חובב ציון מנעוריו היה מיכאל בן יעקב לבקובסקי.

עוד בהיותו נער כמעט היה מקבל על עצמו כל מיני מצווֹת מעשיות: מאסף תרומות לטובת ועד חובבי־ציון, שוקד על הזמנת אסיפוֹת, שבהן נידונו עניני ההתישבות בארץ, וכן היה גם בין המתנדבים להפצת הספרות העברית כמנהג הימים ההם. היה מרחיב את פעולותיו גם בחוגים שעמדו מרחוק לתנועת שיבת־ציון ומקרבם לתנועה. כי אכן חזקה אמונתו בתחית העם והארץ.

נולד בשנת 1875 בעיירה קטנה גרודוק, הסמוכה לביאליסטוק, להורים אדוקים. למד בישיבות ידלובקה, ואף הוסמך להוראה. אך לא רצה לעשות את תורתו קרדום לחפור בה.

בד בבד עם שקידתו על למודי התורה, למד גם למודים חילוניים עברים וגם למודים כלליים, רכש לו ידיעה הגונה בכמה לשונות עד כדי קריאה וכתיבה בהן. לבו נמשך לעסקנות צבורית, ובנשאו אשה – והוא אז בן 21 – בביליצי הסמוכה ללידא, וגר שם משנת 1896 עד שנת 1909 – מצא לו כר נרחב לעסקנות צבורית בעיר זו.

עם הופעת הרצל ופרסום מחברתו “מדינת היהודים” היה לבקובסקי, בין ראשוני המצטרפים להסתדרות הציונית. עם זה לא עזב את מחנה חובבי־ציון, שעסק בו שנים רבות קודם לכן בעבודה מעשית, בלי קשר עם תנאים מדיניים מסוימים.

כרבים מחובבי־ציון אחרים הבין מ. לבקובסקי, בהשפעת התנועה הציונית המדינית שקמה, שלשם יצירת תנועה עממית גדולה, אשר תקיף את השדרות הרחבות של עמנו בכל תפוצות הגולה, אין להסתפק עוד בהתישבות זעירה וביסוד מושבות אחדות בלבד. יש להרחיב את המסגרת ולהחדיר את הרעיון הציוני גם בין שליטי אומות העולם, שיסכימו לסייע לעם ישראל בהגשמת שאיפת הדורות לשיבת ציון.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון, נעשה לבקובסקי אחד מנושאי כליה התמידיים והנאמנים של ההסתדרות הציונית, ושוב בדרך המעשה וההגשמה: הפיץ שקלים, מכר מניות “אוצר ההתישבות היהודית”, מניות החברה אנגלו־פלשתינה, הפיץ חוברות־תעמולה באניות, ולא היתה כמעט שום עבודה ציונית מעשית שלא עסק בה בלב שלם ובנפש חפצה.

בשנת 1909 עבר עם משפחתו לווילנא, אשר שימשה אז מרכז ציוני חשוב. בעיר זו התקרב לעסקנים הציונים י. ל. גולדברג, ב. גולדברג, י. א. בן־יעקב, שסקין ואחרים. ביתו שימש בית ועד לעוסקים בצרכי צבור, ובפרט בצרכי ציון. הרבה ישיבות ופגישות נתקיימו במעונו, וכן לא פסח על שום כנוסים וועידות בווילנא ומחוצה לה. שנים מספר היה חבר פעיל בועד העיר ווילנא, היה חבר בהנהלת הקרן הקיימת של ווילנא והמחוז, חבר בהנהלת הסמינריון העברי ועוד ועוד. כשנוסדה קרן־היסוד בשנת 1920 בועידת לונדון, נבחר מ. לבקובסקי כמנהל כללי של הקרן בווילנא והמחוז, וכיהן בתפקיד זה שש שנים רצופות. והכל בהתנדבות, שלא על מנת לקבל פרס.

בשנת 1919 השתתף, יחד עם הרב רובינשטיין, במשלחת לביאליסטוק שטיפלה בשחרור האסירים, אשר נחטפו והובלו למחנות־הסגר על־ידי המשטר הפולני החדש.

חבה יתירה היתה נודעת ממנו לעניני תרבות, מוקיר את אנשי הרוח והספר, והוא עצמו היה חובב־ספר כל ימיו. וחבתו זו אמר להוריש גם לצאצאיו.

לבתו, שנסעה ללמוד רפואה בברלין, ולבנו שנסע ללמוד הנדסה בברלין מסר האב כצידה לדרך ספר התנ“ך לכל אחד מהם, והשביעם להגות יום יום בתנ”ך.

ועוד ביקש לבקובסקי מבתו ומבנו, שישארו נאמנים לתנועה הלאומית ולרעיון הציוני. הבת הרופאה, בתום חוק למודיה, השתקעה בחיפה, והבן המהנדס גר בתל־אביב.

מ. לבקובסקי לא הסתפק בציונות להלכה בגולה, אלא קם וחיסל את עסקיו בווילנא, ובאפריל 1926 עלה לארץ־ישראל, ומאז ועד יומו האחרון גר בחיפה ועסק בעניני בנקאות.

הוא מצא את מנוחתו בחיפה עיר־מגוריו.