א

במה לא האמין אברוּם שַׁיין?

מגפים כבדים, פרוַת הרריים, שוט מתחת לבית־שחיו – כך נכנס אל הראיון עם עסקני הציונים הכלליים בקולומיאה. והם, הפוסקים למי צריכה פלשתינה, נתנו מבט אחד בגבר שלפניהם, אחָד איש באחיו ועוד בטרם פצה פיו הסכימו ביניהם: לחומר כזה כדאי להקצוֹת סרטיפיקט.

פטור בלא שאלה אי־אפשר, ולכן שאל ראש הועדה: “האם ידוע לחברנו הנכבד, שצריך לעמול שם קשה מאוד עד שמגיעים אֶל החלב ואֶל הדבש? האם בטוח הֵר שיין, שיעמוד בתנאים החלוציים של פלשתינה?”

“בחיים בלי עבודה קשה אני לא מאמין.”

מענה זה ישר כל־כך בעיני העסקנים, שבזה נסתיימה כל החקירה והדרישה. האיש שישב לימין ראש הועדה לא הסתיר את הנאתו: “אילו רַבּוּ לנו יהודים לא־מאמינים כאלה, היה כבר מזמן נראה הכול אחרת. לנסוע צריכים אנשים, שלא יחפּשו מה שאין שם בנמצא. לנסוע צריכים רק מי שאינם נבהלים לא מן הצוננים ולא מן הרותחים. חיים בלי עבודה קשה – לא בפלשתינה.”

אמנם, את המגפים הגסים נעל, בפרוַת ההרריים התעטף ואת הקוּצ’מה חבש בצאתו במזחלת לקולומיאה, רק מתוך כוונה לעשות על העסקנים רושם של איכר ממש, אבל מיום שדרכה רגלו על אדמת ארץ־ישראל ובמשך כל שלושים השנים שלאחריו, התנסה בכל מה שהובטח לו – גם בצוננים גם ברותחים. לא היתה עבודה קשה שברח מפניה. שלושים שנה היתה השמש מַכּה אותו בימים, והמים הקרים היו שוטפים מעליו את זיעת בשרו ואת כל מיני האבק בערבים. שפתוחה לאדם דרך קלה מזו להצלחה בארץ־ישראל – בזה לא האמין.

במה האמין אברוּם שיין?

כמעט בכל מה שהאמין אביו, שהיה בעל הדרת־פנים של צדיק וכוחות גופניים של גוי, האמין בנו הבינוני אברוּם: הוא האמין באלוהי ישראל ובתורתו הקדושה. הוא האמין באדמה ובטוּבהּ. הוא האמין בזיעת־האפים, אבל גם שהכול תלוי במזל ואוי למי שפגעה בו העין הרעה.

בנעוריו היו גוברים עליו לפרקים כוחו הגופני ויצריו המתפרצים. לא אוקראיני אחד טעם את נחת זרועו. לא שיקסה אחת כבש בלילות הקיץ. נבילה וטריפה לא נכנסו לפיו. אבל מציד חזירי־היער לא מנע את נפשו. גם בשנים הסוערות ההן, בטרם שידכו לו את אַנקַה רוֹזנֶר, קרובתו היפהפיה מסטניסלאבוב, היה מתרחק מן הקצווֹת וחושד בחידושים. בשנות המלחמה, כשנכנסו הרוסים, נסו בני משפחת רוזנר, כרבים מיהודי העיר, לפנים אוסטריה, ונדודיהם הביאום עד לבוהמיה. בשובם לפולין העצמאית הביאו עמהם אנקה ואחיה הגדול הֶנרִיק זכרונות, נימוסים והליכות של מי ששייכים באמת ללשון הגרמנית. את אביהם טמנו בבית־הקברות היהודי של פראג, ובסטניסלאבוב לא מצאו אלא שרידים מנכסיו. במציאות זו נולד במשפחה השידוך בין אנקה לבין אברוּם, אף שבדיעבד נקשרה בין השנַיִם אהבה מיוחדת מאוד. כל ימיו עתיד היה אברום להעריץ את יָפיהּ, את שליטתה בגרמנית, את בקיאותהּ בהויות העולם, אבל אותו עצמו לא הצליחה לשנות אפילו היא. מן הרגע הראשון קרא הוא לה בפשטות חַנצ׳ה, ואילו היא – כמנסה לצמצם במקצת את המרחק שביניהם – קראה לו אַבּרַם, מלעילית ובבי”ת דגושה, אבל עד מהרה הסכינה גם עם זה – שמה חַנצ׳ה ושמו אברוּם. כך ציוניותו: ציוני כללי היה, וכל דבריו של גיסוֹ הנריק – שהיה לחסיד נלהב של ז׳בוטינסקי, משוטט ברחבי גליציה המזרחית ודורש, פעמים בגרמנית פעמים בפולנית, על תו־רתו – לא הגיעו כלל לאזנוֹ של אברום. הרבה פחות מכך דעותיו המשונות של לייזר – הצעיר בשלושת האחים שיין – שבשובו משירותו בצבא הפולני נשתנה לבלי הכּר, משתמט מסיוע לאב ולאחים הגדולים בניהול אחוזתו של הגראף, מדבר כקומוניסט, מתרחק מחברתם של יהודים, שוכב עם בנות ההוצולים. והנה, הגם שדווקא לייזר עלה ראשון, לא קירב אפילו זה את אברום לדעותיו של אחיו הצעיר. חושד היה כי יש אמת במה שמרננים – לייזר לא עלה, כי אם נמלט לפלשתינה: מצפרני המשטרה, שערכה מצוד על קומוניסטים; מכרֵסהּ של אחת השיקסות; מלחצו של האב.

בענין אחרון זה היה אולי צד שוֵה בין שני האחים. כמעט בכּל הלך אברום אחר אביו, רק לא באמונתו, שחייהם כאן, בין הפַּאנִים למעלה לבין האוקראינים למטה, יימשכו כך, בלי כל פגע, עד ביאת הגואל. גם בזה שקודם לגאולה יפריש לו אביו את חלקו בירושה לא האמין. במשפחתם מאריכים הגברים ימים יותר מן הנשים. אבי־אביו לא נפטר מן העולם לפני שמלאו לו תשעים. אביו, שהוא בשנתו הששים ושש, רודה בבניו כאילו היו נערי בר־מצוָה, וכשהם זקוקים לכמה זלוֹטי אנוּסים הם לבוא ולבקש. אפילו אחרי שקם לייזר ונסע, לא העביר האב את ניהול עסקיו לידיהם של הבכור ושל הבינוני. אז קם אברום ויצא במזחלת לקולומיאה.

שתהיה לו בארץ־ישראל אחוזה כמו זו שמנהל אביו, לא האמין. אבל שאם ישקיע את כל כוחו בעבודתהּ, יהיה בתוך שנים ספורות בעל שדה, כמה פרות, חלקת פרדס – בזה האמין. הקרן הקיימת נוטעת יערות, ובעצים הוא מבין. אל נחלה קטנה בשפת היערות היתה תשוקתו, ושלזה יצליח להגיע, האמין.

את “בזיעת־אפיך” קיים אברום שיין מן היום הראשון, לא בשדה ולא ביער, כי אם במחצבה שבמורדות הרי אפרים, בלב הכפרים הערביים. כשאר פועלי המחצבה היה עובד בשמש החזקה, משחיר והולך, כפותיו נחבלות ומתיַבּלות מן הפטישים הכבדים, הבּאלאמינה, המכוש, מנשיאת סלעי־הגיר. בתוך שנה אחת השתנה לבלי הכּר – אך גם בלי פרוַת־כבשים, רק במכנסים מטולאים ובגופיה אפורה, היו כתפיו רחבות ושריריו ברזל. זיעה זו, הנבלעת באבק־הגיר הלבן – בזה האמין בכל מאודו – תרַווה בעוד שנים מעטות את נחלתו־שלו, במושבה החקלאית שמיַסדים הציונים הכלליים בין כפר־סבא לנתניה. לפי־שעה הסתפקו בחדר ששכרו באחת החצרות, מין דירה שהתקין בעל־הבית מאגף אחד של דירתו. בחדר האחד ישנו אברום, חנצ׳ה ושלושת הילדים, והיה עוד מטבח וכן “הול” צר. בחצר היה בית־שימוש משותף להם ולבעל־הבית, ולידו צריף־רחצה ובו מקלחת למים קרים.

כל מעייניו של אברום שיין היו באותה מושבה, שאליה יעברו במהרה. אם אך יעמול קשה יום אחר יום ויצרף פרוטה לפרוטה, תתקצר הדרך לאותה פינה קטנה של ארץ־ישראל, שכולהּ שלו. בזה האמין.

בין החצר החשופה, החולית, שצומחים בה שני ברושים כאן ותות עָנֵף אחד כאן, לבין אדמתו הכבדה של אותו מקום בגליציה המזרחית, בין הקרפטים לדנייסטר, מקום של מטרות קיץ ושלגי חורף, של שדות זוהרים שאין להם גבול ויערות אפלים שאין להם קץ, שהיה מקומו של אברום שיין שלושים וחמש שנים – לא היה כל דמיון. בין משפחת שיין, המכובדת באזור כולו על יהודים וגויים גם־יחד, לבין שכיר־יום, היוצא עם שחר למחצבה בבגדיו המטולאים ובמזוֶדֶת־העץ שהתקין בעצמו, כדי שלא לשאת בסל פתוח את הלחם ואת התה, ושב ברדת הערב מסופג זיעה־באבק־גיר – לא היה אפילו צל־צִלָהּ של השוָאה. בתוך חדשים אחדים השתנו כל חייהם, עד שמן התצלומים שעשו ערב הנסיעה כמו נשקפו אנשים זרים. בעיני אברום הוסיפה חנצ׳ה להיות היפה והחכמה בנשים, אבל הוא ראה איך היא משתנית והולכת בחום שאינו נפסק, בדירה הצרה שהיא מנקה וחוזרת ומנקה, בדלוּת הזאת. כאשר גילה, שבלא ידיעתו השכירה עצמה כעוזרת־בית, חש כאילו הוטל מום בגברותו. אותו ערב גם פרץ הריב הקשה בשלוש־עשרה שנות נישואיהם, וחנצ׳ה יצאה מתוכו מנצחת: היא תמשיך לעבוד כדי שגם בטרם תקום אותה מושבה – מי יודע מתי – לא יחסר לילדים מה שיהיה מאוחר מדי למלא כששוב לא יהיו ילדים.

מכל ההבדלים בין שם לכאן קשה עליו הפיחות במעמדו כלפי חנצ׳ה, ובכל־זאת, בפנימיותו – מותר לומר – לא השתנה כהוא־זה. דבּרן לא היה גם שם, וכאן רק הלכו שתיקותיו והעמיקו. את אמונותיו לא שינו העבודה המפרכת, השמש החזקה, הצחיחות, החדר ששכרו בבית זרים. אם אך יעבוד היטב, דין הוא שישיג כל מה שנחשב בעיניו, רק שיזכה לכך כאן, בארץ־ישראל, שאמונתו בה היתה מוצקה ובלתיַמשתנית כאמונתו באלוהים, באדמה, במזל הטוב ובעין הרעה.

ב

יום אחד נמצאה, לא יותר מקילומטר אחד מן המחצבה, משאית עמוסה אבני “דֶבּש”, שנראתה כמו חנתה לרגע בשפת הדרך. הנהג ועוזרו היו מוטלים בריחוק־מה מאחוריה, והסברה היתה שנוֹרוּ במנוסתם לעבר המחצבה. גששי המשטרה הלכו בעקבות הרוצחים, אך אלה אבדו במעלה ההרים, בין הכפרים. זו היתה ההתחלה, שם וביפו ובמקומות אחרים, ועד שנכנס הקיץ פשטה האש בכל הארץ. מעתה לא נסעו לעבודה אלא בליווי משמרות מזוינים, אל ההרים לא התקרבו קודם שעלתה מאחריהם השמש ומתוך המחצבה וסביבותיה הקפידו לצאת קודם ששקעה לתוך הים. אבל באחד הלילות של סוף הקיץ פשטו אלמונים על המחצבה, מה שאי־אפשר היה לקחת שרפו ומה שלא אחזה בו האש חיבלו. האמת היא, שגם אלמלא חוּבּלה, היו הבעלים משביתים את המחצבה, שכּן משבר הבנייה הלך והחריף והשוק לשימושיה השונים של אבןַהגיר הצטמצם מיום ליום.

גם בחוסר עבודה לא האמין אברום שיין. עוד לפני החגים החל קטיף האשכוליות ולאחריו קטיף התפוזים. פועל בעל כתפים רחבות, שבא לבקש עבודה ואינו מביא אתו את כל ההסתדרות – כל האורזים שאירגנו את קבוצותיהם האירו לו פנים. הוא היה למרים־תיבות. כל החורף עבד קשה והשתכר היטב. אז גם הירהר בראשונה בסחר העצים. שיערות הקרן הקיימת אינם יערות פולין כבר ראה, אבל בטביעת־עין של מי שכל שלושים וחמש שנותיו הראשונות עשה בארץ שדות ויערות הבחין גם במה שיש: בפרדסים יש שדרות של ברושים המשמשים שוברי־רוח. יש חורשים של איקליפטוסים באדמות־הבִּצה לשעבר. חורשות של ארנים הצריכות דילוּל. יש פרדסים צעירים הצריכים גיזום וזקנים שהגיעה שעתם להיעקר. אף שאין כאן לא אַשוּר ולא אשוּח, לא שַׁדַר ולא אלון, אף לא כל אותם נותני־פירות, התפוח והאגס, השזיף והדובדבן, אין לך אילן, שאי־אפשר לעשות שימוש כלשהו בגזעו ובענפיו.

קפיטל לא היה לו, אבל שטר שחתם עליו אברום שיין, כף שתקע – כסף בבנק לא יִשוֶה לו. מכוונתו להתנחל על האדמה טרם הסתלק באותה עת, אבל טיפוס־האדם המכובד עליו באמת – בתוך־תוכו – היה גם אז היהודי העוסק במסחר, זה הבקי בהויות העולם, שבבית־הכנסת מושיבים אותו בכותל המזרח ובמפלגה בוחרים בו לכהונות־כבוד. סוחר, לפי מושגיו, הוא איש־כבוד, והן־צדק של סוחר הגון כמוהו כמזומנים.

לכלל מימוש לא הביא רעיון זה אלא לאחר עוד שני קיצים, שרק שנות המלחמה הגדולה, בעודו נער, היו קשות מהם. באו ימים שאפילו הוא, שלא מאס בשום עבודה, התהלך מובטל בחצר, מעסיק עצמו בערוגות־הירק הקטנות, בניגור שולחן, בכיבוש ירקות, בעשיית יין. המאורעות והמשבר הכלכלי גררו דחיות חוזרות של יִסוּד המושבה החקלאית, ואף שאמונותיו הוסיפו להיות אותן האמונות ומנהיגיו אותם המנהיגים, ירדה עליו בימים ההם מרה שחורה. אולי הגיעה השמועה לאזנוֹ של אחד המנהיגים, שעלה זה מקרוב מן הסביבות שלהם וידע את המעשה באברום שיין, שהתחזה לפוֹרנַאלקָה, ובאמת הוא עובד כאן כחמור בפרדסי זרים וחי חיי כלב. יום אחד הזמינוהו לתל־אביב והציעו לו משרה של מקשר בין המפלגה לעולים החדשים, יוצאי מזרח גליציה והקרפטים, שבמושבות השרון. אברום שיין סירב לא רק משום שלפי מושגיו אין נוטלים שכר במשרה־של־כבוד, כי־אם משום שלא ראה עצמו ראוי לתפקיד מכובד כל־כך. אחיו לייזר, שהיה טפסן מומחה והחזיק עצמו איכשהו על המים, מצא לו עבודה לשבועים־שלושה בחפירת זיפזיף בחוף הים של תל־אביב. חנצ׳ה בטוחה היתה, שכל ימות השבוע הוא ישן אצל לייזר, ואילו לייזר עצמו לא העלה אפילו בדעתו, שיהודי מכובד כאחיו אברום, שנכנס אז לשנתו הארבעים, סידר לו משכב של שקי־מלט בסתר צוק־כורכר, ישן כך מתחת לכוכבים וחוזר לביתו רק לשבת. השתקנים מרגילים את הבריות שלא לשאול אותם שאלות, וכך אינם נכשלים בתשובות של שקר.

גם המנהיג שהציע לו משרה לא שיער שעד כדי כך הגיעו הדברים. אך למראה האיש התמים שלפניו – גב רחב כלוח שולחן, פנים שצימקה השמש השורפת, עינים דלוקות, שאיזו ליאות מצעפת את יושר מבטן, מצח שרק עקשנותו נראית מתחת למגבעת־הקש המנותבת זיעה יבשה – התמלא המנהיג חמלה, אולי שמינית של השתבחות עצמית, כאומר, מסגולותיו של אדם זה שאני מנהיגוֹ יכולים אתם לעמוד על גדוּלתי. אם יהודי כאברום שיין, חלוץ אמיתי, נציג מפואר של אותם עַנוי עולם ואילמי נפש, חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת, אינו מצליח להכות שורש באדמת הארץ, מוצב חס ושלום סימן־שאלה על מפעלנו כולו. שמים וארץ יהפוך – נדר – ולאברום שיין תימצא נחלה.

לא יצאו שבועים־שלושה, והמנהיג בישר לו, כי הוּכּרה זכותו וכי יכול הוא לממשה מיד, אף־כי לא באותה מושבה, שיִסוּדהּ נדחה בשל צוק העתים, כי־אם באחת ממושבות הגליל, שגאולתו היא עכשיו בראש מעיינינו. אברום שיין ממש רץ מתחנת האוטובוסים עם הבשורה הגדולה, אולם חנצ׳ה רק החישה את קצבּו של הקופיץ, שהיתה מקצצת בו את הדג התורכי והבצל ופירורי החלה מן השבת שעברה, לא נשאה עיניה מן הקרש וחתכה:

“אברום, אני אומרת לך ישר ובלי כל כיסוי – אני לא! תצליף כאוַת־נפשך – בהמה זו תש כוחהּ. וגם אתה, לא ראית אצלנו איך חיים ההרריים? לאן אתה מטפס? צרות מלוא־חפנינו אינן חסרות לנו גם במושבה, וחדשות אינני מחפשת. יש לנו שלושה ילדים, שמשנה לשנה הולכים ונעשים פראים, אינני יודעת מה יהיה עליהם. פה לפחות יש אנשים מסביב. פה לפחות יכולה גם אני להשתכר משהו. פה אולי יעלה בידינו להקנות להם מקצוע. אני לא זזה!"

