א. לשאלת הפינוי (אֶבקוּאַציה) 🔗
שאלת הפִּינוּי החריפה בשבועות האחרונים גם בארצנוּ, והדעות מחולקות. יש מחייבים, יש שוללים ויש מהססים. כוּלם בטוּחים בצדקתם, אך רוב המתווכחים לא ירדוּ לעומק השאלה. הדעה הרווחת בציבוּר הרחב היא, שאנוּ עומדים לפני הבחירה בין סכנת ההתקפה מן האויר ובין פינוּי המקומות – דבר הקשור באי־נוחיות, בהוצאות, אך סכנה אין בו. דעה זו מוּטעית. אוּלם את השאלה יש לנסח כך: אנוּ עומדים לפני שתי רעות: התקפה אוירית הכרוּכה בסכּנות בלתי ברוּרות; הפינוּי, שגם הוא כרוּך בסכנה לא מעטה, וגם ברוּרה יותר. עלינוּ, איפוא, לשקול בדעתנוּ ולהכריע מה מהשתים טומנת בחוּבּה סכנה מרוּבה יותר.
ההכרעה תלוּיה מצד אחד בגודל הסכּנה הנשקפת מהתקפה מן האויר, ומאידך – בצוּרת הפינויּ, ארגוּנו, סידוּריו ואופן הגשמתו.
במלחמה הטוטאלית האכזרית, הנוכחית, הקוצרת רבבות חיים בימים מספר, אין אוּלי ערך רב לאימת מגיפה כטיפוּס וכדומה, שאין בכוחה לסַכּן רבבות אדם. בכל זאת ידוּע לנוּ התפקיד החשוּב שמלאוּ המגיפות במלחמות הקודמות. אירע ומגיפה שפרצה במחנה האחד הכריעה את הכף לטובת הצד שכנגד. אמת, שיכלוּל המדע הרפוּאי והפעוּלות המקדמות סייעו להפחתת הסכנה ממגיפות, אך לא לביטוּלה. הסכנה פחתה במידה שדאגוּ למנעה והתכוננוּ לקראתה, אך לא במקום שלא נעשתה התכוּנה הדרוּשה, ופולין תוכיח – גם בימינוּ אלה!
ברם, במידה שהמלחמה נטושה בממדים נורמליים ובמקומות שאין בהם סכנה של השמדת המונים בתקוּפה קצרה – בה במידה גדל והולך ערכן של המגיפות.
ברוּר גם להדיוטות, שרוב חלקי ארצנוּ אינם צפוּיים להפצצה המונית. מצד שני אין אנוּ מחוסנים בפני סכנת אֶפּידמיות. מחלות מידבקות רבות (טיפוּס הבטן, פרטיפוּס, טיפוּס הבהרות, טיפוס חוזר, דיזנטריה לכל צוּרותיה, ועל הכל – המלריה) – שוררות בארצנוּ בצוּרה אֶנדמית. כל מחלה אֶנדמית (מחלה מידבקת המצוּיה בקביעוּת בארץ והמתלקחת מפּעם לפעם למגיפה קטנה, מקוֹמית), עלוּלה בנקל ליהפך לאֶפּידמיה גדולה, ואפילו לפּנדמיה (אֶפידמיה המקיפה את כל חלקי הארץ), אם רק יש גורמים מסייעים לכך. הגורם הראשון והעיקרי לדבר – נדידת המונים ממקום למקום.
כדאי להזכיר כאן את הניסיון ב“כפר העכברים”. נוטלים קבוצה גדולה של עכברים, סוגרים אותם במקום מסוּים ומדביקים בהם מחלה מידבקת. פּוֹרצת מגיפה, המתפשטת במהירוּת בכל המחנה – עד שהיא מגיעה לשיא מסוּים, ואחרי כן היא יורדת עד לאפס. חלק נפל לקרבן, חלק חלה והחלים, וחלק לא חלה בגלל החיסוּן הטבעי שעוד גָבר בעת המגיפה.
עתה תוקח קבוּצה שניה של עכברים בריאים ותוכנס ל“כפר העכברים” הקודם. והנה נראה שכעבור זמן קצר תתלקח שם שוּב מגיפה חזקה, שתקיף לא רק את האורחים החדשים, אלא גם את תושבי הכפר.
