[א]    🔗

יהודי קטן היה אבי. כמעט בראש שלם היתה קומתו קצרה מקומתי ומקומתהּ של אמי, ובשני ראשים בקירוב מקומת אחי הצעיר. נועל היה נעלים קטנות בשניִם־שלושה מספרים משלי, ואלמלא אותה אצבע אמצעית כפופה ומתיבלת בכף־רגלו השמאלית, מסתפק היה בקצרות עוד במספר או שנים. כל השנים הלך לפנַי צִלו, ואפילו בשמש החזקה ביותר, אפילו במקומות הרחוקים שהגעתי אליהם בנדודי. יהודי קצר וצנום כזה, וצל רחב וארוך כל־כך.

כל השנים נצטיירה לי עמידתי מולו בדמות פרסה ממוּגנטת כנגד פרסה ממוּגנטת, ואותו משהו המושך את השתים זו אל זו, או דוחה אותן זו מזו, מונע מתוכו, אין לומר עליו שהוא רצוני, אך שום רצון גם לא יבטל את המתח הזה. היום, לאחר שנמוג אבי והיה כלא היה, מרגיש אני צורך לומר: כל השנים תוהה הייתי אם אי־פעם ינוח לגמרי אותו רטט, ואהיה רק אני לבדי, בלי אותו צל לא־נראה שביני לבין מעשים שאעשה ולא אעשה, בלי אותו כוח הזורם עד לקצות צִפָּרני, עד לקלידי מכונת־הכתיבה, הודף מדי, בולם מדי, מַטה מערבה מדי או מזרחה מדי – רק אני, משוחרר מנוכחותו החיה של אבי.

לא שביקשתי, חס ושלום, את מותו. אבל – גם זאת צריך סוף־סוף לומר במפורש – כל עוד הוסיפו חייו שלו להתקדם, שלא לומר לזרום או להתחדש, היה סודם, כמו גם סוד המשיכה הזאת, בחינת תעלומה שאינה יכולה עדיין להתפענח. משגבר כוח המשיכה, אמר לי מוחי: חכה ותראה. רק מסופה, לכל מלוא ארכּהּ, תוכל הדרך שעשה הוא להימדד. ברגעי הדחיה אמר לי לבי: חכה ותראה. את הדרך שעושה אתה לא תוכל למדוד אלא לאחר שיצלח את אחרון המכשולים במסלול שהוא עושה בנעליִם מספר שלושים ושמונה, בנחישוּת של בן מטר־חמישים־וכמה – כשתראה אותו נאסף שליו אל עמיו. אז, כשתתכסה עפר נוכחותו החיה, ייעלם בודאי גם צלו, לא יטה אותי עוד הרטט המגנטי. שם, בקו הסוף, אתחיל.

 

[ב]    🔗

נמוג ונעלם, כלא היה. בשעה שיצאה נשמתו, בחדר־המיון, לא עמדתי ליד מיטתו. איך נערם על גוייתו המכוּוצת עפר החַמרָה, ממש כמטחוֵי עין מתחנת־הרכבת, שעשה בקירבתה את לילותיו הראשונים במושבה, כמין שומר־דחק על בהמות שהוחזקו בקרנטינה – לא ראיתי. מת לא ראיתי את אבי, ואף איני מצליח – בדמיוני – לראותו בלי רוח־חיים. אותה שעה שקרס הוא במטבח הדחוק של דירתו האחרונה, בתוך כדי הכנת ארוחת־הבוקר לאמי, הייתי אני בדרכי לבוֹלזאנוֹ, כדי להחזיר את המכונית ששכרתי במילאנוֹ. השעה שבה עתיד היה להת­פוגג סוף־סוף המתח המגנטי, כפי שאמרתי לנפשי כל השנים, טענה אותי מחדש בכוחות המשיכה והדחיה האלה. לפיכך, כשבא אני סוף־סוף לספר את סיפורו של אבי, כרוכה סביבו פרשת מסע משונה זה שלי, שאפשר לומר עליו, שמקרה בעלמא הוא, אך אם כך הדבר, איך זה התנהל דווקא בתוך ימי ה“שבעה” שלא ישבתי על אבי.

אפשר לומר, מקרה. אני – בניגוד קטבי לאבי – הרביתי לנסוע. שני מסעות גדולים בלבד עשה הוא, האחד מאונס והאחד מתוך בחירה, האחד קודם לעלייתו והאחד לארץ־ישראל, ששוב לא יצא אותה אפילו פעם אחת. במסעות אין כוונתי לביקוריו של הילד אצל הורי אמו ואצל הורי אביו, לנסיעה ל“ישיבה” בקאליש, לשהייה אצל אחד מאחיו הגדולים שהיה מנהל יער, אצל אח שני שהתגורר בסלוּפצֶה, וכן כדי לראות את כלתו המיועדת. אבי ידע סביבה מסוימת אחת, אשר בעודו נער החליט שיעקור מתוכה ומקום מסוים אחר, ארץ־ישראל, שאליו שאף להגיע ובו להשתקע. בין שני מקומות אלה, אנוס היה, כחייל בשירות־חובה בצבא הפולני, לעשות שנה אחת בקצה האחר, המזרחי, של פולין, בעיר בּאראנוֹביץ’. זה היה מסעו האחד הגדול אל מחוץ להויה המוּכּרת לו, ואת המפגש עם יהודים עירוניים, שהיו אמנם אורתודוכּסים אך בלא אותה דחיסוּת של עיירת הולדתו בפולין הקונגרסאית, עתיד היה לזכור בחיבה כל השנים. לעומת הצירוף המוּכּר לו – חסידים מצד אביו, אורתודוכסיה מגורמנת נוקשה מצד אמו והתנפחות פולנית מסביב – גילה צירוף שונה, נינוחות בורגנית נאורה, מתנַגדוּת למדנית ומשכילה, חמימות רוסית. היה זה מימד חדש, שהעשיר את ראיית־עולמו וכמו הכשיר אותו סופית אל הנסיעה האחת, שחלם עליה מיום שהחל לומד בחשאי עברית אצל אחד מדודיו. באראנוביץ’ הכשירה אותו לעולם הגדול, כלומר, לארץ־ישראל. לדרך הארוכה יצא לא משום תשוקת הנדודים, שהיתה זרה לו, אלא משום שכל השנים לא ידע דמיונו אלא מה שצירף מן הכתובים העבריים ומסיפורי ארץ־ישראל. משהגיע והשתקע, נהפכו המקומות שנטש לשאר כל העולם כולו.

אני נסעתי. תחילה בספרים, עם כל הנוסעים הגדולים. אחרי־כן בתכניות פרועות להשׂכיר עצמי כנער־סיפון ולהקיף את כדור־הארץ, כמאגֶלאן, כילדי רב־החובל גראנט, כבת־האוקינוס, כמרטין עדן. בטרם מלאו לי שבע־עשרה עשיתי את המעשה היחיד שאפשר היה לעשותו בתנאי מלחמת־העולם, העמדתי עצמי לשירותו של הוד מלכותו, המלך ג’ורג' השישי. איני יודע את סיבת הדבר, אבל על פגישתי הראשונה עם רומא, ונציה, פריס, ברוז', ברוּסל, אמסטרדם, לא שו­חחתי כלל עם אבי בשובי מן המלחמה, ואם שאלני משהו על כל המקומות הללו – שאל בודאי על גורלן של קהילות היהודים שם, על קרוב אחד שפגשתי בברוסל ועל כל הקרובים ששוב לא נראה אותם לעולם. עברו שנים, ויצאתי – בסיור סטודנטים – לטיול של ממש, שישה שבועות מסחררים של לונדון ופריס.

“מה, למשל, יש בפריס?” הציג לי אבי לא שאלה, כי־אם תמיהה על להיטותי.

“מה אין! למשל?” ובנסיון לקרב את הדברים למושגיו, הדגמתי: “יש שם, למשל, בנין, כנסיה נוצרית ענקית, קתדרלה, שהתחילו לבנות אותה לפני שמונה מאות ישנה. לא פלדה, לא בטון. אבן. עמודים, קשתות. הכול נישא כמו לשמים…”

“בקאליש,” לא הניח לי אבי לסיים, “בקאליש יש בדיוק כנסיה כזאת!”

“אבא,” הצנעתי חיוך, “עם כל הכבוד לקאליש, אני מספר לך על הנוֹטרדם! אני מספר לך על פלא ארכיטקטוני מהמאה השתים־עשרה. רק המגדלים. רק החלון הענקי, ציורי־הזכוכית המדהימים –”

“אני לא מתוַכּח אתך על פריס. אבל אתה בקאליש לא היית. לפי מה שאתה מספר, זה דומה מאוד. זה שהכנסיה בפריס יפה, לא אומר שהכנסיה של קאליש פחות יפה.”

הנחנו לפריס ועברנו ללונדון. איני יודע מדוע נשאתי עמי רשמים עזים ביותר דווקא מן הגנים הבוֹטניים בקיוּ, ואולי הנחתי שתיאור השפע הזה של אילנות ושיחים ופרחים מרחבי העולם כולו יצליח להעיר את התפעלותו. לתדהמתי, אמר:

“בקאליש היו בדיוק גנים כאלה!”

“אבא, באמת! גני קיוּ מצטיינים לא רק בעושר יחיד־במינו, אלא משמשים מרכז עולמי למחקר בוֹטני, ואתה מספר לי על קאליש!”

“אתה יכול ללגלג,” כבש אבי בקושי את עלבונו, “אבל גניה היפים של קאליש מפורסמים בעולם כולו. ומדוע זה, אמוֹר לי, אתה מתאמץ כל־כך להוכיח, שאין כנסיה נהדרת, שאין גנים יפהפיים, שלא יכול להיות כלום בקאליש?!”

מה אפשר להשיב על שאלה כזאת? מאז נמנעתי מלהפליג בסיפורים על המקומות שביקרתי בהם, והרי יצר הנסיעה שלי לא בא על סיפוקו, וככל שהשבעתיו כן הלך וחזק. זכרתי: כל מה שיש בעולם כבר ראה אבא בקאליש, כלומר, באותו עולם שעקר עצמו מתוכו כדי לקבוע את מקומו במושבה אחת, אשר בתחומיה אכן חי, בלי כל הפסק, חמישים וארבע שנים, ובעפר החַמרה הנחושתי שבגבולה המערבי נטמן.

ושוב עברו שנים, שוב נסעתי – הפעם לאמריקה – ושוב חזרתי. מעבר לסורגי בנין המכס בנמל חיפה ראיתי את דמותו הגוצה, הנרגשת, של אבי. זה המקום לספר, כמו בסוגריִם, שאיש חלוש זה, היו לו כמה חוקי־ברזל, ששום כוח שבעולם לא היה מצליח להזיזו מהם. חוק אחד: אדם היורד לחוץ־לארץ, ואפילו לשם טיול, ואפילו הוא בנו, אפילו נכדו – הוא, אבי, אינו מלווה אותו לנמל היציאה. רק את השבים ועולים היה מקבל, וקרוב ככל האפשר אל האניה או אל המטוס. עכשיו נשק אבא לנכדיו, לאמם, לי, מחה דמעה כמי שרק עכשיו הוכח לו בודאות ששום מזימת ירידה לא היתה מוצנעת בנסיעתנו, הניח לי לארגן מונית שתסיע את כולנו לביתנו, ואז שאל:

“נו, אני מבין שבאמריקה ראית הרבה דברים. קראתי מה שכתבת.”

צחקתי. ואולי היה זה אותו שד קטן, שהשתלט עלי לרגע. “ראיתי. הרבה מאוד. אבל מה לספר, שיעשה עליך באמת רושם – איני יודע.”

“מה פירוש?” גישש, באותו עירוב אפייני של תום ופיקחוּת.

“משהו שאין בקאליש.” אם זכר את שיחתנו מלפני תשע שנים, זכר אותה אחרת לגמרי – עוּקצהּ של הערתי פשוט לא עקצו. הזכרתי לו איך הגיב אז על תיאור הנוטרדם של פריס והגנים הבוטניים בקיוּ, והוספתי: “גם ניו־יורק היא כמו קאליש.”

“אתה רשאי ללגלג,” נעלב גם הפעם, כשהחלה המונית המלוהטת מחומו של אוגוסט לפלס דרכהּ משער הנמל לרחוב המלכים, “אבל כנסיה כזאת וגנים כאלה היו בקאליש. היו.”

 

[ג]    🔗

מה לי שהארכתי במעשה קאליש אף שבאמת מנסה אני לספר על אותה שעה שעליתי בבוֹלזאנוֹ לרכבת המהירה למינכן בשביל לרדת באינסברוּק, שעה שהטלפונים כבר היו דולקים בעקבותי כדי להודיעני על פטירת אבי, דולקים ואינם מדביקים? האם עודני דוחה, כמו כל השנים, את התיצבותי, כל־כולי, מול כל־כולו? האם יש שייכות כלשהי לשאלה אם אותו צירוף, פטירת אבי ויציאתי אל מעבר לגבול, שלא חציתי מאז קיץ ארבעים וחמש, היא בחזקת מקרה, או שטמונה בו איזו תעלומה מבעיתה?

האנקדוטה, שהיינו שבים ומשתעשעים בה, היא הצד האחד של סיפור קאליש, ורק כשהתהפך במפתיע אותו מטבע לצדו הקודר, היה לסיפור שלם.

שוב באתי באחד מערבי הקיץ לבית הורי במושבה (זו הידועה בציבור כבר שלושים שנה כעיר) כדי להיפרד מהם לשלום. בפעם ההיא יצאתי למסע אל מעבר להרי חושך. בלשון ישירה יותר: הסתפחתי, כעתונאי, למשלחת נוער מזמר־מרקד־ומדבר־ציונות לפסטיבל בהלסינקי. כל פרשת המסע ההוא דרך מדינות מזרח־אירופה אין לה שייכות לסיפור זה, להוציא פרט אחד: ערב הנסיעה נמסר לנו כי בדרכנו בחזרה נעבור ככל הנראה דרך פולין ונשהה בה כשבוע ימים.

