רצוני להציב ציון לאחד מטובי בנינו־בונינו, ר' חיים מרגלית־קלווריסקי, שנסתלק מאתנו בכ“ז טבת תש”ז (19.1.47), וכמעט נשכח מן הלב.

חיים מרגלית־קלווריסקי הקריב את מיטב שנות חייו, את רוב מרצו ואת כושר פעולתו בשביל בנין הארץ, החיאת האומה ותקומת המולדת.

מוצאו מדוברוצ’ורטקוב – פלד סובלק (פולין). נולד י“ח אדר תרכ”ז (25.3.1867). אביו אָשר היה תלמיד חכם, בעל אחוזה, מחבר ספר “נחלת אשר” על אגדות התלמוד. בילדותו למד ב“חדר”, ואחר כך גמר גימנסיה רוסית, ועוד בימי נעוריו נתקרב העלם חיים מרגלית־קלווריסקי לחוגי “חובבי ציון” והיה פעיל בתנועה הלאומית. בסיימו את בית־הספר התיכוני רצה לעלות לארץ ולעבוד בחקלאות. אך באותה שנה נפטר אביו, אשר בצוואתו ביקש את חיים בנו להמשיך למודיו בבית־ספר גבוה למשפטים או לרפואה. בימים ההם היו שערי בתי־ספר הגבוהים ברוסיה נעולים בפני יהודים, והבוגר חיים מרגלית־קלווריסקי הלך למונפליה שבדרום־צרפת ושם נכנס לבית־ספר גבוה לחקלאות. עוד בשבתו על ספסל הלמודים באוניברסיטה של מונפליה אירגן, יחד עם ד“ר יהושע בוכמיל, ד”ר יוסף מוהילובר, ד"ר יוסף ספיר ואחרים, אגודת סטודנטים ציונית בשם “עתידות ישראל”. זאת היתה האגודה הראשונה, שנצטרפה להסתדרות הציונית בראשית הווסדה.

בגמרו את למודיו, הוכתר בתואר אגרונום וחזר לפולין. כעבור זמן קצר נשא לאשה את אסתר בת אריה גליקשטיין, ומיד החל לתכן תכניות על עליתו לארץ־ישראל. בשנת 1895 אנו מוצאים אותו עם רעיתו ביפו. מיד נכנס לעבודה צבורית. היה מזכיר אגודת “בני משה”, מיסודו של אחד־העם, יסד אגודה לעזרת בית־הספר לבנות, ונתקבל כמורה בבית־הספר החקלאי מקוה־ישראל. כעבור שנתים, נתמנה מטעם פקידות הבארון בנימין רוטשילד לפקיד המושבה משמר־הירדן. שמו הטוב הלך לפניו, ועלה משלב אל שלב ושימש פקיד ראשי במושבות הגליל התחתון.

חיים מרגלית־קלווריסקי לא הצטמצם במסגרת צרה, כי־אם יצא למרחב של עבודה ישובית מקיפה. הוא גאל אלפים ורבבות דונאם קרקעות ויסד את המושבות: יבניאל, כפר תבור, בית גן, מלחמיה, דגניה, כנרת, קרית שמואל ועוד.

לא קל היה לבצע את הקניות המרובות של שטחי־אדמה גדולים, ולהכשירם להתישבות חקלאית. דרושים היו אומץ־לב וגבורה נפשית להתגבר על המכשולים העצומים, ולהרחיק את אבני־הנגף שהיו מונחות על כל צעד ושעל. אך אין דבר העומד בפני הרצון, וחיים מרגלית־קלווריסקי נאבק קשה במשך יובל שנים לשם השגת האמצעים הגדולים לגאולת הקרקעות ולהקמת רשת ארוכה של מושבות בגליל העליון ובגליל התחתון.

בין כל פקידי הבארון רוטשילד, חברת יק“א וחברת פיק”א, היה ח. מרגלית־קלווריסקי יחיד ואין שני לו במאמציו הממושכים לקידום ההתישבות החקלאית.

בהיותו בשנת 1902 באירופה, נפגש עם הד“ר הרצל בווינה וניסה להשפיע עליו, שההסתדרות הציונית תתחיל בעבודה מעשית בארץ־ישראל קודם השגת הזכויות המדיניות (צ’ארטר). כעבור שנה נפגש שוב בקושטא עם הד”ר הרצל, בעת שהוא נתקבל לראיון אצל השולטן עבדול חמיד. עם שובו לארץ־ישראל חידש את פעולותיו ברכישת קרקעות, בלי לחכות לאישור מוקדם מאת ההנהלה המרכזית של יק“א בפאריס. קשה היה לשכנע את הפקידות הגבוהה של יק”א, שתנקוט באמצעים פעילים לגאולת הארץ בממדים רחבים. כסף לא חסר לפקידות ורק רצון לא היה לה, והיא התיחסה לפעולות של ח. מרגלית־קלווריסקי באי־שביעת־רצון.

בגלל הקובלנה של אחד הפקידים הגבוהים, הועבר ח. מרגלית־קלווריסקי למושבה ראש־פנה, כמנהל מושבות הגליל העליון, ונשללה ממנו הזכות לקנות קרקעות כחפצו.

