לא איש דברים היה אלא איש מעשים ורב פעלים. נולד בקרמנצ’וג, פלך פולטאבה (אוקראינה) בתרכ“ה–1864. עלה לארץ בתרמ”ב. הקדיש עצמו למטרה אחת: גאולת אדמת ארץ־ישראל.
עוד בימי נעורי היה לי העונג להכיר מקרוב את הצעיר בעל השערות הארוכות היורדות לו על כתפיו, יהושע חנקין. אגדות רבות נתרקמו כבר אז מסביבו כאחד מגבורי הביל"ויים. הערבים בעיר ובכפר סיפרו רבות על גבורתו ועל אומץ־לבו, כי חנקין היה נכון תמיד לסכן אף את חייו לשם השגת מטרתו. שנים על שנים הפיל את חתיתו על השודדים והגנבים מדן ועד באר־שבע, והכל הביטו עליו ביראת הכבוד. רעיון גאולת־הארץ הוא הרעיון העיקרי, אשר לו נשבע חנקין שבועת אמונים ולו התמסר בכל נפשו ומאודו, מנעוריו ועד יומו האחרון.
לאחר קניותיו הראשונות: אדמת רחובות ביהודה (תר"ן) ואדמת חדרה בשומרון (תרנ"א), התחיל לחלום את חלומו הגדול על רכישת עמק יזרעאל. וכמנהגו היה אומר מעט ועושה הרבה. ברכיבה על סוסתו האצילה היה חוצה את העמקים, המישור והשפלה של ארצנו. את לבו לקח עמק יזרעאל, שהיה ברובו שומם ולא מעובד בימים ההם, ואותו החליט לגאול מידי הזרים המחזיקים אותו בשממותו. לא רבים האמינו בהגשמת תכניותיו הנועזות של חנקין, והיחידי שנענה לו למעשה ובפועל היה זאב טיומקין, ראש הועד הפועל של “חובבי ציון” באופן זמני.
אף הלה, טיומקין, צעיר לימים היה ובעל תכניות נועזות. ושני הצעירים הנלהבים דעתם היתה מוסכמת על חשיבות גאולתו של עמק יזרעאל. לאחר מאמצים רבים עלה אמנם בידי חנקין להשיג את האמצעים הכספיים לרכישת מאה ועשרים אלף דונאם מאדמת העמק מאת בעליו, הערבי סורסוק מבירות. ומיד נמכרה הקרקע ליהודים מן העולים החדשים.
באותו זמן תיכן “בעל הדמיונות” חנקין גם את התכניות לרכישת אדמות “ואדי אל חוארת”, ג’ידרה, עמק עכו, ועוד ועוד.
משה סמילנסקי מספר באחת מרשימותיו: “שנים על שנים היינו רוכבים על סוסינו ב”ואדי־איל־מלח" וחוצים את העמק לארכו עד מעון נוריס, ויוצאים דרך בישן, אל ככר הירדן – ועינינו נמקות בחוריהן! בכל המרחב הזה, בכל שדות הבר האלה, אין לנו אף שעל. וכל איש מיהודה, ההולך אל הגליל וחוזר אל ביתו – לחש של צער וקנאה על שפתיו: העמק! כחזון־קסם היה העמק בעינינו, חזון רחוק, אשר ידנו לא תשיגנו. והיה בקרבנו אחד, אשר החליט אומר בנפשו: העמק לנו יהיה! ר' יהושע! במה? בפרוטותינו? חמש מאות אלף דונאם?… חמשת אלפים אנו קונים בעמל… אל נא ילעג לרש!… והעצבים המתוחים על פניו התמתחו עוד יותר, והראש נע לאטו. והתלתלים זעו כחיים “לנו יהיה העמק”! והוא שמר את הבטחתו"…
אולם – אשר יגורנו בא. קבוצת אפנדים מירושלים, אשר עינם צרה בחנקין, הביאה דבתו רעה, לפני הרשות התורכית, לאמור: הנה היהודי הזר הזה עומד לנשל את ילידי הארץ מעל אדמתם… ויצאה פקודה חמורה מטעם הרשות התורכית לנעול את שערי הארץ בפני היהודים הזרים, והעליה פסקה.
