בתנועת חבת־ציון, בעבודה המעשית בארץ־ישראל, ובהתישבות העירונית והכפרית מראשית התנועה הלאומית ועד ימינו.

ראש המשפחה הענפה, ר' זלמן־דוד ליבונטין, דרך בפעם הראשונה על אדמת ארץ־האבות, באדר תרמ“ב, לפני עליית הביל”ויים, ומאז קשר את חייו ואת משפחתו הענפה למולדת העתיקה.

ומעשה אבות סימן לבנים:

ד"ר משולם ליבונטין, אחד מששת בניו של ר' זלמן־דוד, ירש מאביו את האהבה העמוקה לעם, לארץ ולכל הקנינים הלאומיים. אף הנטיה לעסקנות צבורית היא מורשת אביו.

הוא נולד בשנת 1886 בעיר מוהילוב שעל נהר דניפר (רוסיה הלבנה). במלאת לו שמונה שנים, שלח אותו אביו לאחיו יחיאל־יוסף ליבונטין (המהנדס והסופר הידוע בכנויו הספרותי “חושי הארכי”), שגר אז בריאזן, אשר נחשבה בימים ההם בין הערים שמחוץ לתחום מושב־היהודים ברוסיה. לאחר זמן־מה נכנס משולם לגימנסיה ממשלתית בריאזן, וגמר את בית־הספר התיכוני בשנת 1903.

בתקופת המשטר הצארי היו היהודים ברוסיה משוללים כידוע כל זכויות. היו הגבלות לקבלת יהודים לבתי־הספר התיכוניים, ובפרט לבתי־הספר הגבוהים. (רק 2%–5% היו זוכים להתקבל לבתי־הספר הממשלתיים). משולם ליבונטין זכה להתקבל לפאקולטה לרפואה במוסקבה בשנת 1904, הישג גדול בימים ההם. בינתים פרצה מלחמת רוסיה עם יאפאן, אשר נמשכה כשנתים. עקב המלחמה, שהנחילה תבוסה רבה לרוסיה במזרח הרחוק, נסגרו האוניברסיטאות ברוסיה, ומשולם ליבונטין נאלץ לעזוב את מוסקבה, הלך לגרמניה ונתקבל בפאקולטה לרפואה במינכן. כעבור שנה עבר לאוניברסיטה בבון שעל־יד העיר קלן, ואחר כך חזר למינכן וגמר את חוק־למודיו ברפואה בשנת 1910.

עוד בהיותו סטודנט במינכן ביקר בפעם הראשונה, בשנת 1905 בארץ־ישראל והתארח בבית הוריו אשר גרו ביפו, ומאז היה בא שנה־שנה, ולעתים פעמים בשנה, לבלות את חופשתו בארץ. אביו היה אז מנהל ראשי של “חברת אנגליה־פלשתינה”.

הסטודנט הצעיר התרשם הרבה מכל מה שראו עיניו בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. בראש וראשונה ביקר במושבה ראשון־לציון, אשר אביו ר' זלמן דוד ליבונטין זכה להיות ממיסדיה, בשנת תרמ"ב (1882). אחר כך עבר את הארץ לארכה ולרחבה ברכיבה וברגל, והתבונן לכל מה שנוצר בארץ על־ידי חלוצי האומה.

הישוב העברי בארץ־ישראל היה אז דל, והרופאים היהודים – נער יספרם. מ. ליבונטין החליט להקדיש את עצמו לפיתוח הבריאות הצבורית. המחלות השגורות בארץ היו אז: מחלות־עינים, קדחת רגילה וקדחת צהובה, וכל מיני מחלות טרופיות, אשר הגדילו את אחוז התמותה.

בגמרו את הפאקולטה לרפואה במינכן, נסע להמבורג ועבד בעיר זו במכון הגדול למחלות טרופיות, בהנהלת הפרופיסורים המובהקים: נוכט, גימזה, מילנס, מאיר ואחרים. לאחר השתלמותו הרפואית, עלה לארץ בשנת 1911.

התחנות הראשונות של ד“ר משולם ליבונטין בארץ היו הערים רמלה ולוד, שם כיהן כרופא ממשלתי ועירוני שנה אחת בזמן מגפת החולירע. פרט קטן הראוי לציון: בימים ההם כל רופא שבא מחו”ל ורצה לעסוק במקצועו הרפואי, זקוק היה לרשיון מיוחד מקושטא – עיר־בירתה של תורכיה אז. ומתוך שהד“ר ליבונטין לא השיג עדיין את הרשיון הדרוש, הבטיח לו מושל המחוז להמציא את הרשיון מקושטא, בתנאי שיקבל עליו לעבוד ברמלה ובלוד, שהיו נגועות במגיפת החולירע, ואז היה הד”ר מ. ליבונטין היחידי מבין הרופאים היהודים האחרים, אשר קיבל עליו להלחם במחלה הממארת והמסוכנת. בימים ההם התגוררו ברמלה כמה עשרות משפחות יהודיות.