את הפרט הזה בישרתי, בשמחה רבה, לאבי. באותה עת מלאו כמעט ארבעים שנה לצאתו, יחד עם אמי, את הארץ ההיא, אשר בה נולדו וגדלו הם ובה חיו דורי־דורות אבותיהם ואבות־אבותיהם. אעשה כל מאמץ אפשרי – הבטחתי לאבי – כדי להגיע, ואפילו לביקור חטוף ביותר, לפּיזדרי (פַּייזרן, בפי התושבים הגרמנים של אותה עיירת־ספר לשעבר), בית־ילדותו שלו, ולבּבּיַאק, העיירה הנידחת של אמי.

וכמובן, הוספתי, ספק בהיתול ספק בהתרגשות אמיתית – בקאליש. סוף־סוף אזכה לראות את העיר, ששכיוֹת־החמדה שבה מתחרות באלו של פריס ושל לונדון.

רק כבן ס“ב היה אבי באותו קיץ, והיום אני יודע שמזומנות היו לו עדיין כמעט ח”י שנים בעולם הזה, וכי לפחות תפילה אחת שהיה מתפלל – אל תשליכני לעת זיקנה ורוח־קדשך אל תקח ממני – זכה שתתקבל ועד שעתו האחרונה היתה דעתו צלולה ובהירה. לא כך חשבתי באותו ערב שרוּב, כשישבנו כולנו במרפסת דירתם של הורי. לא היה מפלט מכבדוֹ של האויר הלח, מן היתושים שנטפלו לאצבעות רגלי המסונדלות ולתנוכי אזני, מהמון הזבובונים, הבּרחָשים, הרפרפים והשד־יודע־מה־עוד שרחשו סביב גליל־הניאון שבתקרה. זה היה האור היחיד בדירה – בשני החדרים היו החלונות פתוחים לרוָחה, בתקוָה שיוצנו מעט במשך הערב, ומחשש יתושים לא הועלה בהם אור. אבל לא היה אפילו רמז לתנועה כלשהי של האויר העומד, שלא לדבר על משב־רוח קל שבקלים. מן הפרדסים, אשר בילדותי הגיעו עד לכאן, לא נותרה עכשיו אלא שורת ברוֹשים בין בתים שיכוניים. ממקומי, על ספסל־המוזאיקה הקבוע במעקה המרפסת, די היה שאהפוך פני אל ראשי הברושים, אל הירח התבלולי המוקף טבעות לובן דלוח, שאשאף את ממסך ניחוחי המושבה, פריחות מתוקות ועשן מריר, כדי שאחזור לשעת־ילדוּת רחוקה, מהלך כמה מאות פסיעות קטנות מדירת־קומה־שניה זו, אל הצריף שהיה אז סופו של העולם המיושב, אל אבי שהיה בודאי אז (כך חישבתי עכשיו) פחות מבן ל"ו, גילי שלי באותה שעה לאה, ערב נסיעתי להלסינקי.

לפנַי, על המרפסת, ישב אבי. אני אמרתי: אעשה כל מאמץ כדי להגיע לקאליש. הוא לא הגיב. האם בגלל החום הכבד הוא נראה לֵאה כל־כך, זקן? כשפתח לי את הדלת, היה כמי שהוחרד משינה טרופה, מבטו מפוזר ופיהוקיו רחבים. לבושו היה דחלילי – מכנסי־חאקי עד לברכים, גופיה בלי שרוולים, רגליִם חיורות בדרדסי־עור ממועכים, לראשו הקרח אותה מגבעת־קש, שהוא חובש בקיץ בלכתו למשרד. רק כשהתעורר לגמרי, מיהר ללבוש חולצה ולהחליף את המגבעת בכיפה שחורה. אבל בזכרוני נקבע מראהו של אבי בהיפתח הדלת – עומד בחללו האפלולי של ה“הוֹל”, כתפיו העירומות שמוטות, שער־חזהו שׂב כולו, המכנסים הדחליליים על רגליו החיורות, טלטלת הפיהוקים הזאת. כך גם עכשיו, כשבישרתי לו, שאולי אגיע לקאליש, והוא ישב על כסא־הנוח במרפסת ולא הגיב כלל. כדי כך הזדקן? אפילו זה אינו מדליק עוד את עיניו הכבות?

עברו כך וכך שבועות. נסעתי – וחזרתי. אכן, בשובנו מהלסינקי, דרך לנינגרד, הסיעה אותנו הרכבת לא באיגוף מזרחי רחב, כמו במסענו הלוך, דרך מוסקבה, כי־אם היישר דרומה עד לויטבסק ומשם, במסילה המוליכה מערבה – על־פני מינסק, באראנוביץ’ וברסט – לפולין. ימים ספורים בוארשה, יומיִם בקראקוב, שעות אחדות במפעל שיִצרוּ בו מיהודים סבון, אפר, עשן, מהלך דקות, בשביל כבוש, מתחנת־הרכבת הקטנה של אושויינצ’ים. לבּבּיאק, לפיזדרי ולקאליש לא הגעתי. כל מחשבה על סטיה מן המסלול, שקבע לנו מארחנו האלמוני – “הנוער הפולני” – נתגלתה במהלך אותו ביקור ממושטר כתלושה ממציאוּת פולין החדשה.

בשובי, נחפזתי לבית הורי. ראשי היה טעון מראות המרחבים העצומים שחלפו על־פני באותן יממות לא־נשכחות בחלון הרכבת, מראות עולם רחוק ושונה מכל מה שראיתי עד אז, אך כמעט כל שם וכל נוף העירו בי דבר־מה מן הספרות או מן ההיסטוריה – כּרמי בּסראביה; שחר ערפלי עולה על יער אי־שם ליד בריַאנסק; יהודיה אדמונית על גשר עילי להולכי־רגל בתחנת־הרכבת של ויטבסק – לוחשת קסם: “תל־אביב”; משמר־הכבוד, כבובות מכאניות, בהכות פעמוני הקרמלין, צועד לעבר גוייתו החנוטה של לנין; סופת קיץ מדי מנחה ולאחריה לילה לבן בהלסינקי; סוכן־פרובוקטור בתחנת ויבוֹרג, בעבר הסוביטי של הגבול, מבקש ביידיש סידור־תפילה; “אחי!” קורא קיטע בקול שיכור, מעבר לפשפש־עץ בתחנת מינסק, כמו היישר מתוך “בשפל” של גורקי, “קחני אתך, אחי!” – – –תמונות, תמונות, למאותיהן, מיממות אינטנסיביות שכמותן לא ידעתי בשום מסע אחר, תמונות המוסיפות להתקיים בבהירות מפליאה גם כעבור ח“י שנים. זכרתי איך לא ניעור אפילו שריר אחד בפניו הליאות של אבי כשאמרתי לו שאני מתכוון להגיע לקאליש, איך לא ניצת זיק אחד בעיניו העוממות. מה תהיינה תגובותיו עכשיו, בשובי, תהיתי. בבאראנוביץ’ הייתי, אמרתי לו. אמנם, אי־אפשר לומר שהצלחתי לראות ממש דבר מסוים אחד. לתחנת באראנוביץ’ נכנסה הרכבת הסוביטית המהודרת בשעת לילה, ואני התרוממתי ממשכבי (בלילה הפכו חדרניות את התא שלנו לתא־שינה בשתי קומות, ואני שכבתי בתחתונה), צופה לתוך החשיכה, כמו לתפוס לפחות משהו מאותה עיר, שהוסיפה לחיות בסיפורי אבי על ימי שבתו בה, עם חיל־המצב הפולני, הכול בזכות אותה מרת קושניר, שעל שולחנה אכל אוכל כשר. במשך השנים צמחה והתנשאה בסיפורי אבי דמותה של מרת קושניר, הוא דיבר בה כמי שחזה בגישומו של אידיאל שהיה לו על האם היהודיה, ועד לשנים האחרונות ממש ניסה וחזר וניסה לעצב את דמותה באחד מאותם סיפורים, שהיה כותב למגירה בגבור עליו מצוקות הגוף והנפש. סיפור באראנוביץ’ מוּכּר היה לי כל־כך עד שלרגע קל דימיתי, כי באמת אפשר שאראה מחלון הרכבת, יותר מארבעים שנה אחרי אותו מסע יחיד של אבי, את עולמהּ של מרת קושניר. גם את באראנוביץ’ עברנו, סיפרתי לאבי בשבתנו על המרפסת, בחום הכבד של סוף הקיץ, אבל מה ראיתי שם בלילה, בצד המסילה? אולי כמה בתים נמוכים, איזשהו גשר להולכי־רגל. שום דבר. גם בברסט־ליטובסק היינו, הוספתי, רק כדי להשמיע בקול את השם, שאף הוא היה מופיע בסיפורי הצבא של אבי. סיפרתי איך עברנו מן הקרון הסוביֵטי המהודר אל מושבי־העץ של רכבת פולנית, שדמתה קצת לרכבת המנדט. הארכתי בתיאור שהייתנו בוארשה, ובעיקר ברשמי הביקור בתחומי הגטו לשעבר. ועל קראקוב סיפרתי, על בית־הכנסת העתיק של הרמ”א, על המצבות המנופצות בבית־העלמין המפואר, על פגישות מוזרות עם יהודים. סיפרתי עוד ועוד.

אבי החשה. מכונס כולו בתוך ערפלי זיקנתו ישב, לא העיר על מה שסיפרתי, לא הִקשה, לא תמה מדוע פסחתי על פיזדרי ועל קאליש, כמי שאינו מבין כלל מאיזו נסיעה אני חוזר.

“אבא,” התפרץ לפתע השד שבתוכי, “ערב נסיעתי באתי אליך, סיפרתי לך שאני עשוי להגיע לפולין, שאני משתוקק לראות את המקומות שנולדתם וגדלתם בהם שניכם, אמא ואתה, מקומות שחיו בהם אבותיך ואבות־אבותיך, ואתה – מלה לא אמרת. עכשיו אני חוזר, בטוח שאתה מצפה לשובי בכליון־עינים, אפילו רק כדי לשמוע איך השפיע על בנך המפגש הראשון הזה עם פולין. ואתה, גם הפעם – שום דבר. אתה מבין, אני הייתי בפולין!!”

“כל זה לא מעניין אותי!!!”

את הנהמה, שפרצה מגרונו של אבי, אני שומע גם ברגע זה. אותה ליאות כבושה של איש שהחיים – צריך לומר זאת – הביסוהו והזיקנה מכרסמת בו כמו עש, נעלמה. כמו שזכרתי אותו מילדותי, מהיר־חימה וחד־לשון, חזר והיה. ברק שחור ניצת בעיניו, שבשנים האחרונות נתכסו זויותיהן דוק לבנוני, ומן ההתפרצות האפירו פניו הכהות.

“מת. הכול. פולין שרופה ואיננה. מה מעניינים אותי הרוצחים האלה שם, איזה בתים בנו, איזה חיים הם חיים? שם, לפני ארבעים שנה, בבאראנוביץ’, אמרתי לפוֹדפוּרוּצ’ניק שלי: אמת, הז’יד הזה יֵלך לפלשתינה. יום מיותר אחד לא אישאר כאן. כך גם עשיתי. ומיד אחרי שעלינו, הלכתי אל הקונסול שלהם בתל־אביב ובעברית הצהרתי על הסתלקותי מן האזרחות הפולנית. כאיש נדהם היה, איך מעז יהודי לגלות גאוָה כזאת, עד כדי כך שניסה לשדלני, בפולנית כמובן, שאימלך בדעתי ולא אעשה מעשה נמהר, ואילו אני את אי־שייכותי למדינתו ביטאתי בדיוק בכך, שכל שיחתנו התנהלה באמצעות מתורגמן. גם אמרתי לו זאת בפירוש. ‘אדוני הקונסול, מאז מעמד הר סיני אין לי ולא היתה לי ארץ אחרת, אין לי ולא היתה לי לשון אחרת’. הוא השתומם, אולי נעלב, אולי חשבני לשוטה, אם־כי – אני זוכר זאת עד היום – כאשר קמתי ללכת, ליוָה אותי עד לדלת ולחץ את ידי בכוח ובעיניו ראיתי שהוא מכבד מאוד את עמידתי הלאומית הגאה. וזאת באמת היתה אמונתי הכנה. אמנם, כל עוד הוסיפה לחיות שם משפחת אמא ומשפחתי שלי, ענפים גדולים ויפים מאותו אילן עתיק ומפואר, יהדות פולין, נשאר כמובן גם בלבי רגש טבעי עמוק. אבל היום? על איזו קאליש אשאל? בשבילי – כל זה איננו. אין לי מה לשאול, ואין לי מה לשמוע.”

מאז לא נזכר עוד בבית אבי ביקורי בפולין, כאילו לא הייתי שם כלל. ורק אני, את הקשיוּת הלא־נכפפת הזאת, שטעיתי לחשוב שארבעים שנה מפרכות ורזוֹת שעברו על גופו החלוש של אבי בארץ הזאת עשו בה מה שמעוללת החלודה לברזל, את צלצול מגיני האבירים מתחת לבשׂר הרפה – לא שכחתי עוד.

 

[ד]    🔗

זמן קצר לאחר שהגענו לבוֹלזאנוֹ – בעיקר כדי להיפרד מן המכונית ששכרנו שבוע קודם במילאנו – התחיל לרדת גשם, וכך ירד עד למחרת היום, וגם כשהתישבנו סוף־סוף ברכבת שתוליך אותנו לאינסברוק לא חדל.

מין חורף משונה בראשית יולי. רטוב וקר וערפלי. הר־הכרמים המתנשא ביציאה מן העיר הגרמנית הזאת, שששים שנה לא הספיקו להטמיעהּ באיטליה, אבד כולו בערפל. מכאן והלאה תטפס הרכבת בצלעי ההרים הזקופים, תאבד במנהרות אפלות, תרחף מעל לקניוֹנים עמוקים, ואילו שם למעלה, בגבהים שנפסקים בהם היערות ושדותיהם האנכיים של איכרי דרום־טירוֹל, ינוחו טלאי־השלג של החורף שעבר וכבירי־הקרח של כל החרפים שהיו. בדיוק בנתיב הזה – ואם אין זכרוני בוגד בי, בדיוק בימי יולי אלה, לפני שלושים וארבע שנים, בשיירה הצבאית החד־פעמית ההיא, מאות ה“דוֹדג’ים” והג’יפים וה“סטאף־קארים” והאופנועים של חטיבת־הרגלים היהודית המוגברת, על יריעות־האברזין הירוקות כתוב בגיר, “קיין רייך, קיין פוֹלק, קיין פיהרר” ו“די יודן קוֹמן” – נסעתי בפעם האחרונה, שהיתה גם הראשונה, למעבר הבּרֶנֶר ומשם לאינסברוּק, אוּגסבּוּרג, אוּלם, מאנהיים־לוּדויגסהאפן, קייזר־סלאוּטרן ואל מחוץ לגרמניה, שנדרנו אז, מול דגל של מדינה שעדיין צריכה היתה להיולד, שלא נשוּב אליה לעולם.