צירי הקבוצות והחברות היהודיות, ששהו בארץ ושבכספם נקנו הקרקעות, דרשו במפגיע מטיומקין ומחנקין שיחזירו להם את כספם והכריזו על הסתלקותם מן הקניות ומן ההתחייבויות של החוזים. המוכר הערבי סירב להחזיר את דמי־הקדימה, שעלו לסכום הגון, ובאי־כח הקונים אבדו את ממונם ויצאו את הארץ אבלים וחפויי־ראש. הכל רגזו על טיומקין וחנקין, שכאילו ב“הזייתם” גרמו לכשלון כזה…
המכה האנושה הזאת גרמה ליהושע חנקין יסורים וענויים. רבים הנידו לו ראש: הנה בא הקץ לחלומותיו של בעל־הדמיונות הלזה! ורבים אחרים אף הרשו לעצמם לחשוד בו ולהטיל בו דופי…
המצב היה קשה. שערי הארץ היו נעולים בפני עליית יהודים. המקח־והממכר בקרקעות פסק, ומשבר חמור ניתך על הישוב העברי בעיר ובכפר. ימים רעים ומרים עברו על יהושע חנקין, ורבים חשבו כי נשבר כוחו ולא יוסיף עוד לקום על רגליו. אולם הוא התגבר על מכאוביו, התאושש ויצא שוב למערכה בכוחות מחדשים. שוב החל יהושע חנקין מתכן תכניות לרכישת קרקעות.
דעת חנקין היתה שלא חרב האבירים, אלא מחרשת האכר היא שתכבוש את המולדת. ולאחר שועד חובבי־ציון באודיסה והחברות הפרטיות הסתלקו ממנו, העמיד עצמו לרשות הבארון רוטשילד ואחר כך מצא אוזן קשבת גם אצל חברת “יק”א", ושוב חידש יהושע חנקין את פעילותו ועלה בידו לרכוש שטחי־אדמה גדולים בגליל.
במרוצת הזמן נענו לו גם חברת הכשרת הישוב בהנהלתו של הד"ר א. רופין, וגם הקרן הקיימת לישראל, וכך עלה בידו לרכוש חלקות גדולות על חופי הירדן והכנרת.
חדשים אחדים לפני פרוץ מלחמת־העולם הראשונה עמד יהושע חנקין לקנות שטחי־אדמה גדולים בעמק יזרעאל; הושגו האמצעים הכספיים הדרושים לקניה הגדולה. ולאחר השתדלות מאומצת נתנה הממשלה התורכית את הסכמתה להעברת הקרקע לרשות החברה היהודית, והכל היה מוכן לביצוע המפעל הענקי. אך עקב מלחמת העולם שפרצה אז בוטלה הקניה.
בימי המלחמה נאסר על־ידי המפקד הראשי של הצבא התורכי בסוריה ובא"י, ג’מאל פחה. ללא כל משפט הגלו אותו לאנטוליה. אשתו ליותה אותו לגולה, כשם שליותה אותו בעצותיה הנבונות בכל מפעליו ובכל אורח־חייו.
יותר מחודש נסעו חנקין ורעיתו אולגה, בלויית ישראל ומניה שוחט־וילבושביץ (גם הזוג שוחט הוגלה כפושעים מדיניים “מסוכנים”), ברכבת אשר שרכה את דרכה באטיות רבה. הם המשיכו את דרכם גם בעגלות דרך אנטוליה וארמניה, עד אשר הגיעו לקושטא – עיר־הבירה של תורכיה בימים ההם.
עם בואם לקושטא פנה חנקין בבקשת עזרה למר הנרי מורגנטוי (אביו של מורגנטוי, ששימש בשנות מלחמת־העולם השניה מיניסטר־הכספים באמריקה), שהיה אז ציר ארצות הברית בתורכיה. מורגנטוי, שידע את פעולותיו הרבות של חנקין בשטח גאולת הארץ, השתדל למענו והשלטונות בקושטא הסכימו להחליף למגורשים את מקום גלותם בבורסה1 הסמוכה לקושטא.
