קיבלתי הודעה רשמית, כי עלי לתקן את הברז המטפטף, שאם לא כן יסגרו לי את המים. שמחתי להודעה הזאת, כי יש בגזירה זו לא בלבד משום חסכון במים, אלא גם קיוּם מצוות־בריאוּת.

הברזים המטפטפים והמים העומדים בחצרות, עלולים להמיט סכנה על תושבי הכרך. לא סוד הוּא, כי בתל־אביב העיר מצוּיים בכל השנים מקרי מלריה חדשים. ואף־על־פי־כן שאין הופעות אפּידמיות של המלריה בתל־אביב, הרי סיכוּם המקרים האלה במשך שנה הוא ניכּר למדי. ואַל נטיל את כל האשמה על הירקון. נכון, שלא מעטים הם האנשים המשלמים במיטב כוחותיהם ובבריאותם מחיר טיול לאור הירח על שפת הירקון. אבל יש מקרי־מלריה ודאיים גם בתוך העיר אצל האנשים, אשר לא בקשוּ כלל להנות מטיול על שפת הירקון ולא יצאו מכבר את העיר. חבל, שהפּקיד הזריז לא נזדמן לחצר האנשים האלה לראות בה את הבריכה הקטנה שמימיה עומדים תמיד. אמנם, כאן לא יכול היה לראות עבירה על חוק החסכון, לפי שהמים עומדים ללא כל תנועה ואינם נגרעים. אבל יש ויש משום עבירה על חוק הבריאוּת. על־כל־פּנים עבירה חמוּרה היא מעבירת הברז המטפטף.

אני מקווה, כי מעתה, אם אזרוק לתוּמי קליפּת־בּננה על המדרכה, יפתיעני שוטר־חרש ויוליכני למשטרה על שעברתי על “לפני עיור לא תתן מכשול”. וודאי הוא לי שלא יצאו ימים מרובים ואשב לי באוטובּוס ציבורי ואצית סיגריה, כמנהג אנשי עירנו, והנהג יעמיד את המכונית – באדיבות, כמובן – ויקרא לשוטר הקרוב ויצווה עלי לצאת את האוטובוס וליהנות מעשן־הסיגריה מתוך הליכה ברגל. ושמא לא רחוק היום והשוטרים יסובבו בחנויות המכולת והירקות ובאטליזים ויקפּידו על הנקיון ועל ההיגיינה, שהירקות לא יתגוללוּ בחול והפּירות יהיוּ מכוּסים ברשת ולא יקמצוּ בקנסות ובלבד להבריא, אחת לתמיד, את העיר הזאת, אפילו בגזירות קשות.

אף אני בחלומי – והנה גם כל המחלבות וכל המסעדות בעיר נתוּנות לפיקוח חמוּר תמידי והעוסקים בכך נבדקים לעתים קרובות, שמא מצוּיים ביניהם נושאי מחלות מדבקות; והבדיקות יסודיות, לרבות בדיקת הצואה והשתן, לפי שהבודקים אינם מסתפּקים בתעודה שהעובד מביא מאיזה רופא. וכל כך למה? משום שמחלות הטיפוּס והדיזנטריה נפוצות מאד בעיר בכל שנה. ואם גם אין הן פּורצות בהמון, בצוּרת אֶפּידמיוֹת, אי אפשר שריבוּי המקרים לא ידאיגנו.

ושוב באותו ענין: הברז המטפטף. אין ספק שאני חייב לסגרו, אבל כיצד מלאכה זו נעשית? הרי ככל שניסיתי לעשות זאת, נרטבתי כולי והברז בטפטוּפו עומד. תאמרו, אלך לבקש פּועל מוּמחה, עד שאתם אומרים כך, אמרו לי קודם, היכן אשיג שכזה, אפילו לתיקון קל, ואם אשיגו – מתי יבוא? ועל כן זאת עצתי לעיריה: אחרי הודעה מתאימה והתראה בעתוֹנוּת, יעבור פּועל מומחה בכל החצרות וככל שימצא ברז פּתוּח יפתח את ארגזו ויעמיד את הברז על תיקוּנו והעיריה תגיש את החשבון לבעל־הבית. על־ידי כך היא תוּכל לקמץ לה פּקיד המסתובב ורושם, כשם שתחסוך כתיבה וריצה, משא־ומתן וקנסות. הזריז יתקן בעצמו את הברז ושאינו זריז ואינו בקי בתיקוּנים כאלה ישלם, לרצונו או לאונסו, את הפּרוטות האלו. והעיקר – הדברים יתוּקנוּ מיד. אדרבה, תנסה העיריה נסיון זה.

1935

הבא למתוח בקורת על מנהגי עירנו, תל־אביב, מיד טוענים כנגדו ה“פּטריוֹטים” המוּשבּעים שלה וּמבקשים לכוון עיניו כלפּי החיוּב שבּה: עיר שכּוּלה עברית, רגש חופש ובטחון, והעיקר ההתפּתחוּת המהירה – ומי ישים לב לקטנות? עיר־פּלאות זו דומה בעיניהם לילד פּלא זה, שכּוּלם מפארים אותו ומתבּרכים בו, נושאים אותו על כפּים וכל צעקותיו, פּזיזותו, התפּנקותו ועצבּנותו – הכל נזקף לחשבון הפּלאִיוּת שבּו.

הללו מעמידים את מגרעותיה ואת מעלותיה אלו כנגד אלו. ואנחנו חשבנו לתומנו, שבאמת לא ייתכן אחרת: רחובות מרוּפשים, ריצה ודחיפה, אבטובּוּסים גדוּשי־אדם, בישיבה ובעמידה, זה צועק על זה, והכל – על הנהג, והנהג על כולם. נוסעים תמיד; למי יש פּנאי ללכת? יכול אדם לעמוד שעה ארוכה ברחוב ולשוחח, ולפטפּט, אבל לגשת ברגל מרחק שלש תחנות לא יעלה על דעתו. וכך הוא רץ אחרי האבטובוס, כדי להידחק בקושי ואגב כך לנזוף בנהג, שדווקא לו, לאחרון, אינו מַרשה לעלות; וכל כך למה? – כדי להגיע בנסיעה למחוז־חפצו מהלך חמישה רגעים. על המדרכות מפוזרים קליפּוֹת־פּירות וגזרי־נייר. למי שהוּת וסבלנוּת לחפּש את פּח־הפּסוֹלת, כדי לזרוק לתוכו את הנייר? לרוב פּחים כאלה אינם בנמצא. גם האבק הקל הפזיז הזה, גם לו אין סיפק לשקוע ולנוח מעט והוא מרחף באויר כל היום וכל הערב, עד שהוא משתקע בתוך פּיו או ריאתו של עובר־אורח. מי ישעה לקטנות כאלו? הלא בונים את תל־אביב! העיר בעיצום גידולה והתפּתחוּתה והיא משתטחת ומתרחבת – ומתפּנקת כאותו ילד־פּלא.