האם זהו, כבר, עכשיו, ברכבת האכספרס – הנעצרת פה־ושם – למינכן, העולם האחר? והאם זוהי באמת אותה דרך עצמה, שעד לרגע שהחלה הרכבת מחליקה מרציף מספר 5, בשעה 11:10, חקוקה היתה כולה, כמו חיה, בזכרוני?

לא רק כל השמות, החל בטארוִיזיוֹ שבגבול האוסטרי־האיטלקי וכלה בטוּרנֶיה שבגבול הבלגי־הצרפתי, חיים בזכרוני. אני רואה תמונות: שדה־חציר ספוג־מים בעיבורהּ של ליֵינץ, אסם יבש קצת מחוץ לאינסברוק, יהודים משוחררים בשערו של מחנה ריכוז (לאנדסבּרג? – כן, לאנדסברג). פירמידות של לבנים משני צדדיו של כביש ראשי בעיר חרֵבה. עיקול מסוים מאוד בארץ־יער, מקום שהדנוּבה עודנה פלג־הרים שוצף. בית־איכרים מצועצע, שעלייתו עץ וחזיתו טיח מצויר כמו מתוך כיפה אדומה. כך בתמונות הזכרון. עכשיו נסעו משאיות־ענק וטיילים במכוניותיהם הפרטיות, רבות מהן גוררות קראואנים, באוֹטוֹסטרדה התלויה על עמודי־בטון רמים כמו על בלימה, חצובה מצלעות האלפים. אני מביט, ומה שאני רואה אינו מה שדימיתי בנפשי שהוא זכרון חי. מה שימרה באמת נפש נוסע כמוני, מעבר לשלושים וארבע השנים מזה, ממסעו הטראומטי של נער, שהוא עצמו נהפך מזמן לזכרון?

בתא המוסק היה אתנו רק עוד נוסע אחד, שעלה גם הוא בבולזאנו. קשיש, אבל שמור היטב, לא גבוה, אבל זקוף, כחוש, חזות של בעל מקצוע חפשי בפנסיה, חליפה טובה ולא חדשה. לאחר שתלה את מעילו ואת מגבעתו, התישב ליד החלון, מולי, ומתיק־העור המשומש שלידו הוציא ספר־כיס, שפתחוֹ בדף שבו עמד כנראה, ממשיך מן המקום שהפסיק. ראש שכולו שׂיבת פלאטינוּם, ואף שהגבחת דלילה, הצדעים עודם שופעים משי לבן המתוח לאחור, בוהק כקפלט מעל לפנים צפודות, שלפנים היה חוורונַן ורדרד ועכשיו הוא גוילי. לרגע, בין שישב לבין שננעצו עיניו בספר שעל ברכו המוגבהת, הישיר אלי את מבטו אגב הרכנת ראש של נימוס, ואז נשלמה התמונה: כן, אלה הן שמכנים עיני־פלדה. ומיד, כל החשבון האריתמטי: אם גרמני, ואם שב הוא עכשיו לביתו שבמינכן, ואם הוא – פחות או יותר – בן ששים וחמש, קל לראות את בן השלושים ואחת של קיץ ארבעים וחמש, כשנגמר הכול, את בן התשע־עשרה של שנת שלושים ושלוש, כשהחל הכל. מעתה אראה, עוד ועוד, אותו ואת בני־דורו, כל פרופסור־בפנסיה כזה יהיה מישהו מן השנים ההן. באיזו יחידה שירֵת אדוני?

אתמול, בקתדרלה הגרמנית המשוקמת של בולזאנו (בוֹצן בפיהם), שהיתה ריקה מאדם, מצאנו כתב־עת כנסיַתי, שזה אך ראה אור. מן הראיון הפותח עם הסנאטור פוֹלקר, מנהיג־בדימוס של מפלגת־העם הדתית־הלאומית בחבל האוטונומי דרום־טירול ומי שייצגו במשך שנים רבות בסנאט הרומאי, למדנו לא רק על האוטונומיה ועל המפלגה, אלא שיום זה ממש – האחד ביולי – הוא יום־השנה הארבעים למשאל־העם שנערך בחבל. למדנו עוד, שברובם הזדהו אז בני־החבל עם הרייך השלישי והיו נכונים לקום ולהשליך מאחרי גוָם את נחלת אבותיהם ולעקור לגרמניה; שרבים אכן עשו כן עד שהתחיל הגלגל להתהפך; שאוטונומיה ידועה הוענקה לחבל רק לאחר המלחמה; שגם היום אמיץ יותר הקשר הלשוני־תרבותי וההיסטורי עם העבר הצפוני של האלפים מאשר עם רומא.

היכן אתה חוצה גבול שנדרת שלא תחצה אותו לעולם?

עכשיו הניח האיש על המושב את הספר הפתוח, כריכתו כלפי מעלה, ומן התיק הוציא כריך. תוך שנמשכתי אל שם הספר, שהיה עלי לפענחו במהופך, תהיתי אם אין הכריך הביתי הדק מעיד, שהאיש יצא זה עתה מביתו בבולזאנו והוא עתיד לרדת מן הרכבת קודם שנחצה את הגבול. אגב כך כבר קלטתי את שם המחבר, ושוב צימררה אותי אחיזת איזה משהו, שאת מציאותו אני דוחה מעיקרהּ, אבל אימתו אינה מניחה לי. “צימררה”, אני חוזר ואומר, אף שספק הוא אם מסוגל מישהו זולתי להבין מהו שנראה לי טעון כל־כך משמעויות מסתוריות במפגש עם ספרו של ויקטור פראנקל, “האדם מחפש משמעות”, במסע מבולזאנו לאינסברוק.

חיבורו של פראנקל על חוָיותיו במחנות הריכוז הגיע לידי – שוב אחד מאותם זימוני מקרים – בימים ששבתי לכתוב סיפור שעניַנוֹ פרצופו של אדם, שבשביל שיוכל להיות, נתון הוא במרוֹץ לא־נפסק מפרצוף לפרצוף. הסיפור עצמו התקשה כל־כך למצוא את פרצופו, שגנזתיו באחד התיקים והוא נמחה כולו מזכרוני. כשגיליתי אותו מחדש – עד עצם היום הזה איני יודע אחרי כמה שנים – קראתיו כמי שנמסר לעיונו כתב־יד של מחבר אחר. לא רק סיפור־המעשה היה כולו חידוש בעיני, את עצם העובדה שעלילה כזאת נרקמה אי־פעם בראשי לא זכרתי. אלא שלתהליך גילויו מחדש של יציר־דמיוני התחברה הפגישה עם הספר “האדם מחפש משמעות”, שככל הנראה פעלה כקטליזטור – מי יבין את נסתרות הרוח היוצרת – ולפתע התיַשר סיפורי־שלי והוברר לי מה ביקשתי לספר. להבדיל מן הרצון לאהבה אצל פרוֹיד ומן הרצון לכוח אצל אדלר – הציב פראנקל במרכז תורתו את הרצון למשמעות, ומטעם זה כינה את דרכו ברפואת־הנפש “לוֹגוֹתירפיה”. שלא כפסיכואנליזה, היורדת לנבכי העבר ותובעת מן האדם לעמת עצמו עם כל אותם נסיונות שמיאֵן – או לא היה בכוחו – לזכרם, מציע פראנקל לנפש החבולה של בן־דורנו שתִפנה לא אל מה שהיה, כי־אם אל מה שלפניה, שתתרכז באותן משימות ואותן משמעויות, שמולן יהיה עליה להתיַצב בעתיד. בזה האופן תימַצא הוייתו האָפיינית של הנברוטיקן, זו המתכנסת בתוך עצמה, לא מיטַפּחת ומתעצמת יותר ויותר, כי־אם פורקת מעליה את משאם של מטענים אלה. נקודת־מבט זו כמו מיקדה מה שלא הרפה ממני עד אז ולכלל עיצוב לא הגיע: המרוֹץ הנואש אחר פרצוף מסוים לחיות בתוכו – או המנוסה המבוהלת מתוך פרצופים שאין עוד אפשרות להתקיים מאחריהם – הוא סיפור דורנו, הדור שבין עולם שנחרב לבין עולם שטרם קם. נסיונו של מספר 119104 במחנות הריכוז ודרכו הארוכה בחזרה למעמדו של אדם – שהוא גם תיאור צמיחתה של דרכו היהודית של פראנקל בטיפול – נשזר בדיעבד לתוך הארג הסיפורי שבדיתי מראשי שנים קודם. את ההארה הזאת שזרתי, קצת כמחוָה קצת כהתחכמות, לתוך בדיה פרטית זו.

והנה, כבר בפתח מסע זה, שממלא אותי ממילא תחושה קודרת של נדרים מופרים, ספר מסוים זה, ודווקא בידי גרמני מן הדור ההוא, ובקרון הרכבת הנוסעת למינכן. בשם כל רוחות־הרפאים, האם נרמז כאן משהו? ואם כן, מה? שעדיין שעתי בידי לקפוץ מן הרכבת מצד זה של הגבול? ושמא זה, שהפרופסור־בפנסיה שממולי מתדפק גם הוא, מצדו האחר של השער, על אותו סוד צפון? מה מקווה שכני־לתא למצוא בגילוי שכינה שמציע מספר 119104 לכל עמיתיו המספרים? לא יקשה לנחש את קורות חיֵי הזקן המגוהץ, הנוגס נגיסות קטנות מכריך־הנקניק ולועסן בפה סגור ובדקדקנות של פנקסן: לשם קידום עתידו הפרופסיונלי, התחבר כבר בשנה הראשונה לרייך השלישי, והוא אז תלמיד השנה השניה, אל הפרופסורים החדשים והשתדל לתרום משהו לביסוסהּ המדעי של תורת־הגזע. את לימודי המדיצינה (ברור שזו היתה הכשרתו, אך מה היתה התמחותו? אובגניקה? תורת־הדם?) סיים בקיץ שלפני המלחמה, ואת נסיונו המעשי הרב במרחבים החדשים במזרח יִשׂם במהלכהּ של קריֶרה מקצועית מזהירה לאחר המלחמה. אבל הכריך הזה? ומדוע במחלקה השניה? וּויקטור פראנקל?

“האם מוצא אדוני ענין בספר זה?” מצאתי עצמי פונה אליו, ודווקא במעין־גרמנית, שאיני יודע איך התנסחה לה פתאום.

הפלדה בעיניו היתה לאפור מופתע של מי שלשאלה זו מפי נכרי זה לא ציפה:

“אדוני קרא את ספר–”

הינהנתי.

“האומנם? אם־כן, זהו בודאי ספר מפורסם. אני כאן, בבּוֹצן, קניתי אותו. לדרך. המחבר משמש כפרופסור באוניברסיטה של וינה,” הוסיף, כאומר, הנה הסברתי איך הגעתי אני אל הספר, דרך פרט עובדתי זה שקראתי על גבו. עכשיו הציג שאלה אחת לי, כמבקש להבין מה בספר משך אותי: “בגרמנית קרא? –”

“לא, באנגלית.” לרגע החשה – מה שביקש לגלות נשאר חידה. עכשיו חזר לשאלתי הראשונה: “כן־כן, האדם בא לידי הרהורים. אם אך יכניע את היוהרה שבו וידבק באמונה באל הקדוש, אומר לנו הספר, אין צרה שבעולם שלא יוכל להתגבר עליה.”

לקח זה מחוָיות מחנות הריכוז, כמו נעלם מעיניו כליל עיקרו של מה שבא המחבר להציב ברקע תורתו, הדהים אותי. אבל אז כבר ברור היה לי, שאין האיש לא פרופסור בדימוס, לא פסיכיאטר, לא מה שאנחנו מכנים אינטלקטואל. זקן קנה ספר, אולי משום שנמשך אל מה שדימה שימצא בו. מכל אותה סמליוּת שבמפגש נותרו כמה טעויות קטנות. כדי לא להסתבך לתוך מתק־שפתים קתולי הינהנתי עוד פעם, כמו מתוך הסכמה גמורה. אשתי ואני החלפנו בינינו רשמים, בעברית.

עכשיו כבר נאכל הכריך כולו, הזקן קינח את פיו וחזר אל הספר, אלא שפתאום לא יכול עוד לרסן את סקרנותו:

“סלחו־נא לי: אפשר, שזו אנגלית?”

“לא, עברית,” וכמו ציפיתי, שגילוי זה יזעזע אותו וגם את הספר שלפניו יראה באור חדש, הדגשתי: “אנחנו מישראל.”

אל תוך הפתיעה שבאפור נמסכה טיפה קטנה של חדוָה: הנה סוף־סוף אחד מכם. וכבר שאלה סתמית, המזמינה תשובה סתמית, ועוד שאלה, ועוד תשובה, וכבר קולח לו בנחת שיח־רכבות. רק מאחרי המלים, כמין מסך אחורי, רטט איזה משהו. בגרמנית לא שוחחתי מעודי, וזו שבפי היתה בודאי יידיש, שלא למדתי מימי, ובכל־זאת אני שומע וקורא. זה לא היינו־הך, גרמנית ויידיש, אדוני, היפוכו של היינו־הך, אפשר לומר, והוא־הוא שרטט מאחרי שיח־הרכבות שניהלנו במין מובן־מאילויוּת כזאת, הוא־הוא שעתיד היה להחריף בעשרת הימים הבאים. לא זו בלבד ששמעתי לשון מוּכּרת, קרובה, אלא איש־שיחי עצמו הלך ודמה לאלף יֵקים שבזכרוני – רופא בקופת־חולים של ילדותי, מלצר ב“פינגוין” של נהריה, ספרן בבית־הספרים הלאומי שעל הר הצופים, שכן שהיה לנו – נַגן עייף של מועדון־לילה. שלא לדבר על קרובי־המשפחה שלי עצמי, שהתגלגלו לברלין ונמלטו לתל־אביב, בהם – ליאופולד שוארצפוקס השחקן, שהיה מוכר הנקניקיות בפתח קולנוע “מוגרבי”. שלא לדבר על אבי עצמו. מלא סיפורים כרמוֹן היה, כל סיפור ושעתו, כל סיפור ולקחוֹ. כששמעתי את עצמי משוחח בגרמנית עם הזקן היושב מולי (לא רופא, אלא מודד מוסמך; לא איש מינכן, כי־אם תושב בּרַסאנוֹנֶה, היא בּריקסן, והוא חוזר עכשיו מביקור אצל בתו; את שנות לימודיו עשה בוינה, סיפר, אולי כדי להזכיר סוף־סוף, כי הוא זוכר את ליאופולדשטַדט, הרובע שבימים ההם היה כולו יהודים, אך כשם שוינה כולה אינה מה שהיתה בנעוריו, כך גם ליאופולדשטדט), עלה בזכרוני סיפור שאהב אבי לספר – משל הִיקלעותו, כל ימיו, בין עולמות שאינם מתפייסים זה עם זה.