היש בארצנוּ מקומות הדומים ל“כפר העכברים”? יש ויש. מותר לומר, שכמעט כל מקום בעיר ובכפר מוּעד לכך. טיפוּס הבטן, טיפוּס הבהרות, דיזנטריה, מלריה – הן, כאמור לעיל, מחלות השכיחות ברוב חלקי הארץ, אולם יש כמה תנאים המסייעים להתפשטות המגיפות: היחלשות הגוף מחום הקיץ, מצב כלכלי דחוק בשדרות רחבות, רוגז עצבים. גורמים אלה קיימים אצלנוּ במידה רבה. חשוּבות גם שאלות השיכוּן, אַספּקת המים והנקיון במקומות שנועדו לפליטים. גם מבחינה זו מצב הדברים לקוּי אצלנוּ מאד. ויש לזכור, כי הפּליטים צפוּיים גם למחלות הנגרמות ע"י הצטופפוּת והזנה בלתי סדירה (פוֹרונקולוזיה, מחלות מעיים וכו').
אילו היוּ ברשוּתנוּ האמצעים הדרוּשים – וּדרוּשים אמצעים רבים מאד! – לארגוּן חזק ומלוּכד של הישוּב, היוּ מוסדותינוּ המוּסמכים רשאים לתכנן תכניות לפינוּי. אוּלם אמצעים כאלה אין. ובמידה שחסר ארגוּּן וסדר למופת בשעת הפינוּי, בה במידה מרוּבות הסכנות הגדולות מאלוּ שבהתקפה אוירית ברוב המקומות בארץ. תכנית הפינוּי צריכה, איפוא, להצטמצם ולהקיף רק את המקומות שהסכנה המשוערת בהם רבה ביותר. מצד שני יש לצמצם את מספר המקומות אשר אליהם יכוּונו הפליטים, לבחור רק בנקודות הנחשבות לבריאות, לבעלות אקלים נוח ואספקת מים מסודרת. רק בכווּן זה רשאים לכוון את הפינוּי שייעשה ביזמה פרטית ולהתוות תכניות להעברת כמה אלפי אנשים, בעיקר ילדים, זקנים ונשים.
סתם דיבוּרים על פינוּי – גורמים מבוּכה, דמוֹרליזציה, הפלגה בסכּנות שבהתקפות וזלזול בסכנות שבפינוּי.
בשעת הצורך על הפּינוּי להצטמצם בגבולות האפשרוּיות של היזמה הפרטית ובמסגרת הכוחות הארגוּניים והאמצעים העומדים לרשוּתנוּ, לשם הגשמתו, תוך המנעוּת מהסכּנה שבו, ככל האפשר.
ב. השפעת מוראות המלחמה 🔗
עם התפשטות המלחמה באיזור הים התיכון תכפו האזעקות ולמגינת־לבנו – גם ההפצצות. מקרי חיפה וביחוד אסונה של תל־אביב השפיעו לא מעט על עצבי האוכלוסין.
התנהגות הישוּב בשעת ההרעשות ולאחריהן הנחילה כבוד לכוּלנוּ. קור־הרוּח, ההתאפקוּת והפעוּלה הממשית המהירה לעזרת הנפגעים ראוּיים להוקרה. תיזכר גם התנהגוּתם השלווה של הנפגעים בתחנות מגן־דוד־אדום ובחדרי הניתוּח, שהפליאה את הרופאים.
אכן, היהוּדי שעצביו מרוּטים בכל ימות השנה מחונן באינסטינקט־חיים בריא ויודע לשלוט ברוּחו בשעת פורענות. תופעה זו מעודדת לגופה וחשיבות רבה נודעת ממנה לריפוּי. כי זאת מודעת: פצוע המראה אי־שקט וחוסר־סבלנות, הצועק ומגזים בתיאור יסוריו מקשה על האבחנה ועל קביעת האינדיקציה לניתוּח. שקט ומנוחה גמורים עלולים למַלט את האדם מסכּנה, בעוד אשר התרגשוּת ואי־שקט מגבירים אותה שבעתיים.
ההתאפקות שגילה ישובנו בשעת האזעקות אין פירושה שהמאורעות חלפו־עברוּ בלי לטבוע את חותמם על עצבינוּ. תוצאות האזעקה כבר מורגשות בתופעות עצבניות אצל המבוגרים וביחוד – אצל הילדים.
למבוגרים אין בפינו אלא זאת: גורל אחד לכוּלנו בתל־אביב ובחיפה. כל אחד מצווה להישאר במקומו ולעשות את המוטל עליו.
ברם, על דבר אחד נצטרך ליתן את הדעת: האנשים הנחיתים במקומות סכנה, שעצביהם מתפרעים יום־יום, לילה־לילה, יש לאפשר להם מנוחה והרגעת העצבים למשך שבוע או עשרה ימים במקומות פחות מסוכנים.
