אף הוא היה משרשרת ה“גווארדיה הישנה” של הציונות הרוסית.

באותה תקופה, שבה החלה צומחת תנועת חבת־ציון כתנועה מאורגנת, היו המשכילים והמתקדמים היהודים ברובם הגדול, נוהים אחרי המטיפים לטמיעה בתנועות החברתיות הכלליות: הסוציאל־דימוקרטים (ס.ד.), הסוציאל־ריבולוציונרים (ס. ר.) והתנועות המהפכניות האחרות. הנוער היהודי המחפש־את־דרכו נסחף עם הזרם.

רק חלק קטן, מועט שבמועט, לא נסחף עם הזרם ולא הלך אחרי האור המתעה של התנועות הכלליות, ובחר בתנועות יהודיות, ובתנועה הלאומית.

בין המעטים האלה היה גם הצעיר שלמה בן דוד זלצמן. נולד בתרל“ג (1872) בסלץ שבפלך גרודנה. ינק בימי ילדותו ממקורות היהדות המסורתית בבית הוריו וכן ב”ישיבת מיר", ישיבה מפורסמת בימים ההם.

בן עשרים־וארבע בא להתגורר באודיסה, שהיתה אז המרכז היהודי השני בחשיבותו אחרי המרכז בוורשה.

באודיסה היתה בימים ההם רבה השפעתה של “חברת מפיצי השכלה”, שמטרתה היתה להפיץ את התרבות הרוסית בין יהודי רוסיה. המשכילים היהודים השתייכו ברובם לחברה זו, ואילו החוגים הלאומיים – והם היו המעטים – התרכזו מסביב לאחד־העם ומשה־ליב לילינבלום וחבריהם ותלמידיהם – זלצמן, עפשטיין, מאיר דיזגגוף, א. ל. לוינסקי, י. ח. רבניצקי וכו'. דיזנגוף ורעיתו צינה־חיה חזרו אז מארץ־ישראל, לאחר שבית־החרושת לזכוכית בעין־דור (טנטורה), מיסודו של הבארון רוטשילד, אשר בראשו עמד – נסגר. זלצמן התקרב אל החוג הלאומי באודיסה, בפרט היה מבאי־ביתו התמידיים של דיזנגוף. ידידות זו נמשכה אחר כך, ברבות הימים, כששניהם היו אזרחי תל־אביב ועסקניה.

זלצמן נכנס בראשו ורובו לתפקידים חשובים של ההסתדרות הציונית, וקנה לו שם בפרט בהוצאת ספרים ועתונים ציוניים ברוסית, שתפוצתם היתה בכל רוסיה הגדולה.

כשגרתי בשנים 1899–1905, בייליסבטגראד, הייתי בא בכתובים במשך שבע שנים רצופות עם זלצמן, בעניני התעמולה הציונית. הוא היה שולח אלי להפצה ספרים, חוברות ועלונים מהוצאות “קדימה”, “השחר” וכו', ואני הייתי מפיצם בהתנדבות באלפי טפסים בין מאות אגודות ציוניות, שהיו אז בגליל ייליסבטגראד, שהתנהל אז על־ידי כותב השורות בנשיאותו של מורשה־הגליל זאב טיומקין.

תמורת זה עזר לי ש. זלצמן בהפצת הירחון הציוני ברוסית “סיוניסטקוֹיה אובוזרניה” (“השקפה ציונית”), שיצא לאור בייליסבטגראד בעריכתם של זאב טיומקין וד"ר יוסף שטיין.

עם התפלגות ההסתדרות הציונית לשני מחנות יריבים אחר הקונגרס הששי, היה זלצמן בין המתנגדים להצעת “אוגנדה”, שהם היו גם תובעי העבודה המעשית והעבודה התרבותית בארץ־ישראל.

זלצמן השתתף כציר בכמה קונגרסים וכנוסים ציוניים, לא היה מן הדברנים, ואם השתתף לעתים רחוקות בוכוחים היו דבריו תמיד מדודים וקצובים, לצורך המעשה בלבד. ועל־כן היה תמיד משקל לדבריו, שלא המריאו שחקים אלא ינקו מן המציאות.

