הבא למתוח בקורת על מנהגי עירנו, תל־אביב, מיד טוענים כנגדו ה“פּטריוֹטים” המוּשבּעים שלה וּמבקשים לכוון עיניו כלפּי החיוּב שבּה: עיר שכּוּלה עברית, רגש חופש ובטחון, והעיקר ההתפּתחוּת המהירה – ומי ישים לב לקטנות? עיר־פּלאות זו דומה בעיניהם לילד פּלא זה, שכּוּלם מפארים אותו ומתבּרכים בו, נושאים אותו על כפּים וכל צעקותיו, פּזיזותו, התפּנקותו ועצבּנותו – הכל נזקף לחשבון הפּלאִיוּת שבּו.
הללו מעמידים את מגרעותיה ואת מעלותיה אלו כנגד אלו. ואנחנו חשבנו לתומנו, שבאמת לא ייתכן אחרת: רחובות מרוּפשים, ריצה ודחיפה, אבטובּוּסים גדוּשי־אדם, בישיבה ובעמידה, זה צועק על זה, והכל – על הנהג, והנהג על כולם. נוסעים תמיד; למי יש פּנאי ללכת? יכול אדם לעמוד שעה ארוכה ברחוב ולשוחח, ולפטפּט, אבל לגשת ברגל מרחק שלש תחנות לא יעלה על דעתו. וכך הוא רץ אחרי האבטובוס, כדי להידחק בקושי ואגב כך לנזוף בנהג, שדווקא לו, לאחרון, אינו מַרשה לעלות; וכל כך למה? – כדי להגיע בנסיעה למחוז־חפצו מהלך חמישה רגעים. על המדרכות מפוזרים קליפּוֹת־פּירות וגזרי־נייר. למי שהוּת וסבלנוּת לחפּש את פּח־הפּסוֹלת, כדי לזרוק לתוכו את הנייר? לרוב פּחים כאלה אינם בנמצא. גם האבק הקל הפזיז הזה, גם לו אין סיפק לשקוע ולנוח מעט והוא מרחף באויר כל היום וכל הערב, עד שהוא משתקע בתוך פּיו או ריאתו של עובר־אורח. מי ישעה לקטנות כאלו? הלא בונים את תל־אביב! העיר בעיצום גידולה והתפּתחוּתה והיא משתטחת ומתרחבת – ומתפּנקת כאותו ילד־פּלא.
הרחובות מלאים מבוגרים ותינוקות וכלי־רכב למיניהם. אפילו הכלב מאושר הוא בעיר זו; מוּתר לו להתהלך, לנסוע באבטובוס, לנשוך כאַוָת־נפשו – בארץ אשר מחלת הכּלבת שכיחה בה! – באין מַכלים דבר. “חופש הפּרט” קוראים לזה. אתה חפשי להידחק, להתנגש, להיכשל, להינשך, לשאוף אבק, לספוג נזיפה מהשכן ברחוב – חופש מוּחלט.
עם שקיעת השמש, מן הראוי היה, לכאורה, כי ישהה כל איש בביתו כדי להתרחץ, להינפש, לבלות את הזמן עם המשפּחה, לעיין בספר ולישון – להחליף כוח אחרי יום עבודה קשה, ולתת גם לעצבים לנוּח מעט מרשמי־היום. אך לא כן נהוג במקומנו. הנך מוצא מאות אנשים צעירים עומדים ומשׂוֹחחים על יד הקיוֹסקים, כפרפּרים הנמשכים אל האוֹרוֹת הצבעונים, לוגמים גזוז ומפצחים גרעינים, וחוזרים לשתות גזוז, מצטופפים בלי טעם ובלי תכלית כל שעות הערב, עד חצות הלילה, משל היו תושבי עירנו חיים על רינטה ולא אנשי־עבודה ברובם. בתי־הקפה מלאים אדם תמיד, לפני הצגת הקולנוע ולאחריה. בעברך ברחוב, יהא לבך סמוך ובטוח, כי לא יחלפו שני רגעים ותיתקל באחד ממכּיריך הרבים, כדי לבלות אתו בנעימים – באמצע הרחוב. מה תימה, שאין זמן לקרוא בעתון, חסרה הסבלנות לעיין בספר, אין השקט הפּנימי להשׂתרע קצת על הספּה ולנוח אחרי יום־הקיץ הלוהט. הרחוב מושך.