הרחובות מלאים מבוגרים ותינוקות וכלי־רכב למיניהם. אפילו הכלב מאושר הוא בעיר זו; מוּתר לו להתהלך, לנסוע באבטובוס, לנשוך כאַוָת־נפשו – בארץ אשר מחלת הכּלבת שכיחה בה! – באין מַכלים דבר. “חופש הפּרט” קוראים לזה. אתה חפשי להידחק, להתנגש, להיכשל, להינשך, לשאוף אבק, לספוג נזיפה מהשכן ברחוב – חופש מוּחלט.

עם שקיעת השמש, מן הראוי היה, לכאורה, כי ישהה כל איש בביתו כדי להתרחץ, להינפש, לבלות את הזמן עם המשפּחה, לעיין בספר ולישון – להחליף כוח אחרי יום עבודה קשה, ולתת גם לעצבים לנוּח מעט מרשמי־היום. אך לא כן נהוג במקומנו. הנך מוצא מאות אנשים צעירים עומדים ומשׂוֹחחים על יד הקיוֹסקים, כפרפּרים הנמשכים אל האוֹרוֹת הצבעונים, לוגמים גזוז ומפצחים גרעינים, וחוזרים לשתות גזוז, מצטופפים בלי טעם ובלי תכלית כל שעות הערב, עד חצות הלילה, משל היו תושבי עירנו חיים על רינטה ולא אנשי־עבודה ברובם. בתי־הקפה מלאים אדם תמיד, לפני הצגת הקולנוע ולאחריה. בעברך ברחוב, יהא לבך סמוך ובטוח, כי לא יחלפו שני רגעים ותיתקל באחד ממכּיריך הרבים, כדי לבלות אתו בנעימים – באמצע הרחוב. מה תימה, שאין זמן לקרוא בעתון, חסרה הסבלנות לעיין בספר, אין השקט הפּנימי להשׂתרע קצת על הספּה ולנוח אחרי יום־הקיץ הלוהט. הרחוב מושך.

בשבתות ובחגים נוהרים המון אדם. לאָן? שמא לטיול ארוך? למושבה קרובה? ליער בשרונה? חס וחלילה – לרחוב אלנבּי! פּעם בצד ימין, פּעם בצד שמאל – וחוזר חלילה. אמנם, העצבּנוּת פּגה במקצת, הרעש שקט, אבטובוסים אינם, ההליכה אטית – אבל הדוחק רב יותר. זאת היא מנוחת השבת. “רגש הבטחון” קוראים לזה.

בכל שני וחמישי “מאורע רבתי” – קבלת אורח, תחרות, חגיגה, ואם תרצה הרי לך – מירוץ־שליחים ספּורטיבי, בעצומו־של־יום ובמרכז העיר. האבטובוּסים עומדים, התנועה קופאת ואלפי אנשים מחכים שעות ל“מאורע”, ובעיריה – תכונה, מחכים לבוא השליחים, כדי להקביל את פּניהם. באיזו עיר בעולם ראינו דבר כזה?

בסתיו תרצ“ד – יסַפּר פּעם ההיסטוריון של העיר העברית הראשונה – קרה דבר מוּזר עד מאד. ניתנה פּקוּדה מאת הרשות, כי משעה 6 אחה”צ על כל תושבי תל־אביב להישאר בבתיהם ולא לצאת לרחוב. העיר נדהמה. האם חמדה לה הממשלה לצון או המצב בארץ אמנם רציני כל כך? האנשים לא יכלוּ להבין את רוע הגזירה. לוּ היוּ אוסרים את כוּלם בבית־הסוהר, ניחא – ובלבד שיהיו שרויים בהמון. אבל לפקד, שכל אחד ואחד יישאר בדירתו! איך אפשר לא ללכת בערב לרחוב אלנבי? ביחוּד בימים ששמוּעות מהלכות, הלא מוכרחים ללכת – לשמוע ולהשמיע. תחילה חשבו שאין הפּקוּדה רצינית, יצאו מבתיהם – ונקנסו למאות. עברו ערב אחד, ערב שני, פה ושם התגנב מישהו, התהלך סחור־סחור ברחובות הצדדיים, התהלך שעות. אבל לא היה טעם להליכה זו – ברחוב אלנבי לא העיז להראות את פּניו בלי רשיון. (מה טעם בהליכה, אם לא ברחוב אלנבי!) אבל לאט לאט התרגל הקהל ונשאר בבתים. מתוך כורח דפדפוּ בספר, כתבוּ מכתבים למכירים, בילוּ את הזמן בחיק־המשפּחה, התעסקו במקצת עם הילדים, שכבו לישון במוּקדם, בקיצור: תל־אביב שינתה את טעמה, נעשתה יותר רצינית ויותר סולידית. ואם נקלעת בשעה שמונה בערב לרחוב הראשי וראית מה נעימה העיר הזאת ומה יפה רחוב זה; נדם העורק העיקרי של העיר ואתו שקטו – בימים קשים אלה – עצבי כל התושבים. גם השיחה עם השכן היתה שקטה ושקוּלה. במשך ימים מעטים למדוּ האנשים לדעת, שאפשר לחיות בלי רעש ובלי עמידה ליד הקיוסקים ובלי שיחה בטלה.

מסופקני, אם למדו התושבים דבר־מה מהנסיון הזה. אך אולי ילמדו אבות־העיר להנהיג תקנות, שיהיה בהן כדי להשפּיע על התפּתחות העיר ותושביה, על הנקיון בחוצותיה, על מנהגיה ונימוסי תושביה, הזקוּקים כל־כך לעצבים שקטים!

1933

מַכּר שלי, שידע את תל־אביב עוד בהיוָסדה והיה בין מניחי היסוד לגימנסיה “הרצליה”, זכה לבקר בה אחרי עשרים שנה ויותר ולראותה בנויה על תלה. הנקל לשער, מה גדלה התפּעלוּתו של היהודי הזה בשלושת הימים הראשונים; במשך שעות הסתובב ברחובות העיר, קרא את השלטים העברים, שמע את השפה העברית בפי עגלונים וסבּלים – ונפשו לא שׂבעה מראות ומשמוע.

כּתוֹם היום השלישי הציץ לחצרות, ביקר בסימטאות, עלה וירד במדרגות הבתים – הציץ ונפגע… נשתנוּ פּני האיש – ואינם כתמול־שלשום. בכל יום בא אלי בטרוניה חדשה והטריד את מנוחתי:

– “באבטובוס הציבוּרי כתוּב בפירוּש, שחור על גבי לבן, ‘לא לעשן ולא לירוק’ – והכל מעשנים והנהג גם הוא. אינו מתרעם, חלילה, על העישון. אדרבה, יעשנו אחינו בני ישראל ויתענגו, אבל למה אין מורידים את המודעה הזאת?” תמימוּת של יהודי: המודעה מדריכה את מנוחתו.

