איש אציל ובעל רמה תרבותית גבוהה, שהקדיש את מיטב שנות חייו לחברה ולצבור.

נולד בשנת 1888 בלבוב, גליציה המזרחית, להורים אמידים, שמוצאם ממשפחת רבנים באוקראינה. גמר גימנסיה ואוניברסיטה בלבוב ואחר כך השתלם בווינה באוניברסיטה, הוכתר בתואר “דוקטור למשפטים”.

עוד בהיותו בין כתלי האוניברסיטה התמסר לעבודה ציונית ובפרט גילה פעילות בעבודה תרבותית ותעמולה לרעיון הלאומי.

בשנת 1912 ביקר הסטודנט מ. שטיינברג בארץ וסייר בערים ובמושבות, ובשובו לווינה הרצה את רשמיו העזים מכל אשר ראה ושמע, ותבע מחבריו הסטודנטים ללכת בתלם של עבודה תעשיתית בארץ־ישראל.

שטיינברג היה ציר בכמה קונגרסים ציוניים, שנים מספר שימש כסגן יושב־ראש ההסתדרות הציונית בווינה, שבראשה עמד ד"ר אוסקר גרינבוים. עם זה היה חבר הדירקטוריון של קרן־היסוד, חבר בועד הקהילה בווינה, וכן שימש מנהל המשרד הארצישראלי והשתתף באופן פעיל בעוד כמה מוסדות ומפעלים צבוריים בווינה.

ד"ר שטיינברג היה אוהב ספר וספרות, וגם לקח חלק רב בהוצאת כמה עתונים יהודים בגרמנית, שיצאו לאור בווינה ובלבוב, כמו: “די שטימה”, “מוֹרגנצייטוּנג” ועוד.

שטיינברג היה מידידיו הקרובים של פרופ' צבי פרץ חיות, רבה הראשי של ווינה ויו“ר הועד הפועל הציוני, ובשנת 1918 נסעו שניהם אל הד”ר חיים וייצמן בלונדון, לשם בירור כמה בעיות ציוניות חשובות לאחר הכרזת־בלפור.

עם כיבוש אוסטריה על־ידי הנאצים, שלח את בתו היחידה – שנתיתמה מאמה עוד בקטנותה – לאחותו בלונדון, חיסל את עניניו בווינה ועלה לארץ־ישראל בשנת 1939.

בשנים הראשונות התגורר בחיפה, ולאחר שנשא לאשה את ד"ר פנינה נויברגר מתל־אביב, השתקע בשנת 1944 בתל־אביב. כאן היה חבר פעיל בועד “התאחדות עולי אוסטריה” ועסק בעבודה צבורית אחרת.

עם הווסד – בט“ו אדר תשי”ב – לשכת “בני־ברית” על־שם מאיר דיזנגוף, נכנס ד"ר מיכאל שטיינברג כאחד החברים הראשונים, והיה מאושר להשתתף בטקס הקדושין של הלשכה עם ועד הפקידים ועשרות אחים חדשים במוזיאון תל־אביב, מיסודו של מאיר דיזנגוף.

לאחר כמה מיחושים גופניים וכאבים בלב, נכנס בכ“ז ניסן תשי”ב לבית־החולים העירוני בתל־אביב לשם ריפוי, ובליל כ"ט ניסן נפטר. למחרת היום נטמן בבית־העלמין החדש בקרית־שאול.

ידידיו ומכריו התאבלו מר על מותו של אחד מטובי העסקנים הציונים, שעשה את דרכו, דרך ארוכה, מלבוב עד תל־אביב.