בעת ובעונה אחת נתמנה מטעם המשרד הארצישראלי, אשר בראשו עמד אז הד"ר ארתור רופין, כרופא בחווה בן־שמן, אשר שימשה אז תחנת־נסיונות, וליד החווה נטעו את יער־הרצל. כן שימש רופא בקבוצת חולדה, שגם שם ניטעו “יערות הרצל”. והרופא הצעיר מ. ליבונטין היה עובר מעיר לעיר וממושב למושב, ברכיבה או בכרכרה, בדרכים עקלקלות, מפני שכבישים טרם היו באזורים הללו. את חובתו הרפואית מילא במסירות ובהקפדה נמרצת.

בשנת 1912 הוזמן על־ידי הממשלה התורכית והעדה היהודית בחברון לשמש כרופא עירוני. באותו זמן גרו בחברון כמה מאות משפחות יהודיות, והאוכלוסיה הערבית מנתה כ־15000 איש. לקהילה העברית היה בית־חולים עם עשרים מטה. הבנין הוקם מתרומתו של הנדיב ששון מהודו, ובימים ההם נחשב בית־החולים בחברון למוסד רפואי חשוב, בגלל השכלולים המתוקנים שתוקנו וצוינו באחד הבתים הנהדרים לפי המושגים של אז.

לאחר שנה העתיק הד“ר מ. ליבונטין את מושבו מחברון לתל־אביב, אשר היתה אז בראשית בנינה. מיד עם בואו, פתח קליניקה פרטית למחלות טרופיות ולמחלות פנימיות. בתקופה ההיא עוד לא היו בארץ רופאים מיוחדים לכל מקצוע רפואי, וכל רופא היה מגיש עזרה לדורשיו בכל סוגי המחלות. בתל־אביב הקטנה גרו כאלפיים נפש ומספר רופאיה חמשה בלבד. שמו הטוב של הד”ר מ. ליבונטין נתפרסם בין יהודי יפו והשכונות נוה־שלום, נוה־צדק, כרם התימנים, מחנה־יהודה, מחנה־יוסף, בית ישראל ועוד. וגם בחוגי הנוצרים והמוסלימים ביפו והכפרים הקרובים יצאו לו מוניטין, וכולם היו דופקים על דלתות ביתו של הרופא היהודי, שהצטיין בעירנותו, בגישתו הכנה וביחסו הלבבי לכל הפונים אליו.

אם כי היה מטופל בעבודתו הרפואית יומם ולילה, לא הצטמצם הד"ר מ. ליבונטין במרפאתו בלבד אלא הקדיש מזמנו גם לעבודה צבורית. בשנת 1912 היה אחד היוזמים הראשונים של ההסתדרות הרפואית העברית בתל־אביב ויפו. מספר החברים הרופאים, שנכנסו לארגון הארצי המקצועי, היה אז פחות משני מנינים. במרוצת הזמן התפתחה וגדלה הסתדרות הרופאים, המונה כמה אלפים רופאים העוסקים ברפואה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. ואף זכינו לבית־ספר לרפואה כחלק מן האוניברסיטה בירושלים, המחנכת דור חדש של רופאים.

בעצם עבודתו הרפואית ותיכון תכניות לעבודה צבורית, פרצה מלחמת־העמים, שראשיתה באבגוסט 1914 וסיומה בנובמבר 1918. מיד החלה פרשה עגומה של גירושים המוניים מבין יהודי יפו ותל־אביב, אשר ברובם הגדול היו נתינים זרים של מעצמות־הברית, שנלחמו בבעלות בריתה של תורכיה. גם הד“ר מ. לבונטין היה בין גולי ארץ־ישראל בסוף 1914. כמעט כל המגורשים ירדו למצרים הקרובה. כעבור זמן־מה נפגש הד”ר מ. ליבונטין במצרים עם ז’בוטינסקי ועם טרומפלדור, אשר טיפלו אז בארגון הלגיון היהודי מגולי ארץ־ישראל. עם צאת הלגיון היהודי לחזית של גאליפולי היה הד"ר מ. ליבונטין מן המתנדבים הראשונים, ושימש רופא צבאי של הגדוד העברי, שחנה בחזית גאליפולי. זה היה – כפי שנוהגים לומר – הרופא הצבאי הראשון, אחרי אלפים שנה, בגדוד עברי.

