א.    🔗

לארץ־ישראל עלה הד“ר איזידור שליט רק ביולי 1938, סמוך לפרוץ מלחמת־העולם השניה. העולה החדש הזה, בן הס”ז, היה אזרח הארץ מבחינה אידיאית־נפשית עוד מימי נעוריו, וזכה בצעירותו להיות מן העומדים ליד עריסת התנועה הציונית המדינית ומנושאי־כליו של חוזה המדינה. בעל עבר מפואר ועשיר־זכויות בא אלינו, כשהוד ימים ראשונים של התנועה חופף עליו.

בבואו לארץ התישב תחילה עם משפחתו בירושלים, וכעבור חדשים־מספר העתיק את מושבו לתל־אביב, וכאן קבע דירתו ברחוב חובבי־ציון, בפנה רחוקה מן ההמולה של מרכז העיר.

גם בתל־אביב הגדולה, עיר קבוצי הגלויות, היה ד"ר שליט מעורר תשומת־לב בעברו ברחוב ובנוכחותו בחגיגות פומביות.

בקומתו הזקופה, בלבושו המגוהץ נוסח מערב־אירופה, בהליכתו הקצובה והישרה, בפניו האצילים ובדבריו השקולים והמדודים.

מלבד איזידור שליט, הווטראן הציוני, היה שליט גם בונה חפשי, שהרבה זכויות לו בתנועה זו. ורצוני לספר קצת על תולדות חייו, שככל תולדותיהם של אנשי־צבור יש בהן גם מתולדות הצבור בתקופות מסוימות:

מקום הולדתו בשנת תרל"א (1870) בכפר אוקראיני. הוריו גרו אמנם בווינה בירת אוסטריה, אבל הורי אמו גרו באוקראינה, ואמו, בהגיע זמן לידתה הראשונה, באה מווינה המעטירה לבית הוריה בכפר האוקראיני השקט. הילד נקרא בישראל יצחק, שנתכנה אחר כך בשם “איזידור”. אחר כך חזרו ההורים לווינה, ושם נתחנך בנם, בבוא המועד, בגימנסיה כללית, ואחר כך באוניברסיטה הווינאית. למד רפואה וביולי 1895 הוכתר בתואר “דוקטור לרפואה”. תחילה עבד שנתים במחלקת נתוחים בבית־חולים גדול בווינה. אך בימים ההם היתה נדרשת התמחות של 6–8 שנים בכל מקצוע רפואי. ובינתים נשא אשה ולא יכול היה להמשיך בהתמחות בכירורגיה. מטעם זה עבר ממקצוע הנתוחים למקצוע רפוי־שינים, בו עסק בווינה משנת 1898 עד 1938, אף רכש לו שם טוב כרופא־שינים מומחה.

פעולתו הצבורית של הד"ר שליט מתחילה בהיותו בן עשרים וחמש בקירוב.

מה היה הלך־הרוח במאה התשע־עשרה בין המשכילים והמתקדמים היהודים, ובפרט בין זאטוטי בני ישראל, הנוער, הסטודנטים – ידוע, ואין צורך להאריך בו הרבה. שררה אמונה (שנתבדתה במרוצת הזמן), כי הטמיעה היא התרופה היחידה להציל את היהודים מרדיפות וגזירות, מניוון ומתעיה בדרכי החיים.

רבים מיהודי אירופה המרכזית והמערבית שמו את מבטחם ב“עמים הנאורים”, והאמינו שעם התערבות היהודים בין העמים, בתרבותם ובהליכותיהם, תמצא שאלת היהדות את פתרונה המהיר.

לעומת זה היו מעטים, שהחלו מבקשים דרכים אחרות לשם פתרון שאלת היהודים לעתיד, והיא: תחית עם ישראל בארץ־ישראל.

יצחק־איזידור שליט היה בין המעטים, שלא נתעו אחרי האור המתעה, ועם הופעת הספר “מדינת היהודים” להרצל (1896), שחולל מהפכה בחיי ישראל, היה שליט בין הראשונים, שנזעקו לקול־קריאתו של חוזה המדינה. נרתם בכל מרצו לתנועה הציונית בהתהוותה, והיה מנושאי־כליו הפעילים ביותר של הרצל, מראשית הופעתו על הבמה ועד יום־מותו. במשך שמונה שנים רצופות נשא בעול – מתוך התנדבות – כמה וכמה תפקידים חשובים ואחראיים, טרח ויגע הרבה בסייעו למנהיג בהכנת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (שווייץ) באבגוסט 1897. עוד קודם פתיחת הקונגרס הראשון התנדב להיות מזכירו של הרצל, והקדיש לתפקיד מתנדב זה הרבה מזמנו וממרצו.