רבות סבלו הגולים בסביבה זרה זו, שהיתה רחוקה מן המולדת, והרבה ימי מחסור ועינויים קשים עברו עליהם בנכר.
באופן יוצא־מן־הכלל הורשה לו לחזור לארץ־ישראל שלשה חדשים לפני גמר המלחמה, והוא שב לחדרה האהובה עליו מראשית היוסדה, שלשה ימים לפני חדירת האנגלים אליה, בשביעי לספטמבר 1918. חנקין התנדב אז לגדוד העברי, אבל מחמת גילו (בן חמשים וארבע היה) לא נתקבל.
לאחר מלחמת־העולם הראשונה הכין חנקין תכניות נועזות על עבודת הבנין. הוא הציע לקבוצת ברנדייס באמריקה ליסד 200 מושבות חדשות על שטח ארבעה מיליונים דונאם, ולהושיב בהן מאתים אלף איש. במכתבו לחברת “הכשרת הישוב” הציע ליסד שני בנקים גדולים: בנק קרקעי ובנק קולוניאלי, למתן הלוואות בתנאים נוחים למתישבים חדשים וליצירת משקים גדולים בערים ובמושבות החדשות. אך לא מצא אוזן קשבת אצל קברניטי הציונות שלאחר המלחמה, כשם שלא מצא את ההבנה הדרושה מצד המנהיגים הציוניים קודם המלחמה.
בכל תזכיריו ותכניותיו, עוברת כחוט השני דרישתו המתמדת בדבר רכישת קרקעות בכל פינות הארץ.
עוד קודם מלחמת־העולם הראשונה הגה את הרעיון על קבלת זכיון לניצול אוצרות ים־המלח, אשר עמד אז בשוממותו. הוא דרש לרכוש את אדמת הג’פטליק ועוד כמה שטחי־קרקעות של הממשלה, שאפשר היה לרכוש אותן בפרוטות. הציע תכנית מפורטת בדבר רכישת עמק החולה הגדול אשר בגליל העליון. אך המומחים הכספיים של ההסתדרות הציונית חששו להכניס את ראשם לתכניות “דמיוניות” כאלה, ורובם הביטו על יהושע חנקין כעל אדם בעל הזיות.
בפעילותו לגאולת קרקע נחל חנקין נצחון אחרי נצחון. לא ברעש ולא בקולי־קולות כי אם בשקט, במתינות ובישוב הדעת, הלך מחיל אל חיל, לא הסתפק בהישגים שכבר השיג, אלא שאף בלי הרף לכבושים חדשים.
הד"ר א. רופין, שעמד לימינו של חנקין במשך עשרות שנים, סיפר עליו: “בשנת 1920 בא אלי חנקין וסח לי לתומו, שיש בידו חוזה לקנית קרקעות בעמק־יזרעאל על שטח שבעים אלף דונאם במחיר שלש מאות אלף לירות מצריות (– אז היתה המטבע המהלכת בארץ הלירה המצרית), ועם זה הודיע לי: “אם תחליטו בשלילה, תבוטל הקניה ותקומה לא תהיה לה עוד”. סחתי עם לבי: שלש מאות אלף לי”מ – כמה עצום הסכום הזה! ושאלתי את עצמי: לאן מוליכנו זה?! אך חנקין חזר ואמר בעקשנות נפלאה: “אנו מוכרחים וחייבים לרכוש את הקרקעות האלה!”…
בימים ההם היתה רווחת הדעה בחוגי הצבור היהודי בארץ ובלונדון, שאין להחפז בקניית קרקעות במחירים גבוהים, כי היה חשש לירידת המחירים. אולם חנקין לא נגרר אחרי דעות אלה, והמשיך את קו פעולתו. כעבור זמן־מה, לאחר קניית שבעים אלף הדונאמים, בא לפני ד"ר א. רופין ובידו חוזה חדש של חמשים אלף דונאם. וכך הלך מחיל אל חיל וגאל רבבות ומאות אלפי דונאמים, על אף כל המעצורים והמכשולים המרובים על דרכו. ראש־מאוייו היה עמק־יזרעאל, אבל בעת ובעונה אחת נתן את לבו על עמק עכו, עמק זבולון, עמק הירדן, עמק השרון, הרי יהודה, הרי נפתלי, הגליל ועל כל חלקת־קרקע חשובה אחרת בארץ. בכל מקום שנתן עינו בו, לא נח ולא שקט עד שגאלו.