בניגוד לרצון הפקידות של יק“א, החדיר את השמירה העברית והעבודה העברית למושבות הגליל העליון. כן השליט את הלשון העברית בבתי־הספר במושבות, שנתמכו על־ידי יק”א, והעדיף את הלימודים העבריים על הלשון הצרפתית.

הוא הקדיש הרבה זמן ומרץ ליצירת יחסים טובים עם השכנים הערבים. בהשפעתו הסכים הבארון רוטשילד ליסד בראש־פנה בית־ספר לילדי הערבים מן הכפר ג’עוני.

ידיו היו תמיד מלאות עבודה צבורית מסועפת, והוא לא נרגע עד שהצליח להשיג את ההישגים החשובים לבנין הארץ ולהתפתחותה.

בשנת 1913 הפגיש את נחום סוקולוב, כמנהיג ההסתדרות הציונית, עם ראשי התנועה הערבית בלבנון, לשם יצירת יחסים תקינים בין שני העמים היושבים בארץ.

במלחמת־העולם הראשונה היה ח. מרגלית־קלווריסקי כמעט היחידי מראשי פקידות יק“א, שנשאר בארץ. לא פעם עמד במבחן קשה, כשהיה מנותק מהמקורות הכספיים של מרכז חברת יק”א בפאריס.

כמה פעמים התיצב בפני מפקד הצבא התורכי של א"י וסוריה ג’מאל פחה, והשתדל להקל וגם לבטל את הגזירות החמורות שיצאו מאת העריץ להחריב את הישוב העברי. הוא סיכן כמה פעמים את חייו, ביחוד לאחר שנתגלה קשר המחתרת “נילי”. רבים מאנשי “השומר” הושמו במאסר על־ידי השלטונות התורכיים, וכשמרגלית־קלווריסקי התיצב בפני המצביא העליון, איימו עליו לתלותו בגן ביתו בראש־פנה. לאחר מאמצים נועזים הצליח מרגלית־קלווריסקי לשכנע את ג’מאל פחה, שאנשי “השומר” והאכרים העבריים חפים מכל פשע והם שוחררו ממאסרם.

בעצם שנות המלחמה הראשונה יסד כמה ישובים חקלאיים חדשים, כמו: אילת־השחר, מחנים, תל־חי, כפר־גלעדי, ועוד כמה נקודות פועלים קיבוציות על אדמת יק“א. וחשוב לציין כאן, שבתקופת המלחמה (1914–1918) היה בנק אפ”ק סגור בכל הארץ, וגם הקשר עם יק"א בפאריס נותק לגמרי, וח. מרגלית־קלווריסקי לא אמר נואש ולא נפל ברוחו. הוא הצליח להשיג הלוואות בסכומים די־ניכרים אצל כמה מידידיו הערביים האמידים.

בזמן המלחמה הראשונה, הוזמן ח. מרגלית־קלווריסקי אל המלך פייסל ונשיאות הקונגרס הסורי לדמשק, להציע הצעה להסדרת עניני ארץ־ישראל. הצעתו, שהיתה מכוונת לטובת שני העמים, לא נתקבלה על דעת ההנהלה הציונית, אף כי היתה עלולה לתת אפשרויות נרחבות יותר משהושגו בשלטון המנדטורי.

בזמן מרד הערבים בסוריה נגד צרפת, היה קלווריסקי־מרגלית המעודד היחידי של מגיני תל־חי וכפר־גלעדי.

בדרכו לדמשק, לשם פגישה עם ידידיו הערבים – מנהיגי המרד – בדבר יצירת יחס מיוחד לישובים העבריים בצפון הארץ, נפל מעל סוסו ונשברה רגלו, ומשום כך לא הצליח למנוע את אסון תל־חי.

בשנות 1920–1923 היה ח. מרגלית־קלווריסקי, יחד עם י. רוזנהק, מנהל מושבות פיק“א בצפון הארץ. שנים מספר היה חבר הנהלת הועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל. בראשית השלטון האזרחי בארץ היה אחד משלושת החברים היהודים במועצה הממשלתית. הפקידות הגבוהה של פיק”א לא הסכימה לדרישותיו להרחבת פעולות ההתישבות בארץ והוא התפטר ממשרתו בשנת 1923.

כעבור זמן־מה נתקבל בהנהלה הציונית, ובשנות 1923–1927 שימש מנהל הלשכה הערבית וקשר קשרים עם ראשי התנועה הערבית בארץ וגם בארצות הערביות השכנות. בשנת 1929–1931 היה מנהל הלשכה המאוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי לעניני הערבים. ראוי לציין, שגם העסקנים והמדינאים הערבים התייחסו אל ח. מרגלית־קלווריסקי בכבוד. מסיבות בלתי־תלויות בו לא נתגשמה תכניתו בדבר הסכם הדדי בין שני העמים.

היה פעיל ב“ברית־שלום” ופירסם מאמרים בבטאונה “שאיפותינו” וכן בעתונים שונים בעברית, ערבית וצרפתית, השתתף בתנועה “קדמה מזרחה” ואחר כך בליגה להתקרבות ושיתוף יהודי־ערבי. מטבעו היה איש צנוע ועניו בכל הליכותיו, בעל אופי טוב ונוח לבריות.

בכ“ז טבת תש”ז השיב רוחו אל אלהים בירושלים, והובא לקבורה בהר־הזיתים.