בעל זכויות גדולות בתנועה הציונית. נולד בדוקשיץ, פלך מינסק, רוסיה הלבנה, בתר"ל (1869).

את האהבה העמוקה לעם ישראל ולתנועה הלאומית ירש ישראל בנימין רוזוב מאביו אשר־אנשיל, אשר נמנה עם מחנה חובבי ציון עוד מראשית התנועה. בהיותו בן חמש־עשרה, תלמיד הגימנסיה הרוסית בעיר־הפלך וורוניז', התנדב להיות מזכיר אגודת “חובבי־ציון” בעיר־מגוריו. ואז, בשנות השמונים, בא בכתובים עם הסטודנט מנחם אוסישקין, שהיה ממיסדי “בני־ציון” במוסקבה, ושימש מזכיר חובבי־ציון בעיר זו – בשנת 1885. עם הופעת המחברת “מדינת היהודים” של ד"ר הרצל, בשנת 1896, הושפע הצעיר י. ב. רוזוב מחזונו של מחולל הציונות המדינית והצטרף מיד לתנועת הציונות המדינית.

ולא רק בקרב חובבי־ציון והציונים המדיניים רכש לו י. ב. רוזוב אהדה רבה, אלא גם בחוגים הכלכליים יצאו לו מוניטין. בהיותו כבן 26 הוזמן כמנהל באנק גדול בעיר־הפלך סאראטוב. שמו הטוב הלך לפניו, ולאחר שנתים נתמנה כמנהל חברות נפט בצאריצין (כיום סטאלינגרד), ואחר כך שימש מנהל בחברת מכרות באוראל בשנות 1897–1918. בעת ובעונה אחת עמד במערכת הכלכלה והתקדם יפה מאד בעולם המסחר והתעשיה, וגם במערכת העסקנות הצבורית שהקדיש לה מכחו וממרצו. שנים מספר היה עסקן פעיל בקהילת פטרבורג (כיום לנינגראד), ונלחם בעוז לזכויות היהודים ברוסיה. ביתו שימש שנים רבות בית־ועד לעסקנים, ובפרט קשר קשרי־ידידות עם המנהיגים הציונית, כמו: מ. אוסישקין, י. צ’לנוב, ז. טיומקין, פרופ' צ. בלקובסקי, א. אידלסון, ז. ז’בוטינסקי, צבי ברוק ועוד.

י. ב. רוזוב לא היה מאנשי־המלל אלא מאנשי־המעשה, הפעילים והמפעילים, גם ידו פתוחה לרווחה לכל מפעל צבורי ושימש מופת לאחרים. עם היווסד אוצר ההתיישבות היהודית בלונדון בשנת 1899, היה י. ב. רוזוב מבעלי המניות הראשונות וגם מכר מניות רבות לאחרים. כעבור שנים מועטות נבחר לדירקטוריון של האוצר. הוא השתתף כציר בעשרה קונגרסים ציוניים, תמיד נסע על חשבונו הפרטי, ולעתים השתתף גם בהוצאות הנסיעה של צירים אחרים. עם היווסד בנק אנגלו־פלשתינה בלונדון בשנת 1902, היה רוזוב שוב מבעלי המניות הראשונות ואף הפיץ את המניות בקרב מכריו.

בשנת 1901 ביקר י. ב. רוזוב בפעם הראשונה בארץ־ישראל, עשה בארץ חדשים מספר והתעניין הרבה גם בחקירות גיאולוגיות. הוא עבר את הארץ ברכיבה על סוסים, גמלים וחמורים, ולעתים הלך גם ברגל. אז כבר החל לחשוב על העבודה המעשית בארץ־ישראל, ועם שובו לרוסיה הרחיב את תעמולתו להתישבות בארץ.

רוזוב היה לא רק נאה דורש מאחרים, כי אם היה נאה מקיים. בראש וראשונה תבע מעצמו פעולות חיות על רקע העבודה המעשית בארץ ישראל. בשעת מחלוקת אוגאנדה היה י. ב. רוזוב במחנה “ציוני ציון” ויחד עם אוסישקין, צ’לנוב, טיומקין, כהן־ברנשטיין ואחרים, כל המתנגדים בחריפות להצעת אוגאנדה.