ודרך אגב ראוי לספר מעשה רב־ענין ממעשי ההכנה לקונגרס, מעשה בפעמון: לשם הפתיחה החגיגית של הקונגרס הראשון, השיג הד“ר א. שליט פעמון משוכלל המשמיע את צלצולו בלי נגיעת יד, אלא בלחיצה קלה בכפתור. אך הד”ר הרצל חשב ומצא, שאין זה מתאים להשתמש בקונגרס ציוני בפעמון המזכיר את צלצול הפעמונים של כנסיות נוצריות. על־כן ביקש את הד"ר שליט למצוא למטרה זו מקבת־עץ. שליט פנה על ימין ועל שמאל, ולא מצא בבאזל את המקבת המבוקשת. שליט היה נבוך מאד, מאין יכולת למלא את בקשת המנהיג, ולא נח ולא שקט עד שלאחד חפושים מאומצים השיג אצל נוצרי פרוטסטאנטי, שבביתו התאכסן בבאזל בימי הקונגרס מין מקבת, שנשתמרה בביתו כירושה מחותנו אבי־אשתו, שהיה מן “הבונים החפשים” הותיקים בלשכה שוויצית.

יורשי המקבת לא נמנו עם משפחת הבנאים החפשים, וגם הד"ר א. שליט לא היה עדיין חבר במיסדר זה, וגם לא ידע את מוצאה של המקבת, שמאכסנו הנוצרי מסרו לו במתנה.

המקבת נחשבת כאחת מכלי־המלאכה הסמליים בלשכות הבונים החפשים. ובשעת ההגשה של כלי־המלאכה הזה לחניכי המיסדר משננים להם, ש“המקבת מסמלת את כח המצפון, אשר יסיר מאתנו כל מחשבה זרה וכל הרהור רע העלולים לעלות בלבנו במשך היום, למען יהיו דברינו ומעשינו נקיים וטהורים לפני כס הרחמים”…

וכך נתגלגלה זכות מיוחדת, בהיסח הדעת, למקבת של הבנאות החפשית, שהד“ר א. שליט נתכבד בנקישת המקבת מעל במת האסיפה ההיסטורית, שלוש פעמים לאות פתיחת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. נקישה זו היתה מאורע גדול ורב־ערך במיפנה של התנועה הציונית. במקבת “מסתורית” זו השתמש הד”ר הרצל בכל הקונגרסים משנת 1897 ועד יום מותו – בשנת 1904.

ולא רק נשיא הקונגרסים הראשונים, אלא גם יתר הנשיאים בקונגרסים הבאים השתמשו באותה מקבת. ואם איני טועה, הרי גנוזה המקבת של הקונגרסים הציוניים באחד מבתי־הנכות בירושלים.

ב.    🔗

הד"ר א. שליט לא נמנה מימיו על אלופי־הנאום ואילי־הפולמוס, אלא עשה את חובתו תמיד, בחיי המנהיג ואחריו – בהצנע לכת, מתוך ציות לפקודותיו כחייל מן השורה, בהכרת אחריות, ללא כל תנאי, מתוך חבה עמוקה ליוצר התנועה, ומתוך מסירות לתנועה עצמה.

ד"ר שליט נתחבב על כל אלה שבאו אתו במגע, וצירי הקונגרסים הציוניים הראשונים היו מזכירים אותו בהוקרה.

דורי הולך ונגלה, וממאות הצירים הראשונים נשארו אחד בעיר ושנים במדינה. מספרם הולך ופוחת לצערנו, משנה לשנה. בשעה שדברים אלה נכתבים עדיין מתהלכים בתוכנו (הלוואי לאורך ימים) צירי הקונגרס הראשון: פרופ' ד“ר יוסף קלוזנר, פרופ' הנריך לוה, פרופ' צבי בלקובסקי, המשורר ליב יפה, ד”ר מאיר אבנר, ואחרון אחרון – ד"ר איזידור שליט.