בדמיונו חזה גם את התפתחותן העתידה של ירושלים, תל־אביב וחיפה. בעזרתו נרכשו קרוב למיליון אמה גם מן החולות שבסביבת תל־אביב, שם הוקמו השכונות: מאה־שערים, נחלת־יצחק, תל־נורדוי וכו‘. בשטחי־החולות שנגאלו בידי חנקין עוברים כיום הרחובות הראשיים של תל־אביב: אלנבי, רציף הרברט סמואל, הירקון, אליעזר בן־יהודה, המלך ג’ורג’, שיינקין, בלפור וכו' וכו'. לאות הכרת־תודה על פעולתו למען תל־אביב, נבחר יהושע חנקין, במלאת לו שבעים שנה, לאזרח־כבוד של העיר.
עוד לפני עשרות שנים הבין יהושע חנקין, כי מפרץ חיפה עתיד להעשות מרכז גדול וחשוב מאד בארץ, בו ייבנה הנמל העברי של הארץ. והוא הבין, שעם בנין הנמל הגדול, עתידה העיר לשמש מרכז לתעשיה כבדה וקלה, אשר רבבות עובדים מכל הסוגים יהיו עסוקים בה. וחנקין החליט לרכוש את מפרץ חיפה ואת הר הכרמל.
בימים ההם היה הישוב היהודי בחיפה דל ומצער. ואף־על־פי־כן יעץ י. חנקין (בשנת 1905) לייסד בחיפה את בית־החרושת לשמן ולסבון “עתיד”. הוא הבין עוד אז, שאחרי גאולת אדמת העמק על־ידי היהודים, תהיה חיפה עיר־המטרופולין של העמק ומקום מקלט לרבבות יהודים, ונבואתו זו נתקיימה. הקרקעות אשר מסביב לחיפה עם עמק עכו והקישון, עברו לידי ישראל וחיפה נעשתה לעיר יהודית גדולה. בשכונת “הדר הכרמל” נקרא אחד הרחובות בשם “יהושע חנקין”.
לא בנקל עלה בידו לבצע את תכניותיו. הרבה חתחתים ואבני־נגף היו מונחים על דרכו, והיא היתה זרועה קוצים ודרדרים לאין מספר. אולם חנקין הנועז לא שם לב לקשיים ולמכשולים, והלך ללא חת וללא מורא בדרך שהתווה לו..
באבגוסט 1926 הכין י. חנקין תכנית לרכישת קרקעות, וגם להתישבות במשך עשרים השנים הבאות ולסידור מטעים בהיקף רחב. לפי תכנית זו צריך היה לרכוש תוך שנים מספר כארבעה מיליונים דונאם אדמה, ולהושיב עליהם כמאתים אלף יהודים. בשנת 1926 מנה כל הישוב העברי בערים ובמושבות רק כמאתים אלף נפש, שטח הקרקע של היהודים היה אז פחות ממיליון דונאם, ואילו חנקין, בעל המעוף הגדול, העז אז לחשוב על הכפלת האוכלוסיה היהודית ועל הגדלת רכוש הקרקע פי ארבעה תוך שתי עשרות שנים.
חנקין תיכן כמה וכמה תכניות להתישבות עירונית וכפרית. חלק מהן גם הצליח להוציא לפועל, חלק אחר נשאר ללא הגשמה – ולא באשמתו, כי אם באשמת מוסדותינו העליונים, אשר לא חזו מראש את השואה האיומה שעמדה לבוא על עם ישראל.
י. חנקין עזר הרבה לקרן הקיימת בגאולת הארץ; בד בבד עם זה סייע לא מעט גם ליזמה הפרטית. דעתו הייתה, שכל הדרכים מובילות למטרה הנשגבה – לגאולת הארץ.