וכמו בשעה שגילה כי חנצ׳ה השכירה עצמה לבתי־זרים, חש גם באותו יום חמישי בערב כאב חד בחלציו, כאילו הוטל מום בגברותו. הפעם נכנע לה בשתיקה ולא חזר עוד לדבר בזה.

“למזלנו!” היתה חנצ׳ה נזכרת כעבור שנים רבות. “רק זה חסר לנו אז, ממש שבועים־שלושה לפני המלחמה, לקבור את עצמנו באיזה כפר בגליל. בזכות התעקשותי נשארנו צפים איכשהו על־ פני המים.”

ג

המלחמה היא שהחזירה את אברום שיין אל העצים. מהר מאוד החלו כל החיים להשתבש. אירופה נפלה בידי הגרמנים, ואניות שהוסיפו להפליג בים נפלו טרף לצוללות. התפוזים הרקיבו על העצים, ומיערות הצפון לא הגיעו עצים לתיבות, לרהיטים, לנגרות לסוגיה.

או־אז הציע לאחד המתפללים אתו בבית־המדרש הקטן, יהודי מן העֵבר הרומני של הקרפטים, להיכנס עמו בשותפות. בעסקי עצים, אמר, חייבים לעבוד בשנַיִם, ובין שניהם יֵקַל עליהם אולי לקבץ איזשהו קפיטל להתחלה. אותו יהודי, שמפני כבודו לא נִקוֹב בשמו, השיב לא ב“הן”, כי־אם בנענוע פלג־גופו העליון, כמעיין בסוגיה עמוקה, אבל עד שסיים הקורא את פרשת־השבוע, הגיע הוא לאמירת “יש כאן על מה לדבר”. בגמר התפילה נענה להזמנתו של אברום שיין והתלווה אליו ל“קידוש” בביתו. בחדר כבר לא ניכר, שישנוּ בו בלילה חמש נפשות – הספה הכפולה היתה לסַפּת־ישיבה, המיטה המתקפלת לכוננית מחופה בד פרחוני. לאחר שקידש בעל־הבית על יין שהתסיס הוא עצמו בצנצנת ולאחר שטעמו מעוגת־השמרים שאפתה חנצ׳ה בסיר־פלא, תקעו השנַיִם כף ונעשו שותפים.

הזמן ההוא היה מתאים מאין כמוהו לעסקי־העצים, וכל מי שבא עמו אברום שיין במגע – הוא היה המחליט מה יקנו ובאילו תנאים – ראה מיד, שעל אדם זה אפשר לסמוך: הוא לא רק יחטוב ויעקור, כי־אם ידע מה מותר ומה אסור, איך מדללים חורש כדי להשביחו, איך כורתים איקליפטוס בלי להפילו על קו־חשמל, איך משאירים את השטח בסיום העבודה. הלקוחות למדו גם הם עד מהרה, כי יש להם עסק עם יהודי היודע מהו עץ ואינו יודע להונות. מה שהוסכם עליו קיבלו, בלי כל התחכמויות – אם לרהיטים, אם לעמודים, כלונסאות וסמוכות, אם לידיות לכלי־עבודה, אם לבעירה. מי שלמד להכירו קיבל את דברתו בכל הנוגע לסוגי העץ, למשקל המטען במשאית, למידות ולמחירים, אלא אם־כן היה אחד הנוכלים – ואלה עמדו מיד על תמימותו חסרת־התקנה וניצלוהו בלי חמלה.

כמעט חמש שנים היה שכיר־יום, ודווקא עכשיו – כשבאה המלחמה – נעשה בעל־שותפות. עם השותף קנה גרזנים, משׂורים, פטישים ויתדות־ברזל, ואת כל הוצאותיהם, כמו גם את הכנסותיהם, חילקו שוֶה בשוֶה. פעמים היו כורתים ומנסרים ומעמיסים שניהם לבדם את הסחורה על משאית, ופעמים היה השותף נשאר בשטח עם הפועל – כשנזדמנה עסקה גדולה יותר, היו שוכרים פועל או שנַיִם – ואילו אברום שיין היה מתרוצץ על־פני הארץ כולה – בודק חורשת ארנים הטעונה דילול בגניגר, מוציא רשיון במחלקת היעור הממשלתית בתל־אביב, גובה שטרות אצל לקוח חשוב בירושלים, קונה שורת ברושים אצל פרדסן בעזה. השמש הוסיפה להשחיר את עורו, להעמיק את מניפות־הקמטים הנפרשות מזויות עיניו, סריטות וחבלות הוסיפו לטבוע צלקות בגופו, ויותר מפעם אחת ניצל בנס מפגיעתו של אילן, שנפל שלא בכיוון שהתוו לו מהלומות הגרזן והחבלים, ובשובו בערבים לדירת־החדר, היה אפור מזיעה, אבק ועייפות. עכשיו רבץ עליו גם משא החשבונות – מה ששילם למוכר וחישובי העלוּת ומה שקיבל מן הקונה וחישובי שכר העבודה והתובלה, ובסופו של דבר – חלוקת הרוַח הנותר לשותף ולו עצמו, הרוַח, או חס ושלום ההפסד. ובכל־זאת, חש כאילו נשתנה הכול לטובה, נזקפה קומתו, נרפא איזה מום שהוטל בגברותו. בימים שניתק כליל הקשר בין אברום שיין לבין אביו הזקן ונמחה העולם שמתוכו עקר לפני שנים מעטות חש כאילו מגיע הוא סוף־סוף לאותה הויה מאוששת שהקיפה את בית אביו, הויה של אדון לעצמו.

ד

במה האמין אברום שיין?

העולם שמתוכו עקר עצמו – אותו חבל־ארץ שבין הדנייסטר לבין המורדות הצפוניים־מזרחיים של הקרפטים, קצת מזרחה לסטניסלאבוב, אך מערבה לקולומיאה, עולם של חסידוּת ושל השפעות העיר המגורמנת, של חיכוך מתמיד באיכרים האוקראינים ושל מושגי השליַאכטה הפולנית השלטת – עולם זה הוסיף להתקיים בו, באותו אופן עצמו, גם כאן. עברית התקשה ללמוד, ונזקק לאותה יידיש כפרית, מזרח־גליצאית, שהלכו ונטמעו בה כל המלים העבריות, שהיה נצרך להן לעבודתו, וכיוָן שבין לקוחותיו היו עכשיו גם ערבים מעזה ומשיח׳־מוניס ומלוד ומקלקליה ומתול־כּרם, קנה גם את כל המלים הערביות הדרושות לו למסחר. מחוץ לקומץ זה של מלים דיבר וחשב כמו שם, לא היה יוצא עם שחר לעבודה בלי להניח תפילין, לא היה עוצם בלילה את עיניו קודם שלחש “המלאך הגואל”. אילו נשאל במה האמין, ספק אם היה יודע מה להשיב. שם היה כמעט הכול מובן מעצמו, מערכת מוצקה של הֵנים ולַאוִים. במה דיבר כאן עם הבריות? כמעט אך ורק בעסקי עצים. מחורש לחורש ומפרדס לפרדס היה עובר, כורת, חוטב, מנסר לבולים, עמודים, כלונסאות, יתדות וגזירים, מחזר אחר בעלים ופקידים וקונים. בין עסק לעסק אהב לטפח בפאת החצר את ערוגות־הירק הקטנות, כמה עופות, שובך של יונים, לנַגר משהו לבית. מאמונתו הציונית־כללית לא זז, אבל עכשיו כמעט לא התפנה לשמוע את המנהיגים. כיוָן שעובדים היו בריחוק רב מן המושבה, היה קם בארבע לפנות־בוקר, ובערבים, לאחר ששטף מעליו את הזוהמה ואכל אכילה גסה וחישב חשבונות, היה ממש צונח על המיטה. לאסיפות לא הלך, ולהוציא ביקורים של אחיו לייזר – הוא עצמו המעיט להתארח אצל אחיו, בעיקר מחשש טריפה – היו מגעיו החברתיים מצומצמים. רק בימי חג ומועד היה לובש את מיטב הבגדים שהביא עמו מפולין, מצחצח את נעליו עד ברק, עונב עניבה לחולצתו הלבנה, וכך, חגיגי ומגולח היטב, היה הולך לבית־המדרש שמעבר לגדר חצרם. בשובו היה עושה “קידוש”, קורא בקול בפרשת־השבוע, מעיין בחשבונות שבמחברת השחורה, בודק את השטרות, אינו נוגע בעפרון, אוכל עם המשפחה כולה ארוחת־שבת דשנה, נכנס למיטה בתחתוניו ומחלץ את עצמותיו. בנדודיו ממקום למקום מצא לא־אחת ספר קדוש, שהשליכו מישהו ככלי אין־חפץ־בו. ספר קדוש נפש חיה הוא. אוסף היה את הספר, מאבּקו, טומנו במזוָדה ומביאוֹ הביתה, מדביק בקפדנות דפים קרועים, מחדש את כריכתו ובשעת־מנוחה זו של שבת אחר־הצהרים מעלעל בו, משתהה בפסקה שמשכה את עינו וקורא בקול, מלה במלה, עד שהיה נרדם. פעמים לא היה יוצא מן המיטה אלא לתפילת מעריב, אוכל עוד משהו מתבשילי השבת, מחשב משהו במחברת השחורה, מכין את בגדי העבודה והמשורים והגרזנים לשעת הקימה, הרבה לפני עלות השחר, וחוזר ושוכב.

במה האמין אברום שיין, ששנים לאחר שנכרת ונעקר ונשרף עולם אבותיו – על השואה שמע בפעם הראשונה מפי בן־זקוניו של הגראף, שעם צבאו של הגנרל אנדרס התגלגל לפלשתינה – הוסיף עולם זה לחיות בתוכו? כל שהשמיע אברום שיין מעודו בעניני אמונות ודעות היה פחות מכדי דף אחד במחברת השחורה, שהיה רושם בה בעפרון־קופי את חשבונות העצים.

במזל היתה אמונתו מוצקה ובלתי־ניתנת לערעור. פתאום מזמן לו לאדם מזלו חומה של ברושים רמים ועבים באחד מפרדסי המושבה, מרחק הליכה מביתו. אפילו נסיעת שעתים באוטובוס ולאחריה הליכה בחולות היא בחזקת מזל, בתנאי שאת הלילה יעשה במיטתו. פעמים רבות אנוס היה לנוע אל העצים הרחוקים, יוצא בשחר יום ראשון ליערות גניגר, שריד, משמר־העמק, או יורד דרומה, לפרדסי עזה ובנותיה, ואינו חוזר לביתו עד ערב־שבת. בין עסקה לעסקה היה עושה את חשבון ההוצאות וההכנסות, מגלה בכל פעם מחדש, כי לאחר שמשכו הוא ושותפו “אַוַאנסים” בשיעור ה“יומית” של פועל מקצועי ולאחר ששילמו למוכרים, למובילים, לפועלים, לא נותרו בקופה המשותפת אלא כדי מקדמה לעסקה הבאה וצרור של שטרות שטרם נפרעו. הכול תלוי במזל, ולפי־שעה אין לו לאדם אלא הגרזן והמשור להישען עליהם.

שיהודי חסיד, המתפלל אתו בבית־מדרש אחד, יוֹנֶה אותו – בזה לא האמין. שותפות כזאת כל יסודהּ הוא האמון – בידי כל שותף היכולת להונות את רעהו, ולשניהם כאחד לא יהיה קיום אם ימעל זה באמונו של זה. הנה הוא, אברום שיין, סובב בין הלקוחות, גומר על מחיר, גובה כספים, מקבל שטרות. אין כל קושי לשנות את המספרים, לבדות מעשים שלא היו. כך השותף, שהוא משאירו אחריו בחורשה: מניִן לו, שהשותף לא העמיס משאית של סחורה משובחת, שלחהּ למקום ששלחה ושילשל את התמורה לכיסו? ואכן, כבר בשנה הראשונה חשדה חנצ׳ה בשותף, וכשעברו עוד שנתים־שלוש הראתה לאברוּם באותות ובמופתים, כי בעוד הם ממשיכים להתגורר באותו חדר ומה שמקציב הוא למחיית משפחתו משתווה בדוחק לשכרו של פועל מקצועי – פורח השותף ומשגשג. פתאום יש לו מגרש. פתאום נעשה בנו בעל משאית. פתאום הוא משיא את בתו, וזו עוברת להתגורר בדירה נאה. מִנַיִן כל הכספים הללו? לאחר זמן – משהתפוצצה השותפות – הודה באזני חנצ׳ה, שגם במוחו ניקר כמו תולעת החשד. הן הוא מספיק לו מבט אחד כדי להקיף חורשה ולאמוד כמה קוּב עצים יוציאו מתוכה – כמה מאיכות זו וכמה מאיכות זו – ואיזה מחיר יוכל לקבל, ולא־אחת השתומם על כך שנמצא טועה טעות כפולה – נפח העץ שהפיקו בפועל וטיבו הממוצע נפלו בהרבה מן האומדן שעליו ביסס את חישובי העלות, והרוַח נהפך להפסד. ואף־על־פי־כן, לא רק חשדנותהּ של חנצ׳ה הכעיסה אותו, על עצמו התמלא כעס. הנה הוא עצמו, לא־אחת העריך בשעת קניה שיצליחו לקבל כך־וכך תמורת קוּבּ עצים, ובהגיע מועד המכירה נאלץ להפחית מן המחיר, או לחזור עם הסחורה. כלום לא היה גם לשותף יסוד לחשוד בו, שהוא משלשל לכיסו חלק מן ההכנסות? את ראשו מוכן הוא להפסיד, ובזה ששותפו גונב מן השותפות לא יאמין.

ה

עד שפנו כה וכה עברו שנתים, עברו ארבע שנים, עברו שש שנים – ומלחמת־העולם נסתיימה. הימים לא נעשו קצרים יותר. אדרבה, יום־העבודה הלך והתארך, העבודה הלכה וקשתה. פעמים, בשעה שהיו עומסים משאית בעמודים, או בבולים, עובר היה כאב חד בשיפולי בטנו. פעמים, בשעה שהיה מטפס במדרגות למשרדו של פקיד היערות, היתה ניטלת ממש נשימתו והוא היה עומד רגע, משעין את גופו הכבד כנגד המעקה וממתין עד ששב בית־חזהו והתמלא אויר. הימים עברו לאִטם, רק השנים חלפו במהירות, הותירו בעקבותיהן איזה ריק, כמו הריק שהותיר אחריו העולם שעזבו בהיותו בן שלושים וחמש.

את דירת־החדר טרם החליפו, אבל עכשיו לא היתה צרה כבשנים הראשונות. פשוט שכחנו, היתה חנצ׳ה אומרת, איך חיינו פעם. אפילו סיפרו לי, כבר לא הייתי מאמינה שאפשר לחיות גם אחרת.

אבל התרחבות זו היתה לה גם סיבה ממשית יותר. תחילה נעלם מן הבית הבן הגדול, שנקרא על שם אביה של חנצ׳ה. היא התעקשה לכנותו לוֹניק, אף שלמן הרגע הראשון דחה הילד גם שם זה וגם את האופן שבו כינהו אביו, לייבוש, ודבק בשם אריה שניתן לו ביומו הראשון בבית־הספר. כשחש אברום שיין בחסרונו של בנו אריה, כבר אי־אפשר היה להשיב את הנעשה. כמו מאליו גדל, ובלי להיוַעץ באביו, לאחר שבדוחק סיים כיתה ז׳ ושנה אחת עבד כשוליה במוסך, הצטרף לחברת־נוער באחד הקיבוצים. רק אז פרק מעליו אברום שיין ליומים את עוּלהּ של העבודה ונסע אל בנו לדבר על לבו. מאותה נסיעה חזר ובלבו, זו הפעם הראשונה, הכרה בהירה, שהשינוי שהתחולל בחייו אינו רק שינוי מקום. בשנתו השלושים ושש היה כשהעז לנתק עצמו מאביו וללכת לארץ־ישראל. מן הזוָעות ששמע מפי בנו של הגראף ניבא לו לבו, שאף אביו נספה עם כל הנספּים, אבל בתוכו חי הוא כביום הנסיעה ובחלום הלילה מוסיף הוא לראותו. ואילו בינו לבין בנו אריה – אין לשון. בשנים שהיה הוא חוצב אבנים וחוטב עצים, יוצא בחושך ושב בחושך, עבר ילדו הרך והיפה, לייבוש, איזה גלגול. בקיבוץ ישבו כמו זרים זה מול זה, ואף שבשעת פרידה לא דחה אריה את חיבוקו, כמו זרים נפרדו.

שנה לפני תום המלחמה יצאה את הבית אֶטקַה, היא אסתר. את כל רגשותיו הכלואים כלפי חנצ׳ה הטה בשנים האחרונות לעבר בתו. בפניה של אטקה כמו פרח מחדש אותו יופי רחוק ושברירי של אנקה, שכבשוֹ בשעה שהופגשו בביתם של קרובי־המשפחה בסטניסלאבוב. הדלוּת הנמשכת אנסה אותו לקמוץ ידו, ובמשך הזמן היתה חסכנותו למעין חולי. בנסיעותיו לתל־אביב, או לחיפה, היו רגליו מוליכות אותו לדוכניהם של רוכלים בבגדים משומשים, והמציאות שהביא עמו רק העמיקו בנפשה של חנצ׳ה את תחושת העליבות שאין לה עוד מתוכהּ מוצא. אך בקושי הצניעה את סלידתה למראה המכנסיִם הכמעט־חדשים והנעליִם הכמעט־חדשות שהתנאה בהם. כך דחה בעקשנות את תחנוניה, שישכרו דירה גדולה מעט יותר, שיקנו איזה רהיט של ממש. רק בכל הנוגע לאטקה היו לבו וכיסו פתוחים תמיד. גם בשבתוֹ רדום־למחצה ב“הול” הצר, ליד שולחן שניגר במו־ידיו, על שרפרף שמיסמר מחדש, מחשב שוב ושוב את הרוָחים שנשחקו איכשהו בין קניית חורש הארנים לבין מכירת הבולים והכלונסאות, חש בגבו את אטקה היושבת במטבח ומכינה את שיעוריה. אוהב היה להשתהות רגע מאחרי גבהּ ולראות איך מתכסים דפי מחברתה אותיות דקיקות, אציליות כל־כך. רגע אחד לא היסס כאשר הודיעה לו חנצ׳ה, שרשמה את אטקה לגימנסיה וכי מלבד שכר־הלימוד הגבוה, יצטרכו לדאוג לכך, שיהיה לה גם מה ללבוש, כיאה לגימנזיסטית. בעיניו הוסיפה חנצ׳ה להיראות יפה וחכמה כתמיד, וכשהיו מזדמנים אליהם באיזשהו ערב קיץ לייזר ואשתו הרוסיה, ריבה, היו השתים יושבות בחצר האפלולית ושרות. אך אפילו מעיניו לא נעלם מה שחרצו בה השנים הקשות, הגוף שהסתרבל, האצבעות שתפחו ונתקשו מן העבודה הלא־נפסקת בבית, אצל זרים, בפרדסים. אטקה היא כל מה שהיתה חנצ׳ה בשובה מפראג לסטניסלאבוב. מלים שתהלומנה מה שחש בראותו אותה, שמלתה צחורה ומעומלנת, שערהּ השחור והגלי אחוז בסרט־משי רחב, כולה כאותיות הדקיקות והאציליות שהיא כותבת ביד מהירה – לא נמצאו לו. כשהיתה מביאה את תעודת השליש, יושב היה וקורא, בקול רם, את כל הטור הארוך של המקצועות ואת כל הציונים, טוב מאוד אחר טוב מאוד. ובכל פעם, בסיימו את הקריאה, היה פונה לא אל בתו, כי־אם אל אשתו: “את שומעת, חנצ׳ה, את אטקה צריכה היית ללדת בן. לרב גדול היתה נעשית!”