“אבא עליו השלום,” היה אבי מספר, “הגיע בנעוריו מקליין פוילן, מעיירה של חסידים תמימים וכלואים בתוך הוָי הדורות הקודמים, לפוֹזן הגרמנית. אמא עליה השלום, כנגד זה, היתה בת למשפחה, שאמנם היתה גם היא חרדית מאוד, אבל בנוסח הפרנקפורטי. כל חזותם של בני־משפחתה והליכותיהם היו מגורמנות לחלוטין, לובשים בימי חג ומועד ‘פראק’ ו’צילינדר־הוּטה‘, כפי שהיו שרים במזרח, בבית אבי־אבא, ‘לאן זה פרח הגרמני במכנסי־הפח’. אמא עליה השלום היתה מטופלת בילדים – שנים־עשר ולָדות חיים מתוך שמונה־עשרה או עשרים לידות, אף שרק הבּן שהיגר לקנדה והבת הבכירה זכו למות במיטתם ולא מידי המרצחים – ולכן היתה נוהגת לשגר את הקטנים לפרקי־זמן לא־קצרים אל הזקנים. אני, בן־הזקונים, נשלח הייתי פעם מזרחה ופעם מערבה. ברגע שהיתה ה’בּוּבּע’, אמו של אבא עליו השלום, רואה אותי,” אהב אבי לחקות את תנועותיה ואת העגה הנמרחת של פנים־פולין, “היתה סופקת כפיה, קוראת, ראו מה עשו לילד, הפכוהו לגוי, הלבישוהו כמשומד, ובלי לחכות הרבה היתה המשפחה מלבישה אותי שחורים, מרביצה בי יראת־שמים, מטפחת את פאותי ובתוך כמה חדשים היו משגרים אותי בחזרה אל אבא־אמא כשר למהדרין. לא עברו כמה חדשים ושוב שילחו אותי, הפעם אל ה’גרוֹס־מוּטער'. אמה של אמא עליה השלום,” היה משנה עכשיו אבי את לשונו, מחקה את הגרמנית של בני משפחת אמו, השזורה מלים עבריות, “וברגע שראתה היא את החסיד’ל הקטן שבפתח, היתה סופקת כף, קוראת, ליבּער גאָט, ראו מה עשו הפראים הפולנים לילד שלנו, ובלי כל שהיות היתה המשפחה גוזזת את פאותי המסולסלות, פושטת מעלי את הבגדים השחורים, מלבישה אותי כגרמני קטן, מרביצה בי נימוסים, הופכת אותי מחיַת־יער לבן־תרבות, וחוזר חלילה… וכך עד עצם היום הזה,” לא היה אבי פוסח אפילו פעם אחת על מוסר־ההשכל, “אני תועה בין העולמות, נמשך גם לכאן וגם לכאן ואיני במקומי לא שם ולא שם. כשהצהרתי אצל הקונסול בתל־אביב, שאני מסתלק מן האזרחות הפולנית, כדי שאפילו אבקש לחזור בי, יהיו כל הגשרים שרופים, צריך הייתי להתנכר לא רק ללשון הפולנית, שבאמת לא היתה לי בה שליטה של ממש, כי־אם ללשון בית אבא וללשון בית אמא…”

 

[ה]    🔗

צורה לובשים כל הצירופים הללו רק בדיעבד. בשעת מעשה ידעתי איזה אי־שקט, אבל לא כפי שניבא אחי, בלי שום היסוס: “תראו, מעצמו יתקשר. הוא ירגיש.”

על־סמך מה האמין אחי, שהידיעה על מות אבינו תגיע אלי בדרך על־חושית? על מעשה שהיה בי, לטענתו, נשען. הירידה מירושלים כרוכה היתה בשנים הראשונות למדינה בעמידת שעות בתור, בנסיעה מפרכת, ובאין סיבה טובה לא היה אדם קם פתאום בבוקר ונוסע לתל־אביב. והנה, זכר אחי, יום אחד הופעתי בבית הוֹרֵינו, ואחוז־בהלה שאלתי אם כולם בסדר. אף שלא היה לי כל יסוד לדאגה, להוציא חלום שראיתי בלילה, עובדה היא, התעקש אחי, שבשעה שהבהיל אותי החלום, נתקף אבינו כאבים עזים, ועד שהגעתי כבר הוחש לבית־החולים וכבר בוצע בו ניתוח־תוספתן.

“הוא יֵדע,” חזר אחי והרגיע את המשפחה, לאחר שנכשלו כל הנסיונות לאתר אותי בדרכי אירופה, שמשוטט הייתי בהן להנאתי, ולהזעיק אותי להלוָיַת אבי. “מעצמו יתקשר.”

המקרה המסוים ההוא, שאחי למד ממנו גזירה שוָה, אינו זכור לי עצמי כלל ועיקר, וכל הפרטים הקטנים שאישש בהם את זכרונו לא הועילו. ובכל־זאת, בטחונו באותו כוח על־חושי שיגרור אותי בציצית ראשי אל הטלפון, לא היה נטול יסוד. מיני דיבורים על שדים ורוחות והשבעות ולחשים היה אבא דוחה תמיד בחריפות, מתארם כגילויים של אלילות. עד כדי כך, שהיה מתבטא בעוקצנות כלפי מנהגיהם של החסידים, שהיו מיחסים לצדיק כוח השפעה על העליונים, שואלים בעצתו בענינים שאין לו מושג בהם, מתנפלים על שירַיִם משולחנו כעובדי עבודה זרה. זה – מצד אחד. הן הוא היה רציונליסט, עיין בשפינוזה, רמז לא־אחת על כך שבשעתו עבר את הגדר, הציץ וכמעט נפגע. מצד אחר – יש עובדות. עובדה היא, שאת אביו שלו הוא רואה לעתים קרובות בחלום. לא כאיזו רוח ערטילאית, היה מתנצל ואומר, כי־אם ממש, יושב מולי ומשוחח, כדרך שאנחנו שנינו יושבים עכשיו ומדברים. ותמיד, כשיש איזשהו רגע קריטי בחיים, צריך עצה ואין יועץ, עזרה ואין עוזר, מופיע אבא עליו השלום. כך אירע בשעה שנלחמתם בצוררים באיטליה. פתאום בא, זה היה לפני פסח, ישב אתי, שוחח על הא ועל דא, כדרך שהיינו יושבים אצלנו בעיירה ביום קיץ יפה, בין מנחה למעריב, ופתאום אמר לי: “אל תשכח, חס ושלום, לצום מחר.” “טאטע,” אמרתי לו בבהלה, “מה קרה? ודאי שאצום, איזו שאלה! כל ערב־פסח אני צם במקומו, קל־וחומר השנה. השם ישמרנו, קרה לו משהו?” “אני נותן לך את דברתי, הוא ישוב הביתה בריא ושלם, אבל מחר, חס ושלום, שלא תשכח לצום.” “באותו לילה,” היה אבא חוזר ומדגיש וכך גם כתב בסיפור קטן, אולי היחיד שזכה לראותו נדפס בעתון, “טרם נודע ברבים דבר היות הבריגדה בחזית. רק למחרת, לכבוד פסח, התפרסמה הודעה רשמית. כלומר, להסביר את החלום בדרך פשוטה אי־אפשר היה. והנה עברו שבועות ארוכים ובאקראי, מפי חייל שנפצע פצעים קשים באותו ערב־פסח והוחזר לארץ, שמעתי שאתה יצאת ממש בנס – רסיס של פגז נקב חור בכובע־הפלדה שלך וחוץ משרטת חיצונית בעור הראש לא קרה לך דבר. אז איך אני מסביר את החלום? – אין לי הסבר, אבל העובדה – עובדה.”

כל כמה שלא הייתי מלגלג על שיחותיו של אבי עם אביו המת, ותלות זו של אבי בן הששים ובן השבעים באותו עלם חולמני – בחדר־עבודתו של אבי תלוי היה תצלום מוגדל של סבי, שנעשה לפני כמאה שנים, בהיותו אברך בן שמונה־עשרה – נעשתה לגילוי נוגע־ללב בגרוֹטסקיוּת שבו, חש הייתי גם בתוכי איזשהו פיצול מקומם ובלתי־נשלָט בין מה שדוחה בבוז קר שכלי לבין אותן “עובדות”.

לא־מעטים היו מקרים־לא־מקריים אלה גם במהלך חיי וכל כמה שלא התחכם אתם השׂכל, את העובדות לא הצליח גם הוא להבריח. עובדה, בונציה, חמישה־ששה ימים קודם לפטירת אבי, תקפה אותי לפתע בהלה. הלכתי אל בעל בית־המלון המשפחתי וביקשתיו להזמין לי בדחיפוּת שיחה לישראל. בעוּלן של כל העשיות במלון נשאה אשתו, ואילו הוא היה מתגלה אך ורק כדי לדבר אנגלית. תחילה אף טעיתי וחשבתי שהוא אחד הפנסיונרים של מַיַאמִי, ששהו במלון בטיול מאורגן – לראשו חבש כובע־בד צהוב בעל מצחיַת־צלוֹלוֹיד ירוקה, לחָטמו היו משקפים רבועים חסרי־מסגרות ועל כרסו היתה מתוחה חולצת־סריג אדומה. רק כשפרץ לפתע־פתאום מגרונו סמבטיון של איטלקית, שכמעט קבר תחתיו את אשתו הפעלתנית, הוברר לכל האורחים מי כאן בעל־הבית. בזהירות ניגשתי אל הדלפק, שומר על הבעלים שלא ישוב וייעלם, וכשנדמה לי שנרגע, ביקשתי את עזרתו, אגב הטעמת ענין הדחיפות. כאילו חלצתי פקק, הוצפתי מלים: “טלפון?! אדוני, אתה, באיטליה, מצפה, ובדחיפות, לקבל שיחה, בינלאומית, לישראל?! לא שמעת שפה אין דבר כזה?! טוֹרינוֹ נסה – לא ישראל – לא תקבל! פירנצה – לא תקבל! אין! הפּאפּא לא יעזור. אין.”

כיוָן שממילא עמדנו לצאת בבוקר לוֵרונה – ואני, אפילו ביני לביני בושתי להודות בחרדה על־חושית זו שאחזה בי – דחיתי ביום נוסף את הנסיון לטלפן הביתה. ואכן, במוֹטל “אַגיפ” שבמבואות וֵרונה הצלחנו, אשתי ואני, לעורר את אהדתו של פקיד־הקבלה הצעיר. היום מתקיים בתל־אביב טקס חלוקת תעודות־גמר באוניברסיטה, סיפרנו לו, ואנו רוצים מאוד לברך את בננו. משהשתכנעתי שיעשה כל מה שבידו כדי לסייע לנו, רשמתי גם את מספר הטלפון של בתי, על כל צרה שלא תבוא.

מדוע לא טלפנתי לבית־הורי? ראשית, משום שחששתי להפחיד את אבי. הרבה שנים עסק בעבודה משרדית, והטלפון היה כלי־עבודתו. רק לכאורה. בכל פעם שנשמע הצלצול, והוא אז במטבח, או בחדר האחר, היה קורא מיד, “כן!” קצת מבוהל מפני מה שיתבשר כשיטול את האפרכסת, קצת חרד שלא יספיק ללכוד את הקול האלמוני. קל־וחומר קולהּ של מרכזנית, שתכריז, “יש לך שיחה מאיטליה”. סתם ככה לא מצלצלים מאיטליה, ממש כשם שמברק הוא בהכרח בשׂורה רעה. הוא לא יאמין שרק כדי לשמוע ששלום לאמא ולו אנחנו מטלפנים, וחרדה זו שנכניס אנחנו ללבו במו־קולנו לא יוציאו כל הסבּרי. בטוח יהיה, שלנו עצמנו קרה דבר־מה רע, אלא שאנו מסתירים זאת מפניו. שנית, אבי, כל עוד נשמה באפו, יבטיחנו שהוא חזק כמו סוס, על־אחת־כמה־וכמה בשעה שאנחנו עושים חיים מעבר לים. לגלות אם יש ממש בחרדה על־חושית זו שלי אוכל רק מפי אחרים. שלישית, באמת ובתמים ביקשנו לשוחח עם בננו, לברך אותו, לקבוע סופית מקום פגישתנו, ואת שעתה המדויקת, בעוד כשבועים, באירופה.

אם כך ואִם כך, גם בוֶרונה לא הצלחנו ליצור קשר. בשעת־לילה מאוחרת עלה בידי המרכזנית להתחבר אל דירתנו בתל־אביב, אבל רק את צלצולי־ה“פנוי” הארוכים חוזרים ומשתלחים לתוך הריקנות החשיכה שמענו. איש לא הרים את האפרכסת. למרבה הפלא, הואילה המרכזיה הבינלאומית להתחבר גם אל דירתה של בִּתי, וגם שם צילצל וחזר וצילצל הטלפון “פנוי”. לא קשה לתאר אילו צירופים צירף דמיוני ועד כמה העמיקה עכשיו אותה חרדה אי־רציונלית, שגררה תגובת־נגד מצד שכלי הקר: עזוב את כל השטויות האלה! הם לא בבית מפני שאינם בבית.

