קראתי מודעה בעתון, “מכתב תודה” לרופא, בעבור הצלת נפשות. והנוסחה ידועה: “אני מודה מקרב לב לד”ר… שהציל אותי משיני המוות וטיפּל בי במסירות במשך כל ימי חליי וכו' וכו'".
אודה ולא אבוש – ואולי הקנאה היא המדברת מתוך גרוני? – אף פעם בחיי לא זכיתי לתודה גלוּיה כזאת. אם משום שאימוּני הרפוּאי לא הכשירני עד כדי כך שיעלה בידי ל“הציל” אנשים משיני המוות, ואם משום שאין בי הכשרון לעורר, לכל הפחות, את הרושם כאילו “הצלתי”, או מפני שנתקלתי במקרה בחולים בעלי דרגת תרבוּת כזאת, שאינם חושבים לנאה ולנחוץ להשתמש באמצעי זול כזה. הן סוף־סוף, אין זה אלא ענין של גרושים אחדים. הנייר הוא, כידוע, סבלן ושתקן מטבעו וביחוּד העמוד הרביעי שבעתון יומי. בכל אופן, עוּבדה היא, שלא זכיתי לפירסוּם כזה; כנראה, יש מזל גם ברפואה. והואיל והדבר תלוּי במזל, ואין לך אדם שאין לו שעה, הכינותי מכתב תשובה לאותו חולה, אשר אזכה פּעם להציל את חייו ואף הוא לא יחמיץ את ההזדמנוּת להודות לי באמצעות העתון.
וזו לשון המכתב:
"חולה יקר! קראתי את מכתבך־תודתך ואף אני מודה לך מקרב לב, לאחר שאני בטוח בכוונתך הטהורה. אינני חושד בך, שרצית במחיר המודעה לצאת ידי הנימוס בלבד, אלא מאמין אני, שרגש התודה הוא שדחף אותך למתן ביטוי לרחשי־לבך, כי חשבת שזוהי הצורה הנאותה ביותר. לעיצומו־של־דבר תרשה לי לומר לך מלים אחדות:
הידוע תדע, שמעטים מאד הם המקרים, שהרופא מציל באמת את חיי החולה? האם אינך סבור, שהקהל מגזים קצת בהערכה זו? הווה בטוח, האיש הפשוט ההוא, המסתובב כל הקיץ על שפת הים ומציל במשך העונה עשרות נפשות העלולות להיטבע בלי עזרתו, הוא “מציל” הרבה יותר חשוב מכל רופא. תאמר, הריהו מקבל בעד זה משכורת, הרי גם אני באתי על שכרי. ואולם, האיש ההוא, המציל בים, מעמיד בכל פעם את חייו בסכנה, מלבד אשר כל ההצלה הוא ענין של רגעים ספורים ואם איחרת או התרשלת כלשהו, הטובע עלול למות. האם גם ברפואה הדבר כך? האפשר להגיד, שעל־ידי הזריקה או הטיפול ניצל החולה ממוות, ואילולא הם היה אבוד? תמימות היא מצדך לחשוב כך. אולי עלה בידי למנוע ממך סכנות רבות שארבו לך במשך מחלתך. אולם אם כך, עליך להודות גם לנהג שהביאך למחוז חפצך ומנע ממך סכנות שארבו לך כל הדרך. הלא אין כמעט נסיעה קלה בלי סכנות כאלו.
אבל נניח שבאמת הצלתיך, האם אני הוא זה שהצלתיך, אני ולא אחר? ולו במקרה נפלת בידי רופא פלוני, היה סופך אחר? הלא בתשעים ותשעה למאה לא רופא פלוני הוא המַציל, כי אם הרופא האלמוני – הרפואה. ואם רוצה אתה באמת להודות, תודה לאנשי המדע, אשר בעזרתם הגיעה הרפואה עד הלוֹם. התודה לקוֹך, לאֶרליך, לליסטר, לזמלוייס, לאברט ועוד רבים כאלה, ביניהם אנשים שהקריבו את חיים על מזבח־המדע. ואתה בא להודות דוקא לי?
וגם אם שוקד הרופא על ריפוי החולה, “אינו מש ממיטתו” במשך שבועות, עצביו מתוחים, הוא קורא וחושב, מתענה שמא טעה, מנסה, מתייעץ, מפרפר בין יאוש ותקווה, עד שהוא מעביר את החולה על פני הסכנה – האין לרופא סיפוק נפשי מלא בעובדה עצמה שהחולה הבריא ומתהלך עלי אדמות ומפרנס את משפחתו? היש עוד צורך להשלים את הסיפוק הזה על ידי מודעה בעתון? האם לא היתה זו חובתי המקצועית־אלמנטרית, אשר לולא עשיתיה הייתי מתחייב מאסר?
שאלה אחרת: בעד מה אתה מודה לי? בעד כוונותי הטובות, בעד המעשים או בעד התוצאות? הבה ואספר לך עובדה אחת: פעם הביאו אלי חולה מלריה במצב קשה. הזרקתי בו מנה גדולה של כינין והחום עבר. החולה ניצל. למחרת היום בדקתי את השתן שלו ומצאתי בו סימנים של קדחת שחור־השתן, המוכיחים, כי אסור היה, לכל הדעות, לתת לו אפילו את החלק המאה של מנַת־הכינין שהזרקתי בו; לעומת זה, לולא הזרקתי, היה החולה מפרפר ימים אחדים בין חיים ומוות, ומי יודע מה היה בסופו. הווה אומר, הצלתי את החולה שלא מדעת. עכשיו אשאלך, אם יבוא החולה ויכריז עלי כעל מצילו – ובמקרה זה, אולי, בצדק – על סמך־מה יעשה זאת, בעבור כוונותי הטובות? הרי אין לך רופא, שאין לו כוונות טובות. ואם תאמר: על סמך המעשה? הלא לפי דברי המדע היה המעשה שעשיתי בלתי נכון לחלוטין.
ולא זה בלבד. במקרה שלך הצלחתי, אבל יש מקרים שאינני מצליח ויש גם שהחולה ימוּת. לפי תפיסתך, שבמקרה שלך הצלחתי, רשאים קרובי החולה שמת, להאשים אותי ברציחת נפש וגם זאת במודעה בעתון. והן ייתכן, שבמקרה השני השקעתי את מיטב כוחותי, והוא גרם לי לילות ללא־שינה־ומנוחה ועירער את כל עצבי. אילמלא הצלחתי, מדוע אימנה בין הרוצחים? לא מדובשך ולא מעוקצך. לא הצלתי ולא רצחתי, אלא פעלתי כאשר יכולתי – ובשני המקרים במידה שווה.
חולה יקירי! בשמי ובשם כל חברי במקצוע אני מבקש ממך, אל תתנני ברבים כמציל, למען לא יתנוני אחרים כרוצח".
כאמוּר, לא זכיתי עדיין לפירסוּם מודעה בשבחי בעמוד הרביעי, אבל אנו הן בעבודה מונעת קא עסקינן…
1931
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.