עכשיו יושבת אטקה בירושלים, מכשירה עצמה להוראה. הקטן, מאיר, אף הוא כמעט אינו נראה, אף שלהלכה עודנו בבית. לבית־הספר חדל ללכת וכל הימים הוא מסתובב בין נהגי־משאיות ובעלי־מוסכים. לעולם לא תרד לחקר כל הגבורות והנצורות שהוא מחולל, אבל עובדה היא, שכבר היום, בטרם מלאו לו חמש־עשרה, נושרים מטבעות מכיסיו. בבית הוא – ולא בבית. אפילו מן ה“קידוש” הוא חומק, ובכל שבת סיפור שונה בפיו. בטרם נפנה כה וכה, נאנחת חנצ׳ה, ניוָתר כאן לבדנו.

כבר הם לבדם. לא רק כאן, בדירתם. מיום שנסתיימה המלחמה, הולך ומתגלה, שלבדם הם בעולם, מושכים מיום אחד אל משנהו, משנה לשנה. על נחלה, כמה פרוֹת, חלקת פרדס – חדלו כבר מזמן לדבר. רק באיזשהו ערב קיץ, כשיושבות חנצ׳ה וריבה בחצר, באפלולית, ושרות יחד “וייל פון פרילינג ביז צום וינטער איז א קאצן־שפרוּנג”, מסעיר קולה של חנצ׳ה את דמו ועיניו מתמלאות דמעות. רק בליל ה“סדר”, כשמתמלא האויר פריחת הפרדסים וכן בראש־השנה, כשנפרשות כנפיו של השולחן הסלוני, חנצ׳ה מכסה אותו במפה צחורה ומעומלנת, הנרות דולקים בפמוטות־הכסף, המשפחה נאספת (ואותה בת־בלי־שם, שנשאה אריה לאשה עוד בטרם השתחרר מן הצבא ובטרם התיצב על שתי רגליו, מעכירה את השמחה) – רק באותן שעות מתמלאים נחיריו של אברום שיין בריחות האחוזה שבין הדנייסטר לקרפטים, קצת מזרחה לסטניסלאבוב ומערבה לקולומיאה, אשר בה נולד וגדל ובה עשה את שלושים וחמש שנותיו הראשונות. על היין הוא מקדש בדיוק כפי שהיה מקדש אביו, אותו ניגון ואותו היגוי גליצאי, וכשהוא עומד כך, בעצימת עינים, ניצב כמו חי כל אותו עולם שכבה בנשיפה אחת, כלהבה של נר.

בסעודת החג חוזר הויכוח על המגרש שקנה בשנה האחרונה למלחמה, ואשר במהרה־בקרוב יבנו עליו את ביתם. עד למלחמה היה שם פרדס, אבל במהלך ארבע השנים שלא גוזם ולא הושקה מתו העצים, ורק שלדיהם השחורים ניצבים שם שורות־שורות, כבית־עלמין. בקרוב תקום כאן שכונה של הציונים־הכלליים. כשנעשתה הפרצלציה הוצע גם לאברום שיין, בזכות היותו ציוני כללי מנעוריו, אחד המגרשים. לשווא חוזרת חנצ׳ה וטוענת – והילדים מסייעים בידה – שהפרדס רחוק ממרכז המושבה, שאין כל סימן כי דווקא בכיוון זה עתידה היא להתרחב, המציאה אינה מציאה ובני־האיכרים הגסים של כאן אינם הציונים הכלליים של שַׁם. אברום שיין שותק ומדעתו אינו זז. על טס של כסף הגישו לו לפני שנים משק בגליל, והוא שמטו מידיו. לא הפעם הזאת. כל השנים הייתי ציוני־כללי – אומרת שתיקתו – הם שדאגו לי לסרטיפיקט ולא אשמתם היא שאיני יושב היום על נחלה משלי. כשבאו עכשיו והציעו לי שאת ביתי אבנה בשכונה שלהם, היה לי הדבר לכבוד.

המגרש הוא החיבור בין מה שאבד ואיננו לבין מה שלא ישיג עוד לעולם. בשעות כאלה נזכר הוא באחת ההרפתקאות של ימי הנעורים, ואף שאטקה מעירה בפליאה, שסיפור כזה ממש קראה באחד הספרים, חוזר הוא וטוען, כי בו־עצמו היה מעשה שהיה. ככל שהוא מוסיף ומתאר אותה נסיעה דרך היער בעיצומו של החורף, משתחררת לשונו, המלים קולחות להן מאליהן, קצבן מוחש והן נהפכות לסיפור מפורט להפתיע. כשהגיעה המזחלת לעוּמקוֹ של היער, הוא מספר, לא הרחק מן האחוזה, הקדירה בבת־אחת סופת שלגים את העולם. עצירה בתנאים אלה הנה בגדר סכנת־נפשות ממש ואדרבה, ברגע כזה יש להצליף בסוסים בלי רחמים, לאלצם לנוע ולהחם את עצמם, שאם לא כן יקפאו תחתיהם. כמו בעבי כסת־נוצות ענקית חתרו בשלג היורד עוד ועוד. לא נראו לא הדרך ולא התמרורים, ואף האילנות הגבוהים כמו אבדו ואינם. והנה, ממש לפני עיניו, ראה אור מרקד בחלונו של בית. לא רק הוא ראה את השלהבת, מצניפות הסוסים ומהתעוררותם ניכר היה שהריחוּ אורוָה קרובה. מעצמם החישו ריצתם לעבר הבית, אבל כל כמה שלא התקדמו, נותר אותו מרחק עצמו בינם לבין האור המרקד. לילה שלם – נשבע אברום שיין – ריקדה כך השלהבת לפני המזחלת, ובבוקר, כשנפסקה נפילת השלג, מצא עצמו באותה נקודה ממש שעמד בה ברדת החושך. הלא־טוב הוא שמשכם אחריו כל הלילה.

אברום שיין מספר על החיים ההם, על נעוריו העזים, על היערות ועל השדים ועל אי־רתיעתו מפניהם. הוא נדחף להאריך, אבל חש שכלפי ילדיו אין לו עוד כוח. אטקה נוהגת בו כיבוד־אב, באה לכל חג, אינה שוכחת להביא לו עניבה, חולצה יפה, ממחטות – אבל גם עכשיו עומדת איזו מחיצה בינה לבינו. מיום שהלכה לירושלים, הולכת היא ודומה לחנצ׳ה בפגישתם הראשונה, אבל אפילו דיבורה נעשה רחוק יותר, כל־כולה במרחק הזה, ששוב לא יתקצר. לאטקה סולח הוא הכול, היא יַפיהּ ואצילותה של חנצ׳ה, היא גאוָתו וכבודו שלו. בנו הבכור, אריה, רחק גם הוא, אבל אחרת. בשנים שעשה בקיבוץ ובצבא כמו התקלף מכל דבר יהודי. כך הוא וכך הקטן, מאיר. יושבים לשולחן כשני זרים, אינם יודעים איך פותחים סידור, אינם מעלים על הדעת שיתלוו אליו לבית־הכנסת, אותה בת־בלי־שם שמצא אריה אלוהים־יודע־היכן – אפילו התכוונה לכבד את החותן והחותנת ולהזמינם לביתה – לא היתה יודעת להבדיל בין טריפה לבין ארוחה כשרה. ואילו מאיר, שבכספו של אביו קנה משאית, כביכול כדי לעבוד אתו, מתרוצץ בה בשבתות בחוצות המושבה. איך זה לא ינקו הם לתוכם, בפשטות, מה שינק הוא, בפשטות, בבית אביו?

לבדו הוא בשבתוֹ עם ילדיו לשולחן החג, מניפות־הקמטים נחרצו בפניו צרובי השמש, ואף ששער־ראשו הגזוז עודנו סמיך כמברשת, כבשה אותו השיבה. בשעה שהוא טובל פיסות של תפוח־עץ בדבש ומברך על השנה המתוקה, מזכיר הוא את מיני הפירות שהיו גדלים באחוזה, את היינות והליקרים שהיו עושים. ושוב הוא חוזר אל השכונה שתקום בקרוב. כשיהיה לו בית משלו וחצר משלו, ישוב הכול להיות כמו שם. חדר מיוחד בבית יוקצה לנכדים. בחצר יִטע עצי פרי, יהיו להם תפוחים ושזיפים משלהם. שם יתחדש בית המשפחה. בעיני־רוחו היה כבר כאביו המנוח, מוקף בנים ובני־בנים, ובימי החגים, בראש־השנה ובפסח, היה כמי שממש לפניו, בריחוק שתים־שלוש פסיעות, המנוחה והנחלה.

ו

באחד מימי הקיץ, זה שלפני הקמת המדינה, עמדו אברום שיין והפועל התימני הקבוע – שותפו הראשון כבר הסתלק מן העסק ובכסף שהוציא במרמה פתח לו בית־מסחר בתל־אביב ושותפו החדש הסתובב באותו יום בין בעלי־החוב וטענו משאית בבולים גדולים של איקליפטוס. פתאום – בלי שיֵדע איך קרה הדבר – שקעה מתחת לרגליו האדמה. בבקשוֹ אחיזה, נטה לא לעבר המשאית, כי־אם לאחור, ומלוא כל גופו הכבד נפל על גבו, כאילן כרות. בול־עץ שהגביה וכבר הניח על שפת המשאית ירד כקורנס על קרסול רגלו, סיפר התימני. אולי זה, ואולי בשעה שחשכו עיניו, נלכד חרטום נעלו (המגפים שזיכוהו בסרטיפיקט נטמנו לפני שנים בארגז, והוא היה עובד בנעלי צבא, שקנה בחצי־חינם בעזה) בשרשו של גודם איקליפטוס וכך נשבר הקרסול. מכל־מקום, תחילה פטר את הנפילה ואת ההתעלפות בביטול, נעזר בתימני וקם ועמד על רגליו. כשהתכופף להרים את בול־העץ, ננעץ הכאב שנית כמו גרזן בעקבו.

במה לא האמין אברום שיין?

שגופו־שלו ימרוד בו. אילולא נרצח אביו בידי האוקראינים היה היום כבן שמונים, כאבי־אביו שמת בן תשעים וכל שיניו בפיו. אברום שיין, שטרם מלאו לו חמישים באותה עת, פשוט התעלם מן הכאב המנסר מעקבו ומעלה. מדדה על רגלו האחת ונשען אל המשאית המשיך לעבוד עם התימני ועם הנהג בהעמסת בולי האיקליפטוס, ורק לאחר שסקר את החלקה המבוראה וראה שעשו מלאכה נקיה נתלה בדופן המשאית, לא מסוגל עוד לפסוע פסיעה אחת. כשתי קבים ננעצו כתפי התימני והנהג מתחת לבתי־שחיו – לשאת את כל כובד משקלו לא היה להם כוח – ועל רגלו השלֵמה דידה עד לקבּינה. בידיו נאחז במשאית, הם הגביהוהו מלמטה וכך התרומם עד למושב וגרר עצמו פנימה. הנהג רצה להסיעו לבית־החולים, אבל אברום שיין לא האמין ברופאים, לא האמין בהסתדרות, לא היה חבר בשום קופת־חולים. עד היום, ברוך השם, לא נזקק לרופאים ועד מחר יעבור גם הכאב הזה. הביתה, אל חנצ׳ה, הוא רוצה.

בחנצ׳ה האמין. היא תדע מה לעשות ותעשה כל מה שצריך.

לא הועילו נימוקיו של הנהג ותחינותיו של התימני. הם הסיעוהו לחצר, ובקושי רב עלה בידי הנהג לקרב את המשאית לפתח הדלת.

יומים הוסיף להאמין, שידיה הטובות של חנצ׳ה והמגבות הרטובות יסלקו מקרסולו ומכף־רגלו את הנפיחות ואת החום, אבל ביום השלישי פקעה סבלנותהּ, הזעיקה את מגן־דוד־אדום, וממש בכוח גררה אותו לבית־החולים. “גם בטיפול נכון צריך אדם בן חמישים מזל גדול,” צעק עליו הרופא, “ששבר כזה בקרסול יסתדר לגמרי! ואתה רצית לאחוֹת שבר עם קומפרסים חמים?! בעוד חודש תחזור לצילום, ועד אז תסתובב עם הגבס ותתפלל שלא תצלע.”

אברום שיין לא שכח בן כמה הוא, אבל גבס אינו מחלה.

כעבור שבועים כבר היה גורר עצמו, נעזר בענף לימון שהקציע יפה, עד לתחנת האוטובוסים, נוסע לתל־אביב ולירושלים, מטפל בגביית שטרות ישנים, שעד עכשיו לא התפנו, שותפו והוא, לטפל בהם. גם כשנתונה רגלו בגבס, אין גבר יכול לשבת שבועות בטל בביתו – בזה האמין יותר מאשר באזהרותיו של הרופא.

ז

הרנטגן היה בסדר, הגבס הוסר ואברום שיין שב להלך על שתי רגליו. אנשים אמרו, שניכּרת איזו צליעה בהליכתו – אולי באמת נחלשה קצת הרגל מן הגבס, אולי משום שהוא חושש להעמיס עליה את כל כובד גופו. מכל־מקום, מן הגרזן ומן המשור לא נפרד, וחוץ מאותן דקירות מחטים בחילופי העונות חדל השבר להטרידו. מחשבותיו היו עכשיו בבית החדש, שבקיץ השני שלאחר מלחמת־השחרור החל צומח ומתרומם בין שלדי הפרדס שבפאת המושבה, הרחק מעבר לרכבת.

הקבלן היה לייזר, אחיו הצעיר. עסקים, אומרים, עושים רק עם זרים, ומי שנותר עם אח אחד בלבד, חלילה לו להכניס עניני כספים בינו לבין אחיו. מצד אחר, יש לו לאדם אח, קבלן לא־גדול. השנים – הראשונות למדינה – קשות מאין־כמותן למבקשים לא להשיג זכויות לשיכון ותיקים, לא להזדנב בסופו של תור לדירה דחוקה בבית־קומות, כי־אם בכסף טוב לבנות בית לעצמם. הכול טעון רשיונות, וחמרי בנין אין להשיג אלא בדרכי עקיפין, קצת מכוח קשרים עם הפקידים, קצת במחירים מופקעים, בשוק השחור. כך מלט. כך ברזל.

כך גם עצים. כמו בשנות המלחמה, היה ביקוש רב לכל מיני העצים, ואיש כאברום שיין, שהכיר כל חורש וכל שדרה, הוציא את פרנסתו. מה היו רוָחיו לא ידע איש, וחנצ׳ה טענה שאף הוא עצמו אינו יודע. כך הונה אותו שותפו הראשון. כך הכסף שהשקיע במשאית של מאיר, שבמקום שיעבוד בה עם אביו, נסע לפרדס־חנה אל אותה בחורה בריאה שפגש בצבא, ושם השתקע, הוא והמשאית. מה שמצא בזול – ויהיה ישן, ויהיה משומש – לא קנה ביוקר. מנסיעותיו היה חוזר עם מיני מציאות, אך גם עם עופות וביצים ושאר מזונות, שהיו נמכרים בקיצוב ומצויים בצמצום. משנטל עליו לייזר לבנות לאחיו את ביתו, לא קימץ אברום שיין בשום דבר. מתחילה יצקו יסוד לשלושה חדרים רחבי־ידים, הול שאף הוא כמין חדר, מרפסת גדולה אחת בחזית, מרפסת שניה מאחור ושלישית למטבח. כך היסודות – וכך הגג. לא חסך לא על ברזל ולא על מלט, ובלבד שיהיה בית שיוכל להורישו לבניו ולבני־בניו. בפועל לא הושלמו אלא שנים מן החדרים. את השלישי, אמר, יבנה כשיתחילו לבוא הנכדים וכשיהיה לו מעט יותר כסף.

האם כילה את כל חסכונותיו? אף שכל השנים היה מספּק עמודי־עץ לגדרות העשויות תיל דוקרני, הנה את מגרש ביתו־שלו הקיף אברום שיין בגדר שיסודה בטון, עמודיה ברזל והיא עצמה שבכת־תיל. והבית עצמו – כשנאספו הילדים בראש־השנה, כחמישה־עשר חודש לאחר שהחלו פועליו של לייזר בעבודה, נעצרה נשימתם למראה המזנון המפאר את הסלון, עץ לבוד בפוליטורה טבעית, בגוֶן שבין רסק־בננה לפודינג־וָניל, את חציו העליון מחלקים עמודים דקורטיביים לשלושה, הקיצוניים למדפי ספרים והמרכזי רובו באר למשקאות, שניתן להעלימו בתריסי־עץ הנפתחים לצדדים ונגללים על צירם, ודַפנוֹ האחורית ראי מלוטש המכפיל את מספר הגביעים והכוסיות והתחתיות, שלא להזכיר את היין ואת ליקר הדובדבנים; מול המזנון – ספה אָפנתית, שבלילה ניתן להַפכהּ למיטה כפולה לילדים, כשיתארחו בביתם החדש של הוריהם, ספה של שלושה חלקים, מרופדת ארג כחול־ירוק, בעין הטורקיז; שולחן סלוני מוארך, שלוחו זכוכית עבה; בפינה שבין הספה לדלת־הכפולה הפונה אל מרפסת־החזית, כורסה, אף היא באותו ארג טורקיז, וכן שלושה שרפרפים באותו ארג עצמו. כמעט שבע־עשרה שנים עשו חנצ׳ה ואברום שיין בחצרו של מנדל גראף, בדירת־החדר שהתקין להשכרה מאגף של ביתו – חדר שמרצפותיו מצטרפות לשטיח ססגוני, אלא שבעשרות השנים שעברו מאז בנה אביו של מנדל גראף את הבית שקעו קצתן, כמה מהן נסדקו, עץ התקרה נתעקם, טיח הקירות החל מתפורר – ובשנים אלה התרגלו הילדים לראות את אביהם ואמם כחלק מאותו יושן מתמקמק. עכשיו הדהימם הסלון הבהיר, במיטב אָפנת מחצית שנות החמישים, שולחן־האוכל בעל לוח־הזכוכית וארבעת הכסאות המרופדים שבהול, ויותר מכול – חדר־השינה שקנו לעצמם לאחר שנכנסו לעשור הששי לחייהם, מיטת־זוג, שבינה לבין הקיר ארגז־מצעים צר, המשמש גם גב מוגבה לנוי, שני ארונות־לילה בצדי המיטה וארון־ארבע־דלתות, הכול באותה פוליטורה טבעית. מחדר־השינה, כמו מחדר־המגורים נפתחה דלת כפולה למרפסת־החזית רחבת־הידים, ושני וילונות־תחרים, שגונם בין פודינג־וניל לבין שַׁמנת, רוחפים ברוח הקלה בשעה שנוסעות הדלתות על מסילותיהן לתוך החללים שבקיר.