– “ולמה אין כבישים ברחובות הצדדיים? מדוע בחדרים שומרים על הנקיון, אולם כל פיסת נייר, קליפּת פּירות, חתיכת פּח מוּחלד נזרקים החוּצה, על המדרכות ועל הכביש – ואין פּוצה פּה. ועל מה כה מכוערים השלטים? רופא או עורך־דין או אפילו מוסד ציבורי משקיעים הון רב לסידור חדרי־הקבלה – ודוקא בשלט, הנמצא כאילו ברשוּת הרבים, הוא מוצא מקום לחסוך פּרוטות אחדות; והשלט ספק נייר ספק קרטון, המתנופף באויר לכל רוּחות השמים?! ובמסדרונות הבתים ועל המדרגות – ניירות, שברי־כלים, ואבק בלי סוף. האין פּיקוּח על רשות הרבים?”

יהודי זה הלך גם לשוק; לא לתיאטרון ולא למוזיאום ולא לתערוכת אמנים, אלא לשוּק דוקא. פּישפּש ומצא. והריהוּ טוען: “אַל תשב לאכול ארוחת־הצהרים, עד אם ביקרת בשוּק. תביט אל הפּירות והירקות המתגלגלים, תראה את האטליזים, ואת המון הזבובים סביבם – ובטוחני, שארוחת־הצהרים לא תערב לך”.

התביישתי במקצת וניסיתי להתנצל: “בודאי היית בשוק הערבי, שאין לעירית תל־אביב שליטה עליו”. לא, דוקא בשוק היהודי, במו עיניו ראה יהוּדים קונים ומוכרים.

“ומדוע מעשנים בקולנוע?” (הוא אינו מכיר את תקוּפת פּיצוּח הגרעינים; בכל זאת התקדמות (!). ועל שום מה החגים והשבתות הופכים חולין אצלנו? וכו' וכו'.

כל הטענות הללו מכוּונות אלי, דוקא אלי. כלום זו אשמתי? לא עסקן אני ולא בן עסקן, או חבר במועצת העיריה ואף לא באחת הועדות שלה. מדוע דוקא אני?

לא, דוקא אתה, תושב משלם מסים, צריך להתריע על כך. זה הרגיז אותי קצת. אני אשם? הראיתם יהודי כזה? רציתי להקניטו. ובידעי ש“ציוני כללי” הוא מיודעי זה, אמרתי לו “כּתר לי זעיר. עוד מעט והמועצה תהיה אדוּמה כוּלה ותראה איזה נקיון, איזה סדר”! – –

אך הלָה לא נתן לי לגמור את דברי, קפץ מעל הכסא וצעק: “ובמוסדות שלכם, מוסדות ההסתדרות, אשר בהם אתם השליטים כבר כיום… איפה הסדר, והנקיון, והנימוס?!”

נבוכותי ושתקתי רגע; לבסוף עניתי מה שעונים כרגיל במקרים כאלה – ודאי דבקה בו אַנטישמיוּת…

1934

את הפתגם הישן “אַל תשאל את הרופא, שאַל את החולה”, היה כדאי להחליף זה מזמן באחר: “אַל תשאל את הרופא, שאַל את השכנה”. והשכנה – טובת־לב היא מאין כמוה. אינה מחכה עד שתבוא אליה לשאול בעצתה במצוּקתך; בשעת פּגישה ברחוב, תבחין בפניך, שלקית במיחוש ועצתה־תשועתה לא תאַחר לבוא: “אצל פּלוני היתה מחלה כזאת בדיוק, זמן רב התרפּא אצל רופאים שונים, עד ששׂיחק לו מזלו ונפל לידי רופא אלמוני והמחלה הוּסרה ואיננה. לו שמעני, היכּנס לרופא זה ובטוחתני כי תיוָשע. סוף סוף, מה איכפּת לך? כדאי לנסות!” ואם תרצה הריהי מוכנה להביא לך את הרצפּט של פּלוני החולה, מכּר טוב שלה. –

* * *

ואם ראה רופא בפגישה השלישית או הרביעית את החולה והנה פּניו לא כתמול־שלשום, כלומר, מצבו לא הוּרע, חלילה, ניתן לומַר, כי אפילוּ הוּטב במקצת, אבל הוּא מגלה אי־בטחון, מגמגם, אינו מביט ישר לעינים, מוציא לפעמים מכיסו רצפט של רופא שני ושואל שאלת־תם, אם זוֹ רפוּאה טובה – יהא סמוּך וּבטוּח, שיד השכנה באמצע!

איני רוצה לדבר בה סרה, בשכנה דנן, הלא גם אני תלוי במוצא־פיה, ברצותה – הנני רופא מפורסם, וברצותה אֶרעב ללחם. על כן אני משתדל להשלים עמה. בהיותי צעיר בפּרקטיקה הרפוּאית לא הכּרתיה, – ולא תמיד נהגתי בה כבוד. דימיתי, אשקוד בלימוּדים, אקרא בספרים, ארכוש נסיון וכו'. וכאשר נקראתי לחולה – אמנם לא לעתים קרובות – מיהרתי אחרי הביקור לספריה, עיינתי בספרים, התייעצתי עם עוד רופאים, התוַכּחתי, שוחחתי רבות עם החולה וגיליתי לו דעתי ומהן המחלות הבאות בּמנין. אבל טעיתי בחשבוני; לא הרחקתי לכת. עד שהכרתיה, את המושלת בבנות ישראל ורכשתי את אימוּנה.

וזה מנהגי: כשהנני נקרא לחולה, אני בא רק אחרי שעתיים־שלוש (בעודני צעיר הייתי אומר בחמימוּת לאיש המזמין אותי “חכּה רגע, נלך יחד” – מוּבן, שדברים כאלה עושים רק הרופאים הצעירים) ובהיכּנסי לחדר החולה, אני מחפּש ראשית כל את השכנה, ובכל פעוּלותי ובכל דיבוּרי אני מכוון את לבי אליה (שכנתנו זוֹ אוהבת מאד, כאשר מדברים ישר אליה), מדבר ולא מדבר, רומז על אפשרוּיות רציניות, אבל… אַל יאוּש. בין כה וכה אני מתבּל את שיחתי במלים לטיניות אחדות (היא פשוּט מתמוגגת כשמערבבים לתוך השיחה מלים לטיניות, אף כי אינה מבינה אותן, כמובן). את ההוראות איך להתנהג וכו' אני מכוון אליה, רק היא מסוגלה לקלוט אותן, מעורר תקוות, אף כי המצב רציני למדי; לפעמים רומז רמז קל על הרופאים שקדמו לביקורי (“מה שם הרופא הקודם: המ… המ…” לא יותר. היא כבר תבין לרוחי). לבסוף אני מכבד אותה ב“שלום” מיוחד וממהר הלאה (תמיד, בּבואי אל החולה וּבלכתי ממנו אני ממהר).

