הסמל הוא האדם. נתרוקנה אירופה מבני־אדם, מתהלכים אנשים ונשים וחתיכת פּח עם סמל תלוּיה להם על דשי בגדיהם וראשי תיבות מסמנים את שייכוּתם למפלגה: ס. פ., ק. פ., ס. א. וכו'. מי אנו? לא יוחנן ולא יוהאן, כי אם הבּט וראה: ק. פ. לאמור אם גם אתה ק. פ. הרי טוב, ואם לא – אקדח.
כל שאר בני אדם, שאינם נמנים לא עם שבט זה ולא עם שבט אחר – אפס הם, אפס אפסיים. זו גורלה של אי־מפלגתיות. יש שאתה רואה צעירים וּצעירות, בריאים וחסונים, מלאי חיים ורצון־חיים, מתהלכים הרחק מן העיר ושאונה ולכלוּכה, מושכים בעגלות־חורף וה“סקי” בידיהם. שלג וקרח ואויר צח, רעננוּת ושמחת־חיים על פּניהם. כאילו נעלמה המפלגתיוּת; חלפה עברה השנאה ההדדית; יפי הטבע ושמחת־הספּורט מכסים, לכאורה, על המפלגות ומגשרים גשרים דקים בלתי־נראים בין איש לאיש ובין איש לאשה: לך והתחלק והשתובב והתהפּך והיה נהנה מן הנעורים; היה חבר לחבר. הנה שם בחוּר חסון, שזוּף, פּניו רעננים, סימפּטיים; הנך מתקרב אליו – פּתאום מתבלט ונראה הסמל מעל דש הבגד: צלב־הקרס הנאצי… וּבבת אחת נפסק החוּט. ניתק הקשר; אין טבע, אין שלג, אין בן־אדם, אין חבר. יש נציג לפניך ואתה ק. פ. או ס. פ. – אַיה האקדח?!
העליה לארץ־ישראל. עלתה שמשה של ארץ־ישראל… לא, הביטוי הוּא לא נכון. עלה הקוּרס בבוּרסה. מאה מונים, מאתים מונים. בכל משפּחה, בכל בית, ברכבת, בבית־קפה יושבים וּמדיינים ומחַשבים חשבונות. מה היא ההכנסה השנתית – ניטו! – מעשרים דוּנם פרדס; והרי בעבודה עברית קא עסקינן (כל יהודי בחוּץ־לארץ חושב על עבודה עברית – עד שהוא עולה לארץ; בארץ גופה, כידוע, “אוירה דארץ־ישראל מַחכּים”) ובכמה אפשר לרכוש מגרש בתל־אביב? זקנים וצעירים. הכל רוצים לעלות: הרופא, הפּרופיסור, הפּקיד וסתם־יהוּדי – כולם שואפים לארץ־ישראל. לא, כולם שואפים לתל־אביב, ואם אתה מזכיר שמה של איזו מושבה, מיד עליך לתת תשובה, כמה רחוקה אותה מושבה מתל־אביב, ובכמה רגעים אפשר להגיע שמה. “שמעתי, שתל־אביב היא עיר יפה, מודרנית”. “האם נכון שיש כבר טלפון בתל־אביב, גם רדיו?” “ובאיזו שפה מדברים שם? וגימנסיה יש?” גם ה“קוּרס” שלי עצמי עמד גבוה, גבוה. תאר לך, יהודי מתל־אביב ממש! וכמה שנים אתה גָר כבר בתל־אביב? את עברי מנקוּדות אחרות בארץ הסתרתי, כמובן. עמק־הירדן, דגניה, כנרת, עין־חרוד – מאן דכר שמם ומי מכיר אותם. משהודיתי על האמת, שדירתי היא באחד מפרברי העיר, ירד גם ה“קוּרס” שלי בנקוּדות אחדות. אמנם, לא הרי שכוּנת הפּועלים כהרי לב תל־אביב. ואם תאמר, שהולכת ונבנית תל־אביב חדשה, אשר תל־אביב של עכשיו היא לעומתה כמו יפו של היום לעומת תל־אביב – הרי זה חזון לעתיד לבוא. מישהוּ מתעניין במצב התיאטרון, המוּסיקה, אבל העיקר – תל־אביב.
בדרכים…, 1929
אחרי תל־אביב בא תורו של התפּו"ז, ומי שיכול לאַחד את קוניהם יחד, הרי זה מאושר; למשל: פּרדס ברחובות ובית בתל־אביב. היש אושר גדול מזה? פּעם־פּעמיים ניסיתי להזכיר את ואדי־חואַרת1 כאפשרות של התאחזות ליהוּדי מהמעמד הבינוני. המלים לא נקלטו. “הוי, כמה זה רחוק מתל־אביב!” – – –
1933
- עמק חפר. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.