אכן, בית לתפארה בנה לייזר לאחיו, וגם חנצ׳ה וגם הילדים חשדו באברום שיין, שאם נמצא לו כסף לכל זה, מי יודע איזה מטמון מצניע הוא מעיניהם. פעמים רבות כל־כך לחשו חשד זה שתי כלותיו של אברום שיין באזני שני בניו, עד שהחלו גם הם מאמינים, שאביהם עשה עושר רב בעסקי העצים, ואילו אותם הפקיר לגורלם, בלא השכלה, בלא מקצוע מכובד, בלא כסף, ובעוד הם עובדים כחמורים כדי להבטיח פינה למשפחותיהם הצעירות, מקים הוא לעצמו וילה מפוארת.

סביב הבית החדש, האמין אברום שיין, תתחבר מחדש המשפחה שנתפרדה. אדם שהוא בעל־בית, האמין, מקומו בסדר הדברים גבוה יותר, קומתו מזדקפת, כבודו עולה. שתיקתו הכבדה אין פירושה אטימות החושים. ככל שקרב לשנתו החמישים, כן הלך והחריף אותו כאב בשיפולי הבטן, שפעמים הוא תוקפו כשהוא מגביה בול־עץ כבד ופעמים כשהוא בולע את כבודו. כך יחסה של חנצ׳ה, שהיטב חש את מה שהשתנה בו, אף שמשתיקתו לא יצא. גברותו נפגעה לפני שנים: כשהשכירה עצמה כמשרתת בבתי זרים במושבה, הוטל בה מום פעם ראשונה – וכשהיתה לשכירת־יום בפרדסים ומאוחר יותר במפעל־השימורים החדש, פעם שניה ושלישית. גברותו נפגעה בשעה שהשליטה היא את רצונהּ, והוא ויתר על המשק באותה מושבה שבגליל. עכשיו אין כאב זה אלא שבר, פשוטו כמשמעו, יציאה של מעי לתוך כיס־האשכים, שגרמו המשאות הכבדים שהוא מרים כל השנים. מפני הבושה מצניע הוא את המקרה הרע הזה אפילו מעצמו, לא־כל־שכן מחנצ׳ה.

ברופא לא שאל, ומתוך מה ששמע התקין לעצמו כמין חגורת שבר, שביום של טעינת עצים הוא פורש לעבי החורש וחוגר אותה. אבל בושה זו על גברותו הפגועה הביאה עליו בושה גדולה יותר – כל כמה שהעמיקה בו אהבתו לחנצ׳ה, ועם השנים נהפכה למין תלוּת בה, חש הוא כל־אימת שהוא מבקש להתקרב אליה בלילה, במיטתם, איך כופתת אותו איזו אין־אונות, כמעט משתקת את גופו.

הבית החדש, האמין, יחזיר לו את כבודו בעיני הבריות, בעיני בניו שהתרחקו, בעיני חנצ׳ה, יחדש את אוניו. בשובו עייף מיום־עבודתו הארוך, היה טורח עוד ועוד בבית ובחצר, שכר פועל שעשה עידור עמוק, שלף מתוך הקרקע את שרידי שרשיו של הפרדס, ניכש את היבלית ושאר עשבים רעים, לאורך הגדר נטע שתילים של פיקוס, בחצר נטע עצי־פרי אחדים, ריצף שביל מן השער אל כניסת־הבית המקורה, ובשפותיו טיפח גדר חיה. בירכתי החצר היו ערוגות־ירק, לול קטן, ומאחת הנסיעות הביא כלב־זאב, שיגן על חנצ׳ה בשהיותיו הארוכות מחוץ לבית. השכונה כולה נבנתה בקצב אִטי הרבה יותר משהובטח, אבל הנה קם בית שני ושלישי ורביעי, ובתוך שנה נוספת כבר ניתן היה לקיים מניַן של ממש. צריף סוכנות שקנה אברום שיין בחצי־חינם באחת המעברות המתחסלות, הוקם מחדש בטבור השכונה בתרומות כל המשתכנים, והם גם בחרו בו לגבאי הראשון של בית־כנסת זה. את חצי־הדונם נידב הפרדסן, בתנאי שיקראו את בית־הכנסת על שם שני בניו שנפלו – כמעט בזה אחר זה, האחד בהרי ירושלים והשני בקרב הנורא בגבעות לטרון – במלחמת־השחרור. עכשיו ראה עצמו אברום שיין בעל־בעמיו, אדם מן הישוב.

במה האמין אברום שיין? שאין עוד בית יפה כביתו החדש, ואין אדם שני, שכך האיר לו מזלו הטוב. צריך אדם להאמין באלוהים, בארץ, בעבודה ובמזל הטוב.

ח

במה לא האמין אברום שיין?

שאף אותו תשיג הזיקנה. מרוב מים ששתה כדי לפרנס את הזיעה ולצנן את גופו, מרוב לחם שאכל, מרוב עמל ושנים, התנפחה כרסו וכל גופו הגדול כמו שאף אל האדמה. גם עכשיו היה קם בחושך, אפילו מקדים לצאת את הבית. לפי־שעה אין השכונה אלא קומץ בתים פזורים על־פני שטחו של הפרדס לשעבר, וחצרם בקצהו הרחוק. הכביש נגמר בשערי המחסנים, מעבר למסילת־הברזל. הלאה משם נמשכה דרך־עפר, השכונה מעבר מזה ופרדס חי ונותן־פרי מעבר מזה. תחנת־האוטובוס האחרונה היתה בתחנת־הרכבת וחנות־המכולת הקרובה בהמשך הרחוב המוליך למרכז המושבה. דווקא עכשיו חדלה חנצ׳ה להתלונן, אבל אברום שיין חש, שרק כדי לא לצערו היא שותקת. אולי צדקה גם הפעם כשחזרה וטענה, כי שוב נותן הוא אמון באנשים שאינם ראויים לאמון. הפרדס תקוע בשטח נמוך מאוד, מעבר לרכבת ואין היא רואה אנשים מתנפלים על המגרשים. בכל מקום בארץ בונים בעת האחרונה כאחוזי־טירוף, ורק בסביבה הזאת, מעבר לרכבת, לא זז כלום. מעבר לחצר שלהם, הקיצונית בשכונה, שאף היא אינה אלא בית פה ובית שם, אין רואים לאחר שקיעת־החמה אפילו אור אחד.

לא ביום אחד תש כוחו. הדרך החלה מתארכת, אפילו יותר מכפי שהיתה אך לפני זמן קצר. לפתע, בחציהדרך לתחנה, היה נשאר בלי אויר, גופו הכבד רובץ כהר על רגליו, הזיעה רוחשת על בשרו. תחושה משונה זו, דומה למה שאירע לו כשנפל פתאום ונפגע קרסולו, אחזה אותו פעם, פעמיִם, ואברום שיין לא האמין, שהיא יותר מרגע חולף של ליאוּת. שוב החליף שותף, איש צעיר־לערך, מן הניצולים, שהגיעו לכאן אחרי גלגולים על־פני חצי־העולם. מן הסביבה שלהם היה השותף, שמפני כבודו לא נזכיר את שמו. הכול ידע השותף על משפחת שיין ואברום שיין הכיר היטב את משפחתו המכובדת של השותף. גבר חזק ונמרץ היה, ומגרמניה – משם הגיע לפני שנים אחדות – הביא קצת כסף, והיה מוכן גם לעבוד וגם להכניס מכספו לשותפות. חנצ׳ה אמרה, שאינה מאמינה לעיני־החזיר המצומצמות שלו, שהיא חושדת בצחוק־הזהב של שיניו. “האיש רוצה להתעשר, מהר, ומצא אותך.” “אדם שרוצה להתעשר מהר,” חייך אברום שיין, “יעשה הכול לאבּד אותי. לא להכניס את כספו לשותפות אתי. האיש לא רק צעיר ומוכן להתכופף ולתת יד, אלא יש לו משאית בשותפות עם גיסו והוא עצמו ינהג בה בשעת הצורך, וזהו דבר גדול מאוד.” חנצ׳ה שאלה איך תחושב עבודת הנהגות של השותף, אבל אברום שיין השיב רק בריטון נרגז: “וזה שהשותף מוכן לבוא בכל פעם לקחת אותי מן הדלת ישר אל המקום שאנחנו מעמיסים בו, להחזיר אותי בערב עד לשער, זה לא שוֶה לך כלום?!…” חנצ׳ה שתקה. אין תכלית לדיבורים עם תמים זה, המאמין לכל אדם ורק במה שמנבאים חושיה אינו מאמין.

השותף נהג באמת לקחת את אברום שיין בבוקר ולהחזירו בערב. אבל לא בכל יום נזקקים הם למשאית. מה על כל הנסיעות ברחבי המדינה, החל בחיפוש עצים לקניה וכלה בחיזור היגע עם השטרות על פתחי בעלי־החוב, המוציאים את הנשמה עד שהם פורעים את חובם? ברגל היה אברום שיין הולך מקצה השכונה עד לתחנת האוטובוסים, הולך ברחובות הערים, עולה ויורד במדרגות, מכתת רגליו בחרשים שנטעו יושבי המעברות, שתילים שלנגד עיניו היו לאילנות, וההליכות הלכו ונתארכו. הכול תלה ברגל האחת שנחלשה לפני שנים, בשבועות שהיתה נתונה בגבס. הוא הלך אל אורתופד נודע בתל־אביב, וזו הפעם הראשונה הזמין נעלים חדשות, מותאמות היטב לצורת רגליו, לששת ימי המעשה. את נעלי־הצבא המשומשות, ששמרן עכשיו בארון במרפסת המטבח, היה נועל רק בחצר, כשהיה מעשב את גומות ההשקיה מתחת לעצי הפרי, כשהיה מגזם את ענפי הגדר החיה, משקה את הירקות והפרחים. בנעלים האורתופדיות החדשות ממש חש, וכך גם חזר ואמר לחנצ׳ה, שהוא נעשה צעיר בעשרים שנה.

עשרים שנה שחולפות אין להשיבן, אפילו לא בנעלים אורתופדיות חדשות. עדים השזיף והגוּיַבה והלימון, שגדלו ויצאו משנות העָרלה, והם נותנים פרי טוב למאכל. עדים הנכדים, המתרבים כמעט מדי שנה – תחילה של אריה, ואחרי־כן של מאיר, וסוף־סוף של אטקה שלמדה ולמדה ועודנה לומדת, אבל בשעה טובה נישאה לדוקטור צעיר, דוקטור שאינו רופא, ואף היא, ראש גאוַתו, תביא לו היום־מחר נכד. באמת, אין לו סיבה שלא לשמוח בחלקו, אפילו ניצב ביתם בקצה השכונה הדחויה הזאת, אפילו ממעיטים הילדים והנכדים לבקרם ואין כל דחיפות בגמר התקנתו של החדר השלישי. רק שכמו להכעיס, כשנותנים עצים שלו פרי על פיסת קרקע שלו, לפני בית יפה כל־כך שבנה לחנצ׳ה ולו בארץ־ישראל, הולכים ימי־העבודה ומתארכים כל־כך, ושום נעלים אורתופדיות לא תשבנה כבראשונה שנים שחלפו ואינן.

ועדיין היה אברום מקיים אותו אורח־חיים, שעמס על כתפיו עם עלייתו, לפני – כמה? – עשרים, עשרים ושתים, עשרים וארבע שנים. עדיין היה קם בחושך, ואם יום של כריתת עצים הוא, לוקח את הגרזן ואת המשׂור, חנצ׳ה מהדסת במטבח בכתונת־הלילה, בודקת שהכניס למזוֶדת־העץ הישנה את הלחם, את הקציצות הקרות, את הירקות, את בקבוק התה, והולך לכרות, לחטוב, לנסר עצים. רק בדרך זו ינער מעליו את הזיקנה, שסימניה מתרבים, בהם גם אותם ענינים שבצִנעה, שבר־המעיִם וגברותו, שגם בבית החדש, גם במיטה החדשה, לא חידשה את ימיה. את שתיקותיו של אברום שיין העמיק הכאב הזה, והוא הכניעוֹ בעבודה עד קצה כוחותיו בגרזן, בפטיש, במשור. אף שחנצ׳ה שבה והתחננה לפניו שיחדל להתרוצץ במדינה כולה, שייקח פועלים וינוּחַ מעבודת־הפרך, שכבר מצצה עשרים וחמש משנותיו, ובלבו ידע אפילו טוב ממנה שהדין עמה, נזכר היה באביו, שבשנה שנפרד ממנו לעולמים, והוא אז למעלה מבן ששים וחמש, הוסיף להפיל פחדו על הגויים הצעירים באחוזה.

במה לא האמין אברום שיין?

שעד אשר פנה כה וכה עברו חמש, שש, שבע שנים מכניסתם לביתם החדש, בקצה הרחוק של המושבה, בין הרכבת לבין הפרדסים, והוא כבר יהודי בן ששים. ואחת. ועוד אחת.

ט

באחד מאותם ימים לוהטים של סוף אוגוסט, כשנדמה שהקיץ לא ייגמר לעולם, כל יום רק מוסיף כביכול עצים לתנור, שחומו עומד גם בלילות, כל תנועה שאדם עושה, שלא לדבר על הנף גרזן, או על הסעתו הקצובה, הלוך ושוב, של המשור־לשנַיִם בחריץ המתכרסם ומעמיק בעבי הגזע הכרות, כל תנועה קלה שואבת מתוך הגוף פלגים של זיעה – ביום כזה כרע אברום שיין תחתיו.

שותפו באותו קיץ – שותף רביעי, ואולי כבר חמישי – היה אחד מפועליו־לשעבר, תימני כחוש, שהיה לא רק זריז במלאכתו, כי־אם קנה מומחיות בעצים, כאילו מיערות הצפון נישא על כנפי נשרים. לאחר שנכוַה באותו בעל־משאית, שחנצ׳ה הזהירה אותו מפני עיניו החזיריות וצחוק־הזהב של שיניו, הודה באזניה אברום שיין, שאין לו עוד כוח לחפש שותף ולהתחיל הכול מחדש. הלה הונה אותו בחישובים נפתלים, ויצא כך שהוא עצמו, אברום שיין, קיבל רק מחצית מה שנותר בקופה המשותפת לאחר שנוּכּוּ כל ההוצאות. ואילו השותף משך כמה חלקים, הן כבעל־משאית, הן כנהג והן כשותף, כאילו היה כמה אנשים, העושים בעת־ובעונה־אחת כמה עבודות שונות. ולא זו בלבד, אלא שבימים שכיתת אברום שיין רגליו בגביית שטרות ובהוצאת רשיונות, היה הוא מושך בגניבה עצים מתוך הערימה המשותפת, מעמיסם על המשאית ומוכרם מאחורי גבו. קשה מכול: בשנים הקצרות הללו הוציא בעָרמה מידי אברום שיין חלק נכבד מן הקשרים המסחריים, שקשר הוא בעבודת שנים רבות. בפעם הזאת נשבר בלבו משהו והוא אמר לחנצ׳ה: “אני מאמין כבר בכול!”

אך בעודו מחזר עם השטרות על פתחי בעלי־החוב, מנסה להציל מה שאפשר ובלבו כבר גמלה ההחלטה לחפש עיסוק אחר, אולי להשקיע מה שהפקיד בבנק בחנות קטנה, שיוכלו להתפרנס ממנה בזיקנתם, בא התימני הכחוש והציע לו שותפות בשׂדירה של ברושים בקצה המעברה שהצמיחה מתוכה שיכון גדול והיא מתפשטת עכשיו לתוך הפרדסים. דווקא הפעם דחפה אותו חנצ׳ה לשותפות. “ראשית,” אמרה, “אם תשב בטל בבית, תצא אתה מדעתך וגם אותי תשגע. שנית, הברושים הם כאן, במושבה, ולא תצטרך להתגלגל למרחקים. והעיקר, בתימני הזה אני מאמינה. בינתים נחפש איזה עסק, אולי נתיעץ קודם עם הילדים.”

וכך, בשעה של אחר־הצהרים, בעודו עומד ומשוחח עם שותפו – אברום שיין בעברית שלו, שעיקרה יידיש גליצאית, והתימני בעברית שלו, שרק במשוער מצליח הוא לעקוב אחריה, חש, בפועל ממש, איך יוצאת מתוך גופו הנשמה. דווקא באותה שעה לא עבדו כלל, אלא עמדו ודיברו, אף־על־פי־כן התמלא איזו ליאוּת, שונה מכל מה שהתנסה בו עד אז. הוא ביקש לעשות שתים־שלוש פסיעות ולהתיישב על ברוש כרוּת, אבל רגליו לא נענו לו. הוא ניסה לומר לתימני, שיתמוך בו, אבל גרונו היה פקוק. זיעה מלוחה עירפלה את עיניו שהזדגגו. שדירת הברושים הזקנים כמו נכרתה מאליה ונפלה עליו בלי קול.

עשרים ואחד יום שכב אברום שיין בבית־החולים. על־פי כל הסימנים, הסבירו לו הרופאים, כבר היה לו בעבר התקף־לב, ורק מזלו הוא שאותו התקף, ואולי אירועים נוספים, נגמרו בשלום ובלא שידע לא מתי חלה ולא מתי החלים.