נצחוני מובטח; איני מסופק כלל, מה המדוּבּר שם אחרי לכתי. והנוסח אחד הוא. בערך כזה:

“הראיתם איך בדק? ברגע הראשון נגע במקום הכואב. והראיתם את המכשיר שבידו? זה רופא! הראשון ישב ובדק ושאל ולא מצא את ידיו ואת רגליו, וזה? זכורתני”… כאן בא סיפּוּר על פּרופיסוֹר אחד. כן, כבשתיה, ואתה כבשתי את החולה ואת כל בני־הבית. בקונסיליום הנני משתדל להיות ראש המדברים, מפזר דיאַגנוזות לכל הצדדים, והיא עומדת מן הצד ומתמוגגת מנחת.

לרופאים הצעירים, המעוניינים בפרקטיקה, עצתי נאמנה: הכירו את השכנה שלנו, וָלא – איתרע מזלכם! ובעמדכם על יד מיטת החולה תחשבו תמיד: “והשכנה – מה היא אומרת?”

1932

קראתי מודעה בעתון, “מכתב תודה” לרופא, בעבור הצלת נפשות. והנוסחה ידועה: “אני מודה מקרב לב לד”ר… שהציל אותי משיני המוות וטיפּל בי במסירות במשך כל ימי חליי וכו' וכו'".

אודה ולא אבוש – ואולי הקנאה היא המדברת מתוך גרוני? – אף פעם בחיי לא זכיתי לתודה גלוּיה כזאת. אם משום שאימוּני הרפוּאי לא הכשירני עד כדי כך שיעלה בידי ל“הציל” אנשים משיני המוות, ואם משום שאין בי הכשרון לעורר, לכל הפחות, את הרושם כאילו “הצלתי”, או מפני שנתקלתי במקרה בחולים בעלי דרגת תרבוּת כזאת, שאינם חושבים לנאה ולנחוץ להשתמש באמצעי זול כזה. הן סוף־סוף, אין זה אלא ענין של גרושים אחדים. הנייר הוא, כידוע, סבלן ושתקן מטבעו וביחוּד העמוד הרביעי שבעתון יומי. בכל אופן, עוּבדה היא, שלא זכיתי לפירסוּם כזה; כנראה, יש מזל גם ברפואה. והואיל והדבר תלוּי במזל, ואין לך אדם שאין לו שעה, הכינותי מכתב תשובה לאותו חולה, אשר אזכה פּעם להציל את חייו ואף הוא לא יחמיץ את ההזדמנוּת להודות לי באמצעות העתון.

וזו לשון המכתב:

"חולה יקר! קראתי את מכתבך־תודתך ואף אני מודה לך מקרב לב, לאחר שאני בטוח בכוונתך הטהורה. אינני חושד בך, שרצית במחיר המודעה לצאת ידי הנימוס בלבד, אלא מאמין אני, שרגש התודה הוא שדחף אותך למתן ביטוי לרחשי־לבך, כי חשבת שזוהי הצורה הנאותה ביותר. לעיצומו־של־דבר תרשה לי לומר לך מלים אחדות:

הידוע תדע, שמעטים מאד הם המקרים, שהרופא מציל באמת את חיי החולה? האם אינך סבור, שהקהל מגזים קצת בהערכה זו? הווה בטוח, האיש הפשוט ההוא, המסתובב כל הקיץ על שפת הים ומציל במשך העונה עשרות נפשות העלולות להיטבע בלי עזרתו, הוא “מציל” הרבה יותר חשוב מכל רופא. תאמר, הריהו מקבל בעד זה משכורת, הרי גם אני באתי על שכרי. ואולם, האיש ההוא, המציל בים, מעמיד בכל פעם את חייו בסכנה, מלבד אשר כל ההצלה הוא ענין של רגעים ספורים ואם איחרת או התרשלת כלשהו, הטובע עלול למות. האם גם ברפואה הדבר כך? האפשר להגיד, שעל־ידי הזריקה או הטיפול ניצל החולה ממוות, ואילולא הם היה אבוד? תמימות היא מצדך לחשוב כך. אולי עלה בידי למנוע ממך סכנות רבות שארבו לך במשך מחלתך. אולם אם כך, עליך להודות גם לנהג שהביאך למחוז חפצך ומנע ממך סכנות שארבו לך כל הדרך. הלא אין כמעט נסיעה קלה בלי סכנות כאלו.

אבל נניח שבאמת הצלתיך, האם אני הוא זה שהצלתיך, אני ולא אחר? ולו במקרה נפלת בידי רופא פלוני, היה סופך אחר? הלא בתשעים ותשעה למאה לא רופא פלוני הוא המַציל, כי אם הרופא האלמוני – הרפואה. ואם רוצה אתה באמת להודות, תודה לאנשי המדע, אשר בעזרתם הגיעה הרפואה עד הלוֹם. התודה לקוֹך, לאֶרליך, לליסטר, לזמלוייס, לאברט ועוד רבים כאלה, ביניהם אנשים שהקריבו את חיים על מזבח־המדע. ואתה בא להודות דוקא לי?

וגם אם שוקד הרופא על ריפוי החולה, “אינו מש ממיטתו” במשך שבועות, עצביו מתוחים, הוא קורא וחושב, מתענה שמא טעה, מנסה, מתייעץ, מפרפר בין יאוש ותקווה, עד שהוא מעביר את החולה על פני הסכנה – האין לרופא סיפוק נפשי מלא בעובדה עצמה שהחולה הבריא ומתהלך עלי אדמות ומפרנס את משפחתו? היש עוד צורך להשלים את הסיפוק הזה על ידי מודעה בעתון? האם לא היתה זו חובתי המקצועית־אלמנטרית, אשר לולא עשיתיה הייתי מתחייב מאסר?

שאלה אחרת: בעד מה אתה מודה לי? בעד כוונותי הטובות, בעד המעשים או בעד התוצאות? הבה ואספר לך עובדה אחת: פעם הביאו אלי חולה מלריה במצב קשה. הזרקתי בו מנה גדולה של כינין והחום עבר. החולה ניצל. למחרת היום בדקתי את השתן שלו ומצאתי בו סימנים של קדחת שחור־השתן, המוכיחים, כי אסור היה, לכל הדעות, לתת לו אפילו את החלק המאה של מנַת־הכינין שהזרקתי בו; לעומת זה, לולא הזרקתי, היה החולה מפרפר ימים אחדים בין חיים ומוות, ומי יודע מה היה בסופו. הווה אומר, הצלתי את החולה שלא מדעת. עכשיו אשאלך, אם יבוא החולה ויכריז עלי כעל מצילו – ובמקרה זה, אולי, בצדק – על סמך־מה יעשה זאת, בעבור כוונותי הטובות? הרי אין לך רופא, שאין לו כוונות טובות. ואם תאמר: על סמך המעשה? הלא לפי דברי המדע היה המעשה שעשיתי בלתי נכון לחלוטין.