ואף־על־פי־כן. כמין דיבוק השתכנה בתוכי הדאגה, ולא יצאה. תחנתנו הבאה היתה בקצהו הצפוני של אגם קוֹמוֹ, במקום ששמו קוֹליקוֹ. החושך כבר ירד ולפי כל הסימנים היה זה הישוב האחרון לפני שנחצה את הגבול השוייצי ונתחיל לטפס בהרים הרמים, ולפיכך נאלצנו להסתכן במלון שנראה יקר הרבה יותר מכוח כיסנו. לתמהוננו היה אותו מלון לשפת האגם ריק מאורחים, והמנהל חיכה לנו בפתח כמו אברהם אבינו למלאכים, לא חשב לנו את עמידתנו על המיקח לרעה והציע לנו מציאה פראית. איש כבד ומזוּות היה, כאיכר שעבר הסבה מקצועית, וכבר אמרתי בלבי שבעל עינים נוגות כאלה אי־אפשר שלא יושיעני. לאחר שהשבעתי עיני ברצפת השיש של חדרנו ובאריחי־החרסינה בגון השוֹקוֹ של חדר־האמבטיה, גם בשקיעה המאירה את האגם, שמן החלון נראית הקשת של שפתו הצפונית, שבתי וירדתי לחדר־הקבלה. אל אזנוֹ האחת של המלונאי צמודה היתה אפרכסת הטלפון, אבל את אזנוֹ השניה הִטה בנכונות לעברי. עד לרגע ששמע את בקשתי. “פּרוֹנטוֹ!” – רעם לתוך האפרכסת, הניפהּ כחרב ודיבר אלי: “הנה, טלפון!.. חרפה לאומית, אדוני, ולתיירות – טרגדיה!.. פרונטו!.. למה המציא מַרקוֹני את הרדיו?! מפני שהתיאש מהטלפון!.. שעה שלמה אני ככה, פרונטו!”

וכמו בעלילה דרמתית, הנבנית ועולה עד לשיאהּ, שלאחריו בא האנטי־קליימאכס, נכנסנו למחרת לשוייץ. משעה שהחלה ה“פיאט 127” השכורה שלנו לטפס בהרים, אודה ואתוָדה, מילאו אותי רק המראות שלפנינו – כך עד לפיתולי־הנחש של מעבר מִיוֹלה, המותירים אי־שם למטה את העמק הצר, את הגבעות הרכות, ומעלים אותנו לשלהי יוני של צינת קרח, של שלג בנקיקים החשׂופים, של מפלים ושלגים, שמעתה נרוץ אף אנחנו עמהם צפונה, ניכנס לסאן מוריץ ונמשוך הלאה, כמונו כאותו נחל לא־נחשב, האִין, שעד מהרה יהיה לנהר־הרים שוצף, ניפרד מעליו ונשוב ונִסַע בצדו, מעליו, על־פני חבל אֶנגאדין־עליון וחבל אנגאדין־תחתון, וכך עוד נשוב ונעשה פעמים רבות בעשרת הימים הבאים. לא באותו יום בספר הצפון־מזרחי של שוייץ, שנשתמרו בנופיו עוצרי־הנשימה שרידיה הנשכחים של פרובינציה רומית, זו שרק בלשון רוֹמאנש של אוכלוסיתה הדלילה חי עדיין זכר דברי־ימיה האובדים. שם, בצלעו של עמק נעלם, ספק עיירת־מרפא לבעלי־מחושים, ספק כפר שבתי האדם והבהמה הססגוניים שלו ניצבים בו על עַמדם מלפני גזירות ת“ח ות”ט, מקום ושמו סקוֹל, החנינו את ה“פיאט” שלנו ברחבת חניה שבצד הרחוב הראשי והיחיד קצת אחרי שש בערב.

ממש מולנו, דבוק אל מדרון תלול, היה בנין מלבני, בטון, זכוכית ואנטנה נישאה – בנין הדואר, עודנו פתוח לכל דורש, לכל שירות. האם יש אפשרות, מן העמק הסגור והנידח הזה שבאנגאדין־תחתון, לטלפן הביתה? ואולי, לפחות, נשלח גלויה אל הורינו, שישתבחו לפני השכנים: “אונזערע קינדער זינד אין דער שווייץ”?

הנערה בעלת עור־החלב ועיני־אגמי־ההרים הורתה באצבעה על תאי־הטלפון הצמודים אל הקיר, מול האשנב שלה: “אתה יכול לטלפן מכאן.”

נתתי בה עין חשדנית: “מה פירוש, לטלפן?”

“המספר בתל־אביב ידוע לך?”

“זה ביתי.”

“אם כך, חייג.”

עדיין חששתי מפני איזו אי־הבנה: “ואין צורך בקידומת?”

“רק את המספר, אדוני.”

וכך, מי יאמין, כעבור שני צלצולי “פנוי”, שמעתי את קולו של בני, כמו עמד לי מאחרי האוזן, מופתע, מתרונן, לא הגה בדבר איזשהו מקרה רע, ממין מה שנרמזתי באורח על־חושי לפני שלושה ימים:

“מה אתם נכנסים שם ללחץ?! הכול, כולם, הזקנים, הגדולים, הקטנים, בסדר. תעשו חיים. תאכלו גבינה. ביום ששי. בשתים־עשרה. כמו שנדברנו. אני טס מחר.”

שאלתי פעם נוספת, ועל כל אחד, שמית, בנפרד, ופעם שלישית: “וסבא?”

“הוא שגעון. מה קורה לכם שם? אין לכם על מה לחשוב, שאתם חושבים שטויות? קח לך פילזן, לאמא קפה־בקצפת, תִיפסו קרחון ושימו על העולם!.. אתה שומע אותי טוב, אבא?.. הייתי אצלו אתמול בערב, להגיד לו שלום… כן, גם את התעודה של הנכד הראיתי לו, בטוח. הוא היה בשיא הכושר, ניצנץ יותר מכל הפרופסורים… הקיצור: בעוד שבועים, ביום ששי, שתים־עשרה, בשער האינסטיטוּט, ומשם – ויקאֶנד על היוּנגפראוּ!..”

הנה כך, עם הקול המשולח והשובב של הבן, התפרקה באחת כל אותה חרדה, נראתה פתאום לא כביטוי של איזה כוח על־חושי, כי־אם כגילוי נוסף של אותה התרופפות, המתרחשת כולה בפנים. תחושת האשמה על שניתקנו עצמנו כליל – פעם אחת ויחידה – מן הכותרות, מן החדשות, מן הטלפונים, מהכול, התמוססה כלא היתה. באיברי החלה פועמת שוב אותה תשוקה הפקרית, שאחזה אותי לפני חמישה ימים במילאנו, כשהתנענו את ה“פיאט 127” והתחלנו נוסעים אל לא־מטרה, בולעים מראות חדשים באותו רעב שאינו יודע שבעה אל העולם, שידע לפני שנים רבות, בפעם הראשונה, באיטליה אחרת, בן הח"י – –

 

[ו]    🔗

עכשיו חדר גם הבוקר לתוך שנתו הנודדת, ולתוך עיניו העצומות הגיר אור מלוּבּן. חלומותיו שלו ומלמוליה המעורבבים של האשה השוכבת לימינו טרפו את שעות הלילה, והוא היה מתעורר שוב ושוב בבהלה לתוך המחנק האפל של הקיץ, אינו רואה סביבו לא את קירות חדר־השינה ורהיטיו המוכרים, כי־אם אינסוף של חושך, הוא התוהו – ואל הממשות מסמר אותו רק הכאב הזה בבית־החזה, ממש מתחת למקום החיבור של הצלעות התחתונות. האם מנקודה זו שבגופו יוצאת אותה מועקה הנוצקת כעופרת באיבריו, ואולי הנפש היא שנלאתה סוף־סוף מלרדות בגופו החלוש ועכשיו, כשניתקות מוסרותיה השחוקות, פשוט קורס הוא תחתיו? כלום היתה זו יקיצתו האחרונה אל העֵרוּת, וכשישוב ויירדם, תיעצמנה עיניו ולא תיפקחנה עוד אל העולם הזה? הפסד – ככל שדברים אמורים בו עצמו – ודאי לא יהיה בזה. הוא חזר, אולי בקול, על אימרה שטבע והיה משמיעהּ באזני בניו: “עולם הבא אולי יש – עולם הזה ודאי אין”. בפרדוכּס זה התעקשו בניו לשמוע רמז של כפירה, גם מעין מאזן שלילי של כל חייו, גם איזו התערערות של אמונתו הדתית. ואולם לא בכיוונים אלה היה הרמז, כי־אם כלפי מה שהוא נושא בשנים האחרונות, כמעט למן היום שפרש מן העבודה ויכול היה סוף־סוף להעניק גם לנפש משהו מאותם תענוגות שהדירה מהם כל השנים, פעמים־שלוש בשבוע לנסוע לאוניברסיטה להרצאה בלשון עברית, בתנ"ך, במחשבת ישראל, בין מנחה למעריב לשבת בבית־הכנסת הקטן שליד הבית ולשמוע – גם לתת – שיעור, לבלות ערב אחד בביתו של בן זה, ערב אחר בביתו של האחר, ליהנות גם מן הריבית־דריבית של רכושו היחיד, מן הנכדים, שאחד מהם כבר זיכהו בנין ראשון. במובן זה הוא עשיר מופלג, ודאי יותר מבל בני־המשפחה שנעקרו משורש. כשאמר, שאין עולם הזה, התכוון לכך, שמהנאות אלה, שכולן עכשיו בהישׂג־יד, לא זכה ליהנות, שכן חיים קבור היה בין כתלי ביתו. זו חובתו ועד בוא שעתו לא יסתלק ממנה, ואם יש בלבו ברגע זה פחד הריהו לא כלפי עצמו, אלא כלפי זו שתיוָתר עכשיו היא בלי סועד. אבל אפילו האזינו לו הבנים, להבין יוכל רק מי שיגיע למקומו, וזאת אינו מאחל אפילו לשונאי ישראל. אף זו אימרה שטבע: “הזיקנה אינה אסון – אך גם לא ששון”. הנה בשעת־לילה זו, שאינו יודע איזו היא, כשהוא חש ממש בהינתק מוסרות הנפש, מתבקש היה פשוט, שיושיט את ידו אל החפץ הבהיר שמשמאל לכר, אל הטלפון שעל ארון־הלילה, יחייג אל הבנים ויזעיקם, אולי אפילו לא זה. רק ידבר אתם, רק יִשמַע את קולותיהם, רק ייוָכח שהריקנות החשיכה הזאת האופפת אותו אינה כבר התוהו, שאכן מצויים הם שם בבתיהם, הילדים, הנכדים, הנין, העדות האחת לכל השנים הארוכות הקרבות עכשיו לקצן. הנה שלשום, כשנכנס במפ­תיע הנכד, כולו אור, כולו כספית, ובמיוחד בשביל להראות לו את תעודת־הגמר המצוינת שהוענקה לו, דיבר והתבדח ושיתף את סבו בכל המוצאות אותו, לא רק נסו כל הצללים, אלא בפועל ממש, באופן הכי פיסי, נעלם הכאב הטורד, האיברים נעשו קלים יותר, וגם אחרי שיצא נשאר אחריו במשך שעות האור שהכניס בבואו. אלא שבין ביקור לביקור מונחים כאבנים כבדות ימים רבים כל־כך, פעמים חדשים. וגם הביקור הזה, עכשיו אין לו עוד שום ספק בדבר, היה האחרון. לא כדי להציג את התעודה המצוינת בא אל סבו, כי־אם כדי להיפרד מעליו ערב נסיעתו – שנודע לו עליה רק אז – נסיעה שלא ישוב ממנה אלא בתום לימודיו, כלומר, ימים רבים אחרי שהוא עצמו כבר יהיה שוכן־עפר. יום זה קרוב הרבה יותר משמשערים ילדיו, שאילו היו חושיהם ערים קצת יותר, היו נזעקים מעצמם הלילה. אבל אם לא יטלפן הוא, לא יתעוררו הם מאליהם, והאחד – נזכר עכשיו – בכלל אינו כאן. שוב נסע. שוב. הטוב ביותר הוא לעצום את העינים, אולי יפקוד אותו בחלומו אבא, אולי יעניק לו הוא עוד מעט כוח להוסיף ולעמוד על משמרתו בעולם הזה – – –

ואז העיר אותו הבוהק הצורב של הבוקר. כהרגלו בשנים האחרונות קם מן המיטה, הכניס אצבעותיו בדרדסים הישנים, וכך, כפוף מעט מחמת אותו כאב, גרר עצמו ל“הוֹל”, פתח את המתג של דוד המים החמים, נכנס למטבח, שפת את הקומקום כדי להרתיח מים לכוס־תה ראשונה, שיביא הוא למיטתהּ של האשה החולה, עמד מתחת למקלחת ופתח את ברז המים הקרים, הזרימם על בשרו, כפי שהוא עושה כל השנים בוקר־בוקר כדי להתחסן, התלבש, הניח תפילין והתפלל תפילה קצרה, מזג תה בכוס וממש אז – כך נראה – קרה אותו דבר, שסיחררוֹ והפילוֹ ארצה. כמה זמן שכב כך, והאם היה שרוי בחוסר־הכרה, אין לדעת. ודאי לא זמן רב, מפני שבשמונה הגיעה המטפלת, ומיד ראתה שמשהו אינו כשורה. שלא כרגיל, היתה עדיין הדלת נעולה, וכשנקשה עליה – לא נענתה. עד מהרה הוציאו הנקישות הרמות מדירתה גם את השכנה, וזו צירפה מיד את קולה לתחושה, שקרה משהו מר מאוד. קבועים ומדוקדקים כל־כך היו הרגליו של אבי, עד שמבעד לקיר היתה מזהה את כל קולות הבוקר, והבוקר דימתה לשמוע איזה קול הלמות, כמין חבטה עמומה, ולאחריו דומיה גמורה. לבּהּ ניבא לה שיום אחד יקרה לו משהו: עד מתי יגרור איש קטן וחלוש כמותו עגלה כבדה כזאת? עכשיו הלמו שתי הנשים על הדלת וקראו בשמו של אבי. למקרה חירום גם שמור היה אצל השכנה מפתח ה“יֵל”, אלא שהבוקר לא נעה לשון המנעול – בלילה הסיט כנראה אבא את תפס הבטחון. גם זאת צעקה השכנה לתוך הדלת, ופתאום – לשמחתן – נשמע. בקול שכמו נתלש מתוך הלב השיב, שהוא מנסה להגיע אל המנעול. שתיהן דימו לשמוע גוף הגורר עצמו על הרצפה, חריקת כסא שניסה לקרב אל הדלת, אולי כדי שיקל עליו להתרומם, ושוב איזו ערבוביַת קולות: צעקה נשברת, כסא מתהפך, אולי גוף נחבט אל הרצפה. לתחנוניהן הנרגשים של השתים שוב לא באה תגובה. אלא שבינתים נזעק שכן מן הקומה הראשונה, אליו הצטרף איזה גבר שחצה את החצר, ובמשותף נגחו שניהם את הדלת ופרצוה.