“מה פירוש, אדם אינו מאמין ברופאים, כפי שמספרת לנו אשתך?” חקר אותו הפרופסור. “ובמלאך־המוות אתה מאמין? ובכן, אם לא תפסיק מיד את העבודה הזאת, לא יוציא אותך מבין אצבעותיו פעם שניה. אתה יהודי בן ששים ושתים, ואם אך תנהג בתבונה, יכול אתה להגיע עד מאה ועשרים. והשבר הזה, איך מסתובב כך בן־תרבות במשך שנים, כמו עם מדליון? מזלך, אדון שיין, שאתה חזק כמו עץ.”

י

כשם שלא האמין בהסתדרות, לא האמין בקופת־חולים, לא בזו של ההסתדרות ולא בכל האחרות. כשם שלא האמין בזיקנה, לא האמין שיום אחד יאמרו לו הרופאים, שהבחירה בידיו – לגנוז את גרזניו ומשׂוֹריו ולפרוש מן העבודה, או למוּת.

עכשיו קרב אותו יום – וכל דבר שלא האמין בו התרגש ובא על אברום שיין.

על האשפוז עצמו הוציא כסף לא־מעט. דווקא על ספוֹ של פרק־חייו האחרון ראה מה עלול לקרות לחסכונותיו, שקצתם היו מופקדים בבנק ואת קצתם, בשטרות של דולר, טמן בין הסדינים בארון בעל הפוליטורה הטבעית. בדולרים האמין אברום שיין, אלא שמעטים כל־כך יהיו בערוב ימיו, בזאת התקשה להאמין. שוב ושוב היה שולף את הדולרים השחורים מבין המצעים, מלחלח ראשי אצבעות וממשמש את השטרות, אולי דבקו שנַיִם יחדיו, ושוב ושוב היה מגיע לאותו מנין עצמו. שש מאות שלושים וחמישה דולר. הוא מוסיף מה שיש בבנק בלירות, מוסיף את השטרות, ואינו מגיע כדי יכולת של קיום כלשהו מכסף זה. בשום קרן גמלאות אינו חבר, ולא נותר לו אלא לקוות, שהביטוח הלאומי לא יעשה לו צרות בהגיעו לששים וחמש.

בקרקע ובבית עצמו – בברזל, בבטון, בנגרות, בבור־הספיגה, בחשמל – קבר חסכונות עשרים שנות עבודה. בכסף שאפשר לקבל בעד בית כזה, יוכלו לקנות לעצמם דירה קטנה ועוד ייוַתר להם סכום הגון. מכל חסכונותיהם גם יחד יוכלו להתקיים באופן אנושי, אם גם בצניעות. פעמים שקל אפילו את האפשרות, שישקיע את רוב הכסף באיזה עסק קטן, הן למען הפרנסה הן כדי שלא ישב מעתה, נטוע כעציץ, בפתח דירתו.

קודם שנפלה החלטתו למכור דיבר בזה במשך שבועות עם חנצ׳ה. אדם האנוס לעקור מתוך בית שבנה בזיעת־אפיו יורד מדרגה בסולם הכבוד, מתחת לרגליו ממש נשמטת כל אחיזתו בעולם. כל מה שלא יעשה בכסף, יהיה בו משום פיחות לעומת בית זה. בזה האמין אברום שיין עד יומו האחרון, שנים לאחר שמכר את ביתו וגלה לרמת־אביב.

מדוע, אם־כן, מכר? בצד הברירה האכזרית, שהציב לפניו הפרופסור, היה פחד הבדידות. בשעה ששפך לירות בלי חשבון ובנה בית מכובד כל־כך, האמין שכאן תשוב ותתלכד משפחתו המתפרדת. לא כך היה. כל אחד משלושת ילדיו – ועולמו שלו. אמנם, לשני הבנים יש עכשיו מכוניות משלהם, לזה משאית ולזה טנדר, אבל מאיר מתגורר מצפון לחיפה ואשתו של אריה הצליחה סוף־סוף להעביר חתול שחור בינו לבין אביו ואמו. זה וזה מזדמנים פעם בחודש־חדשיִם, בדרך־כלל בשבת, כשאנשים חוזרים מבית־הכנסת, מביאים את הנכדים, יושבים לאכול צהרים ונעלמים. בין ביקור לביקור, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, מגרש רק הרדיו את הדממה מתוך חדרי הבית. וגם בבואם, לעולם לא יאמר זאת בקול, עומדת מחיצה אטומה בינו לבינם. יושבים ושותקים. אך כשהם פותחים פיהם ומדברים, מעדיף היה שישתקו. במה כל מעייניהם? בכסף שהרויחו אחרים וירויחו הם, במכוניות שקנו אחרים ויקנו הם, באמריקה שאחרים נסעו לחיות בה ואולי יסעו לשם גם הם. לא שום דבר, שיש לו ריח של שבת. אין הוא מעז לבקש את בניו, שלא יבואו ברכבם בשעה שיוצאים מבית־הכנסת, שהוא, אברום שיין, הגבאי שם, מחשש שאפילו אחת בחודש־חודשיִם לא יזכו לראות את הילדים ואת הנכדים. שמחה ממש אינם משאירים אחריהם בלכתם. החדר השלישי, שכבר לפני כמה שנים השלים את בנייתו וריהטו בהוצאה ניכרת, כדי שיעמוד לרשות הילדים, נותר בלי שימוש, ואפילו לאַווררו חדלה חנצ׳ה. אצלם בחוץ־לארץ היו נכדים נשלחים לשבועות ולחדשים אל סבא וסבתא. כאן יושבים שעתיִם־שלוש, אוכלים, מקבלים מתנה – ונעלמים. מי היה צריך חדר שלישי?

הוא וחנצ׳ה. אילו שמעו אטקה וצלי בעצתם בשעה שהוזמן הוא ללמד באוניברסיטה החדשה בתל־אביב, היו הם, הזקנים, מעמידים את שני החדרים לרשות הילדים ומסתפקים בחדר השלישי. אילו כך אירע, היה אור שונה לגמרי, אור בהיר, נזרע לו, היה יודע שמחה. לכאורה, התרחקה אטקה יותר מן הבנים, אבל גם כעבור כל השנים האלה שהיא עושה בירושלים, לומדת ומלמדת ענינים שאינו מבין מה הם, מוסיפה נפשו להיות קשורה בנפשהּ. אוהב הוא לשבת ולהקשיב בשתיקה לדברים שהיא מספרת לחנצ׳ה ולו על מעשיו של צלי – הדוקטור, בצלאל, בעלה – ועל מעשיה־שלה, הוא באוניברסיטה והיא במה שקרוי “המכון”. אטקה היא הנשמה היתירה של אברום שיין, היא גאוָתו, ובכל פעם שהיא מגיעה לביקור, חש הוא כאילו נכנסה השבת. כל השנים שהיא בירושלים, לא היתה יורדת אליהם אלא בחגים ובקיץ. שלוש־ארבע פעמים בשנה היה הוא מוצא תירוץ לעליה לירושלים, נושא אתו סלים ותיבות – תפוזים שהביא הוא מן הפרדס, צוארים ממולאים ופשטידות שהכינה חנצ׳ה, סוֶדר שסרגה, כרית שרקמה. ובכל פעם היתה אטקה מטפלת בו כאילו היה הוא הגראף פוטוצקי בעצמו – העלתה אותו לראות את קברו של הדוקטור הרצל, הצליחה להשיג רשות כניסה לישיבת הכנסת בבית פרומין, לקחה אותו להר ציון. כל־כך שמח כששמע שאטקה ובעלה עוקרים מירושלים, שבלי לחשוב רגע הציע להם את ביתו. לחנצ׳ה ולו די בחדר השלישי.

בהתרגשות רבה הודו לו על הצעתו, אך אטקה אמרה, שאינה מעלה כלל פתרון כזה על דעתה – לנשל אותם מביתם. “ומלבד זאת,” הוסיף צלי, “עלי לגור קרוב ככל האפשר לאוניברסיטה, ואין לי שעות לבזבז על נסיעות הלוך־ושוב. נסתדר איכשהו.”

עכשיו, בשובו מבית־החולים, הניחו לפניו אטקה וצלי הצעה משלהם: ימכרו ההורים את הבית וירכשו לעצמם דירה קטנה ברמת־אביב, וכך ייהנו מכל היתרונות של קרבת־מקום בלי החסרונות שבדירה משותפת. שם יתגורר בשכונה שהיא גם עיר גם מחוץ לעיר, לא יצטרך לכתת רגליו עד לתחנת־האוטובוסים הרחוקה, אלא הכול יהיה ממש מעבר לדלת – כבישים, מדרכות, בתו ונכדיו, בית־כנסת, חנויות, קופת־חולים.

“כל מה שאומרת אטקה,” חייכה חנצ׳ה, “הוא בעיניו קודש־הקדשים.” אפילו למעמד של הורי־חברים בקופת־חולים הסכים עכשיו אברום שיין בלי נדנוד של אי־רצון. אפילו למכור ולעבור לרמת־אביב.

אבל אז גילה מה מעטים הקופצים על הבית הזה, ששיקע בו עשרים שנות חסכונות ועוד עשר שנות חיים בין כתליו ובחצרו הפורחת. ברגע ששמעו כי מדובר באותה שכונה הדחוקה בין הגבעה שמעבר לרכבת לבין הפרדסים, אמרו הנענים למודעה: תודה רבה. המעטים שטרחו ובאו ביקשו מציאה. שוב ושוב מנו באזני חנצ׳ה ואברום שיין את כל חסרונות הבית: השיכון כלוא בתוך בקעה, הפרדסים סוגרים את האויר, חם מאוד, לחות גבוהה, אין פיתוח – לא כביש פנימי, לא תחבורה, לא ביוב, לא רופא, לא בית־ספר קרוב – והעיקר: בניית־המגורים החדשה היא בעיקרה בקצה האחר של המושבה, ובכיוון ההוא תתרחב גם בעתיד, ואילו שיכון זה סמוך לאזור התעשיה וכאן רק יתוספו בודאי עוד מפעלים רבים. לא זו בלבד, שהמחיר הנדרש היום בעד הבית גבוה מדי, אלא גם בעתיד לא יעלו פה המחירים. מי שפיתה עשרים יהודים לבנות כאן את בתיהם ונפטר מהפרדס שלו ידע מה הוא עושה.

מה נותר לאברום שיין לעשות? כל מה שלא האמין בו התרגש ובא. לא זו בלבד, שאינו מקבל מה שמשלמים עכשיו בשביל בתים שאין להשווֹתם כלל לבנייה הזאת, בלי אילנות מטופחים, בלי גדר כזאת, אלא שעליו לכוף את ראשו ולשמוע הכול בשתיקה.

בסופו של דבר נמצא קונה רציני, שהניח על שולחן־האכילה שבהול צרור שטרות לחתימת העִסקה. אטקה מצאה להם דירה באחד הבתים השיכוניים, שני חדרים ששטחם כמחצית שטחם של החדרים בביתו, מטבח שהוא פחות ממחצית המטבח שלהם, דלת המוציאה לחדר־מדרגות בקומה השניה, לא לחצר רחבה. אברום שיין אמר הן למכירה והן לקניה. הוא עשה חשבון ומצא, שיתוספו עוד כשלושת אלפים לירות למה שהפקיד בבנק וטמן בין הסדינים. כדי קיום צנוע יהיה להם. עם הרהיטים בפוליטורה הטבעית לקח אתו לתל־אביב גם את הגרזנים והמשורים והמקבות שפירנסוהו כמעט שלושים שנה, אבל שוב לא נזקק להם. הוא מצא להם מקום בארון הפתוח שבמרפסת־המטבח הצרה, ושם העלו חלודה, כלים אין־חפץ־בהם.

יא

במה לא האמין אברום שיין? שיכול אדם לחיות בלי שיעבוד. בתחילה מתעורר היה, כמנהגו כל השנים, בעוד לילה, לובש אותם בגדי־עבודה מהוהים, ובזה כאילו הבדיל בין קודש לחול. אבל עד מהרה חדל גם מזה – בשביל לבקר את אטקה בביתה, “אפילו בשביל להתפלל שחרית בבית־הכנסת, בשביל ללכת לבנק או לחנות צריך ללבוש בגדים מהוגנים,” אמרה לו חנצ׳ה. היא קיפלה היטב את בגדי־העבודה וגנזה אותם לעד. כל השנים נהג להתגלח בערב־שבת, או בנסיעותיו לירושלים. עכשיו החל מתגלח מדי בוקר, לובש חולצה של שבת, ובצאתו לרחוב עונב עניבה, לובש מקטורן של חליפה וחובש מגבעת. קודם צאתו נוטל היה גרב־צמר ישן וממרק את נעליו המצוחצחות היטב. ולאחר שהלך וחזר, עדיין כל זמנו לפניו.

עדיין מיאן להאמין שיכול אדם לשבת תחתיו ולראות את הימים החולפים. עולה היה על אוטובוס, קצת כדי לנסות ולהציל משהו משטרות ישנים שמועד פרעונם עבר מזמן, קצת כדי לפגוש את מַכּריו הישנים, אך בעיקר כדי לעשות משהו שיש עמו רוַח – מסתובב בשוק הכרמל, משוֶה את המחירים, עומד על המִיקח, שב ובשתי ידיו סלים גדושים מציאוֹת, מיעוטן למטבחה של חנצ׳ה רובן למטבח של בתו. את אזהרת הפרופסור לא שכח – הוא חש איך מחישים הסלים הכבדים את פעימות לבו, איך מתקצרת נשימתו ומבצבצת הזיעה הקרה, אבל בשובו היו פניו צוהלות – סוחר שמסחרו עלה יפה. גם בבית לא ישב בטל. כל השנים שעבד בעצים לא נגע באצבע קטנה במלאכות של נשים, ולא רק משום שכל הימים שהה מחוץ לבית, כי־אם משום שזהו סדר העולם. עכשיו ראתה אטקה לא־אחת את אביה עומד ברגלים יחפות, מכנסיו מופשלים והוא שוטף את רצפות הבית, או חגור סינר, קולף תפוחי־אדמה, מקצץ בצל, לש בצק.

הוא חש איך הולך כוחו וניגר מתוך גופו, אבל בדבר אחד לא האמין ממש עד ימיו האחרונים – שאכן תמו שנות עבודתו. הן לא האמין, שייתכנו חיים בלי עבודה.

יב

ובכל־זאת קצבו בשמים לאברום שיין שנים אחדות, שהעבודה המפרכת לא תהיה בהן עיקר חייו. לבו הנחלש והולך לא שימש עוד כבעבר את גופו הכבד, ואפילו מן ההליכה עד לבית־הכנסת היה מתעייף כל־כך שהיה נאלץ לשבת לשתים־שלוש דקות על גדר־אבנים נמוכה, או על ספסל, כדי לשוב ולמלא את ראותיו, אבל בהדרגה הלך ונתגלה אדם, שרק חנצ׳ה אמרה, שתמיד ידעה שהוא חבוי בתוכו. כשהניח מידיו את הגרזן ואת המשור, כשנעקר מתוך הבית שהיה תמצית מאוַייו, החלו המלים למלא את יומו. יראת־כבוד כלפי ספרים היתה בו כל ימיו. על מדפי המזנון היו אותם ספרים קדושים שאסף מן הרחוב, איבק, הדביק בזהירות את דפיהם הקרועים וכרך מחדש במיומנות רבה. היה מחזור לימים נוראים, עמוד אחד בעברית כנגד עמוד אחד בגרמנית. היה לקט אמרות של תלמידי הבעש"ט ובשערו הפנימי דף זכרון, שבו מזכיר המחבר את כל בני־משפחתו שנספּו בשואה, עשרות שמות משני צדי הגליון. אבל היה גם ספר שמצא בעיירה ערבית נטושה מיד לאחר מלחמת־השחרור, רומן בגרמנית שהביא לחנצ׳ה לקריאה. והיו כל כתבי הדוקטור הרצל, שקנה בשעה שעברו לביתם החדש והציבם על אחד ממדפי המזנון. היו עוד.

עכשיו היוו הספרים חלק נכבד מסדר־יומו. כמו שבו והיו בנפשו אָרחותיו של אותו עולם מת, היה הולך לבית־הכנסת פעמיִם ביום, ובין מנחה למעריב משתתף בקביעות בשיעור יומי בגמרא. את בדידוּת הדירה השיכונית היה מגרש בקריאה רמה ומוטעמת של פרשת־השבוע עם פירושים, מציץ לשולחן־ערוך, וגם בדירתם של בתו וחתנו, שקירותיה מכוסים ספרים, מטפל היה בכל ספר שנתלשה כריכתו או נפרמו דפיו, כורכו מחדש בקרטון של קופסאות נעליִם, עושה מלאכת כורך־אומן. קליפה עבה נשרה מעליו, ונתגלה אדם המאמין אמונה תמימה בכוחן הכישופי של המלים.

כל השנים היה אברום שיין שותק. אפילו בחברת אחיו הצעיר לייזר – קודם שנפטר ביסורים קשים ממחלה ממארת – מסוגל היה לשבת שעות ולא לפצות פה. משהניח מידיו את הגרזן ואת המשור וגלה לרמת־אביב, נפתח פיו. רק אז נתגלה, כי עולמות שלמים רחשו בתוכו שלושים שנה בדומיה גמורה.

על מה דיבר? על האחוזה, על היערות, על המים הרבים הזורמים מן ההרים ונופלים לתוך הנהרות, על כל אותו עולם שבין הדנייסטר לבין הקרפטים, שבו עברו עליו שלושים וחמש שנותיו הראשונות.

ההתרפקות הזאת על ראשית החיים, אומרים, מאפיינת את סוף החיים. לא כך אברום שיין. פתאום החל שופע סיפורים על שלושים שנות ארץ־ישראל שלו. אין מקום בארץ, שלא הגיע אליו, שלא שמר עליו בזכרונו מעשה־שהיה. את שיח׳־מוניס הכיר היטב, הרבה לפני שעלתה רמת־אביב במחשבה. בפרדסי שיח׳־מוניס כרת ברושים. וכשלא הגיעה תל־אביב אלא עד גן־החיות, היה הוא כורת איקליפטוסים על הירקון. פעם לקחו אֶטקה וצָלי אותו ואת חנצ׳ה לנגב המערבי, ומרגע שקרבו לצומת סַעד, החל שופע סיפורים רבים כל־כך על ידידיו הערבים בעזה, בחאן־יוניס וברפיח, עד שאת הדרך בחזרה – היה זה בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים – עשו דרך רצועת־עזה. במקום אחד קרא לפתע לצלי לעצור את מכוניתו, משום שבטוח היה שהוא מזהה איקליפטוס מסוים מאוד.