נחרתה בזכרוני השתתפותו הפעילה של זלצמן במלחמת־הבחירות של “רב מטעם” ממשלתי באודיסה בשנת 1902. למשרה זו הוצעו שני מועמדים: זאב טיומקין, ששימש קודם לכן שנים רבות “רב מטעם” בייליסבטגראד, וד“ר שמריהו לוין, ששימש במשרה כזאת בייקטרינוסלב. שני המועמדים היו, כידוע, ציונים בעלי זכויות מרובות, ונתפלגו דעותיהם של הבוחרים היהודים באודיסה: אחד־העם, מנחם אוסישקין, ואחרים מראשי הציונים “העברים” תמכו בשמריהו לוין, וטעמם ונמוקם עמם, שבראש קהילה יהודית גדולה כאודיסה צריך לעמוד גם כ”רב מטעם" אדם המעורה בתרבות העברית.

כנגד זה צידדו אחרים מתושבי אודיסה, ציונים אף הם, במועמד השני, זאב טיומקין, מצירי הקונגרס הציוני הראשון, שקנה לו שם כנואם מצוין ברוסית, היה חבר הועד הפועל הציוני מראשיתו ושימש שנים רבות מורשה ההסתדרות הציונית בגליל ייליסבטגראד. ואם כי זאב טיומקין לא ידע עברית והיה רחוק מן הספרות העברית, נפלה ההכרעה בבחירות לצדו, וברוב דעות הוכתר ל“רב מטעם” באודיסה. בין תומכי טיומקין במלחמת הבחירות היו: שלמה זלצמן, ד"ר יוסף ספיר ועוד.

עם הווסד חברת “גאולה” (לשם גאולת קרקע בארץ־ישראל) בשנת 1904, היה זלצמן מבעלי־המניות הראשונים. מחיר כל מניה היה אז מאה רובל (סכום חשוב בימים ההם), וזלצמן הפיץ את מניות “גאולה” בחוגים שונים בעיר־מגוריו אודיסה ומחוצה לה.

כאמור, חיים את העבודה החיה בארץ־ישראל בכל התנאים במשטר התורכי. הטיף לעליה לארץ ולהשקעות לשם פיתוח הארץ והכשרתה לעליה המונית. בא לארץ, כדי לראות מקרוב את הנעשה בה בניסן תרע“ד (1914). פגשתיו אז בבית ידידו מאודיסה מאיר דיזנגוף. זלצמן עשה בארץ כמה חדשים ועבר אותה לארכה ולרחבה, ואף השקיע מכספו ברכישת מגרשים בירושלים, תל־אביב וחיפה. אף היה בדעתו לחסל את עסקיו ברוסיה ולהשתקע בארץ־ישראל. בשובו לרוסיה פרצה מלחמת־העמים באבגוסט של אותה שנה, ונאלץ להשאר ברוסיה עד תום המלחמה בנובמבר 1918. גם בעצם המלחמה הקודמת ומיד לאחריה תיכן תכניות מעשיות להתישב בא”י, חיסל את עסקיו שסבלו הרבה בתקופת המשטר הבולשביסטי, עזב את רוסיה ועשה זמן מסוים בגרמניה שנעשתה למרכז עברי, ובשנת 1919 עלה לארץ עם משפחתו, בת ארבע נפשות, בחר לו להשתקע בתל־אביב שמנתה אז כאלפיים נפש.

יחד עם י. ל. גולדברג, הוציא בירושלים את העתון “הארץ” (במקום העתון “חדשות מהארץ” שהמחלקה המדינית של השרות הצבאי הבריטי הוציאה בשנות המלחמה במצרים). זלצמן היה מחלוצי המו"לים של העתונות העברית היומית בארץ, לאחר המלחמה. הוא היה כעבור שנים רבות גם בקבוצת מיסדי “הבוקר”.

אדם ער ושוחר־פעולה היה, עסקן בכל רמ"ח אבריו ונתן ידו לכל מפעל צבורי רצוי בעיניו.

נפגשתי עמו במשך עשרות שנים בישיבות הועד המפקח של הגמנסיה “הרצליה”, במועצת העיר תל־אביב, בישיבות של הציונים הכלליים, ועוד. בשום מקום לא היה מראשי המדברים בישיבות, אבל היה מראשי הפעילים והמגשימים את תכניותיו־הוא ותכניות מעשיות של אחרים.

ארבעה ימים קודם מותו (27.11.46) נפגשנו בגן־מאיר, במיסדר קבלת פנים של השוטרים החדשים, אשר באו לשרת את העיר תל־אביב, לאחר גמרם את חוק־למודם בבית־הספר לשוטרים יהודים בתל־מונד. רוחו היתה טובה עליו והיה כדרכו פולט מימרות של בדיחה. לא עלה על דעתי אז, שזאת היא פגישתנו האחרונה. יפה אמר אחד המספידים בלויתו: שלמה זלצמן חי כל שנות חייו כחכם, וגם מת כחכם – מיתת נשיקה.