ולא זה בלבד. במקרה שלך הצלחתי, אבל יש מקרים שאינני מצליח ויש גם שהחולה ימוּת. לפי תפיסתך, שבמקרה שלך הצלחתי, רשאים קרובי החולה שמת, להאשים אותי ברציחת נפש וגם זאת במודעה בעתון. והן ייתכן, שבמקרה השני השקעתי את מיטב כוחותי, והוא גרם לי לילות ללא־שינה־ומנוחה ועירער את כל עצבי. אילמלא הצלחתי, מדוע אימנה בין הרוצחים? לא מדובשך ולא מעוקצך. לא הצלתי ולא רצחתי, אלא פעלתי כאשר יכולתי – ובשני המקרים במידה שווה.

חולה יקירי! בשמי ובשם כל חברי במקצוע אני מבקש ממך, אל תתנני ברבים כמציל, למען לא יתנוני אחרים כרוצח".

כאמוּר, לא זכיתי עדיין לפירסוּם מודעה בשבחי בעמוד הרביעי, אבל אנו הן בעבודה מונעת קא עסקינן…

1931

הסמל הוא האדם. נתרוקנה אירופה מבני־אדם, מתהלכים אנשים ונשים וחתיכת פּח עם סמל תלוּיה להם על דשי בגדיהם וראשי תיבות מסמנים את שייכוּתם למפלגה: ס. פ., ק. פ., ס. א. וכו'. מי אנו? לא יוחנן ולא יוהאן, כי אם הבּט וראה: ק. פ. לאמור אם גם אתה ק. פ. הרי טוב, ואם לא – אקדח.

כל שאר בני אדם, שאינם נמנים לא עם שבט זה ולא עם שבט אחר – אפס הם, אפס אפסיים. זו גורלה של אי־מפלגתיות. יש שאתה רואה צעירים וּצעירות, בריאים וחסונים, מלאי חיים ורצון־חיים, מתהלכים הרחק מן העיר ושאונה ולכלוּכה, מושכים בעגלות־חורף וה“סקי” בידיהם. שלג וקרח ואויר צח, רעננוּת ושמחת־חיים על פּניהם. כאילו נעלמה המפלגתיוּת; חלפה עברה השנאה ההדדית; יפי הטבע ושמחת־הספּורט מכסים, לכאורה, על המפלגות ומגשרים גשרים דקים בלתי־נראים בין איש לאיש ובין איש לאשה: לך והתחלק והשתובב והתהפּך והיה נהנה מן הנעורים; היה חבר לחבר. הנה שם בחוּר חסון, שזוּף, פּניו רעננים, סימפּטיים; הנך מתקרב אליו – פּתאום מתבלט ונראה הסמל מעל דש הבגד: צלב־הקרס הנאצי… וּבבת אחת נפסק החוּט. ניתק הקשר; אין טבע, אין שלג, אין בן־אדם, אין חבר. יש נציג לפניך ואתה ק. פ. או ס. פ. – אַיה האקדח?!

העליה לארץ־ישראל. עלתה שמשה של ארץ־ישראל… לא, הביטוי הוּא לא נכון. עלה הקוּרס בבוּרסה. מאה מונים, מאתים מונים. בכל משפּחה, בכל בית, ברכבת, בבית־קפה יושבים וּמדיינים ומחַשבים חשבונות. מה היא ההכנסה השנתית – ניטו! – מעשרים דוּנם פרדס; והרי בעבודה עברית קא עסקינן (כל יהודי בחוּץ־לארץ חושב על עבודה עברית – עד שהוא עולה לארץ; בארץ גופה, כידוע, “אוירה דארץ־ישראל מַחכּים”) ובכמה אפשר לרכוש מגרש בתל־אביב? זקנים וצעירים. הכל רוצים לעלות: הרופא, הפּרופיסור, הפּקיד וסתם־יהוּדי – כולם שואפים לארץ־ישראל. לא, כולם שואפים לתל־אביב, ואם אתה מזכיר שמה של איזו מושבה, מיד עליך לתת תשובה, כמה רחוקה אותה מושבה מתל־אביב, ובכמה רגעים אפשר להגיע שמה. “שמעתי, שתל־אביב היא עיר יפה, מודרנית”. “האם נכון שיש כבר טלפון בתל־אביב, גם רדיו?” “ובאיזו שפה מדברים שם? וגימנסיה יש?” גם ה“קוּרס” שלי עצמי עמד גבוה, גבוה. תאר לך, יהודי מתל־אביב ממש! וכמה שנים אתה גָר כבר בתל־אביב? את עברי מנקוּדות אחרות בארץ הסתרתי, כמובן. עמק־הירדן, דגניה, כנרת, עין־חרוד – מאן דכר שמם ומי מכיר אותם. משהודיתי על האמת, שדירתי היא באחד מפרברי העיר, ירד גם ה“קוּרס” שלי בנקוּדות אחדות. אמנם, לא הרי שכוּנת הפּועלים כהרי לב תל־אביב. ואם תאמר, שהולכת ונבנית תל־אביב חדשה, אשר תל־אביב של עכשיו היא לעומתה כמו יפו של היום לעומת תל־אביב – הרי זה חזון לעתיד לבוא. מישהוּ מתעניין במצב התיאטרון, המוּסיקה, אבל העיקר – תל־אביב.

בדרכים…, 1929

אחרי תל־אביב בא תורו של התפּו"ז, ומי שיכול לאַחד את קוניהם יחד, הרי זה מאושר; למשל: פּרדס ברחובות ובית בתל־אביב. היש אושר גדול מזה? פּעם־פּעמיים ניסיתי להזכיר את ואדי־חואַרת¹ כאפשרות של התאחזות ליהוּדי מהמעמד הבינוני. המלים לא נקלטו. “הוי, כמה זה רחוק מתל־אביב!” – – –

1933

הכרוֹניקה מספּרת על משפּט אחד המתנהל כנגד תושב וינאי, בשם מאַטושקה, שהתנקש ברכּבות אחדות וגרם לעשרות קרבנות־אדם.

מאטושקה הוא בעל בעמיו, סוחר, בעל משפּחה, בעל בתים ונכסים ובית־חרושת, אזרח בין אזרחים.

שלושים ותשע שנים חי חיים בורגניים שקטים, ואפילו בשעה שחקירת ההתנקשויות ברכבות אחדות מובילה אליו, אין המשטרה מעיזה לנגוע בו, באזרח השקט הזה.

בשנת השלושים ותשע לחייו קם מאטושקה ומנסה להתנקש ברכבת אחת ואחריה בשניה. הנסיונות לא הצליחו והוא משנה את תכניתן. בהתנקשות ברכבת באזל־ברלין נפלו לקרבן 75 פצועים קשה ובהתנקשות השניה ברכבת בודאפּשט – וינה – 42 הרוגים ו־16 פצועים.

כדי להגשים את התכניות הנועזות הללו מתכּן מאטושקה תכניות רבות, מחוּשבות, שוכר דירה מיוחדת בקרבת מקום ההתנקשות, קונה מחצבה כדי שתהיה לו אמתלא לקניית כמויות גדולות של חומר מפוצץ, קונה מכשירים שונים, עושה נסיונות שונים עד שהוא מצליח לבצע את זממו.