“בימים ההם, לפני המדינה,” סיפר אברום שיין, “היו בארץ אנשים, שלא יצאו מתל־אביב ולא ראו עצים, ולכן היו טוענים בעקשנות, שאי־אפשר לטעת פה לא יערות ולא גני־פרי ולא שום עצים. ואני הייתי אומר להם, התורה מספרת לנו בפירוש לא רק על שבעת המינים ולא רק על ארבעת המינים, היא מדברת על חוטבי עצים. אם לא היו יערות, מה היה להם לעשות עיר שלמה לחוטבי עצים ולשואבי מים? מה היה לתורה להזכיר בענין ערי המקלט דווקא זה, ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה? יש רק פירוש אחד: הארץ היתה מכוסה יערות וגני־פירות ופרדסים, ארץ זית שמן ודבש.”

וזה היה הגילוי המפליא ביותר, שהרעיש לא רק את לבה של אטקה בתו, אלא עתיד היה להישמר בלב נכדיו כזכרון העדין והעמוק ביותר מדיוקנו של סבא כבד ושתקן זה. שבלשון־קודש גליצאית ראה את הארץ, את עברה ואת ההווה שלה, מכוסה יערות ובוסתנים ופרדסים, “וַ־שר יוּבוֹי אֵייס רֵיעַיהִי בוּיַער”.

בראש־השנה האחרון לחייו – הוא כבר היה אז חולה מאוד, ומאותה קליפה עצית צרובת־שמש וקשריה לא נותר עוד כמעט דבר, להוציא אמונותיו המוצקות והלא־נבקעות – היה ה“סלון” בדירת שני החדרים השיכוניים שבקומה השניה מלא קערות פרי. עכשיו היתה נשימתו נחנקת מדי עשרים פסיעות, אבל ערב־החג התעקש, נסע באוטובוס לרחוב שנקין, הלך לשוק הכרמל ובחר במחירי־מציאה במהודרים שבפירות העונה, ולא שכח תפוחי־עץ לברכה ורמונים למזל טוב.

דווקא בשנותיו האחרונות, שחי בהן בלי לעבוד, שב לחיות בו בשלמות תמוהה אותו עולם של יהודים כפריים, חסידים יראי־אלהים הדבקים באותו תוקף באמונות־אכרים אליליות, אנשי יערות ושדות ובוסתני תפוחים ואגסים ושזיפים, עולם שרק בו ובשכמותו פעמו עדיין פעימותיו האחרונות – והנה, אברום שיין זה בחר לאחד מנכדיו תפוח יונתן מבוסתני הגליל העליון, הגביהו ואמר:

“נו, אִמרו אתם, איפה בעולם יכולים לראות תפוח כזה?”

הילדים והנכדים היו מצופפים סביב שולחן־החג המאולתר לסעודת־הצהרים, ואחרי שהדיחו אטקה ושתי הכלות את הכלים, החזירו הכול למקומו במטבח ובחדר, ישבו שעה, הקטנים אכלו פירות, הגדולים שתו קפה, והמשפחה נפוצה לכל רוח עד להתכנסות הבאה, בליל־הסדר. אותו לילה – חזהו נחנק מחוסר אויר, הכאב מנסר את ראשו לשנַים – קם אברום שיין מן המיטה הכפולה, גישש דרכו בחשיכה אל החדר השני, כף־רגלו נתקלה במשהו, או אולי אחזה אותו סחרחורת וכמו עץ כבד נפל מלוא קומתו במסדרון הצר. מן החבורה בראשו הסיקו הרופאים, שנפל לאחור, על גבו. מכל־מקום, חנצ׳ה התעוררה לקול החבטה ומצאה אותו מוטל כך. עד שהבינה שניטלה הכרתו, עד שהזעיקה עזרה ועד שהגיע האמבולנס והסיעוֹ לבית־החולים, כבר היה אברום שיין מת.

במה האמין אברום שיין?

מי שהיה בדירתו הצרה באותו יום ראשון של ראש־השנה, אי־אפשר שלא ישובו מיד לזכרונו אותם משפטים אחרונים שחזר עליהם באזני ילדיו ונכדיו המתרחקים והולכים ממנו. כרוכל המכריז על סחורתו:

“ושזיפים?! אמרו אתם: איפה בעולם יכולים לראות שזיף כזה? איפה?!”

[א]

באזני מוסיף שמו להתנגן, כפי שהיה מבוטא במשפחה – יִיִיִצחַאַאַק – מלעֵיל ובחי”ת פתוחה ומרוּחָה. בעיקר שלא בפניו, בשמץ לגלוג מעורב בקורט סַלחנות, נקרא היה אצלנו אִיטשה, אִיטש’לה, וכשנזכר תעלול מופלג שעוֹלֵל – רֶבּ איטשה. כשם שחוֹזה היתה כתפהּ השמאלית של אמא את הגשם, כך היו עיניו הנוצצות של אבא מנחשות מפרפור שפתיו של אורח נכנס – ומי היו אורחינו אם לא אחיו ואחיותיו של יייצחאאק, בניה ובנותיה של דודתי האגדית בפולין, אחותו הבכירה של אבא, נוחה עדן – מהפך נוסף שהתחולל בחייו של אחיהם הבכור.

“נו,” היה אבא מחייך חיוך דק, “רב איטשה חזר לשיר באוֹפֶּרה?!”

באותה מלה יחידה, אופּרה, מקופל היה הכול – וביחוד ההסכמה, שכל מה שהוא מובן מאליו אצל שאר האחים, אינו תופס לגבי יצחק. מקומו בפנתיאון המשפחתי נקבע בימי היותו באופרה – אותו פרק שייך לשנותיו הראשונות ממש בארץ, ערב צאתי לאויר העולם, כפי שיתבּאֵר מיד – ומשנקבע, שוב אין הוא בר־שינוי. גם אחרי כל מה ששמעתי על עלילותיו של בן־דודי יצחק באופרה, עודני מסופק אם לכלל שירה על הבימה הגיע אפילו פעם אחת, וזה חרף היותו בעל קול בריטוֹן עמוק ומתנגן. בשבתו בערבי הקיץ במרפסת צריפנו, אַנֶקדוֹטה גוררת אַנֶקדוטה על אחיו ורעיו, הזמרים והשחקנים, המשוררים והסופרים של תל־אביב, היו קולו וסיפוריו נוסכים עלי שכּרון, ואת הערגה אל אותה הויה כמוסה נטע בלבי בפעם הראשונה הוא, בן־דודי יצחק. אבל זה היה, אין צריך לומר, כמה שנים טובות לאחר צאתי לאויר העולם, כלומר, כשאותה אופרה כבר היתה צרוּרה בצרור זכרונותיה המעטים של העיר העברית הראשונה בעולם.

גם בצרור זכרונותיהם של אמא ואבא, שביקרו באופרה ההיא – ולמען הדיוק, באופרה כלשהי – פעם אחת ויחידה. וגם אז, לא לכך נסעו לתל־אביב, אלא אמא עמדה אז בסוף הריונה הראשון ומוחלט היה אצלה שתלד לא בבית, בעזרתה של ה”פרֶנקינֶה“, הגברת ויקטוריה, המיַלדת הספרדייה של המושבה, כי־אם ב”הדסה”, ואבא בא לתל־אביב לכבוד השבת והלידה הקרובה. שאלה היו נסיבות ההליכה לאופרה, זאת יודע אני בודאות, שכּן אותה חויה בלתי־חוזרת פירנסה הרבה שנים את סיפוריה של אמא. כאשר הגיעה הרינה של המוני הזמרים שעל הבימה, כולם בתלבושות מרהיבות, לעוצמה כבירה כזאת שהרעידה את הזגוגיות באולם יאשה חפץ – היתה אמא חוזרת ומספּרת – התחלתי אף אני פתאום לבעט בהתלהבות בתוך כרֵסהּ, כאילו המוסיקה היא שעשתה עלי רושם. אם יעבור הכול בשלום, נדרה אמא באמצע האופרה, הילד ייוָלד בריא ושלם והמלאך הגואל ישמרנו מכל רע, תהפוך שמים וארץ – והוא ילמד לנגן בכנור. עוּבּר, שהמוסיקה חזקה כל־כך בדמו, מוכרח שיהיה מין יאשה חפץ.

אותו נדר, כמוהו כקריֵרה האופראית של יייצחאאק, האריך ימים, כפי שהיו אומרים אצלנו, מתענית אסתר ועד שוּשן פורים. הוא לא זימר, ואני לא ניגנתי. ואולם זוג כרטיסי־הכבוד, שהעניק אז לאמא ולאבא, ועמו את החויה האופראית היחידה בחייהם – עתיד היה להיזכר לעולם. שני עדים שאין להזימם היו הכרטיסים, כי אכן עמד יצחק במדרגה כלשהי בעולם הבוהמה של תל־אביב. עיסוקו הממשי, כך נראה לי, היה לא על הבימה – הוא היה ספק סדרן, המוליך את בעלי־הכרטיסים למקומותיהם, ספק קופאי, מוכר הכרטיסים. אבל חזותו, שיחתו וסדר־יומו גרמו שכלפיו נתקיים במשפחה כל השנים, בצד יחס של “חשדהו”, גם מידה של “כבדהו”. מה שלא היו שמונת אחיו ושתי אחיותיו סולחים לעצמם וזה לזה – כולם עלו כחלוצים, אח משך את אחיו, וכל השנים התפרנסו מעבודה גופנית – מחלו לאחיהם הבכור. רֶב איטש’לה, היו אומרים קצת בזלזול קצת בציפיה לסודו שיתגלה, הוא בכל־זאת מן הבוהמה!

ולמי שהוא מן הבוהמה סלחו אפילו זה שדבק בו חשד של מוֹפּ"סיוּת. לא כדרך שאצלנו במושבה היו מטיחים כלפי מי שנרשם להסתדרות וקיבל את הפנקס האדום: בולשביק! לא, יייצחאאק נחשד בזה שהוא ממש קומוניסט, שונא־ציון. באותן שנים, סיפר אבא וחזר וסיפר, די היה שיימצא ברשותו של אדם איזשהו פרסום, שהיו הקומוניסטים מדפיסים באופן בלתי־לגלי, שיגביהו אותו האנגלים בצוארונו, יעלוהו על אניה ויגרשוהו לארץ הפּלפּל, ובלי שום חכמות. וזה הדבר שכמעט עולל התכשיט לדודו, כלומר, לאבי.

“יום אחד,” סיפר וחזר וסיפר אבא כעבור שנים, כאשר בכגון זה כבר אפשר היה לדבר בקול רם, בלי חשש מלשינות, “מופיע אצלנו בחצר פוֹלישוק, נושא המכתבים, כובע־השעם לראשו והתרמיל הגדול משתלשל מכתפו, ומביא איזה צרור־דואר עבה, קשור במשיחה. כיוָן שצרורות כאלה לא היה מי שישלח לי, נכנס מיד חשד בלבי. גם עיניו של פולישוק, שיצא לו במושבה שם לא־טוב של מי שחטמו ולשונו ארוכים מדי, מוליך לחצר זו מה שהוא רואה בחצר זו, והיו שריננו כי גם באזני השוטרים האנגלים לוחש הוא דברים שהשתיקה יפה להם – לא מצאו חן בעיני. נתתי מבט בצרור וראיתי כי המען אמנם שלי, אבל שם הנמען הוא רב איטש’לה שלנו. מניה־וביה חיברתי סיפור מסובך על ריב שנפל בינו לביני, על כך שזה שנה ויותר נותק בינינו כל קשר ורק שמעתי, שנסע לביקור בפולין וספק אם ישוב. בלי לפתוח את הצרור ובלי לראות מה יש בו, סירבתי לקבלו, פשוט מאוד. בזה, בטוח אני, הצלתי מעסק ביש, ממאסר, אפילו מגירוש, לא רק את יצחק, אלא גם את עצמי. כבר היו דברים מעולם.”

זה שיצחק לא שאלוֹ כלל אם הגיע משהו בדואר בשבילו, היה חסר־משמעות בעיני אבא. היו לו די סימנים לתת באחיינו, בדעותיו ובמעשיו. משנסגרה האופרה, סיפרו האחים, מצא לו איטשה עיסוק חדש: הוא עובד בתיאטרון “אהל”. רוב הימים הוא מסתובב ברחובות, מבטל זמנו בבתי־הקפה של המשוררים והשחקנים. ערב אחד ראו אותו בשפת הים, לפני “סאן רמו”, מחובק טן־דוּ עם אלכסנדר פּן, שניהם בגילופין, שרים בקולי־קולות שירים רוסיים. יש לו גם איזו אשה חדשה, שאצלה הוא מתגורר, והוא מתלבש בטרזנות מרגיזה – פעם ברוּבּאשקה של משי שחור ופתיל קלוע קשור למתניו, פעם בחליפה שחורה, חולצה שחורה ועניבה אדומה כדם. כשבא יצחק לבקרנו, דיבר אתו אבא משפטים, סירב לשמוע את שקריו ואת תירוציו, שאל איך העז להשתמש בו ובכתבתוֹ למשלוח דברי־תועבה והכריז, כי עם מוֹפ"ס ועם סוכנו של המופתי הירושלמי אינו רוצה עוד כל מגע ומשא מעתה ועד עולם. אילו קמה מקברהּ אמך עליה השלום, אחותי הבכירה צירל־לאה, וראתה עד היכן הגיע בנה־כורה, שואלת היתה את נפשה למות.

כמה היה ניתוק סופי כל־כך מתמיד במשפחתנו?

עד ליאהרצייט הבא של אם האחד־עשר. כצדיקה גמורה, בתשעה באב, נפטרה צירל־לאה, אחותו הבכירה של אבי, ובמוצאי כל תשעה באב היו מתכנסים כל בני־משפחתה שבארץ, אבא לאחר הצום ובניה לפני ארוחת־הערב. יחד הם יושבים ולוגמים כוסית קוניאק ואוכלים משהו ומזכירים את מה שאיננו. פעם־פעמיִם השתתפתי גם אני בערבי־זכרון אלה, ואף שלי זכורים הם משנים אחרות, שנות בגרותי, משער אני שכך התנהל גם אותו ערב רחוק, כששב אבא והתפייס עם יצחק.

בחייהם הממשיים בארץ הלכו האחים והתרחקו בהדרגה זה מזה. שנַיִם היו לקיבוצניקים, ואח שלישי, שהצטרף למשטרת הישובים העבריים והסתובב בעמק יזרעאל, נשא לאשה את בת אחד המשקים ועשה גם הוא שנים לא־מעטות בעמק. רביעי נהפך מטפסן ב“סולל בונה” לקבלן פרטי ועשה חַיִל בעסקיו. חמישי למד הנהלת־חשבונות, עבד אצל אחד מגדולי הסוחרים של תל־אביב וסופו שהסתפח הן למשפחה והן לעסקים. גם האחים הצעירים, שלא עלו אלא בסוף שנות השלושים, התבססו במשך השנים – זה היה לעסקן מקצועי, זה ניהל צרכניה, זה הגיע למדרגת מנהל־עבודה ב“אבן וסיד”, זה חבר קואופרטיב של נהגי אוטובוסים. במוצאי תשעה־באב היו שבים כולם, בתוך דקות, לאותה עיירה קטנה בגבול פולין־גרמניה, שהם כולם יצאוה בנעוריהם, אח בעקבות אחיו, מעלים באוב מעשי־משובה נשכחים, מזכירים כל דוד וכל דודה – בין צירל־לאה, הבכירה, לבין אבא, צעיר־הדודים, היו עוד שבעה או שמונה דודים ודודות “חיים”, להבדיל ממי שמתו בינקותם או בילדותם, ולהם נשים וצאצאים, שאיש מהם לא ראיתי מימי וכולם מעורבים בזכרוני – ובעיקר מתיחדים עם זכרהּ של אמם צירל־לאה ועם זכר אביו של אבא, סבא שלהם שהוא גם סבא שלי, שככל הנראה היה ביתו הדל לא רק מרכז חייו של השבט הגדול הזה, כי־אם בית־האולפנה הפרטי לצבא נכדיו. הם היו מחקים קולות, מזמרים זמירות, צוחקים עד דמעות, שבים – לשעות אחדות – להיות סיעה של תינוקות בעולם אחר.

אותם מפגשים שהשתתפתי בהם אני – שנַיִם, ואולי רק אחד – הם מזמן מאוחר יותר, כשכבר ברור היה שמכל הדודים והדודות והמון צאצאיהם לא שרד איש, אך כיוָן שאפילו אז סיפרו בהם האחים בהקלת־ראש, כאילו אותה הויה עצמה מוסיפה עדיין לרחוש שם כמו בימים שקדמו לעלייתם, משער אני שכך נראה גם אותו ערב רחוק, כששב אבא והתפייס עם בנה הבכור של אחותו הבכירה.

תחילה עשה אבא את כל החשבון עם בן־אחותו, שאל איך קרה הדבר שהוא, יייצחאאק, שקם וברח לארץ־ישראל לפני שמלאו לו שבע־עשרה ומשך אחריו לא רק את כל אחיו ואחיותיו, כי־אם אפילו לדודו (כלומר, אבא, שהיה גדול מיצחק, אם איני טועה, בחדשיִם, אולי בשלושה) שימש מופת, איך קרה הדבר, שדווקא פה, בתל־אביב, היה לשותפם של החבר מוּסה והמוּפתי הירושלמי. יצחק טען לעומתו, שמצד אחד אינו יודע מאימתי צריך להתבייש בלגימת כוסית יי"ש בחברתם של גדולי המשוררים העברים בדורנו, ומצד אחר אינו מוצא שמץ ניגוד בין המהפכה העברית שלנו כאן לבין המהפכה הסוציאלית הגדולה ברוסיה הסוביֵטית, ובכלל, לעולם יפשפש אדם תחילה בציציותיו שלו שמא הן פסולות וישמור היטב על קדירתו שלו שמא יקדיח תבשילו. ולגוף טענותיו של הדוד (כך היה אפילו בכור־האחים פונה אל אבא, הגדול ממנו בחדשיִם, אולי בשלושה) בענין צרור הדואר: הן הדוֹד לא פתח כלל את הצרוֹר ואינו יודע מה היה בו, וכל החשדות שהוא מפזר אינם אפילו בבחינת הררים התלויים בשערה. זהו סתם בוּקֵי־סריקי, במחילה.

אלא שתוך שהיו אבא ויצחק מצליפים זה את זה בדברים – אני יכול ממש לראות זאת – הזכיר אחד האחים את סבא, וכבר הזדרז אח שני לחקות את דרכו של סבא בשעה שדיברו בני־המשפחה סרה איש באחיו. סבא היה ממאן לשמוע ומזמרר לתוך זקנו הרחב והמפולג: “הִנךְ יפה רעייתי הנך יפה…”

ברגע שעלתה וניצבה דמותו של סבא, נהפכו כל האחים לנכדים והחלו מתחרים זה בזה בסיפורי־נפלאות על חסידותו, תמימותו, הסתפקותו במועט, אהבת־ישראל שלו, שלא ידעה גבול ממש.

