מַכּר שלי, שידע את תל־אביב עוד בהיוָסדה והיה בין מניחי היסוד לגימנסיה “הרצליה”, זכה לבקר בה אחרי עשרים שנה ויותר ולראותה בנויה על תלה. הנקל לשער, מה גדלה התפּעלוּתו של היהודי הזה בשלושת הימים הראשונים; במשך שעות הסתובב ברחובות העיר, קרא את השלטים העברים, שמע את השפה העברית בפי עגלונים וסבּלים – ונפשו לא שׂבעה מראות ומשמוע.
כּתוֹם היום השלישי הציץ לחצרות, ביקר בסימטאות, עלה וירד במדרגות הבתים – הציץ ונפגע… נשתנוּ פּני האיש – ואינם כתמול־שלשום. בכל יום בא אלי בטרוניה חדשה והטריד את מנוחתי:
– “באבטובוס הציבוּרי כתוּב בפירוּש, שחור על גבי לבן, ‘לא לעשן ולא לירוק’ – והכל מעשנים והנהג גם הוא. אינו מתרעם, חלילה, על העישון. אדרבה, יעשנו אחינו בני ישראל ויתענגו, אבל למה אין מורידים את המודעה הזאת?” תמימוּת של יהודי: המודעה מדריכה את מנוחתו.
– “ולמה אין כבישים ברחובות הצדדיים? מדוע בחדרים שומרים על הנקיון, אולם כל פיסת נייר, קליפּת פּירות, חתיכת פּח מוּחלד נזרקים החוּצה, על המדרכות ועל הכביש – ואין פּוצה פּה. ועל מה כה מכוערים השלטים? רופא או עורך־דין או אפילו מוסד ציבורי משקיעים הון רב לסידור חדרי־הקבלה – ודוקא בשלט, הנמצא כאילו ברשוּת הרבים, הוא מוצא מקום לחסוך פּרוטות אחדות; והשלט ספק נייר ספק קרטון, המתנופף באויר לכל רוּחות השמים?! ובמסדרונות הבתים ועל המדרגות – ניירות, שברי־כלים, ואבק בלי סוף. האין פּיקוּח על רשות הרבים?”
יהודי זה הלך גם לשוק; לא לתיאטרון ולא למוזיאום ולא לתערוכת אמנים, אלא לשוּק דוקא. פּישפּש ומצא. והריהוּ טוען: “אַל תשב לאכול ארוחת־הצהרים, עד אם ביקרת בשוּק. תביט אל הפּירות והירקות המתגלגלים, תראה את האטליזים, ואת המון הזבובים סביבם – ובטוחני, שארוחת־הצהרים לא תערב לך”.
התביישתי במקצת וניסיתי להתנצל: “בודאי היית בשוק הערבי, שאין לעירית תל־אביב שליטה עליו”. לא, דוקא בשוק היהודי, במו עיניו ראה יהוּדים קונים ומוכרים.
“ומדוע מעשנים בקולנוע?” (הוא אינו מכיר את תקוּפת פּיצוּח הגרעינים; בכל זאת התקדמות (!). ועל שום מה החגים והשבתות הופכים חולין אצלנו? וכו' וכו'.
כל הטענות הללו מכוּונות אלי, דוקא אלי. כלום זו אשמתי? לא עסקן אני ולא בן עסקן, או חבר במועצת העיריה ואף לא באחת הועדות שלה. מדוע דוקא אני?
לא, דוקא אתה, תושב משלם מסים, צריך להתריע על כך. זה הרגיז אותי קצת. אני אשם? הראיתם יהודי כזה? רציתי להקניטו. ובידעי ש“ציוני כללי” הוא מיודעי זה, אמרתי לו “כּתר לי זעיר. עוד מעט והמועצה תהיה אדוּמה כוּלה ותראה איזה נקיון, איזה סדר”! – –
אך הלָה לא נתן לי לגמור את דברי, קפץ מעל הכסא וצעק: “ובמוסדות שלכם, מוסדות ההסתדרות, אשר בהם אתם השליטים כבר כיום… איפה הסדר, והנקיון, והנימוס?!”
נבוכותי ושתקתי רגע; לבסוף עניתי מה שעונים כרגיל במקרים כאלה – ודאי דבקה בו אַנטישמיוּת…
1934
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.