קופת חולים, על אף המצוקה החמרית, תצטרך להושיט יד עזרה ולהעמיד לרשות חברים אלה מספר מיטות בבתי־ההבראה שלה; גם שאר מוסדות ההסתדרות אינם פטורים מדאגה זו.
עיקר הדאגה הוא לילדים. הדברים אמורים לא רק בפעוטות המגלים סימני עצבנוּת בולטים לרגל ההפצצות והאזעקות, אלא גם בילדים בריאים רבים שלפי עדוּת רופאי הילדים הם נמצאים במצב של מתיחוּת ומראים תופעות־עצבנות כלליות.
בשאלת פינוי הילדים אין לקבוע מסמרות. כל המרגיש הכרח להעביר את ילדיו ומצא במקום אחד סידור נאות בשבילם – ימהר ויעשה זאת. העיקר: לא להתמהמה. השיחות על הפינוּי משפיעות על עצבי ילדינו יותר מן הפינוּי עצמו.
אחרי ההפצצות בחיפה ובתל־אביב ראינוּ בבתי־אב רבים תופעה מאלפת מאד: בשעה שערכו תכניות־פינוּי ודיברוּ בלי־הרף על העקירה מהמקום היה כל הבית אפוּף עצבנות; משהחליטו להישאר במקום, פגה מיד המתיחוּת וכאילוּ אבן כבדה נגולה מעל לבם של בני המשפחה.
השיחות והדיבוּרים התפלים – רעה חולה הם. ילדינוּ ערים וסקרנים לכל דבר. זה מסיח לחברו וחברו לחברו, ונפשו של הילד נתוּנה בצבת השיחות המעיקות. ילדינוּ נבונים למדי ואין להעלים מהם דבר, אך אין לפטפט ולחזור ולפטפט על מאורע שאירע במקום פלוני או אלמוני וּודאי שאין להוליך את הילדים למקום־המעשה ולהגדיש את סאת הגוזמאות.
הנסיון המר בתל־אביב הורנו, כי הילדים הושפעו ביותר מפציעת חבריהם הקטנים וממיתתם. הילד רואה בעולם המבוגרים עולם שאינו שלו ומה שאינו שלו ומה שמתהווה בו אינו נוגע ללב הפעוט באותה מידה כמו המאורעות המתרחשים בעולמו הוּא. ההורים, המורים והמחנכים מצוּוים לנהוג זהירוּת בנקודת־תורף זו ולא לתאר בפרטות את האסונות שאירעו לילדים. יובנו דברי כראוּי: אין הכוונה להעלים או להכחיש דבר שהילד סוף־סוף ידעהו – שיטה זו מביאה תוצאות הפוכות! – אך יש לספר הכל בקיצוּר נמרץ בלי להתעכב על נוֹשׂא זה למעלה מן המידה. בידוּר הילד במישחקים שונים – לאו דוקא בעלי אופי מלחמתי – עשוּי להרגיעוֹ.
האזעקה צריכה להתקבל בבית כמאורע רגיל. יורדים אל הקומה התחתונה או אל המקלט בשקט ובמהירוּת, בלי צעקות ובלי ניחושים על סיבת האזעקה. הילדים צריכים להרגיש כי האזעקה היא רק אזהרה מפני הסכנה ולא הסכנה גופה.
שיחה קלה על דא ועל הא ובדיחוּת־הדעת יפות ליושבי המקלט. הצווחה והצעקה מידות מגוּנות הן ויש לעקרן. מאידך גיסא אין להשליט דוּמיה גמוּרה במקלט, כי אוירת־השקט והדכּאוֹן מַבעיתה את הילדים.
בכל מקלט, טוב שיהיוּ כמה אנשים היודעים להטות את השיחה לענינים רגילים ואפילו מבדחים. אין טוב לישיבת־מקלט מן הצחוק והשיחה הקלילה. על שירה לא אוּכל להמליץ, בשל המעבר להיסטריה.
יצאת מן המקלט – חוש לעבודתך הרגילה מתוך כוונה תחילה להעסיק את הילדים באיזו עבודה שהיא או במישחק. הימנע ככל האפשר מניחוּשים על סיבת האזעקה ותוצאותיה אי־שם בארץ.
ממליץ אני על טיולי ילדים למקומות שלווים בהשגחת מבוגרים, כמובן. הטיוּל מרענן, מרגיע ומעודד.
אחזור ואטעים, כדי לא להניח מקום לטעוּת –: אין לאסור, מתוך הטלת מרוּת, שיחה של ילדים על מקרים שארעו, אך יש להשתדל להעביר את השיחה למסילה אחרת, לנושא רגיל, יום־יומי.
1941
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.