מאטושקה רואה את עצמו בין מתקני העולם. העולם שקוע בחטא ואינו חוזר בתשובה. והוא רוצה להפחידו על־ידי התנקשויות, ועוד ידו נטויה. בתכניתו רשומות גם צרפת, הולנד ואיטליה. ידע העולם כי יש יד נעלמת, אולי יינחם, יחזור בתשובה ויטיב את מעשיו.

מאטושקה הוא חולה־רוח.

במקרה הצליח מאטושקה להגשים רק חלק מתכניותיו, אשר בהן נהרגו “רק” עשרות אחדות; יכול היה להיות גנרל, לעמוד בראש גדוד צבא ולהוביל אלפי אנשים לטבח ולהתפּרסם כאיש צבא אמיץ לב, עד שתכניותיו הנועזות היו מתגלות כשגעוניות; יכול היה להיות דיפּלומט ולעורר מדנים; יכול היה להיות מנהיג. אומץ לבו, אופן דיבוּרו, התלהבוּתו, נאוּמיו המפוצצים, התנהגותו המוזרה, האמונה הגדולה בתפקידו, ההפרזה בכוחות עצמו – כל אלה מכשירים אותו לכך. המעצורים של מרכזי־המוח שוּתקוּ אצלו; הוא פועל על־פּי האינסטינקטים ודמיונו מאביר, הוא הולך ישר מבלי להביט לצדדים, בלי פּחד ובלי ספקות וגם – בלי מחשבה. מאטושקה מסוגל לעורר תנועות חזקות וביחוד תנועות־נוער. אוֹפיוֹ ותהלוּכותיו משפּיעים השפּעה עצומה על הנוער ההולך אחריו בעינים סגורות, כי הוא מחבּב תנועות קיצוניות, המצטיינות בהתלהבוּת ובאומץ־לב. מאטושקה הוא מהפּכני. היום במחנה זה, מחר במחנה אחר – ובכל מקום הוא המנהיג.

מאטושקה יכול להיות מחולל תנועות דתיות, משיח שקר ולהטביע את חותמו על דור שלם.

“גאוניות ושגעון”. לומבּרוזו האיטלקי התחיל לחקור בשאלה חשובה זו. מכּס נורדוי המשיך והעמיק. לפני זמן קצר הציע פּסיכיאַטר וינאי פּרופ' שטרנסקי, להעמיד תחת פּיקוּח רפוּאי את המנהיגים מטיפוס זה.

היש בכוח הציבור להזהר מפּני המנהיגים מסוגו של מאטושקה?…

1931

ידוע הטיפּוּס של יהודי־“מה־יפית”; פּחות ידוע הוא הטיפּוּס השכיח מאד –“המאַוישל־יוּדע”, מושג אשר הרצל היה משתמש בו תוך חריקת־שינַים. יהודי “מה־יפית” מוצאו ממזרח אירופּה, פּולין; מוצאו של ה“מאוישל” הוא ממערב אירופּה ומשם עבר גם לארצות האנגלוסכסיות. אבל מלבד ההבדל הגיאוגראפי שבין שני הטיפּוּסים, יש ביניהם גם הבדל מהוּתי. יהוּדי “מה־יפית” היה לרוב יהודי עני, מטוּפּל בבנים ובנות. וגם כאשר התעשר במשך הזמן, הרי כל פּרנסתו היתה תלוּיה ב“פריץ”. רצה ה“פּריץ” והיהודי שלנו עם כל בני משפּחתו חי לו בנחת ובשלוה וגם – בכבוד, ואפילו בגאוה מיוחדת; רצה ה“פּריץ” – היה שולל מהיהודי שלו את כל פּרנסתו ומושיבו, נוסף לכך, בבית־הסוהר. אולם אחרי שה“מה־יפית” היה גומר את ריקודו בבית הפּריץ וחזר לביתו, זקף את קומתו, התכּבּד בין בני עמו, נהנה מה“שישי” ומה“מפטיר” – היה מעורב עם הבריות.

לא כן ה“מאוישעל”־יוּדע“. הוא יושב לו במערב אירופּה, מנהל איזה בנק או הנהו פקיד באיזה מיניסטריון, או בעל בית־חרושת גדול וכו'. פרנסתו מצוּיה, משפּחתו קטנה, לרוב הוא בלתי תלוּי באחרים תלוּת כלכלית; יכול האיש לשבת בשלוה ולהיות מאוּשר עם משפּחתו לוּלא הנקוּדה היהודית, המדריכה את מנוחתו ביום ובלילה, בחול ובחג, בבית, במשרד וברחוב. גם הוא רוקד מין ריקוד כלפּי מעלה וכלפּי מטה, אם כי לפי מנגינה אחרת. הוא מחניף לממוּנים עליו, אבל גם לאלה הנמצאים בדרגות חברתיות וכלכּליות נמוּכות ממנוּ. בחברה הוא מעדיף לשבת אל השולחן עם לא יהודים, במשרד הוא מבכּר את פּקידיו הלא יהודיים על היהודיים. גם בקבלת פּקידים חדשים הוא מעדיף לא־יהודים מחשש “פּן יאמרו”. אין, חלילה, “חוק כזה”, הלא בארץ דימוקרטית קא עסקינן, אבל ה”מאוישל" שלנו מבין על־פּי רמז דק מה שהעסק דורש, מה שבעל־הבית או השותפים דורשים. “מאוישל” אוהב להצטיין, מוכן להביא קרבנות וגם להראות מעשי־גבורה. ובלבד לחפּות על הנקודה החלשה שלו.

והנה מעשיה יפה: הרבּרט כהן נולד בברסלוי שבגרמניה. לפני עשר שנים יצא את גרמניה, או יותר נכון: גורש ממנה. אם היה פעם בדכוי או בבוּכנואלד, אין הכרוניקה מספּרת, אבל אין ספק ששמע לא מעט מה שעשו שם במחנות ההסגר ואם גם הוא בעצמו הציל את עצמו, הרי ודאי יודע הוא את סבלות קרוביו ומכיריו. הרבּרט כּהן הוא חייל אמריקאי ובתורת כזה נקלע לחזית שבצרפת. הכרוניקה מספּרת: “שם היה מחרף את נפשו – בימי הקרב על שרבּורג – ורץ ומציל מאֵש האַרטילריה גרמני פצוע אחד ועוד גרמני אחד וכשהיה מביאם לאמבּולנס היה מספּר להם את שמו ואת עברוֹ, באָמרוֹ: “אם כי הרגתם את בני עמי ואינכם ראויים שאצילכם, אף־על־פּי־כן אָשוּב ואֶעשה כן”. הרבּרט כּהן שמע בודאי, שם באַמריקה, מה שהגרמנים עשוּ למיליוני יהודים – זקנים, נשים וטף – ונדמה היה, שהרבּרט כּהן יצא למלחמה גם כדי לקחת נקם מחַיוֹת־טרף אלו, להרגם ולהשמידם. אפשר היה להניח, שבשנת 1944 אחרי טרבּליאנקה מַיידאַנק ומלחמת גיטו־וארשה, יפנה החייל האמריקאי, הרבּרט כּהן, אל חבריו האַריים ויבקש מהם, שיתנו לו לקלוע לגרמנים, כי לכך התאַמן במיוּחד במשך כמה שנים. אפשר היה להניח שכאשר הרבּרט כּהן יראה את הגרמנים בורחים וּמסתתרים, יחרף את נפשו וירדוף אחריהם, כדי להדבּיקם ולהשמידם, אבל לא כן הדבר. גם ברגע כזה מוּכרח ה”מאוישל" להסיר את הכובע ולרוץ בחירוף־נפש להציל גרמני ולהתפּאר לפניו: מה אָציל הוא, “מאוישל” זה, ואולי גם יעזור לו הדבר שם באמריקה אחרי המלחמה, באשר העתונים יפרסמו שם את שמו ואת מעשי הגבורה והאצילות שלו…