ג.    🔗

וכאן רצוני להקדיש עוד כמה דברים על ד"ר שליט הבונה החפשי.

בהיסח־הדעת נתגלגלה, כאמור, זכות על־ידי הד"ר שליט לפתוח את הקונגרס הציוני הראשון במקבת של הבונים החפשים, בלא שידע עדיין באותה שעה טיבה של מקבת זו.

מי יודע את דרך הרוח, ויתכן שלמקבת זו היתה השפעת־מה על התקרבותו של הד"ר שליט לבנאות החפשית.

תוך התקרבות נודע לו על מיסדר זה, כי הבנאות החפשית נפוצה בכל רחבי תבל, ואינה מבדילה בין עם לעם, בין גזע ולאום, בין מעמד למעמד ובין מפלגה למפלגה.

הרעיון הנאצל של הבנאות החפשית, אשר הצליח לרכז תחת דגלו – דגל “חופש, שויון ואחוה” – עשרות מיליונים איש מכל קצות תבל, ברבבות תאים, ובהם הוגי דעות, חוקרים ומלומדים, סופרים ומשוררים, אמנים לסוגיהם, מלכים, שרים ורוזנים, מדינאים ועסקנים, אנשי רוח, אנשי כלכלה ואנשי עבודה – לקח את לבו, וביולי 1923 הצטרף ללשכה עתיקה “סוקרטיס” בווינה, ומיד נעשה לאחד מחבריה הפעילים והמסורים ביותר.

כאדם בעל רמה תרבותית גבוהה עלה משלב אל שלב, תוך מלוי תפקידים חשובים, ולאחר שמונה שנים של עבודה מסורה ונאמנה בא על שכרו בשנת 1931 ועלה על “כסא שלמה המלך” כנשיא הלשכה הנ"ל.

בנשיאותו התפתחה הלשכה יפה מאד, ולאות־הוקרה נבחר שנית כנשיא, ואחר כך נעתר להפצרת אחי הלשכה והמשיך כנשיא בפועל של לשכת “סוקרטיס” בשנים 1931–1936. אחר כך סרב להמשיך עוד בנשיאות, אך לאות־תודה כבדוהו בתואר “נשיא כבוד” לכל שנות חייו.

אגב: לשכת “סוקרטיס” בווינה לא הסתפקה בעבודה הסגורה בלבד, אלא פיתחה גם עבודה בהיקף רחב בענפים שונים: תמכה בשורת מפעלים צבוריים, כגון: בתי יתומים, בתי־הבראה לילדים, בתי־חולים לחולי רוח, וכו'.

באי־כח הלשכה הזאת השתתפו גם בליגה הבינלאומית, שבה נידוני בעיות השלום ועוד. בכל הועדות הנ“ל היה ד”ר א. שליט הרוח החיה.

הלשכה “סוקרטיס” קשרה – בימי נשיאותו של שליט – קשרי־ידידות עם לשכות רבות וגם עם הלשכה הגדולה מן המיסדר הסקוטי. בית המלכות באנגליה נטה, כידוע, תמיד יחס אהדה רבה לבנאות החפשית, ורבים מזרע המלוכה הם אחים בלשכות אנגליות, סקוטיות ועוד (אף הנסיך מאואלס, אדוארד השמיני, קודם שעלה על כסא־המלכות, במות אביו המלך ג’ורג' החמישי, היה בונה חפשי משנת 1919, ועלה לדרגות גבוהות, אך בגלל עלותו לכסא־המלוכה נדחתה בחירתו לרבן הגדול). שליט הוזמן להשתתף בישיבה החגיגית של הלשכה הגדולה באדינבורג, אך בגלל מחלה לא לקח חלק בטקס הקדושין של הנסיך מאואלס.

אך מלבד הבנאות החפשית, היה פעיל גם בשטחים אחרים של החיים הצבוריים והחברותיים. ובהגיעו לשנתו הע“ה, בחג השבועות תש”ו, עוד כחו עמו ורעננותו עומדת בו.

כאן, בארץ, החל לעת זקנותו בכתיבת זכרונותיו, והעלה על נייר את אשר התרחש בעולם הגדול מראשית התבגרותו.

הערת המביא לבית־הדפוס: ד“ר יצחק (איזידור) שליט נפטר בתל־אביב בי”ב שבט תשי"ד (16.1.1954).