ומן המחשבה אל המעשה. לאחר הקונגרס השביעי הלך רוזוב שוב לארץ־ישראל על חשבונו הפרטי, רכש חלקת אדמה בפתח־תקוה, והביא לארץ את הוריו ואת אחיו הצעיר ישעיהו. אביו ר' אנשיל רוזוב היה אומר, “שהוא בונה לא בית ולא מושב כי אם בונה את הארץ”. משפחת רוזוב נשתרשה באדמת א"י וזכתה להקים בארץ ארבעה דורות.

י. ב. רוזוב זכה להיות מראשוני החלוצים של התעשיה העברית בארץ. עוד בשנת 1905 הגה את הרעיון, יחד עם ידידיו אליהו ברלין, מיכאל פולאק, ש. פבזנר, נ. ווילבושביץ, א. איצקוביץ ואחרים, להקים בארץ בית חרושת לזיקוק שמן־זית. רוזוב היה בין מניחי היסוד של חברת “עתיד”, אשר הקימה בשנת 1906 את בית־החרושת הראשון לזיקוק שמנים ב“בית עריף” על יד לוד, ואחר כך את בית־החרושת השני בחיפה.

י. ב. רוזוב ביקר כמה פעמים בארץ־ישראל, ואצל הוריו בפתח־תקוה. בשובו לרוסיה היה מרצה על כל מה שראו עיניו והיה דורש מאחרים – עוד בטרם עלותם להשתקע בארץ – להשקיע בארץ סכומים גדולים בחקלאות, במסחר ובתעשיה.

בשנת 1906 השתתף כציר בוועידת ציוני רוסיה בהלסינגפורס, שקיבלה את “תכנית הלסינגפורס” הידועה. השתתף בכמה כינוסים ציוניים ברוסיה ומחוצה לה. בשנות 1900–1903 היה סגן מורשה הגליל במוסקבה, שבראשו עמד הד"ר צ’לנוב. בשנת 1904 היה ממיסדיו וממנהליו של העתון הציוני ברוסיה “ראזסווייט” (השחר), שיצא לאור בפטרבורג בעריכתו של אברהם אידלסון. באותו פרק־זמן היה חבר פעיל במרכז ציוני רוסיה בפטרבורג, חבר הוועד הפועל הציוני, חבר הוועידה המדינית של הצירים היהודים בארבע “דומות” ממלכתיות ברוסיה, ממיסדי ועד המשלחת היהודית בפאריס מטעם יהודי רוסיה וגם חבר הנשיאות.

לאחר מות הד"ר צ’לינוב, נבחר י. ב. רוזוב לנשיא ההסתדרות הציונית ברוסיה. פעמים רבות סיכן את חייו ואת מעמדו בתקופת שלטונו של מיניסטר־הפנים הצארי פליבה. התנועה הציונית היתה אז אסורה ברוסיה, ובביתו של רוזוב נערכו פגישות, ישיבות ציוניות חשאיות.

מפרק לפרק היה מעמיס על עצמו תפקידים אחראיים ומסובכים, ואת הכל מילא בדייקנות, בזריזות ומתוך חדוות היצירה. שרות גדול עשה י. רוזוב בשנת 1908 לדוד וולפסון, שהיה אז נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, בבואו לפטרבורג לשם ביקור אצל ראש־הממשלה סטוליפין. היו הרבה מכשולים, אולם מר רוזוב השתמש בהשפעתו הגדולה בחוגי פקידי הממשלה הגבוהים, והראיון יצא אל הפועל לפי התכנית.

בשנת 1912 נסע רוזוב עם המשלחת הפוליטית שהיתה מצורפת מוולפסון, סוקולוב, אוסישקין, יעקובסון וז’בוטינסקי, לקושטא. באותו זמן נוסד העתון הציוני בצרפתית “לה ז’ין טיורק” (תורכיה הצעירה), שיצא לאור כמה שנים בעריכתו של ז’בוטינסקי. עתון זה שימש אז כלי־מבטא של ההסתדרות הציונית העולמית, וסייע הרבה להחדרת הרעיון הציוני בין יהודי תורכיה והמזרח הקרוב. לעתון היתה השפעה רבה גם בספירות המדיניות בתורכיה.