בחזית הצבא הלוחם סיכן הד“ר מ. ליבונטין כמה פעמים את חייו בעמדו על המשמר במערכה הקשה, ובהגישו את עזרתו הרפואית לנפגעים הרבים. עם נסיגת הצבא הבריטי והגדוד העברי מגאליפולי, נשלח הד”ר מ. ליבונטין למצרים, ושם שימש כמה שנים רופא בצבא הבריטי. בשרות הצבאי נתעלה לדרגת קפיטן, וקיבל גם אותות־הצטיינות על מסירותו הנאמנה והקרבתו העצמית בשדה־הקטל.

בגמר המלחמה – בנובמבר 1918 – חזר לארץ וזכה להיות בין הראשונים לפתיחת בית־החולים “הדסה” בתל־אביב.

תהילה עבד בבית־החולים יחד עם קבוצת הרופאים הראשונים, וכעבור שנתים נתמנה כמנהל בית־החולים “הדסה” בתל־אביב, וכיהן בתפקיד זה למעלה משלוש־עשרה שנה. בשנים הראשונות שכן בית־החולים בבנין קטן שכור ברחוב גרוזנברג, אחר כך ברחוב נחלת־בנימין בבית יותר מרווח, אף הוא שכור. מספר המטות היה כמה עשרות, ומספר הרופאים מועט. בשנת 1928 הוקם ברחוב בלפור בנין גדול ורחב־ידים בעל שתי דיוטות, ובמרוצת הזמן הוסיפה עירית תל־אביב על אותו בנין קומות ואגפים, מכונים ומעבדות, מטות ורופאים ואחיות ועובדים אחרים לסוגיהם. בית־החולים הקטן חרג ממסגרתו הצרה והפך מרכז רפואי גדול וחשוב לתל־אביב המורחבת ואגפיה. כן הוסיפה העיריה בית־חולים מיוחד ליולדות, וכן נגשה להקמת בנין לבית־חולים גדול בשטח שרונה הגרמנית לפנים.

היסוד לבית־חולים זה הונח בימי הנהלתו של הד“ר מ. ליבונטין, שתודות לשקידתו המתמדת וקפדנותו הערה הצליח להעמיד את המוסד על רמה בריאותית־תרבותית גבוהה, המנחיל כבוד רב לתל־אביב. כל הימים היה שקוע בתיכון תכניות להרחבת בית־החולים ולציודו במכשירים יותר משוכללים וחדישים. עוד בתרצ”ב תבע מאת עירית תל־אביב להתאים את המוסד הרפואי לתל־אביב ההולכת וגדלה.

בשנת 1933 התפטר מן ההנהלה הראשית של בית־החולים ונשאר כמנהל המחלקה הפנימית למחלות אפידמיות, ומאז ועד היום הוא ממשיך לעמוד בראש המחלקה החשובה. הוא לא רק אחד הרופאים הותיקים והראשונים בארץ, שהתמחה במחלות המתהלכות בארץ, אלא ניחן גם בסגולות טובות ובעל מדות תרומיות ונעלות. מטבעו הוא בעל אופי טוב, זריז ומהיר במלאכתו, חרוץ וקפדן מאד ביחס לטפול בחולים. “נוח לכעוס. ונוח לרצות”: כועס על חוליו, כשאינם מקפידים על פקודותיו הדחופות והמדויקות, ומתפייס מהר לאחר שהם נענים לשמירת פקודותיו החמורות והקלות כאחד. על יחסו האבהי מתיחסים אליו החולים מתוך כבוד והוקרה.

חלק חשוב מזמנו וממרצו מקדיש הד"ר ליבונטין גם לעסקנות צבורית. בין השאר הוא חבר פעיל במיסדר “הבונים החפשים” ובמיסדר “בני ברית”. מפעם לפעם הוא מרצה על נושאים שונים הקרובים לרוחו, כמו: על האחות הרחמניה, על “הצלב האדום”, על העבודה לזולת, על “מגן דוד אדום” ועוד ועוד.

גולת־הכותרת של פעולותיו הצבוריות, היא: “מגן דוד אדום”, שהצליח לייסד בשנת 1925 לאחר שנכשל, כמסופר לעיל, נסיונו הקודם בשנת 1913.