ונמצאו יהודים טובים, לאומיים וציונים טובים, אשר נחנו בשקט הסטוֹאי להתפּלסף ולראות במעשים כאלה גבורה עילאית־רוחנית. אני רואה בזה רק סימנים של דגנראציה.

1945

מועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל החליטה ברוב קולות מכריע לחַדש את החברוּת באינטרנציונל הסוציאליסטי. אמנם, עתה אין לערער עוד על עצם ההחלטה, אבל יש מקום להרהוּרים על תוכן הויכוּחים מסביב להצעה שקדמה לה. ברצוני, איפוא, להעיר שלוש הערות:

א. מפלגה וממשלה. אחד הנימוּקים החשוּבים שהוּשמעו בעד ההצטרפות לאינטרנציונל היה: הייתכן שהשתתפוּתם של גרמנים באינטרנציונל תשמש לנו גורם מספּיק להחרמתו? האם נַחרים את או“ם ומוסדותיו? האם לא נשתתף בארגוּן הבריאוּת העולמי, באונסק”ו ובאוניצ"ף ועוד, מפּני שגרמנים יושבים שם? האם בכוחנוּ לגרשם מן המוסדות הללוּ, או נוּכל להרשות לעצמנו להישאר מבוּדדים בעולם זה? נימוק רציני מאד. רק דבר אחד שכחו חברינו: באוּלם זה לא ישבו חברי הכנסת שעיינוּ בשאלה אם להשתתף בארגוּן בינלאוּמי, אלא חברי מפלגת פּועלי ארץ־ישראל שדנוּ בהצטרפוּת חפשית לארגוּן, אשר הבּקיאים במסכת שלו מטילים ספק, אם יש בו תועלת רבּה.

הח' שרת, בתורת שר־החוץ של מדינה צעירה ועניה, אם הוא עומד לפעמים לפני הדילמה הקשה – מוּסר ותועלת, לאיזה משני אלה הפּרימַט – הרי יש עוד מקום להתווכח, אם אסוּר או מוּתר לקבוע עמדה פּסקנית, שתמיד ידה של התועלת על העליונה. על־כל־פּנים, שר־החוץ, והממשלה בכלל, נאלצים לפעמים לעשות צעדים לא־רצוּיים על־אף רצונם – מתוך הכרח החיים ולשם קיוּם המדינה.

אבל מפלגה וממשלה אינן היינו־הך, ולא תהיינה אותו דבר עצמו אפילו אם תהיה מפלגת פועלי ארץ־ישראל ביום מן הימים רוב בכנסת, וכל הממשלה תוּרכב מחבריה בלבד. ממשלה חייבת לפעמים להחליט החלטות פשרניות; מפלגה – שאני. מה עמדה נאה היתה לנו ומה גדול כבודנו הלאוּמי, אילוּ החליטה מפלגת פּועלי ארץ־ישראל, למחרת החתימה על הסכם־השילוּמים, כי עדיין לא הגיעה השעה לשבת ישיבה ווֹלוֹנטארית עם גרמנים באינטרנציונל הסוציאליסטי. גם עמים אחרים, וחברי המפלגות הסוציאליסטיות השונות היו מבינים זאת והיו רוחשים לנו כבוד. היה כאן קֶצֶר־מחשבה, כאילו חייבת המפלגה להזדהות עם הממשלה גם בעניינים הנוגעים למפלגה בלבד.

זהוּת שלימה וטוטאלית בין מפלגה וממשלה קיימת רק בארצות טוטאליטריות; לא כן במדינה חפשית ומפלגה דמוקראטית.

ב. הנימוק ה"איראציונלי" – קשרים עם הגרמנים – חזר בדברי רוב הנאוּמים. לא לעגוּ, חלילה, לאלה שנאחזו בנימוק זה; אדרבה, הכל ציינוּ, כי רגשם ורגישוּתם בנקוּדה זו ראוּיים ליחס־של־כבוד, אבל את הנימוק עצמו ביטלו כעפרא דארעא. גם לא הירבּוּ להתווכח עליו. פּסלוּ אותי במלה אחת – “איראציונליוּת”. רבים נעשו לפתע ראציונליסטים ו“ריאַל־פּוליטיקאים” – כאילו כל מה שנעשה באותה ארץ ועל־ידי אותה אומה בחמשים־ששים השנים האחרונות בנוּי על טהרת השׂכל הקר, על ה“ראציוֹ”! לא שאלוּ את עצמם מתנגדי הטעם ה“איראציוֹנלי”, אם היתה אמנם מלחמת־השחרור טבוּעה כוּלה בחותם הראציונליזם, בשיקוּל־דעת מחוּשב מראש? כמה אנשי־צבא וכמה תותחים וכמה מטוסים היו ברשותנו מראשית המלחמה הזאת ועד סוֹפה, והיאך יכול הקומץ להתגבר על צבאות של שש מדינות, שממשלה אדירה אוהדת ועוזרת להם? האם היה כל זה ראציונלי? ומיבצע קיבוּץ גלוּיוֹת, ועצם ההתישבוּת החקלאית, ואום־ג’וני, וּמרחביה, ועין־חרוד, ונהלל – האם לא היה בכל אלה שמץ־מה של “איראציונליוּת”? ועצם התנועה הציונית כולה, מעליית החסידים הראשונים, דרך חיבת־ציון, ועד הופעתו של כוכב־השביט בשמי יהדוּת־הגוֹלה, הרצל החוֹזה, ועד ההופעה המוּזרה שאין דוגמתה בהיסטוריה, זו הקרוּיה "עליה ב', – האם כל זה היה מחוּשב בשׂכל קר מראש? פּתאום היינו כולנו לראציונליסטים. אני מכיר רבים מאלה שהצביעו בעד ההצטרפוּת לאינטרנציונל, ויכולנו למַנות ברבים מהם כמה וכמה מומנטים איראציונליים בחייהם, בארץ ולפני עלייתם ארצה. ואם יחיד כך, אומה על אחת כּמה וכמה. האומנם די היה בארבע שנים מאז קום המדינה, שכולנו ניהפך לפיכּחים ומפוּכּחים?