“רק בסופו של אותו יאָהרצייט,” היה אבא חוזר ומספּר, בלגלוג מהול בסלחנות, “גילה רב איטשה, כבדרך־אגב, שעוד לפני החגים הוא נוסע לפולין. מה שאמרתי לפולישוּק מדמיוני, כדי לצאת איכשהו מן הענין, הוא אמת.” לא, אמר יייצחאאק, רק לביקור, כמובן, רק לביקור. ובאיזה כסף?! שאלו האחים. יכולים אתם לישון בשקט, אמר יייצחאאק, יש מי שמכסה את כל ההוצאות, גם כרטיס הלוך־ושוב. משפחתהּ של איזו בחורה, שהוא יִשׂא אותה שם לאשה. לא, לא דרוש שום מזל טוב, משום שאין זו אלא פיקציה. יתחתנו שם ויתגרשו כאן – הוא עשה טיול יפה והיא זכתה בהיתר־ישיבה בארץ־ישראל. ומה על אותה בחורה שהוא חי אִתה בתל־אביב, זו שרקמה לו את הרוּבאשקות השחורות? ובכן, ראשית, מה שייכת בחורה פיקטיבית לבחורה אמיתית? ושנית, כבר לפני כמה חדשים הסכימו ביניהם שאינם מתאימים זה לזה, והוא מוסיף להתגורר אצלה רק משום שטרם מצא חדר.

“אוי, איטש’לה!” היה אבא צוחק לתוך ערב־הקיץ השרוב, זרוע־הכוכבים, "אצל איטש’לה הכול זה אוֹפּרה!”

[ב]

פרשת נסיעתו של יצחק לפולין ושיבתו עם טוֹשֶׁה אירעה כמובן גם היא עוד לפני מלחמת־העולם. כמה זמן שהה אז בפולין, שנה ואולי שנתים, איני יכול לומר בודאוּת, אבל את יצחק שלאחר המסע זוכר ילד גדול הרבה יותר. טושה – כך היו לוחשות אצלנו שתי אחיותיו – לא היתה כלל אותה האשה הפיקטיבית שבשביל להעלותה נסע לפולין. מה הביא לביטול ההסכם עם משפחתה של הראשונה לא ידעו האחיות לומר בודאוּת, רק ממכתבים שקיבלו מן הבית ומחצאי־משפטים שפלט יייצחאאק עצמו שיערו כי כאשר ראתה המשפחה את הבחור בעל החולצות השחורות, העניבות האדומות, העינים הבוערות והסיפורים על האופרה ועל ה”אהל" ועל הבוהמה של תל־אביב שהוא אחד מגיבוריה, פחדו להפקיד בידיו את בתם, ואפילו לא לימי הנסיעה ברכבת לקוֹנסטנצָה וההפלגה בים לחיפה, אפילו לא להשיאהּ לו על דרך הפיקציה. וכך, הוסיפו האחיות השערה שצירפו מן הרמזים שבמכתבים, יצא איטש’לה שלנו ברוַח כפול ומכופל. בחלק מהוצאות הדרך נשאה בודאי משפחתה של הראשונה, ובכך עלה על כל שאר הבחורים שהיו עושים טיולים מפלשתינה לפולין על חשבון נשותיהם הפיקטיביות, ומותר לשער שבין מה שהוציאה מש¬פחתה של הראשונה לבין מה ששילמה משפחתה של טושה נשארו בכיסו כמה זלוֹטי לטיפת ווֹדקה, לנעליִם אדומות ועוד לכמה חולצות שחורות.

הוריה של הראשונה ידעו כנראה מפני מה חששו. גם בפיקציות כאלה, שכל תכליתן להערים על חוקי ההגירה של ממשלת המנדט, היתה ההתיחדות במשך המסע מחוללת נפלאות בלא־מעטים מאותם זוגות מקריים, ואפילו העמידה מתחת לחופה, כל כמה שלא היתה אלא מראית־עין, לה עצמה היתה כנראה השפעה כישופית – במקרה הטוב על שני בני־הזוג ובמקרה הרע על אחד מהם בלבד. אמנם, ההסכמה ההדדית היתה, שהחתן הוא בחינת שליח־מצוָה וכי שליחותו באה לקצהּ ברגע שמוענק לכלה מעמד של תושב חוקי בארץ־ישראל, אבל על־פי ההלכה והחוק היו אלה נישואין לכל דבר. ואכן, התהלכו בימים ההם סיפורים על טרגדיות, שנגרמו מחמת סירובו המוחלט של החתן לגרש את כלתו הפיקטיבית, אם מטעמים רומנטיים אם מתוך כוונות נאצלות פחות. היו גם מקרים הפוכים, שכבר ברכבת, או באניה, נהפכה הפיקציה לאהבה יוקדת וברדתם אל החוף נכנסו בני־הזוג לדירה משותפת ובנו בית של קיימא בארץ־ישראל.

משהו מעין זה התרחש, ככל הנראה, במהלך הנסיעה גם בין טושה ליצחק. בהבדל אחד – ליצחק לא היה חדר להכניס לתוכו את טושה, שהרי עד למסעו לפולין מתגורר היה בחדרהּ של אותה בחורה שרקמה לו את חולצות־המשי השחורות. אצלנו היו הגיסות, נשותיהן של האחים, מרננות ומעלות את הסברה שבגלל אותו חדר, שלא חיכה לו, נשאר עם טושה. לה היתה משפחה מסודרת מאוד, מהעליה הרביעית, שהביאה לא־מעט כסף, פתחה חנות של מנוּפקטורה בנחלת בנימין, התגוררה בדירה מרוּוַחַת לא־רחוק משם, ברחוב בלפור, ולפי כל הסימנים לא חסר גם לטושה כסף. הגיסות, ככל הנשים והבחורות שהיו נכנסות ויוצאות אצלנו בצריף, היו פועלות ומכל־מקום מתלבשות כמנהג החלוצות, חצאיות בכל גוני הכחול והירוק וחולצות מעומלנות היטב, על הרוב לבנות. ואילו טושה, אפילו באמצע השבוע היתה מופיעה אצלנו בשמלה דקיקה, שקופה־למחצה, בבני־גוָנים של ורוד וסגול, מעין משי שכּוּנה “מַארקיזט”, ואולי “ז’ורז’ט”, ברכיה הלבנות, שהיו חשופות לשמש, כמו התכסו כויות ורודות, ופניה הסתתרו בצלהּ של מגבעת־קש בעלת שוליִם רחבים מאוד וסרט ורוד, שקצותיו ירדו עד לערפּהּ. כשישבה לאכול אתנו במרפסת, החזיקה במזלג, או באזנו של הספל, בין האגודל לאמה, ואילו את הזרת עם הצפורן הארוכה והאדומה זקפה כמו נר־חנוכה. כל הענין כולו הוא שגעון, הסכימו אצלנו והתכוונו בזה לדברים שונים: להוריה של טושה, ששילחו בחורה מפונקת כזאת לתל־אביב – עם מי ובשביל מה; לאיטש’לה – בוהמיין, כמעט קומוניסט, בחור שכבר עבר את השלושים, לא מקצוע, לא דירה, לא גרוּש על הנשמה – שאחרי כל הגלגולים הביא לו מפולין פּאניֶנקֶַה, את כספה הוא אוכל ולפי כל הסימנים תושיב אותו המשפחה שלה בחנות המנופקטורה בנחלת בנימין וככה יגמור את חייו, במדידת בדים וגזירתם. השגעון הזה, סיכמו אצלנו במשפחה, לא יכול להיגמר בכי טוב. החיים פה בארץ זה לא אופרה!

[ג]

עברו שנים. המלחמה פרצה, אני הייתי לנער, ניתק והולך מן הבית ומסיפורי המשפחה, נכנס לתקופה ממושכת של נדודים, עובר ממקום למקום, מגלגול לגלגול. רק בשובי מאירופה לאחר המלחמה, כדי להשתחרר משירותי בצבא הבריטי, חזר אלי, כמו עולם שלם, משפט מעין זה:

“מזל טוב! רב איטש’לה הסתדר סוף־סוף גם הוא!”

וכך, באיחור רב, שמעתי לא רק על פרידתו מטושה, אלא גם מה אירע בין נישואיהם לבין גירושיהם. החבר’ה שלו, בטלני בתי־הקפה של תל־אביב – כך סופרו הדברים אצלנו – הריחו את כספּהּ של טושה ופיתו את יייצחאאק ליַסד להקה, שתציב לעצמה מטרה חלוצית, להעלות על הבימה לא אופרה, כי־אם אוֹפֶרֶטה עברית מקורית. הקימו מין קוֹאוֹפֵרטיב, שהכול היו שותפים בו – הזמרים, המנגנים, המנצח, הבימאי, המחַבּר. הכול תרמו לקואופרטיב את עבודתם, כביכול חינם־אין־כסף, ואילו יצחק, שנבחר למנהל הראשי, צריך היה לדאוג רק לכיסוי הוצאותיהם השונות של חבריו האמנים. מי שלא ראה את יצחק בימים ההם לא ראה אדם מאושר מימיו, סיפרו במשפחה, ומרוב התלהבות, שהדביק בה גם את טושה, לא הבחין איך הולך וכלה הכסף, כספּהּ. אם לא שמע אדם מימיו על תיאטרון האופּרטה של בן־דודי יצחק, הרי זה משום שהרבה קודם למועד שנקבע לערב־הבכורה, נעלמה טוֹשה, היא והטנור הראשי, מחייו. החובות לא הדאיגוהו, משום שהוא עצמו נותר בלי פרוטה לפרטהּ.

ומה עשה בשנים הבאות? לזמן־מה מצאו לו ידידיו הסופרים חצי משׂרה, כממונה על המנהלה וההפצה של כתב־עת חדשני, שיצא לאור בראשית שנות הארבעים. להשלמת הדרוש לו למחייתו היה סובב בבתים ומחתים מנויים לאחת מהוצאות־הספרים. מאותן שנים נשתמרו בביתנו כמה מחוברות כתב־העת, כרך אחד של לכסיקון שהדפסתו נפסקה באות ג’ וכן אנקדוטות אחדות על סופרים שהכיר יצחק. הרבה מלאכות, ומעט ברכות.

אותו “מזל טוב”, ששמעתי בשובי מאירופה, בישר לא פרנסה חדשה, כי־אם אשה חדשה. את הידיעה הביאו לביתנו האחים בזה הלשון:

“יש לו איזו בחורה מבוגרת עם חנות למכשירי־כתיבה וספריַת־השאלה בפולנית ברחוב שנקין. מתחתנים־לא־מתחתנים - רב איטשה יושב אִתה בחנות אחת וישן אִתה במיטה אחת. שיהיה באמת במזל טוב, ושיגיע כבר אל המנוחה ואל הנחלה. אחרי ארבעים לא שואלים הרבה שאלות.”

את יצחק עצמו ספק אם פגשתי באותם ימים שבין המלחמות. עם שחרורי מן הצבא עליתי לירושלים, ועד שפנינו כה וכה, כבר עמדנו עד צואר במלחמה נוספת. ירושלים שלאחר הקרבות, שסועה בלִבּהּ, מאוּיֵמת מעברים, היתה שונה כליל מאותו עולם פסיפסי, שנמשכתי אליו מאז עלייתי הראשונה אליה מהוייתה השטוחה והמפולשת של השפלה, והרכבת המטפסת לאִטה, מתפתלת ועולה, הנה חלק מאותה אחרוּת, כמסע אל מעבר לגבול. אמנם כבר בקיץ 1946, בשובי מאירופה, לא מצאתי את מה שזכרתי. אותו ניחוח מעורב מאוד נעלם מן הרחובות, שנחצו עכשיו בגדרות־תיל ומחסומים. אבל רק משנקבעו סופית בתודעתנו קוי התיחום של העיר המחולקת, מנוקדת ההריסות, בין בית־צַפאפא לנוֹטרדאם לשער מנדלבוֹים, ידענו שנידונים אנו, אולי לעולמים, לחיות כך, לחוצים, לא־מסוגלים להסתיר עינינו מזכרונותינו־שלנו, שבאותו חורף היו עדיין כראשי־עצבים חשופים וכואבים. מן הסגירוּת החונקת הזאת היה רק מוצא אחד, אל השפֵלה, ובין הסֶמסטרים היינו נמלטים לתל־אביב הפרוּזה, הצעירה, המקשקשת. כזאת, מכל־מקום, נראתה בעינינו בצאתנו מתוך “המשולש” הירושלמי, שצלעו האחת – רחוב בן־יהודה – היתה עדיין מרוטשת, ובלי מנוח מתרוצצים היינו בעיר, שאנשיה נשפכים מתוך הבתים למדרכות ומן המדרכות לרחובות, עושים ברגל את כל הדרך מכיכר המושבות לכיכר מגן דוד, לשפת הים, ומשם, דרך פינסקר, לאותו רחוב צעיר – דיזנגוף.

הנה כך, באחד מלילות חנוכה, לאחר שעברנו את כל אלנבי, מסופו עד סופו, ישבנו קצת בקפה “מַאוֹר”, רכשנו כמה ספרים חדשים ב“ספרית פועלים”, ליקקנו משהו אצל ויטמן, קנינו כרטיסים ל“הוא הלך בשדות”, ב“מוגרבי”, כילינו בננה ספליט ב“ברוקלין באר”, ועד לתחילת ההצגה עוד כשעתים, זרמנו עם כולם לדיזנגוף, רק כדי לעבור לאט־לאט על־פני “כסית”, אחת הלוך ואחת חזור. אם אאזור עוז – לא גיליתי זאת אפילו לבת־זוגי – אולי בכל־זאת נציץ פנימה, לרבע שעה, לספל קפה. רוח צוננת התנגשה בנו בהצטלבויות, בנסיעתה מן הים, החללים הזוהרים שבין הבתים התמלאו חושך, ושנינו היינו משוטטים כשיכורים – לאחר שני החרפים והקיץ המר שביניהם – מן הזנוק הלָהוּט בחזרה ללימודים, שנתאלתרו בין “טרה סַנטה” לבין שאר מקומות־ארעי שבעיר, מן ההזיות הפרטיות מאוד על כל הדברים הנפלאים שהנה־הנה נתחיל לחולל, תשוקות שהיינו מצניעים זה מזה אפילו יותר מאשר את מערומי גופנו, שאף בהם עודנו מתבוֹששים.

ממש מולנו – זרועו שלובה בזרועה של אשה, המצודדת את העין, אשה גבוהה ממנו בחצי־ראש, קרב ובא יצחק. אף הוא הכיר אותי מיד ושמחתו היתה מלאה טפיחות כתף וקריאות אוֹי־אוֹי־אוֹי, איזה בחור צמח! והאשה! סוף־סוף רואים את האשה, שאבא ואמא לא מפסיקים לדבר עליה! ככה מתחתנים?! בסוד?! בלי משפחה?! אבל עכשיו אני רואה שאתה באמת בחרת בסדר גמור! ואם אני לא שתיתי את הקוניאק שלך, תשתה אתה את הקוניאק שלי! וזו מתילדה – אשתי.

יצחק היה גם הפעם כל־כולו כפי שצריך היה להיראות – אלא שחולצתו היתה סגולה־סלקית ועניבתו סריג שחור, ושחור היה מקטורן־הקורדרוי שלו. לומר שנראה בדיוק כפי שזכרתיו משעת שובו מפולין, יהיה קצת מוגזם. אז היה “קצת יותר משלושים” ומאז עברו עוד כארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה, וזהו הבדל רציני. ראשו היה גלוי, מצחו התרחב והתפשט הרחק לעבר עַרפּוֹ, ועטרת שׂערו המקורזל היתה שזורה כסף. הבריטון שלו היה עמוק ורונן כתמיד, אבל על עיניו הנוצצות צרו קמטים רבים. האשה, אמרתי בלבי בהבטה ראשונה, ודאי אינה ההיא, מספרית־ההשאלה הפולנית בשנקין, אף שאת ההיא לא ראיתי אפילו פעם אחת. שוב חדשה.

בטרם עיכלתי את הפגישה הלא־צפויה הזאת, שילב יצחק את זרועותיו בזרועות שנינו וגרר אותנו לתוך “כסית”. בכל שעה ובכל מקום שמח הייתי בבן־דודי יצחק, אבל עכשיו, כאן, כאילו מן השמים נועדנו להיפגש.

ישבנו אל אחד השולחנות הרבועים בפנימהּ של החנות – כך נראה לי אותו בית־קפה, שזו היתה כניסתי הראשונה לתוכו – מהומה של שולחנות עירומים וכסאות פנויים, שני יושבים ליד שולחן זה, אחד ליד שולחן זה, כלל לא “מוקד הבוהמה התל־אביבית”, שאליו יצאה במסתרים גם נפשי. אל אחד השולחנות ישבנו ארבעתנו. מאוחר יותר שבתי וגמרתי בדעתי, שאפילו אין מתילדה יפה, היוו היא ומה שעליה צירוף מצודד. שערהּ החלק, שבאור־החשמל העירום החזיר היטב את ברק־הנחושת של החינה, היה גזור מעל לגבותיה המצוּירות כמו במספרים של חייט, והעינים עצמן, בין ברק החינה לבין עצמות־לחיים גבוהות, מונגוליות כלשהו, עשן אפור כלוא בתוך גלגליהן – היו במקום אחר. מעל כתפיה גלשה שכמיה עשויה צמר גס, חום־שחור, שכמו נתפרה מחדש מאדרת בּדוִית. במתינות תחבה סיגריה לתוך פומית־כסף, קבעה מבטהּ אי־שם מאחורי גבי ולא שינתה את ישיבתה אלא כדי לפנות מדי פעם אל בן־דודי וללחוש, בקול סגור: “איצאק!”

צורה זו שעיצבה לשמו נשמעה כעיקרו של סיפור שלם. עוד בטרם תרמה אותם שנים־שלושה משפטים קצרים לכל שיחתנו כולה, גילתה ב“איצאק” כמה התאמצה לבטא את שמו כמו במשפחה – יייצחאאק – וכמה התבולל ב“איזאק” היֶקי המתפרץ לקצה לשונהּ.

ומדוע לחשה בקול סגור “איצאק”?