הד“ר מ. ליבונטין, שראה את תל־אביב מראשית בנינה ועקב אחרי התפתחותה המהירה, בא לידי הכרה, שהגיעה כבר השעה להגשים את תכניתו. ראש־העיר מ. דיזנגוף נענה לדרישת ליבונטין, והחליט להזמין בתורת התחלה שני זוגות אפניים עם מטה מטולטלת לשם העברת חולים במקרה אסון לבית־החולים העירוני. לרכישת המכשירים הראשונים הוקצב סכום של ששים לא”י. אך מסיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל. אך הד“ר ליבונטין לא נח ולא שקט, והעמיד את בעית “מגן דוד אדום” בכל חריפותה בועדת הבריאות של עירית תל־אביב. פנה גם לצבור תושבי העיר, וביוני 1930 הונח היסוד לאגודת “מגן דוד אדום” שהוא עומד בראשה מאז, ומקדיש לה מזמנו, ממרצו ומכשרונו הארגוני. הד”ר מ. ליבונטין ו“מגן דוד אדום” נעשו במשך הזמן לשמות נרדפים.

וכאן כמה מלים על התפתחותו של “מגן דוד אדום”, יצירתו של הד"ר ליבונטין:

בשנים הראשונות היתה תחנת “מגן דוד אדום” בתל־אביב, הראשונה והיחידה בארץ, בצריף־עץ קטן ליד מכון־המים בשדרות רוטשילד. בשנת 1935 הוקם בנין מיוחד על מגרש עירוני ברחוב מזא“ה. הבנין המרכזי צוייד בכמה מכוניות משוכללות העומדות הכן לכל מקרה אסון. בחדרי הבנין רוכזו כל מיני מכשירי הצלה ועזרה מהירה המיועדים בשביל העיר והאוכלוסיה. הרופאים ערכו הרצאות וסידרו אימונים לחברים המתכנסים יום־יום באולמים ובחדרי הבנין המרכזי. קיימת גם ספריה מקצועית עם חדר־קריאה הפתוחים בשביל הרופאים, האחיות הרחמניות, החובשים ויתר החברים העובדים מתוך התנדבות גרידא. והד”ר מ. ליבונטין היה הרוח החיה בכל המפעל הגדול והיעיל.

תחנת “מגן דוד אדום” בתל־אביב שימשה דוגמה מאלפת ליתר ערי הארץ ומושבותיה, אשר ממנה ראו וכן עשו. כיום (תמוז תש"ו) קיימת רשת ארוכה של תחנות “מגן דוד אדום” בירושלים, חיפה, צפת, טבריה, פתח־תקוה, רמת־גן, רחובות, ראשון־לציון, חדרה, הרצליה, רמתים, נתניה, כפר־סבא ועוד. למעלה משלשים אמבולאנסים משוכללים נמצאים בשרות התחנות הנ“ל, והד”ר מ. ליבונטין הוא בבחינת המנצח הראשי על כולם. מאמריקה נשלחו כמה מכוניות נהדרות ומצוידות יפה, חלק מהם משרת את תל־אביב הגדולה וחלק נשלח לסניפים. המרכז הראשי הוא בתל־אביב, ועשרות הסניפים קשורים אליו בקשר אמיץ ובלתי־פוסק.

“מגן דוד אדום” נחשב כיום לאחד המפעלים החשובים והחיוניים ביותר של הישוב העברי בארץ, שבלעדו אין לתאר כמעט את השרות הרפואי. הד"ר מ. לבונטין, הקשור בכל נימי נפשו ונשמתו למפעל הנהדר, יכול בצדק להתגאות ביצירתו הנפלאה והמפארת את עמנו וארצנו.

במשך שנות שבתו בארץ, הגיש הד"ר מ. ליבונטין את עזרתו הרפואית לאלפים ולרבבות חולים ונתחבב על כולם. גישתו האחותית והלבבית, מסירותו האנושית, עירנותו המופתית ויחסו המצוין לכל חוליו הפונים לעזרתו הרפואית, יכולים לשמש דוגמה גאה וסמל יפה לכל יתר חבריו הרופאים העובדים בצוותא אחת אתו. הוא דואג לחוליו, כאב לבניו, ומראה להם חבה נפשית והתעניינות מתמדת והוא נענה ברוח נדיבה לכל דורשיו ביום ובלילה, בסופה וסערה, לשם הגשת עזרה רפואית מהירה.

ד"ר מ. ליבונטין הוא חלוץ אמתי של הרפואה בארץ, והוא אביו־להלכה ולמעשה של “מגן דוד אדום”.