ג. “מתי?”. בין הנימוּקים נגד שוללי ההצטרפות לאינטרנציונל נשמע מפי המתוַכּחים ובקריאות־ביניים, הנימוּק “מתי”? כלומר: הרי לא נוכל להחרים לעולם־ועד את המוסדות וההסתדרוּיות שגרמנים משתתפים בהם, ואם כן – מאימתי מוּתר יהיה? מתוך שאלה זו משתמעת שאלה נוספת: ואם כן – מדוע לא עכשיו?

התשוּבה הנראית לי היא: לכל הפחות דור אחד; עד אשר ימוּתוּ כל אלה שהשתתפוּ בפועל במעשי־השׂטן; נחכה, לפחות, עד שאנחנו לא נהיה עוד בחיים – אנחנו, עֵדי־הראיה־והשמיעה לכל הפּשעים האכזריים – עד אשר שרידי הגיטאות הלוחמים לא יראו במו עיניהם את פּעוּלות הפּיוּס והחנינה. נחכה, לפחות, דוֹר אחד.

1952

לאחר קבלת אות־הספורט בריצה (מימינו רעייתו)

הכנסת הביעה דעתה, כי רצונה – ורצון הממשלה – לקיים ביחס לאוניברסיטה שלנו אותה מידה גבוהה של עצמאוּת המקוּבלת באוניברסיטאות בעולם, וכי אין קיימת זיקה של תלוּת ישירה בין האוּניברסיטה לבין הממשלה.

חושבני, שיש מקום לבקורת עמדה זו. אנוּ רגילים בארץ לא לקבל מנהגים מוּשרשים בארצות שונות בלי כל בקורת, ועאכו"כ מנהגים מוּזרים מימי הביניים.

אוּניברסיטה היא בית־ספר כמו כל בית־ספר ויש מקום בארץ דמוקרטית, שהקהל הרחב ידע וישפיע, איך לחנך צעירים וצעירות העתידים להוות את גרעין האינטליגנציה בארץ.

הקהל מעונין לדעת איך וּבאיזה כיווּן יחוּנך הצעיר באוניברסיטה לקראת תפקידו בעתיד בתורת רופא, עו"ד, מהנדס ועוד. הלימוּדים אינם מופשטים וּתלוּשים לגמרי מהחיים, והמקצועות האלה והאחרים הם חלק מן החיים בארץ.

ואין זה נכון, שהאוּניברסיטאות בארצות האחרות אינן מושפעות והן בלתי תלוּיות. בארצות רבות, ואולי ברוב הארצות, מושפעות האוּניברסיטאות מהריאקציה ומשאיפות קפיטליסטיות, ועמדתן של הסתדרוּיות הרופאים בארצות מערב אירופה, וּביחוּד בארה"ב, לביטוח הסוציאלי – תוכיח. האם אין לזקוף את העובדה הזאת ורבות אחרות על החינוּך “הבלתי־תלוּי” הניתן לצעירים באוניברסיטאות? והאם אפשר לומר בשקט ובבטחה שהאוניברסיטה שלנוּ אינה מוּשפעת במאוּמה מהנדבנים השונים בארצות השונות, וכי המועצות והארגוּנים השונים הקיימים בארצות שונות, והסתדרות “הדסה” בתוכן, אוספים רק את התרוּמות ושולחים את הכספים להנהלת האוּניברסיטה ואינם שואלים כלוּם וּמשאירים את כל ההחלטות ואת כל הכיווּן להנהלת האוּניברסיטה? האם נבחרים, למשל, המרצים והמדריכים באוּניברסיטה בלי כל השפעה מהחוּץ? לנוּ ידוּע ההיפך מזה.

ואם כן הדבר, נשאלת השאלה: האם מה שמוּתר לאיזו מועצה באמריקה או באפריקה הדרומית אסוּר לממשלת ישראל ולכנסת שלה? הנה הוּקם בית־ספר לרפוּאה וּצריכים היוּ למנות ועד מנהל של בי“ס זה. משרד הבריאוּת וּמשרד החינוּך דרשוּ כל אחד באוּת כוח בועד זה. התנהל מו”מ במשך שנה שלימה, וּמי הכריע בדבר? ממשלת ישראל הראתה נייטראליוּת אדיבה והכריע בענין גוּף מהחוּץ. הפעם לא קוּפח הישוּב, אבל מי יערוב לנוּ שפעם אחרת לא תכריע איזו הסתדרוּת או חברה האוספת כספים בשביל האוּניברסיטה, כי למשרד החנוּך, למשל, אין רשוּת לשלוח את נציגו לועד מנהל של בי"ס, המחנך בעלי מקצועות בשביל הארץ.

אין בכוונתי, חלילה, לפקפק באיזו מידה שהיא, בישרם, מסירותם ורצונם הטוב של האישים העומדים כיום בראש המוסד החינוכי הגבוה הזה. אבל סידוּרים אינם נקבעים עפ"י הרכב מקרי זה או אחר של מנהלי מוסד. ומי יודע עד כמה הם עצמם מתלבטים בשאלה, איך להשתחרר מהשפעה יתרה מהחוּץ…

גם השתתפותה הכספית של מדינת ישראל בהחזקת האוּניברסיטה אינה קטנה כלל ועיקר.

לעולם לא אשכח את התמוּנה העגוּמה בוינה הליברלית שלפני מלחמת העולם הראשונה, שבאוּניברסיטה, במקום להתעסק בלמוּדים, התאספו הגרמנים הלאוּמנים והיכוּ בסטודנטים יהוּדים וסוציאליסטים, וּמסביב לבנין עמד גדוּד שלם של שוטרי וינה, אשר תוך חמשה רגעים יכלו להשתלט על ההמון הפּרוּע הזה, עמדוּ ולא העזוּ להיכנס לתוך קדשי־הקדשים של האוניברסיטה, ורק כאשר זרקו יהוּדי מעבר לגדר, מוּתר היה להם לשוטרים לגשת אל הפצוע וּלהגיש לו עזרה ראשונה. זה היה, כאמוּר, בוינה הליברלית אחרי תקופת לואיגר עם מפלגה סוציאליסטית חזקה בפרלמנט עת שויקטור אדלר עמד בראשה. והכל בשם חוק העצמאות של האוּניברסיטה.

חושבני, שעלינוּ – עם משׂרד החינוּך בראש – להילחם למען דמוקרטיזציה של הנהלת האוּניברסיטה, ולא לקבל מנהגים נושנים נוקשים מארצות אחרות הנמצאות עדיין בכבלי מסורת מימי הביניים.

1951