בשבתות ובחגים נוהרים המון אדם. לאָן? שמא לטיול ארוך? למושבה קרובה? ליער בשרונה? חס וחלילה – לרחוב אלנבּי! פּעם בצד ימין, פּעם בצד שמאל – וחוזר חלילה. אמנם, העצבּנוּת פּגה במקצת, הרעש שקט, אבטובוסים אינם, ההליכה אטית – אבל הדוחק רב יותר. זאת היא מנוחת השבת. “רגש הבטחון” קוראים לזה.
בכל שני וחמישי “מאורע רבתי” – קבלת אורח, תחרות, חגיגה, ואם תרצה הרי לך – מירוץ־שליחים ספּורטיבי, בעצומו־של־יום ובמרכז העיר. האבטובוּסים עומדים, התנועה קופאת ואלפי אנשים מחכים שעות ל“מאורע”, ובעיריה – תכונה, מחכים לבוא השליחים, כדי להקביל את פּניהם. באיזו עיר בעולם ראינו דבר כזה?
בסתיו תרצ“ד – יסַפּר פּעם ההיסטוריון של העיר העברית הראשונה – קרה דבר מוּזר עד מאד. ניתנה פּקוּדה מאת הרשות, כי משעה 6 אחה”צ על כל תושבי תל־אביב להישאר בבתיהם ולא לצאת לרחוב. העיר נדהמה. האם חמדה לה הממשלה לצון או המצב בארץ אמנם רציני כל כך? האנשים לא יכלוּ להבין את רוע הגזירה. לוּ היוּ אוסרים את כוּלם בבית־הסוהר, ניחא – ובלבד שיהיו שרויים בהמון. אבל לפקד, שכל אחד ואחד יישאר בדירתו! איך אפשר לא ללכת בערב לרחוב אלנבי? ביחוּד בימים ששמוּעות מהלכות, הלא מוכרחים ללכת – לשמוע ולהשמיע. תחילה חשבו שאין הפּקוּדה רצינית, יצאו מבתיהם – ונקנסו למאות. עברו ערב אחד, ערב שני, פה ושם התגנב מישהו, התהלך סחור־סחור ברחובות הצדדיים, התהלך שעות. אבל לא היה טעם להליכה זו – ברחוב אלנבי לא העיז להראות את פּניו בלי רשיון. (מה טעם בהליכה, אם לא ברחוב אלנבי!) אבל לאט לאט התרגל הקהל ונשאר בבתים. מתוך כורח דפדפוּ בספר, כתבוּ מכתבים למכירים, בילוּ את הזמן בחיק־המשפּחה, התעסקו במקצת עם הילדים, שכבו לישון במוּקדם, בקיצור: תל־אביב שינתה את טעמה, נעשתה יותר רצינית ויותר סולידית. ואם נקלעת בשעה שמונה בערב לרחוב הראשי וראית מה נעימה העיר הזאת ומה יפה רחוב זה; נדם העורק העיקרי של העיר ואתו שקטו – בימים קשים אלה – עצבי כל התושבים. גם השיחה עם השכן היתה שקטה ושקוּלה. במשך ימים מעטים למדוּ האנשים לדעת, שאפשר לחיות בלי רעש ובלי עמידה ליד הקיוסקים ובלי שיחה בטלה.
מסופקני, אם למדו התושבים דבר־מה מהנסיון הזה. אך אולי ילמדו אבות־העיר להנהיג תקנות, שיהיה בהן כדי להשפּיע על התפּתחות העיר ותושביה, על הנקיון בחוצותיה, על מנהגיה ונימוסי תושביה, הזקוּקים כל־כך לעצבים שקטים!
1933
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.