משנפרצה הדלת, נראה אבי שוכב ב“הוֹל” הצר, מצונף כעוּבּר, פניו לחדר־השינה. אותה שעה היה במלוא הכרתו, אך ניכר היה בו, שאפילו השמעת הגה אחד מסיבה לו כאבים. אבל כשביקשו אנשי “מגן דוד אדום” להשכיבו על אלונקה ולהוציאו אל האמבולנס, סירב להילקח אל בית־החולים. זה עוד מעט יעבור. בשבועה הבטיחו לו המטפלת והשכנה ששתיהן – וכמובן, בנו הצעיר וכלתו, שהם בדרכם לכאן – ישגיחו על אישתו, השוכבת כתמיד במיטתהּ, כלואה בתוך עולמהּ, עיורת וחירשת גם לאסון המתרגש עליה ברגע זה. “בשום פנים ואופן,” כך סופר לי שאמר אבי, תוך שהוא מאמץ את המוסרות שכבר פקעו, את החובה ואת האחריות, “לא אפקיר אותה. שבוע אחד לא תחזיק מעמד, אם אני לא אהיה לה למשען. עִזרו לי רק להגיע אל המיטה, ועוד מעט יחלוף העסק המיותר הזה. כבר אני מרגיש קצת הקלה.”

ואז ניטלה הכרתו, וחששו שזה הסוף. אבל אחרי שהוכנס לחדר־המיון של בית־החולים, התעורר והיה צלול לגמרי. האחיות הכירוהו משנות עיסוקו המקצועי בחולי קופת־חולים, שלא להזכיר כל אותן פעמים שליוָה לחדר זה עצמו את אשתו החולה. עכשיו הקיפוהו האחיות בחיבה והשתדלו להנעים עליו את רגעיו האחרונים. הוא עצמו לא הכיר כלל בחומרת מצבו. בהומור אָפייני התנצל על המהומה שגרם על לא־מאומה והפציר באחיות לשוב אל המקרים הדחופים באמת. “לבית־הבראה בצפת,” אמר, “הייתי יוצא עכשיו ברצון, אבל לשכיבה בטלה בבית־חולים אין לי פנאי ואין לי ראש. כבר אני חש שמתפזר הכובד מהחזה, ואני מקווה להיות בבית עד אחת־עשרה, לפני שמסיימת המטפלת את עבודתה והולכת.”

ומיד החלה שקיעתו הסופית. כעבור שעה קבעו הרופאים את מותו. אב־העורקים פקע, הוסבר לי לאחר זמן. זו היתה סיבת המוות. לצייר לעצמי אותו נטול־חיים, אינני מצליח, ובעיני הוא כמי שנמוג ונעלם בעת היעדרי מן הארץ. וגם הוא, לאפשרות קיצונית כל־כך – מותו – לא התיחס ברצינות עד לרגע האחרון ממש. הוא לא ביקש לומר וידוי, אלא התלוצץ עם האחיות ונחפז לשוב אל משמרתו, זו שעמד עליה כמעט עשר שנים, יומם ולילה, על מיטת אשתו, שלא ראתה ולא שמעה את צאתו, ולא שיערה שלא יהיה עוד.

כך, בצירופים שמצרף דמיוני מכמה קרעי תמונות ושברי דברים, מנסה אני להכניס עצמי בדיעבד לאותן שעות קצרות, כשעבר אבי את המכשול האחרון, נמוג ונעלם. מאמץ־שווא הוא, אני יודע, ואף שלא במהרה אחדל ממנו, איני מסוגל לראותו מכוּוץ כולו מתחת לטלית, קל כנוצה נישא על המיטה באותם רחובות קצרים, שלאַרכּם גרר את רגליו חמישים וארבע שנים, פעם בנעלים קשויות ממלט יבש, פעם מסופג מים בשובו מן המפעל לעשיית קרטון מנייר־עתונים, פעם בנעלי־בד, פעם בנעלי־שבת מעור־שוורוֹ רך, היבלת באצבעו הכפופה אינה מניחה לו לרגע, גבו נכפף והולך, גורע עוד שניִם־שלושה סנטימטרים מקומתו הקצרה, עיניו הבורקות מדליחות, וזויותיהן מתכסות קרום לבן. איני מסוגל לראותו מורד לתוך עפר־החמרה, תלולית אדמדמה בבקעה החשופה, שכל מושבת־ילדותי טמונה בה היום מתחת למצבות בסדר זה עצמו שהקפידו עליו בארץ־החיים – המיסדים, הנכבדים, בעלי־הנכסים ואנשי־הזרוע מתרַוחים להם למעלה, במקום שנהפכת הבקעה לגבעה, רוח־הים מאַוושת ברדת השמש, ואפילו בימי שרב, בין הדקלים והברושים, וכל האחרים מצופפים למטה, מצבות כתף־אל־כתף, רקיע מלובן. את אבי אני רואה ערב מסעי האחרון, כשבאתי לקבל ממנו את ברכת הדרך. לבדו ישב ב“הול” הצר, על השולחן כלי ארוחת־הערב, שתי צלחות לבנות, כמה פלחי עגבניה, שרידים גבשושיים של גבינת קוטג', קרומיהן של שתי פרוסות לחם לבן, שתי כוסות בתחתיות־זכוכית מקוערות, שק הטלית מן הבוקר, עתון הערב, מגבת כלים, בקבוקי תרופות. בין כל אלה חוברת אחרונה של “לשוננו לעם”, שבשעת כניסתי היה אבי נתון בה כמו ברכילות האחרונה של המדינה. כל נסיונותי להסיח דעתו לענינים אחרים, חָליָהּ של אמי ובריאותו שלו, צרכיהם הכספיים, המהפך, נסיעתי הקרובה, לא צלחו אלא לרגע. שוב ושוב היו נודדות מחשבותיו, ניתקות ונוסעות לאיזה חידוש לשוני, שמצא בחוברת, נזכר אגב כך בשיבוש מרגיז, בפי אחד ממנהיגי הדור, החלפת מַניח, במם פתוּחה, במניח, במם צרויה, שלא לדבר על היגוי מרושל, אותיות צרויות נֶהגות כסגולות, אין מקפידים להבחין בין חי“ת לבין כ”ף, ושוב – אגב בתוך אגב – האם ידוע לי הקשר בין נֵזר, נזיר, נֵצר והנוצרי, שהוא קרוב יותר מזה שבין השרשים נצר ונטר?.. אף שידעתי, כי ביקור שלי מאפשר לו לשלח לחפשי קצת מן המלים הממלאות את ראשו עד להתפוצץ, צחקתי ושאלתי אם ברגע זה אין לו דאגות בוערות יותר. “בלילה, כשאני מצליח לגנוב לעצמי שעה אחת של שקט, מוצא אני מרגוע בהתעמקות באיזו סוגיה לשונית. בכלל, עד היום איני יודע מה היתה אצלי, בילדותי, צבת ראשונה, אהבת ארץ־ישראל או אהבת העברית. כבר קשה לזכור, אבל אני מאמין, שאהבת העברית היא שהוליכה אותי לארץ־ישראל.” הדיבורים האלה, ב“הול” הצר, שהיה לו כבר הרבה שנים גם כמין כלא נפשי, בחיים החסוכים שלא הצליח להיחלץ מעקתם אפילו יום אחד, ואף שגאוָתו אינה מניחה לו להיעזר בבניו, יודעים כולנו כמה עליו לקמץ – הדיבורים הרמים על שתי הצָרוֹת, העברית וארץ־ישראל, המתחרות על אהבתו, נשמעו לי אז פחות מנמלצים, מגוחכים: האם אינו רואה, שהעולם של שנתו השמונים, גם העברית, גם ארץ־ישראל, אינו דומה כלל לחלומותיו הנשגבים של בן העשרים־וכמה, שלפני יותר מיובל שנים יצא, מתוך בחירה, למסע הגדול, והיחיד, שעשה בחייו? קצת כדי לטלטלו, קצת מתוך רשעות, אמרתי לו: “אבא, כשאתה קורא בעתון הזה, מאזין לחדשות ברדיו, שומע כל מה שמתרחש עכשיו בארץ, ואין צורך לפרט, האם לא עוברת בראשך אפילו פעם אחת מחשבה, שכל זה בטעות איומה יסודו? אילו יכולת לחיות את חייך מחדש, האם היית רוצה להתנסות בכל אלה פעם נוספת?”

כך, נורת־החשמל מחזירה ברק מעיניו שנתלחלחו וקולו קצוב ופסקני, שמור הוא בזכרוני:

“בשבת שלפני החתונה התארחתי אצל המחותנים, והרי התנאי היחיד שהצגתי אני היה שתיכף לאחר החופה אנחנו נוסעים לארץ־ישראל. אני רואה את התמונה ניצבה כמו חיה לנגד עיני. אנחנו שבים מבית־הכנסת, אני וה’פעטער' – אביה החורג של אמא היה, והיא, וכמותה גם אני, פונים היינו אליו בתואר ‘פעטער’, כלומר, דוד – ופתאום הוא פונה אלי ומתחיל לדבר על לבי, לספר לי כל מיני ידיעות שמגיעות מארץ־ישראל, על האקלים, על הפרעות, על חוסר העבודה, על המחלות, מוסיף שעלי להרהר גם בכלה, שילדותהּ עברה עליה, כידוע לי, ביתמוּת, בסבל רב, ומציע לי לא שאסתלק מהשקפותי, שהוא שולל, אלא שאדחה קצת את הנסיעה. בו־במקום, באמצע הרחוב, נעצרתי ואמרתי לו: ‘פעטער, אם מפיהַ אתה מדבר, ואם היא ששלחה אותך, עדיין אפשר לבטל את השידוך. אבל אם אתה הוא זה שדואג, כביכול, לה – הרשה לי לומר לך משהו,’ ואני רואה כמו חי את הענן שהיה תלוי בקצה האופק, מעל ליער שבקצה העיירה, ‘רואה אתה, פעטער, את הענן הזה, ככף־יד איש? לוּ בקולי שמעת, פעטער, היית קם מחר בבוקר, מוכר את החנות, מוכר את הבית, לוקח את המשפחה ונס לארץ־ישראל בטרם יכסה הענן הקטן הזה את עין השמש וייהפך לסופה איומה, שלא תשאיר אחריה שריד ופליט!’ כך, ממש, אמרתי לו. אני משתומם, מנַיִן היה לבחור צעיר, לא־חצוף, אורח, בשבת שלפני החופה, העוז לומר דברים כאלה. הייתי שוטה וקטן, זה נכון, אבל רק לאלה, למרבה הכאב, ניתנה לאחר החורבן הנבואה. לא־פעם אני שואל את עצמי: במה זכיתי אני, אחד ויחיד מכל משפחתנו, הצעיר בכל האחים, בחור חלוש, קצת פחדן, לא כולי האי בשום מובן שהוא, ובכלל, הרי אמא עליה השלום ילדה אותי כמעט בזיקנתהּ, בחודש השביעי, זיבּעלע, בקושי האמינו שאגיע לברית – במה זכיתי אני, אני לבדי, להיוָתר בחיים, לראות בהקמת מדינת ישראל, לקחת חלק בבניַנהּ, ליהנות מבנים ובני־בנים, שילשים וריבעים, וכולם, ברוך השם, תפארת לעמנו ולארצנו? הן את כל משפחתנו הגדולה והמסועפת, הן מצד אמא והן מן הצד שלי, בלעה הסופה. ואתה שואל אותי היום, אם כל חיי בטעות יסודם? אני שואל: במה זכיתי? רק בזכות ארץ־ישראל ואולי, מי יודע, בזכות מלים עבריות אלה, שגם עכשיו הן נחמתי היחידה?!”

 

[ז]    🔗

בבוקר יום ששי, כפי שנדברנו מראש עם בננו, יצאנו את ה“אַלפן בליק” – ונסענו לעבר הגבול הגרמני, פחות משלושים דקות ב“פורד פיסטה”. את סוף־השבוע, מצהרי יום ששי ועד מוצאי יום ראשון, אמרנו לעשות בחברת הבן, שהיה בדרכו לאמריקה, ורעיון הבילוי המשותף, שלָשתנוּ, המכונית וכל השלוָה הנכרית הזאת מסביב, קסם לכולנו. מראש הסכמנו, שנאסוף אותו בשער האינסטיטוט, ומיד נהפוך את ההגה ונִסע – בחזרה אל מעבר לגבול. ואולם, חישובים שעשתה בתל־אביב סוכנת־הנסיעות – מחיר כרטיסי הטיסה, תנאי שכירת המכונית, נמלי־התעופה ולוחות־הזמנים, הלכו וצימקו את מרחב הבחירה. תחילה מצאנו, שלישראל נצטרך לטוס מוינה עם חניַת־בינים באתונה. אשר לשכירת מכונית, גילינו כי אם נקבל את המכונית במילאנו, כפי שתיכננו, ונבקש להחזירהּ לא בתחומי איטליה, כי־אם בנמל־התעופה של וינה, נחוּיב גם בהוצאות הסעתה בחזרה לאיטליה. אילוצים אלה הם שהתווּ בסופו של דבר את מסלול מסענו. ממילאנו נצא ב“פיאט 127” וניפרד מעליה בנקודה צפונית ככל האפשר, בקרבת הגבול האוסטרי. כך נפלה הבחירה על בוֹלזאנוֹ. שבוע ימים – כך תיכננו – נשתהה, בין מכונית למכונית, בראש אחד ההרים, ואילו לאינסברוּק נצא ברכבת רק ביום־השכירות הראשון של המכונית, שתשמש אותנו עד לנמל־התעופה של וינה. שינויים אלה, שהכנסנו בהדרגה, הפכו בלי־משים – ולפי־שעה, לא למעשה – את כל נדרי לקורי עכביש, שהחלו ניתקים כמו מאליהם. כאן הם נזכרים רק כרקע לאותהּ השתלשלות ענינים, שכמו משך בחוטיה איזשהו כוח, שעדיין איני יודע איזה כינוי לבוֹר לו.

