את הפתגם הישן “אַל תשאל את הרופא, שאַל את החולה”, היה כדאי להחליף זה מזמן באחר: “אַל תשאל את הרופא, שאַל את השכנה”. והשכנה – טובת־לב היא מאין כמוה. אינה מחכה עד שתבוא אליה לשאול בעצתה במצוּקתך; בשעת פּגישה ברחוב, תבחין בפניך, שלקית במיחוש ועצתה־תשועתה לא תאַחר לבוא: “אצל פּלוני היתה מחלה כזאת בדיוק, זמן רב התרפּא אצל רופאים שונים, עד ששׂיחק לו מזלו ונפל לידי רופא אלמוני והמחלה הוּסרה ואיננה. לו שמעני, היכּנס לרופא זה ובטוחתני כי תיוָשע. סוף סוף, מה איכפּת לך? כדאי לנסות!” ואם תרצה הריהי מוכנה להביא לך את הרצפּט של פּלוני החולה, מכּר טוב שלה. –
* * *
ואם ראה רופא בפגישה השלישית או הרביעית את החולה והנה פּניו לא כתמול־שלשום, כלומר, מצבו לא הוּרע, חלילה, ניתן לומַר, כי אפילוּ הוּטב במקצת, אבל הוּא מגלה אי־בטחון, מגמגם, אינו מביט ישר לעינים, מוציא לפעמים מכיסו רצפט של רופא שני ושואל שאלת־תם, אם זוֹ רפוּאה טובה – יהא סמוּך וּבטוּח, שיד השכנה באמצע!
איני רוצה לדבר בה סרה, בשכנה דנן, הלא גם אני תלוי במוצא־פיה, ברצותה – הנני רופא מפורסם, וברצותה אֶרעב ללחם. על כן אני משתדל להשלים עמה. בהיותי צעיר בפּרקטיקה הרפוּאית לא הכּרתיה, – ולא תמיד נהגתי בה כבוד. דימיתי, אשקוד בלימוּדים, אקרא בספרים, ארכוש נסיון וכו'. וכאשר נקראתי לחולה – אמנם לא לעתים קרובות – מיהרתי אחרי הביקור לספריה, עיינתי בספרים, התייעצתי עם עוד רופאים, התוַכּחתי, שוחחתי רבות עם החולה וגיליתי לו דעתי ומהן המחלות הבאות בּמנין. אבל טעיתי בחשבוני; לא הרחקתי לכת. עד שהכרתיה, את המושלת בבנות ישראל ורכשתי את אימוּנה.
וזה מנהגי: כשהנני נקרא לחולה, אני בא רק אחרי שעתיים־שלוש (בעודני צעיר הייתי אומר בחמימוּת לאיש המזמין אותי “חכּה רגע, נלך יחד” – מוּבן, שדברים כאלה עושים רק הרופאים הצעירים) ובהיכּנסי לחדר החולה, אני מחפּש ראשית כל את השכנה, ובכל פעוּלותי ובכל דיבוּרי אני מכוון את לבי אליה (שכנתנו זוֹ אוהבת מאד, כאשר מדברים ישר אליה), מדבר ולא מדבר, רומז על אפשרוּיות רציניות, אבל… אַל יאוּש. בין כה וכה אני מתבּל את שיחתי במלים לטיניות אחדות (היא פשוּט מתמוגגת כשמערבבים לתוך השיחה מלים לטיניות, אף כי אינה מבינה אותן, כמובן). את ההוראות איך להתנהג וכו' אני מכוון אליה, רק היא מסוגלה לקלוט אותן, מעורר תקוות, אף כי המצב רציני למדי; לפעמים רומז רמז קל על הרופאים שקדמו לביקורי (“מה שם הרופא הקודם: המ… המ…” לא יותר. היא כבר תבין לרוחי). לבסוף אני מכבד אותה ב“שלום” מיוחד וממהר הלאה (תמיד, בּבואי אל החולה וּבלכתי ממנו אני ממהר).
נצחוני מובטח; איני מסופק כלל, מה המדוּבּר שם אחרי לכתי. והנוסח אחד הוא. בערך כזה:
“הראיתם איך בדק? ברגע הראשון נגע במקום הכואב. והראיתם את המכשיר שבידו? זה רופא! הראשון ישב ובדק ושאל ולא מצא את ידיו ואת רגליו, וזה? זכורתני”… כאן בא סיפּוּר על פּרופיסוֹר אחד. כן, כבשתיה, ואתה כבשתי את החולה ואת כל בני־הבית. בקונסיליום הנני משתדל להיות ראש המדברים, מפזר דיאַגנוזות לכל הצדדים, והיא עומדת מן הצד ומתמוגגת מנחת.
לרופאים הצעירים, המעוניינים בפרקטיקה, עצתי נאמנה: הכירו את השכנה שלנו, וָלא – איתרע מזלכם! ובעמדכם על יד מיטת החולה תחשבו תמיד: “והשכנה – מה היא אומרת?”
1932
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.