בסיועו הקרוב של חנקין נוצר על־ידי בא־כוח הלורד מלצ’ט משק־המטעים הגדול של “תל־מונד”. הוא גם יסד חברת מטעים מבין בעלי אמצעים מחוץ־לארץ, רובם מאמריקה ובהם גם ד"ר חיים וייצמן, שעל שמו נקרא המקום “גן חיים”. בצפונו של גוש השרון, לא רחוק מכפר סבא, הקים בשבילם את משק־המטעים הגדול בארץ, פרדס למופת, המשתרע על שטח עצום, אלף ושמונה מאות דונאם בערך, ועל ידו מושב מסודר בשביל העובדים והפקידים.
באביב 1930 נזדמנו יחדיו ב“גן־חיים” רוב בעלי המניות מאמריקה עם כמה אורחים. ובמסיבה זו אמר הראש והראשון של החברה – אשר פירס מקנדה, בין השאר: “הרי אני כבן שבעים. הרבה נסיעות נסעתי בעולם הגדול, הרבה אנשים ראיתי, והרבה קראתי על אידיאליסטים, המקריבים את חייהם לשם מטרה נעלה. אבל לא זכיתי לראות בעיני איש כזה בעל השערות הארוכות היושב ליד השולחן עד שעליתי לארץ ונפגשתי עמו כאן. רק אז מצאתי את המרגלית היקרה שחפשתי אחריה כל ימי חיי. אשריני שזכיתי לכך לראות את האיש המופלא הזה, שיצר לנו גן עדן של מטעים בשרון!”.
לאות הוקרה על כל מה שעשה יהושע חנקין לטובת “גן־חיים”, החליטו הבעלים לקרוא רחוב אחד בשם “שדרות יהושע”, ועוד רחוב על שם בת־לויתו בדרך חייו “רחוב אולגה”.
ידיו של יהושע חנקין היו תמיד מלאות עבודה של בנין ויצירה, ובחובו נשא תכניות על גבי תכניות להצלחת משק־המטעים הגדול, לשם עידוד היזמה הפרטית. באותו זמן לא הסיח דעתו גם מתכניתו הגדולה להקמת משק מטעים בצורת רכוש לאומי. לשם כך יסד את החברה “אוצר ארצישראלי עברי לחקלאות”. כלל אחד היה נקוט בידי חנקין: “אחוז בזה וגם מזה על תנח ידך” – והוא לא הזניח שום אפשרות להגדלת הרכוש הקרקעי וההתישבות החקלאית באיזו צורה שהיא. דומה, כי חלק הארי של האדמה הגאולה בערים ובמושבות נרכש במישרין עלי־ידי יהושע חנקין, או קנייתו נעזרה בעקיפין על ידו.
שלש שנים לפני מותו, קבלתי מאת יהושע חנקין תזכיר גדול, שנערך על ידו בכפר יהושע בט“ו תמוז תש”ב, ככתבו וכלשונו:
“כפר יהושע, ט”ו תמוז תש"ב.
ידידי!
"מה שיגורנו בא. הסכנה שהיתה צפויה לנו מרחוק נהפכה לאיום ממשי; כי האויב קרוב ומתדפק על שערי ארצנו!
בשעה זו, כשערך מפעלנו בארץ בולט לעיני כל העולם, בולט כמו כן החטא הגדול שחטאו אומות העולם לגבי עם ישראל בארץ־ישראל, כי לו תמכו בנו באמת ובתום לבב, היתה אז ארצנו נעשית זה מזמן לביתם הלאומי של מיליוני אחינו המעונים עכשיו בגיהנום הנאצי וביתנו הלאומי היה הופך במלחמה הזאת למבצר איתן מאין כמוהו בשביל אומות הברית במזרח הקרוב.
אבל גדול שבעתים הוא החטא שחטא עם ישראל לגבי עצמו. במשך ששים השנים האחרונות יכול היה עמנו בכוחות עצמו, ולמרות כל הקשיים והמכשולים הרבים, לעשות גדולות בארץ זו, במקום זה התעסקנו בקטנות והחמצנו הזדמנויות שלא תחזורנה עוד.