תחילה קיצרנו מאוד את שהייתנו המתוכננת בשוייץ. אמנם, סקול שבאנגאדין־תחתון היתה עוצרת־נשימה ביַפיהּ הכלוא בין הרכסים גורדי־השחקים, אבל מחירי החדרים והמזון – ובראשנו היה כל פראנק שוייצי מיתרגם מיד ללירות מפוחתות – סימרו את בשרנו. כל עוד כספנו בכיסנו נמלטנו אל מעבר לגבול, אבל אנה ננוס אם את המכונית התחייבנו להחזיר בבוקר יום שני בבולזאנו? בבוקר יום ראשון, עם כניסתנו, מצאנו עיר קודרת, שוממה, כל נסיונותינו למצוא חדר זול ללינת לילה באיזו אכסניה שבעיבורהּ, או באחד הבתים הפרטיים, נכשלו שוב ושוב, וברדת הערב לא נותר לנו אלא להתאכסן בבית־מלון ליד תחנת־הרכבת. מן הרחוב עשה בית־המלון רושם מכובד, אבל החדר שגררונו אליו עם מיטלטלינו, באגף צדדי, הכניסה אליו היתה מאיזו גזוזטרה צלופת־רוח וחלונו היחיד נפתח אל מטבחיהם וכבסיהם של הדרים מעבר לחצר חשיכה, ותוך כך הלך וחזק הגשם, לרחוב אי־אפשר היה לצאת, ואילו אוֹרַן המבליח של שתי מנורות־הלילה לא הספיק כדי קריאת ספר במיטה. הנה כך נפלה החלטתנו לקום ולנוס גם מבולזאנו.

על כמה מן הנסיונות שידענו בין כניסתנו לאינסברוּק לבין אותו בוקר ב“אַלפן בליק”, לשפת אגם האַשנזיי, נסיונות שדחפונו לא פעם ולא פעמים לקצר את מסענו ולשוב הביתה, עוד אספר. אך הואיל ובצהרי יום ששי, כשנפגשנו עם בננו, כמו הוסר באחת הלוט מעל מה שאירע לנו עד אז, מן הדין לפתוח מיד ביום ההוא, בבוקר.

בערב שלפניו, במוצאי יום חמישי, עצרנו את ה“פורד פיסטה” בפתח ה“אלפן בליק”, רק כדי ללון מן הצד האוסטרי של הגבול, שאנו אמורים לחצותו בבוקר, אם גם לא בפעם הראשונה. אף לא השניה. כבר ששה ימים קודם־לכן, מיד לאחר שנמסרה לידי, במשרד החברה באינסברוק, ה“פורד פיֶסטה”, חדשה ומדיפה ריח־פלסטיק רענן, כל עברה פחות מחמשת אלפי קילומטרים, טיפסתי לראש אותו הר, שהוא עצמו מגיע למרגלות הרי־השלגים ואשר באחד מבתי־האורחים שבו, “הָאוּז מַרִיָה”, התגוררנו בחצי־חינם חמישה ימים, הכנסתי לתוכה את צרורותינו, התישבנו בה שנינו וכמעט בלא שהוצרכנו לבאר זה לזה את מניעינו, אמרנו: “נוסעים. עכשיו. ישר לאינסטיטוט.” אמנם, אין הוא מצפה לנו אלא בעוד ששה ימים, אבל נבוא, נבלה בחברתו כמה שיתאפשר לנו ומשם, בלי להיעצר עוד, נסע ישר לוינה, נתפוס את המטוס הראשון שיזדמן לנו – והביתה. פתאום לא יכולנו עוד. יומים־שלושה קודם כבר שקלנו בדבר, אף ניסינו, פעם אחת ושניה, להתקשר עם הבן, שזה אך הגיע לאינסטיטוט, אבל נסיונותינו לדובב מישהו, לוָדא אם אכן הגיע, קל־וחומר להזעיקו אל הטלפון, עלו בתוהו. עכשיו, פתח “האוז מריה”, בגבנו מַעבר הבּרֶנֶר, שמוליך אליו “גשר אירופה”, למטה, בעמק החרוץ, שוצף האִין, והלאה צפונה, לפנינו, באואריה, החלטנו: “כן־כן, לא־לא. נוסעים!”

ובכן, בנסיעתנו הראשונה ההיא, ששה ימים קודם, מאינסברוק, אבל רק בקטע הדרך שמעבר למיטלוַאלד, בואכה גארמיש, התחבר פתאום ההווה עם העבר, היה לתמונה, ששלושים וארבע שנים מצולמת היתה בראשי, וידעתי שזהו אותו הנתיב, שעברה בו אז שיירת־המנצחים האחת והיחידה של עם ישראל, נעבעך. כן, הקטע הזה של האוֹטוֹבּאהן, היער שנפתח משולָיו, המצוקים שהתרחקו. כל מה שלא מצאתי לו עכשיו זכר באינסברוק, שאז עמדה בהריסותיה, כל מה שאי־אפשר היה אפילו לדמיון הפרוע ביותר לצייר לו בכפרים ההרריים המצועצעים והשלוִים להכאיב, להוציא לוחות־הזכרון למרגלות הכנסיות, נפלו למען המולדת, החירות והצדק ברוסיה, יוגוסלביה, נורבגיה, אפריקה. הקטע הזה כולו, עד לגארמיש, בראשית יולי ארבעים וחמש. והלאה, עד למסעף, שבו פנינו אז שמאלה, לעבר אוֹבּראמרגאוּ וצפונה משם, על־פני מחנה מגודר, לאנדסברג, כן, לאנדסברג, שבשעריו הפתוחים עמדו יהודים מהופנטים, ואנחנו המטרנו עליהם – ההזדמנות האחת שנקרתה לנו לאורך כל הדרך – חפנים של סוכריות מתוך ארגזי מנות־הקרב ושרנו “הבאנו שלום עליכם”. עכשיו, לפני ששה ימים, לא פנינו במסעף שמאלה, אלא המשכנו הלאה ישר, כמצוַת השלט המורה: מינכן. עד מהרה נמצאנו נוסעים בנוף גלי, נשפכים לתוך עיירת־שדה רדומה, מגלים בשפתו של יער את האינסטיטוט. למה סגרנו עצמנו ימים ארוכים ב“האוז מריה”, כשתחת גלגלי ה“פורד פיֶסטה” התכווץ כל המרחק הזה לפחות משלוש שעות של נסיעה מתונה וחניות ארוכות?!

ריק מאדם היה בסוף־השבוע האינסטיטוט, וכשכבר אמרנו נואש ראינו מעבר לדלתו של חדר־כיתה בחור אחד, תלתלי־חציר גולשים לכתפיו, זקן ישוּ צפוני מכסה את פניו, רגלי פינוֹקיוֹ שרועות על שני כסאות, קנקן בירה לימינו, נקניק בין שיניו, משׂחק כדורגל בטלביזיה שלפניו. רק לאחר שידול סבלני ניתק בלי חמדה מן המסך, הלך לפנינו אל המשרד, פישפש בניירות, פסק שאין שמו של בננו מופיע כלל ברשימת התלמידים הזרים, ורק אז, כמין נס בתוך נס, נתגלה לו עוד גליון־נייר צהוב, מכוסה שרבּוּטי עט ועפרון וביניהם לא רק השם, כי־אם כתבתה של משפחה מתושבי המקום, שחדר בביתה שכר לבננו האינסטיטוט. אשה גבוהה, גרמית, קשישה – ואולי דווקא צעירה – מכפי מראֶהָ עמדה בפתח הבית הפרברי המצוחצח, וכך, לפני הדלת הפתוחה־למחצה, הצגנו את עצמנו, הוריו של הסטודנט המתגורר אצלה והמצפה אמנם לבואנו אך רק ביום ששי. שנַיִם הם הסטודנטים המת­גוררים אצלה בעליית־הגג, אמרה, אבל את שמותיהם, עליה להודות, אינה זוכרת. נדמה לה, אף שגם בזה אינה בטוחה, שיצאו את המקום לסוף־השבוע. בכך ראתה עצמה כמי שמילאה את חובתה ועמדה לסגור את הדלת. חזרנו והסברנו, שמרחוק באנו, ובמיוחד כדי להיפגש עם בננו, שרוצים היינו לפחות לדעת אם אחד משני דייריה הוא בננו. רק כשתיארנו את חזותו, המשקפיִם, הזקן, ישראל, אמרה כן־כן, הוא־הוא. אז גם שאלה אם רוצים אנו להציץ בחדר, ושמא נבקש להשאיר לו איזו הודעה. האם ידוע לה לאן נסעו, ומתי עשויים הם לשוב? לא, אינה יודעת. אולי למינכן. אולי אחד מן הטיולים שמארגן לתלמידים האינסטיטוט. אפשר שישובו מחר, ואולי רק ישר לשיעורים, מחרתיִם בבוקר. אז גם הציגה לנו שאלה אחת ויחידה: האם בנכם הוא שסיפר לי כי הוריו נולדו בפולין? האומנם מפולין אתם?

ארוכים וסגריריים היו ימי ראשית יולי. אך שלא כבמקומותינו, ידענו, לפנינו שעות אחדות כאלה של לא־יום וגם לא־לילה. בפתק שהשארתי על שולחנו של בני כתבתי: באנו, לא מצאנו, חבל, נגיע שוב, כמוסכם, בשתים־עשרה־אפס־אפס, יום ששי, שער האינסטיטוט. אבל כיוָן שכבר אנחנו כאן, מה נעשה, באמת? אולי, פשוט, נישן בעיירה הזאת?

ואם לא ישוב אלא מחרתים, וישר ללימודים? מה לנו פה?

מאוחר מדי נתגלה לנו, שגם לכאן הגיעו הטלפונים שרדפו אחרינו, ואילו לא יצאנו מיד שוב לדרך, במין דחף־פתאום, היה נודע לי הכול בו־בלילה, כאשר מצא הטלפון מן הארץ את בני, ששב לישון בחדרו. אבל אנחנו, שנינו, החלטנו שלא נעשה אפילו לילה אחד מצד זה של הגבול, וכך התחלנו מושכים מזרחה, בלי להיעצר, בלי להתיר לעצמנו הנאה מן המרחבים הירוקים, חולפים על־פני ערים קטנות, שבזכרוני התמרחו זו לתוך זו, קרבים לשיפולי האלפּים, נוסעים לחוף השיֵמזיי, שותקים, נתקפים ספק כאב־ראש ספק מחושי־בטן, בחשיכה יורדים לתחנת־דרכים כדי למלא את המיכל, שותים קפה שחור בחברת משפחות הגוררות במרצדסים הגדולים קאראואנים אל החופים האדריאטיים שטופי־השמש, פועלים תורכים בדרכם לביקור־מולדת, פרשי האוטוסטרדות בחליפות־עור הדוקות ובקסדות צבעוניות שבים ויוצאים אל החשיכה, ואותן תחושות גופניות מוזרות הן עכשיו ספק חום ספק בחילה, נוגעים באורות החזקים של תחנת ביקורת הגבולות, שיהודים כמונו נכנסים ויוצאים בה היום באין מכלים ב“פורד פיֶסטה” שכורה, וכך עד קץ מאה וחמישים הקילומטרים, עד ללשכה המקומית להשכרת חדרים, שבמאה וששים שילינגים אוסטריים השיגה לנו חדר מרוּוח בבית־איכרים דו־קומתי, בעיבורה של זאלצבורג.

וכך, בתנועה מתמדת, התרוצצנו כל חמשת הימים הבאים, מתקנאים במתיקותן המלוקקת של העיירות לחוף הווֹלפגַאנגזיי, נוהרים עם קייטנים עירוניים בלבוש טירוֹלי, ובפני כל בן חמישים ומעלה מחפשים צלקת, עוית, אות מלכותו של קין, אבל כאן, רבותי, דיסנילנד, אֶדֶלוייס, מצוקי־שחם משויפי־קרחונים נשקפים באגמי־בדולח. טהור, זך, צלול, הרחק מזיהומו של הזכרון ההיסטורי. מה יפה מן הרוממות הזאת, מן החיכוך שמתחככים האגמים בהרים, היער האפל בפסגות המושלגות, המרחבים הריקים בבדידותנו שלנו. ושוב עיירה, בגדים טירוֹליים, שפתים שבעות מתחככות בקצפת.