בשנת 1918–1919 השתתף בהכנת החומר להצעת הניסוח של המאנדאט הארצישראלי, והוא חתם על התזכיר ההיסטורי יחד עם וייצמאן וסוקולוב, וכן חתם על ההצעה שהוגשה לוועידת השלום בפאריס, יחד עם רוטשילד, סוקולוב, וייצמאן ויתר המנהיגים הציוניים.

כידיד ותיק של המהנדס נובומייסקי היה רוזוב מן הראשונים, אשר שיתף אתו פעולה בדבר השגת הזכיון לניצול ים המלח ושימש כשמונה שנים מנהל חברת האשלג. היה גם מן הראשונים שעזר למהנדס פנחס רוטנברג בהשגת הזכיון לחישמול ארץ־ישראל.

בשנת 1919 בא י. ב. רוזוב לארץ־ישראל בפעם החמישית והשתקע בתל־אביב, אשר היתה אז בראשית בניינה. אף כאן נפתח ביתו בשדרות־רוטשילד לרווחה בפני כל העסקנים, שהיו מבקרים ודנים אתו בבעיות הזמן. את כל מבקרי ביתו היה מקבל בסבר פנים יפות, כמאז ומתמיד, בהיותו מטבעו איש־חברה נוח לבריות ומכניס אורחים.

על בית־החרושת הראשון לבנין לבני “סיליקאט” דיבר ר. עם יונה קרימינצקי עוד קודם מלחמת־העולם הראשונה. עם הווסד בית־החרושת הראשון “סיליקאט” בתל־אביב, נתמנה כמנהלו, ועמד בראש המפעל מ־1923 עד 1930. היה בין המיסדים הראשונים של הבאנק האפותיקאי בתל־אביב, ומשנת 1925 עד 1931 היה בו חבר ההנהלה. שנים מספר היה חבר ועד־הצירים בארץ, חבר הנהלת באנק הפועלים, חבר הנהלת חברת “גאולה” וחבר הועד הלאומי.

הרבה מזמנו וממרצו הקדיש רוזוב להתקנת תחבורה מסודרת בין הערים והמושבות. לשם כך טרח הרבה לבנין הכביש הראשון בין תל־אביב וחיפה, והיה יו"ר של ועדת הכביש. באותו פרק־זמן התעניין הרבה בבנין תחנת־רכבת גדולה בתל־אביב והטיית קו ישר של מסילת הברזל בין תל־אביב וחיפה. הוא גם דיבר אז על בנין הנמל העברי הראשון בתל־אביב, על פיתוח התיירות ומקומות מרפא בתל־אביב, ותיכן כמה תכניות לביסוסה של התעשיה בתל־אביב וסביבתה.

י. ב. רוזוב היה מידידיו וממוקיריו של ז. ז’בוטינסקי עוד מימי נעוריו, ועם היווצר המפלגה הריביזיוניסטית נצטרף אליה. כמה שנים היה יושב ראש הצה"ר בארץ, ואחר כך חבר “מפלגת המדינה העברית”. מפעם לפעם היה מפרסם רשימות ומאמרים בעתונות היומית, שיש להם ערך רב מבחינה היסטורית.

נער צעיר ורך בשנים היה כשהרים לראשונה את דגל התחיה הלאומית, רבות פעל ויצר תוך שש עשרות שנים. וגם בהגיעו לזקנה ושיבה לא נס ליחו, והיה זריז, מלא חיים וער לכל פעולה ציבורית וישובית, ומאמין ומצפה להגשמת משאת־נפשם של כל ראשוני התנועה הציונית: מדינה עברית בארץ־ישראל בגבולותיה ההיסטוריים.

הערת המביא לבית־הדפוס: מאמר זה נכתב בחיי י. ב. רוזוב. הוא נפטר בירושלים בב' טבת תש"ח (2.1.1948) ונקבר בבית־הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל־אביב.