עת סכנה חמורה היא לנו עכשיו, ועלינו לעמוד כחומה חיה לבלי חת בפני שונאינו בנפש, עלינו לשמור על ארצנו ועל מפעלנו שהנו הנכס היקר ביותר שהופקד בידינו על ידי גורלנו ההיסטורי, ועלינו לנקום את נקמת דם אחינו החפים מפשע שנשפך כמים בארצות כבוש האויב.
לבי סמוך ובטוח שנדע לעמוד במבחן ושידנו תהיה בסוף על העליונה, אבל כשתצלצל2 שעת הנצחון של כחות האור על החושך, יהיה אז עלינו להתרות בעולם התרבותי, שלא יתכן שלום בר־קיימא מבלי שיתוקן העוול הנורא שנעשה לעם ישראל זה יותר מאלפים שנה.
אנו מאמינים בכוחות המחר, אבל עיקר מבטחנו צריך להיות אך ורק בנו ובכוחות עצמנו; אסור לנו לשכח את הלקח של העבר; אמנם עלינו לדרוש מאחרים את זכותנו, אבל אסור לנו לסמוך על חסדי זולתנו בלבד ועלינו להמשיך את עבודתנו בכל המרץ האפשרי, כי אך ורק בזה ערובת קיומנו בעולם ועתידנו בארץ זו."
ובהמשך דבריו הוא אומר שם:
"התקופה הליבראלית ההיא, שבה ניתנה הצהרת בלפור, חלפה והיתה לנחלת העבר. בעולם החלה להשתולל ריאקציה שחורה, הרת סכנות עצומות לעם ישראל בארצות תפוצותיו, ומבשרת זמנים קשים גם למפעלנו הציוני בארץ. אמנם תקופה קשה זו אינה, לפי דעתי, אלא תקופת מעבר, אבל, אסור לנו להיות אובדי־עצות ולשבת בחיבוק ידים. מתוך רפיון רוח ופסימיזם מופרז או מתוך צפיה אופטימית לזמנים טובים יותר. דוקא עכשיו, בצוק העתים, כשהונף הגרזן על פתיל קיומנו הלאומי, דרושה בכל תוקף ובכל מחיר התאמצות יוצאת מהכלל כדי לצאת מן המיצר. הזמן קצר והעבודה מרובה ועלינו לקבוע בעוד מועד מה עלינו לעשות בזמן הדרוש. העדר תכניתיות בשדה פעולתנו ההתישבותית והקרקעית מאיים לא רק להוריד לטמיון את כספי היהודים כי אם גם למנוע מאתנו את היכולת לרכוש בביתנו הלאומי את המשקל הפוליטי הנחוץ. על כן חזרתי ועיבדתי תכנית חדשה זו של עבודת ההתישבות היהודית ורכישת הקרקעות בארץ לעשר השנים הקשות הממשמשות ובאות עלינו.
ההנחה היסודית, המשמשת נקודת מוצא לתכנית פעולתנו ההתישבותית הזאת במשך עשר השנים הבאות היא, שמן ההכרח, על אף כל הקשיים הפוליטיים הצפויים לנו בעתיד הקרוב, להגדיל בתוך המועד הזה את הישוב היהודי הקיים ב־600 אלף נפש, כדי להביאו למעלה ממיליון נפש".
לתזכיר הנ"ל היה מצורף תקציב מפורט להתישבות מאה ועשרים אלף משפחה בעיר ובכפר.
חבל, שתכניתו החשובה נשארה ללא הגשמה.
בט“ו כסלו מלאו שמונים שנה לאיש האדמה, לאדם שהקדיש את כל חייו להגדלת השטח הקרקעי שלנו על אדמת המולדת. במעשיו הכבירים רכש לו אמון והערצה מצד כל אנשי הישוב העברי. מוסדות הישוב עמדו לחוג את יום־הולדתו השמונים של גואל־הקרקע הגדול שקם לנו בדור התחיה, יהושע חנקין, והנה פרש עליו מלאך המות את כנפיו ונשמתו נסתלקה לעולם־הנצחים בקדושה ובטהרה ביום ו' כסלו תש”ו.
קברו נכרה בהר הגלבוע, הצופה פני עמק־יזרעאל אשר נגאל על ידו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.