וכך, כאילו תביא אותנו הנסיעה חסרת־המנוחה הזאת מהר יותר לצהרי יום ששי, הוספנו לרוץ מזרחה וצפונה, עד אל המישורים הפתוחים, ערים הזקוקות סוף־סוף להתאוששות מפטירתו של הקייזר פראנץ־יוזף, כפי שעושה ברגע זה ממש שטאיֵר, שבקיץ הבא, ברצות האל, תציג לתיירים מחדש את נעוריה היפהפיים, ואיש לא יבחין כלל שהיה כאן ניתוח פלסטי. המאה הי“ז, רבותי, ומריה תרזה טרם עלתה במחשבתו של הבורא. שם, ברדת החושך על יום רביעי, התחלנו לקצר מרחקים, ואת הלילה עשינו בספק בית־בירה ספק אכסניה בעיבורה של וֶלס, עוד עיר באמצע הניתוח, לחיַהּ האחת סדוקה ומתפוררת ולחיַהּ האחרת צעירה וזוהרת. מלוּחַ שנתלה על הקיר החיצוני של הפונדק, מטעם הבעלים, שהוא גם חבר במוסדות האיגוד, אנו למדים, כי אך לפני יומים־שלושה נועדו בעיר הזאת נציגי הוֶטראנים של הוֶהרמַאכט, יוצאי מחנות השבי ברוסיה, הם ונציגים־אורחים מאיטליה, ספרד, צרפת, ואילו אנחנו את המפגש הנוסטלגי הזה, אוֹיה, החמצנו. באותו פונדק, בלילה, קראתי את העמודים האחרונים בספר ששמונה ימים קודם־לכן קניתי בחנות־ספרים באינסברוק. מחמת הגשמים הטורדניים ומטעמים נוספים כלואים היינו בחדרנו שב”האוּז מריה", שלאמיתו של דבר היה עליית־גג מצומצמת, אך מוסקת היטב וחלונהּ כמין גלויה של נוף אלפּיני. ביום־הגשם השלישי ירדתי באוטובוס לאינסברוק לקנות משהו לקריאה. בתחנת־הרכבת אפשר היה למצוא כל מיני ז’ורנלים ורומנים, רק לא ספר ממש בשפה הזרה האחת, שאנחנו רצים בה – אנגלית. צמוד אל קירות הבתים סובבתי ברחובות, נרטב והולך, ועד היום איני יכול לומר אם בתי־המסחר אינם מחזיקים ספרים אנגליים, או שאני לא ידעתי איפה לחפשם. אלא שפתאום מצאתי עצמי בפתחו של בית־מסחר גדול, טורים של מדפים, מלאים וגדושים ספרים ומכשירי־כתיבה. “בהחלט!” – השיב על שאלתי נער גבוה וצנום מאוד, שהגיח מאחרי המדפים, מצביע בגאוָה לעבר הקיר שמאחרי גבי. הסתובבתי. איך אתאר מה שלָפת – הפחיד אותי, שמא אודה, כשקירבתי עיני אל המדף האחד ההוא, בגובה ראשי? כמו יומים קודם, ברכבת מבולזאנו, ידעתי: ספר זה, שראשון קופץ לתוך עיני, אינו ממתין לי כאן סתם במקרה, אבל מה אני נרמז? היה זה “תוהו ולילה”, רומן של הסופר הצרפתי אנרי דה מונטרלאן. מעודי לא קראתי דבר משל דה מונטרלאן, ומה ששמעתי עליו אפשר היה לצור על פי צלוחית. ואולם, כשחיפשתי שמות לגיבור סיפורי, זה שקנה בפרצופו את חייו, ומאז הוא דולק אחר פרצופיו ונס מפניהם, נתתי לו גם שם זה. איך הגעתי אליו? אין לי מושג. אבל מאז היה לא רק לבשׂר מבשׂרו של סיפורי, כי־אם יציר־רוחי. מה הם רוצים להודיעני, תחילה ספרו של פראנקל, עכשיו דה מונטרלאן? “מה מחירו?” הנער נעלם בירכתי החנות, נועץ שם במישהו בלתי־נראה וחזר: “זהו ספר הניצב על מדפינו כבר הרבה שנים, אין לו קונים, ולכן יעלה רק עשרים וחמישה שילינג.” ספר־כיס בהוצאת “פינגוִין”, וכשעילעלתי בו ראיתי כי אכן צהבו דפיו מיוֹשן. בשער הפנימי אף צוינה שנת הדפסתו, 1966. כל השנים ניצב “תוהו ולילה” בחנות הזאת באינסברוק, מחכה עד שיגיע ויבוא קורא זה?.. עכשיו, אור ליום חמישי, בחדר שמעל לבית־הבירה, הגעתי לדף האחרון, לתפילה לעילוי נשמתו של אותו תמהוני, אנרכיסט, מגיבורי הכוחות הרפובליקניים במלחמת־האזרחים בספרד, עשרים שנה שרוי בגלות בפריס, שקוע כולו באותו עולם שאבד מזמן, משעבד את עצמו ואת סביבתו להזיותיו המהפכניות, לכתביו על האנרכיזם ועל ההתרחשויות המדיניות, הלוא הוא דון סלסטינו, היוצא יום אחד לספרד, מצפה שיוּצא להורג בידי תלייניו של פראנקו, ורק שם, במדריד, מתגלה לו שאותו עולם, ששנאתו לו ותשוקתו השחורה להפכו על פניו קיימוהו כל השנים, שוב אינו קיים. דון סלסטינו מארסילה הרנאנדז גווע למות מתשישות־לב, והוא, שאימץ לעצמו פעם את אימרתו של טרוצקי, כי “אם קדושים חיי אדם, עלינו להסתלק מן המהפכה”, רדוף תחושה בשעת מותו, כי “נפילת פראנקו, כיבוש העולם בידי הקומוניזם, פריצתה של מלחמת־עולם, הרס כדור־הארץ כולו בפצצות־מימן – במה נחשב כל זה לעומת עובדה יחידה זו: שהוא נוטה למות, שאין עוד תקוָה, ששעתו קרובה”. בכנסית סאן איזידרו נאמרת התפילה לעילוי נשמתו, ועל מצבתו נחקקות ברומית המלים: “הללו יה”.

מן הפונדק ההוא, בבוקר, התחלנו מושכים בחזרה, מערבה, שוב על־פני זאלצבורג, חוצים עוד פעם את הגבול הגרמני לא־הרחק מ“קן־הנשרים”, שבים ונכנסים לאוסטריה, מהו גבול היום באירופה, מהו גבול, חוצים עוד מעבר מסחרר באלפים הגבוהים, ובתום היום הארוך ביותר במסע הזה, שלוש מאות קילומטרים, נעצרים פתח ה“אלפן בליק”, בצלע ההר, מעל לאגם האַשנזיי, אך ורק כדי לא לעשות את הלילה – עוד פוֹזה מגוחכה – מעבר לגבול, שנגיע אליו בתוך פחות משלושים דקות מחר, בוקר יום ששי.

אכן, אותו יום חמישי היה ארוך מאוד – וכמעט לא הזכרנו את המוצאות אותנו במהלכו – וכששכבנו לישון, אפופים בדממתם המוחלטת של אותם מרחבי הרים, כמו חשתי איך נחה נפשי מכל המהומה המטלטלת אותה ואיך זו שוקעת ואובדת בקרקעית אפילה. האם נרדמתי? האם לתוך שנתי נכנסה שירתהּ הרמה של המקהלה, שהנה היא קול אחד, גברים ונשים, והנה היא קאנוֹן, אלה לעומת אלה, אלה דולקים אחר אלה, והשירים כולם שלנו, שירי תנועה, שירי מחנות הקיץ, הקן, המוסד? עכשיו הייתי ער, אבל היכן אני? לנדוד. לנדוד… מן המ־־י־י־ם למדנו זאת… שומ־ריהשומ־ריה שומרי־יה־ה־ה־ה… “גם אתה שומע?” נחנק קולה של אשתי. משותקים שכבנו שנינו מתחת לכסתות־הנוצות התפוחות, השירה המתורגלת, המתרוננת, ממלאת את כל הלילה, עולה אלינו מחדר־האוכל של ה“אלפּן בליק”. ועכשיו אנחנו מבחינים במלה, ועוד אחת, ועוד. גרמנית, ועוד איך. מן המקומות האלה, מן היערות, האגמים, ההרים, הנעלים המפורזלות. המקלות המסומרים, הגרבים האדומים, מכנסי־העור המשונצים, תרמילי עור הצבאים, חבורות ה“וַאנדֶרפוֹגל”, מהוַיית הנעורים שמלפני המבול יצאו כל השירים הארצישראליים של זכרוננו. ארבעים שנה, חמישים, אולי ששים שנה מימי הראשית הנשכחים ההם וגם כאן, כמו אצלנו, עדיין שרים: פאאא־רִיָה פאריה פאריה – –

* * *

בארוחת־הבוקר ראינו את השרים ואת השרות, גברים קשישים, מהם כרסתנים, מהם מעוקמים, פועלים בגימלאות, נשים קשישות, מהן תפוחות, מהן מצומקות, פועלות בגימלאות. מן הצפון הם, אמרו. האנוֹבר. מטעם האיגוד המקצועי הם כאן. כמין משקפים היתה עכשיו השירה ההיא בלילה, ובעדם נהפכו היושבים בחדר־האוכל לפנים מוּכּרות מן הימים שהחלו להופיע במושבה בעלי ה“ליפטים”, הבחורות חשופות־השוקיִם ממשק הפועלים, הבחורים במכנסים הקצרים וכתפיות־העור מקיבוץ ההכשרה. כל פרצוף הזכיר לי פנים אחרות, פנים שלנו. את המהומה שהסעירה בנפשי מחדש אותה שירה לילית לא אנסה כלל לפרש.

 

[ח]    🔗

שלא כמו לפני שישה ימים, קפצה לנו ממש הדרך אל האינסטיטוט. כמה שלא השהיתי את יציאתנו לדרך, שלא השתדלתי להתעכב במעבר האחרון שברכסים הגבוהים, להיעצר בתחנת־דלק, לראות את החקוק באיזו מצבת־זכרון, מצאנו עצמנו מגיעים – הרבה לפני שתים־עשרה – לנוף זכור, לא שום שדים ורוחות, כי־אם אותו רחוב ראשי, שתי חזיתות רצופות של בתים מתעקלות וגולשות עם הכביש במורד. כתלים של אוֹכרַה עמומה ובּז' גוילי ברקע העננים המאפירים שוב את האור, סתם מקום, עוד מיין־סטריט בעולם. בנין הדואר, כמובן. קופת־החסכון של האיכרים. לוח שחור ניצב על מדרכה, פתח בית־הבירה: שני תפריטי צהרים במחירים קבועים. תמרור – אין פנייה שמאלה. שלט באותיות חגיגיות: הקברן המקומי. הכנסיה, בחצרה מצבות בית־העלמין, ואם נתבונן היטב – לוח־הזכרון לגיבורינו. שוב אותה אנדרטה מוּכּרה, שלפני ששה ימים עיינוּ היטב בתבליטי־הברונזה שבבסיסה: הרגימנטים שלנו מביסים את הצרפתים במערכת סדאן, נפוליאון השלישי מובל לשבי, וילהלם מוכתר בורסאי לקייזר. היום, בפעם השניה, גם זה שוב אינו אלא גילויו מחדש של המוּכּר. וכאן, נא לא להחמיץ את הפנייה, ממש אחרי תחנת־הדלק, אותו רחוב צדדי, שבסופו, ברקע הכהה של היער – לבן, מלבני, חלונות אפקיים, צרים, כמו סניף חדש של קופת־חולים – האינסטיטוט. עדיין עשר לפני שתים־עשרה.

לפני הבנין, ברחבה קטנה, מתגודדים צעירים וצעירות, אלה בודאי התלמידים שנקהלו מחוץ־לארץ. ברגע זה ממש, כנראה, שוחררו מן השיעור – ובעוד רגע יתחיל הויק־אֶנד. בטרם בלמתי לגמרי את ה“פורד פיסטה” בצד שבכת־הגדר, זיהו עיני את נצנוץ משקפיו האופטיים של בננו, את פרעות־שׂער־תרבות־הנגד, את זקנו הגזוז, בסגנון סוף המאה שעברה. כמונו אף הוא, על־אף מכוניתנו השכורה, הבלתי־מוּכּרת לו, באותו רגע עצמו, פרץ מתוך החבורה וברגליו הקלות זינק לעברנו. אפילו בלי סוֵדר, רטנה אמו – חולצה משובצת, מכנסי ג’ינס ונעלי ה“קיקרס”. זה על צוארו של זה התנפלנו, בלי מלים, וכמנהג חוץ־לארץ, בלי העכבות שהיו לבני־דורי בנעורינו, התחבקנו והתנשקנו, וזה, שממש הריח אותנו מרחוק ובגעגועים שלותי־רסן התפרץ לקראתנו – היה שוֶה את כל היתר.

“נו, זזים?” פתחתי אני, מתבצר מיד בסידורים ארגוניים. הן כדי שלא לחטוא ברגשנות־יתר הן כהצהרה שמרגע זה מתחילה להתממש ההבטחה לבילוי גדול. אבל גם רמז נוסף: כאן משתהים מה שפחות. זזים – חזרה אל מעבר לגבול.

“אבא ואני חשבנו,” מיהרה אמו של בננו להקהות עוקצים, “שהכי מעניין יהיה לך בזאלצבורג. אמנם, בגלל כל מיני שיבושים בתכנית, כבר הגענו גם לשם, אבל חוץ מגשם לא הספקנו לראות כלום, וגם אנחנו מעוניינים. אם זה מוצא חן בעיניך, תוכל להמשיך אתנו עד לוינה –”

“תיכף נדבר על הכול,” נעשה גם הוא פתאום נטול־מנוחה. “דבר ראשון, אבא, תמשיך הלאה, תקיף את הבנין ותחנה את המכונית למעלה. יש שם פארקינג. בינתים אאסוף אני את הפקלאות.”

מגרש החניַה כמו נחתך מצלע הגבעה, ומן השפה, לפני חרטום המכונית, נפתחו למרחוק שיפוליהם המתגהצים של האלפּים, מזהב השדות הקצורים, הירוק הנוצץ של כרי־המרעה, עד לאופל הגבעות המיוערות. בגבהים, שבמעבריהם ירדנו לפני ששה ימים, הבהיק השלג בשמש הצהרים, אף שכאן, מעלינו, היה מעונן. עמדנו וצפינו בנוף, ממתינים לשובו של הבן.

“האלו, הורים!”

על חולצתו המשובצת הדובון הצה“לי, מכתפו משתלשל תיק המפות, טיפס בשיפוע התלול, רומס ב”קיקרס" את העשב הרטוב, חותך ישר. לרגע חזרה תמונה: פגישתנו החטופה בבוץ הצמיג, בין בקתות הבזלת השחורה, מזרחה לחאן־ערנבה. אפילו מאז אותו חורף אכזר – ביוגרפיה ארוכה על כתפיו, ואלו אני, במרחק שלושים וארבע שנים, טורח עדיין בשאלות שנותרו לא־פתורות אצל נער, שאז, באותו קיץ שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה שש שנים צעיר מקצין־המילואים בעל הזקן הצ’כובי הזה, בני.

“אתה לא לוקח אתך שום בגדים?” שאלה אמו.

“תיכף.” ואז אלי, בשקט: “אבא, שב רגע.”

באותו רגע כבר ידעתי. אבל מה?

“מה קרה?”

“שב.” הצליל הסגור, הנחרץ, הבעת־הפנים המכונסת לא באו לי בהפתעה. הברקים הרחוקים האלה, שוב ושוב, לא על־ריק היבהבו אילמים. דלת המכונית היתה פתוחה, ואני התישבתי בקצה המושב, נשען אל ההגה. מי מהם?

ובכל־זאת, רק כשאמר, בתכלית הקיצור, “אני מצטער, שכך יצאה לנו הפגישה הזאת כאן, ושאני הוא שצריך להיות המבשר – סבא איננו,” ידעתי, שכך, כאן, במסע הזה, מוכרח היה לקרות לא שום דבר אחר, רק זה.

“רק שהעונש,” אמרתי, “כבד מאוד. ואין עוד מי שאוּכל לצפות מידיו לחנינה.”