ראיתי את הכבשנים בדאכאו, באושוויץ, בברגן־בלזן ואת “חדרי־הרחצה”, שעלהם הכתובת הצינית: “נקיון הגוף – יפה לבריאות”; ראיתי את שׂרידי המלבוּשים של אלפי קדושים – ערימות גדולות של נעלי־ילדים, תינוקות של בית־רבן, אשר רוצצוּ את גוּלגוֹלתם בקיר כדי לקמץ בכדוּרי־רובים, טליתות ושׂערות־נשים, שהיו מיועדות לתעשיה…
ולא זה בלבד: בדאכאו תמצאו חצר סגוּרה מכל הצדדים ושם תראו כששים תאים. בכל תא היו כלבים רעים שהרעיבו אותם. ולתוך חצר זו הושלכו הקרבנות – בעיקר נשים וילדים – טרף לכלבים הרעבים אשר קרעו אותם לגזרים.
יתרה מזו: בקירות החצר יכולת לראות אשנבים אשר בעדם הסתכלו התליינים המטורפים במחזה המעניין ונהנו ממראה עיניהם; הסאדיסטים הללו הכריחו את השבוּיים במחנה שגם הם יסתכלו במחזה.
ובברגן־בלזן, לא רחוק מהכבשנים, יכולת לראות אולמי־ריקוּדים־ושעשוּעים, לשם היה בא מפּעם לפּעם הימלר עם הפּמליה שלו, להשתעשע ולהתענג על יין, נשים וריח הקרבנות…
ואתה, אבי הקדוש, אשר לרוע מזלך הגעת לגיל שמונים ושלוש ולא זכית – סלח נא על הביטוי החריף! – לעזוב את העולם העכור הזה שנה לפני כן במיטתך, בסביבת ילדיך וידידיך; אַתה אשר חינכתני על הרעיון הנעלה של “קידוּש־השם”, יחד אתך בכינוּ בכל יום־אֵבל ובכל יום־שׂמחה על אלה שנפלו על קידוּש־השם. עוד היום אני רואה אותך מזיל דמעות על עשרת־הרוגי־מלכוּת. לא שכחתי את סיפוּריך על קדושי־ספרד ועל תגוּבת היהדוּת כולה במשך דורות ומאות בשנים למעשי האינקביזיטורים, שלא הגיעוּ לחלק העשירי של העינוּיים ושל השמדת־עם שנעשוּ בידי הטאֶבטוֹנים הללו, בני העם של שילר וגאֶטה, שוּבּרט וּבטהוֹבן, חינכתני על “שפוך חמתך” ועל “מחה תמחה את־זכר עמלק” ויחד אתך צמנוּ לזכר אישים בודדים אשר נפלוּ ואשר זכרם לא מש מזכרוֹננוּ במשך מאות בשנים.
*
זכורני את הרעדה הגדולה והחרדה העמוקה שאחזו את הישוב כולו לשמע הזוָעות הללוּ ואנחנו כאן בארץ היינו הראשונים, שהרימונוּ את הצעקה הגדולה וגילינו לעולם את כל האמת ולא עשינו חשבונות קרים, פּן תשׂיג אותנוּ יד המרצחים ויתנקמוּ בנוּ קשות, ואת בנינוּ ובנוֹתינוּ שלחנוּ להציל מה שאפשר להציל.
אז נשבעתי – כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נשבענו – שלא נשכח לעולם מה שעוללוּ לנו החיות הטורפות. תיכּנוּ תכניות, איך להנציח את זכר הקדושים ואיזו מצבה להקים לזכרם.
את הרגשתנו והתרגשותנו אלו העברנו לילדינו אשר בפעם הראשונה בתולדות הישוּב פּעם לבם עם אחינו בגולה.
עברו עשר שנים – אפילו לא ימי דור אחד! – ושכחנו, את הכל שכחנו. התרשמנוּ מהכרזה של גוי אחד, אשר אחרי עשר שנים נזכר פּתאום להודות, שהם חייבים דבר מה לעם ישראל, וביחוד באשר הגוי הזה מוכן לתת… שילוּמים.
שילוּמים תמוּרת שלום.
*
ואתה, אבי הקדוש, תסלח לי שאין אני יכול לעמוד בדיבוּרי, הלא אנחנו כיום אוּמה כּכל האוּמות ועלינו להתנהג בשׂכל ובפקחוּת ובפכּחוּת, ולא להיגרר אחרי הרגשות סנטימנטליות. אמנם נכונה הטענה, שהם הגויים עצמם ילעגו לנו ויבוּזוּ לנוּ שמכרנו את כבוד־האומה בעד כסף – אין דבר! הלא מוּטל עלינו להקים מדינה ואיפה נקח את המיליארדים הדרוּשים לשם כך? ואיך אביט בפני ילדי אחרי כל הנדרים והשבוּעות אשר אני עומד להפר – הנך שואל, אבי הקדוש? הלא הכל אנו עושים רק בשביל ילדינו, בשביל בריאותנו ובריאותם. הבט, עד היכן הגענו: ביצים אין, עוברים לפעמים שבועיים בלי חתיכת בשר (אם אין מזדמנת דרך מקרה איזו חגיגת בר־מצוה, שאפשר לטעום שם טעם בשר). וכמה אנו מתרוצצים כדי להשיג בננה בשביל הנכד; והחליפה כבר מהוּהה ותלבושת־ערב אין – כּיצד נוּכל להופע במסיבות וחגיגות אשר רבוּ גם רבוּ במדינה החדשה? גם הרהיטים בבית – רכשתי אותם לפני עשרים שנה – טעוּנים חידוּש, כי איך אוּכל לשמור על מעמדי בחברה? וכל זה עולה במטבע זר – והמטבע איננו. האם נוכל לוַתר על המיליארדים שהם מבטיחים בתורת שילוּמים? מדוע להשאיר להם את הכסף? “הרצחת וגם ירשת?!” הלא תבין, כי כמדינה עצמאית עלינו לשקול היטב בשׂכל קר, ולא להיגרר אחרי רגשות.
*
בודאי, אין זה נעים להיפּגש עם הרוצחים וללחוץ ידיהם.
מה עוד טענות ניתן לטעוֹן כנגדי? להצטמצם כדי סיכּוּן בריאוּתנוּ לעבוד עוד שעה ביום למען המדינה ובלבד לא לחטוא לזכרך, לזכר ששת מיליון הקדושים, לנפשי ולנפש ילָדי?
אבי הקדוש! הלא היום עולם אחר לגמרי. הלא אנו חיים בעולם מודרני. עלינו לחפּשׂ תכלית, ולא להיראות כבטלנים. ויש אומרים, שגם הפּוליטיקה דורשת זאת. אינני מבין כלום בפוליטיקה, אבל אלה שאומרים שהם מבינים, טוענים שלא ייתכן אחרת ועלי להאמין להם.
אבי הקדוש: רואה אני אותך מנענע בראשך השׂב ומציץ בי בעינים מאד עגוּמות: “בני, נרצחתי פּעמיים: פּעם אחת על־ידי הנאצים ופעם שניה על־ידי בני, אשר לא רצה לוַתר על רהיט, וביצה, וחליפה ודולרים – ובלבד לשמור על כבודי וכבוד האוּמה כוּלה”.
1951
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.