משום שאפילו רגע לא נח יצחק תחתיו. הנה הוא ניתר מכסאו, נפנה אל איזה אדם שישב חבוי מאחורי עמוד, חוזר ויושב ושורק לתוך אזני את שמו, בלויית ההגדרה הממצה: “השחקן המפורסם!” קורא במלוא עוצמת הבריטון שלו למלצר, שיביא למתילדה ולנו הגברים קוניאק ולבת־זוגי קפה הפוך, מבחין במישהו שכתפו הודפת את דלת בית־הקפה, קופץ לקראתו, לוחץ את ידו, שב ויושב, ואגב כך לוחך את אזני ונושף לתוכה: “הצייר הנודע!” רואה פנים מוכרות מעבר לקיר־הזכוכית, על המדרכה, אומר לזנק ממקומו, ואז, רק אז, הוציאה מתילדה מפיה את הפומית ובקול סגור לחשה:

"איצאק!”

לרגע הריהו כמי שמשכו אותו בקולר. רק לרגע. ושוב הופך הוא את ראשו אל הפינה הרחוקה. בכניסתנו, עוד לפני שהתמלא המקום אנשים, הבחנתי בשני הגברים, הרכונים על לוח־שח כמו הציצו לתוך חור בשולחן, אבל רק כשנכנס לחשוֹ של יצחק לתוך אזני – “את שלונסקי לך אני לא צריך להציג אתה לא אומר לו שלום?!”- פשטה האש מאזני לשרשי שערותי ולפנַי. זה באמת הוא! בגבו אלינו ישב, צוארון הז’קט האפור שלו קצת מוגבה, ומתחתיו מציץ צעיף־צמר משובץ, שעליו נחו קרזולי שׂערוֹ, עורף דומה להפליא לערפּוֹ של יצחק. אזניו של שלונסקי היו כבושות בכפותיו, ואצבעותיהן הקצרות פורטות על קרחת קדקדוֹ. זה – באמת. פּנים־אל־פנים, או אפילו פנים־אל־עורף, לא ראיתי את שלונסקי מעודי קודם לאותו ערב. ושני סיפורים ראשונים ששלחתי ל“עתים” לפני שנסגרה ירושלים זכו מן־הסתם לקבורה ימית בסל־המערכת.

“אתם לא מכירים?!” לא האמין יצחק. רק עכשיו תפסתי, ששמחתו של יצחק בי היתה בסופר שקם למשפחתנו. את השמועה שפירסמתי סיפור אחד פה וסיפור אחד שם הפיץ כנראה בין האחים אבי. אם טרם נפגשתי אתו, התרומם יצחק מכסאו, זאת ההזדמנות. שלונסקי והוא ידידים כמעט שלושים שנה, מן הימים הראשונים ההם – – –

תרכובת של מבוכה ושל חשש מפני מה שעומד לעולל לי יצחק נהפכה להתפרצות נרגזת: "עזוב אותי!”

יצחק לא נעלב, אלא שב לשדל אותי, לוחש אגב כך, “ואת הפרטנר שלו אתה בטח לא מכיר! לקחו בחור טוב והרגו אותו. עוד במוסקבה. קיבלו אותו ל’הבימה' – וזהו. משחק שח עם כל מי שמחַפּש פרטנר.” וכשהבחין בחיוך שעל פני, נטל את מרפקי, “בוא, חביבי, זה שום דבר –”

מתילדה היסתה אותו ב”איצאק" נוסף, ואילו אותי אחז כמו שד הדחף לקום ולהימלט מבן־דודי זה, הצעיר מאבי בחדשיִם או בשלושה, שפעם ראשונה נראה לי עלוב ומגוחך. מכל האחים, משך בילדותי את דמיוני. דווקא הוא, פירנסוֹ. נראה לי כהמחשה גשמית של מה ששאפתי אליו בהזיותי. עכשיו שמעתי בתוכי את קול הסתדקותהּ של חרסינה יקרה. מתילדה הפריחה עשן, נוגעת מדי פעם בענק־הענבר שלצוארהּ, עיניה העשנוֹת נטועות אי־שם בגבי. בית־הקפה, שנתמלא בינתים אנשים ומהומה, שב עכשיו, בהתקרב שעת התיאטרון, והתרוקן. יצחק פיזר שלום ליוצאים, כפי שקיבל את פני הנכנסים, ונענה בניד־ראש, ופעם־פעמיִם גם בירכוהו בשמו, אך לא בצורתו המקובלת במשפחה, גם לא בזו שנתנה לו מתילדה, כי־אם פשוט – אִיצִיק. כמו באותו יום רחוק, כשהלכו אבא ואמא לאופּרה, ואני הייתי מבעט בהתלהבות בבטן אמי, יצחק עודנו דמות בוהמית שלמה ומדוקדקת – למן עטרת קרזולי־הכסף סביב קרחתו השזופה עד לניצוץ־הנער בעיניו החמות – אבל גם כאשר שפתיו נעות, אין מאזין לקולו.

רב איטש’לה, אי־שם בין שנתו הארבעים־וחמש לבין שנתו החמישים, עודנו משחק אופּרה. ספק ניצב ספק סדרן ספק מוכר־כרטיסים.

[ד]

אגזים אם אומַר שאותה פגישה מקרית עם יצחק טבעה בי חותם, או אפילו שהייתי שב ונזכר בה לעתים קרובות. נתונים היינו באותם הימים בחיינו־שלנו, בלימודים, בעבודה, בילדים שנולדו לנו, ברדיפה נואשת אחר עצמנו, עוקרים ממקום אחד בתקוָה שנַכּה שורש במקום אחר. הויה עקורה זו, שלתוכהּ נולדתי – נולד אולי דורי – הצמיחה מצִדהּ הויית עקירות. לא־אחת נקלעתי בנדודי לאותם ישובים קטנים במדינות המאוכלסות ברציפות, דורי־דורות, ישובים שרגעי ההולדת של התינוקות נושקים בהם ברגעי מיתתם של הזקנים, ובית־החיים הוא חלק ממחזור חייהם. הרצף אינו מן המולידים אל הנולדים בלבד, אלא מושך אל נוכחותם החיה של דורות נוספים, ואינו רק ביולוגי, כי־אם גם היסטורי. באין נוכחות כזאת נולדים ולדות שפגום אצלם חוש הזמן, ואת החיים מציירים הם לעצמם כמין קולנוע, רחבים וגבוהים, בלי המימד השלישי, העומק. בתשתיתהּ של חויית ילדותנו לא היתה נוכחות לזיקנה, ואת הנצחי ציירנו לעצמנו בדמותו של החולף, נעורינו־שלנו. תחת שמשנו היה הכול צעיר, ואיך יכולנו לראות, כי מה שלא היה הוא גם מה שלא יהיה. תמונת־המחזור היא שמילאה בהויית־עקירות זו את מקום אילן המשפחה, והפנים שאליהן נמשכנו היו אלה שנשקף מתוכן, כמו בראי, צלמנו־שלנו, האמיתי – או המדומה.

את פני יייצחאאק, למשל, לא היה נרקיסוּס רוצה לראות.

באירועים משפחתיים – שהשתתפותי בהם נעשתה נדירה יותר ויותר – נתקל הייתי ביצחק, שמעודו לא בא בלי מתילדה. בניגוד לכל התקשרויותיו הקודמות, נהנו נישואיו האחרונים מאריכוּת־ימים, ואף שבעיני האחים והגיסות היה משהו בלתי־מתקבל־על־הדעת בזיווּג זה של ה“דאטשקע” (כינוי הצוֹפֶן בתוכו הבחנה דקה בין מתילדה לבין סתם “יֶקית”, שלעולם היא יהודיה, אף שזרויותיה מקורן בגרמניותה) סגורת־הפה והצוננת עם איטשה שלהם, קל היה לראות שדווקא אִתה השׂיג איזו הרמוניה. לשיחה של ממש עם יצחק ועם מתילדה באירועים אלה אי־אפשר היה להגיע – הפה מלא רבע־עוף והאזנים צוללות מן ההתפוצצויות הסטריאופוניות של התזמורת, שלכך שכרוה משפחות החתן־כלה, למלא את האולם רעש מן הרצפה ועד לתקרה, ואף אם מצליח אדם להגניב לתוך סדק־שקט “ומה חדש אצלכם?” צוללת התשובה כאבן במצולות המוסיקה. כך בחתונות. מתי עוד היינו נפגשים? בהלויות, שפתאום החלו פוקדות את דור האחים – אך בהלויות אין כמעט הזדמנות לשיחה של ממש: נאספים לאט, מתפזרים מהר, מרבים להזכיר את ההולך, לא את הנשארים.

רושם מסוים אחד הלך ונקבע, ובמידה ידועה אפילו גבר אצלי על זכרון אותו ערב ב“כסית”: איצאק (כינויו החדש, שלא בפניו, גם במשפחה) ומתילדה היו מדקדקים בלבושם, הוא במכנסיִם־מקטורן־חולצה־עניבה, ששיווּ לאח הבכור חזוּת צעירה – וגם אלגנטית – יותר מזו של אחיו ורוב אורחיהם, היא תמיד באיזשהו בגד מיוחד, שהפך את כל הגיסות למה שהן באמת, נשים עבות בחגורות־בטן אֶלסטיות, ראשי־פֶרמנֶנט, צמידי זהב מנופח, שמלות נוצצות וצעקניות, ששנים לא החסירו, אך היו לדגש חזק של גסות. אחרוּתה הצוננת של ה“דאטשקע” עוררה בלב האחים אי־נוחות אילמת, לא כן הגיסות, שבפה מלא אמרו, כי בעיני עצמה היא לפחות גרֶטה גארבּוֹ, קראסאַביצה בגלות אַזיָה, אבל בתוקף מה קשה מאוד לראות. באותם בתי־קפה, שכילה בהם איטש’לה את שנותיו שלו ואת כספּה של טוֹשה, התגלגלה, כפי שמספרים, גם היא, ואם שם נפגשו, ואם עד שגאל אותה הוא נשארה היא פנויה, ואם ניאותה היא ללכת אחרי אחד שכמותו – מיותרת כל שאלה נוספת. וגם זה ששניהם מופיעים לחתונות לבושים כמו ציירים, עוד לא אומר שגם מה לאכול יש להם. בבוהמה זה ככה – הכול החוצה. אבל להוציא מרב איטש’לה, שהוא כבר עמוק בשנות החמישים שלו, ממה בדיוק הוא מתפרנס, או ממה מפרנסת את שניהם פראוּ מתילדה, לא הצליח איש…

ואכן, באותן שיחות חטופות, שהיו לי אתו במרוצת כל השנים ההן, כמעט תמיד אגב היתקלות מקרית ברחוב, נוהג היה כמי שהכסף הוא דאגתו האחרונה. לא זו בלבד שמיד היה מציע שנלגום שנינו “איזה קוניאק” ונטעם “משהו”, אלא שבכל פעם התעקש ולא ויתר על זכותו לשלם. כששאלתי במשפחתנו במה עוסק יצחק ואם הגיע סוף־סוף לבטחון כלכלי, שומע הייתי בכל פעם סיפור שונה.

תחילה סיפרו אצלנו שיש למתילדה בתל־אביב חנות יפה למתנות, שמוכרים בה גם תמונות מקוריות של ציירים ישראלים, כלומר, אחת מאותן גלריות שהחלו צצות ככמהין ופטריות באקלים הכספי החדש שלאחר מלחמת־קדש. על יצחק סיפרו, כי בתיווכו של משורר נודע־כמוהו כיצחק מזקני הפרלמנט של “כסית” – דאגו לו לאיזו משרה, במשכורת צנועה מאוד, במוסד הסתדרותי. בסוף שנות החמישים הלכו ונעלמו לא רק זקני העליה השניה, אלא בני־דורו של יצחק, אנשי העליה השלישית, היו גם הם למין יצורים מעידן אחר, שבשל נדירותם ראויים הם להגנה כשמורת־טבע. מאוחר יותר סוּפּר לי, כי כך גם שיכנע המשורר את המוסד ההסתדרותי: יש לו כתב־יד יפה מאוד, שליטה טובה מאוד בעברית, מהעליה השלישית – למה לא?!

עד שמצאתי שעה לביקור בגלריה של מתילדה, והנה שוב סיפור חדש:

מתילדה אינה בדיוק סוחרת אמנות, כי־אם זבנית בפרפומריה, מוכרת מיני קוֹסמטיקה. ואשר ליצחק, את הממונה עליו באותו מוסד הסתדרותי העמיד עד מהרה על בורותו בכל הנוגע לספרות ולתרבות העברית ובלהט הויכוח הוסיף, כי ביטול הדירוג האחיד אין פירושו שנסתם כבר כליל הגולל על חזון החברה האחרת וכי אַל לו לאותו ממונה להתעמר כ“בעל־בית” בחברים ותיקים אולי יותר ממנו וטובים אולי לא־פחות ממנו – מה פלא שפּוּטר בטרם הגיע למעמד הקביעוּת, שהבטיחה ההסתדרות שיוענק לו באופן יוצא־מן־הכלל ובניגוד לכל כללי המנהל הטוב. מישהו לא שכח להזכיר כי בשעתו היה יצחק כמעט־חבר במופ"ס ועד היום גם הוא וגם אשתו קצת־קומוניסטים. כך, מכל־מקום, טען יצחק באזני המשפחה, אף שהוכחה כי כך אמנם נאמר לא היה יכול כמובן להמציא.

לרחוב לא נזרק, ויצחק האמין כי זכותו של אותו משורר ידוע היא שעמדה לו. אדרבא, דווקא עכשיו זכה להיכנס, בשכר חדשי צנוע, לפרדס שאליו נמשך כל ימיו, לעולם שכולו ספרים, כתבי־עת, תעודות, איגרותיהם וזכרונותיהם של אנשי־השם, עסקני־הציבור, הסופרים, האמנים. עבודתו לא הוגדרה בקפדנות – ספק ספרן, ספק עוזר בתיוק, ספק משגיח על הנכנסים והיוצאים – אבל הוא הגדירה לעצמו כזכות גדולה.

שם, באותו בית־ספרים וארכיון, היתה גם אחת מפגישותי האחרונות עם בן־דודי יצחק. כשאני מבקש להעלות את הצד המואר של חייו, מעלה אני מאוֹב את הפגישה הזאת.

[ה]

אל הספריה הלכתי כדי לחפש בכתבי־עת ישנים חומר לאחד מסיפורי, ורק כשראיתי את קרחתו, שמכל רעמת שערו המקורזל לא השאירה לפליטה אלא מעין צוארון־קאראקוּל – מפאוֹת־הלחיים ומעל לאזניִם ועד לגב מקטורן־הקורדרוי, נזכרתי בגלגולו האחרון של יצחק.

הוא לא ידע ממש איך לבטא את שמחתו בי ובביקורי אצלו, בבית־הספרים, שלו, אך יותר מכך טרח להבליט את החיבור האמיץ שבינו לבין שורות המדפים הגדושים כרכים מכל הסוגים, מכל הזמנים, מקור ותרגום. לבוש היה באותה קפידה – חולצת־פלנל משובצת, עניבה סרוגה בגון החלודה, התואמת להפליא את גוֹן המקטורן. כשהוליך אותי בין המדפים, ניעור ניצוץ נעורים בעיניו החומות, אבל קרחתו לא היתה עוד ספוגת־שמש כבעבר, כי־אם דהויה, גוילית ובשׂערו לא שרד כמעט השחור. מיד ביקש לשמוע את דעתי על איזה ספר – אם איני טועה, רומן־ביכורים של מי שאז היה צעיר אלמוני ובינתים יצא שמו לתהילה – אבל שאלתו לא היתה אלא קטר, שגרר רכבת ארוכה של תשובות, שנתן הוא עצמו. תחילה חיוה דעתו על אותו רומן, שכבר הספיק לקראוֹ, וממקרה פרטי זה עבר לעיון בסופרים הצעירים בכלל, שאמנם משתדל הוא מאוד לעקוב אחרי כל מה שהם כותבים, “אבל, להגיד את האמת, מה הם כותבים, מה הם רוצים להגיד לנו, זה אני לא מצליח בשום אופן להבין. תקח את המשוררים, למשל. העברית־מהרחוב. חרוזים – הס מלהזכיר, אנטי־מודרני. תוכן – סוציאלי, אנושי – אסור אפילו לבקש. והם, בעצמם, הן רואה אני אותם. צברים?! – קקטוסים קטנים, בעציצים. ראית פעם גמל אוכל צבר, כל קוץ כמו מחט של רַפּדים? ככה שלונסקי אוכל אותם גם היום. וכולם כאלה, דוקטורים, אצלם שיר זה חוקן, לא כמו אלכסנדר פן, שאצלו 'שירה פראית, אחרת ונבדלת / אל חול לבך אזרוק, כי היא גורל חיי. / הן לא לשוא פּירזלתי את הדלת / בין שתי המולדות: בין רוסיה ואַ”י'…" ומן הסופרים הצעירים אל פרשת לבון, אל החיים בארץ בכלל, שבהם שום דבר אינו מה שהיה, שמאל אינו שמאל, מנהיגים אינם מנהיגים, אין אידיאות – רק אינטריגות, אין שמחה – רק בידור. “זה הכי גרוע שקרה פה. וגם זאת כתב כבר פן לפני הרבה שנים: 'תתני אשר תתני: שמחה קטנה, נידחַת, / יגון גדול, שחור, הִדַמדמוּת קרה”… ומה דעתך אתה?" זכר פתאום יצחק, כי בעצם התכוון להציג שאלה, לא מוֹנוֹדרמה.

דעתי כבר באותו יום, בבית־הספרים ההסתדרותי, היתה שבמהרה יפוטר יצחק גם מעבודתו זו, שכן חרף כל אהבתו האמיתית לספרים וחזותו התואמת ממש את טורי המדפים, חסר הוא מה שנתבע מספרן טוב, לדעת לא מה בדיוק כתוב בספרים, אלא – פשוט – היכן הם ניצבים. מלא הוא זכרונות והגיגים כרמון, אבל לא כדי להאזין לדבריו באים לכאן הקוראים, כי־אם כדי לקרוא, ובדומיה. אין לו מידת ההסתפקות במה שיש בו, ולכן לא יזכה לסיים את חייו בעבודה צנועה ומכובדת זו, לא יהיה אפילו כאותה דמות שאצל עגנון, משמשם של תלמידי־החכמים, עזריאל משה שומר הספרים.

אצל יצחק גם על סף שנתו הששים, לחש בתוכי קול מרושע, הכול זה עדיין אופּרה.

[ו]

פגישתי האחרונה אתו היתה כעבור עוד שנתים או שלוש, שוב ברחוב דיזנגוף, שוב בראשית איזה ערב חורף. המועד זכוּר לי די במדויק, שכן בין הפגישה בבית־הספרים לבין זו האחרונה שהינו בחוץ־לארץ. אז כבר החל דיזנגוף יורד מגדולתו, אבל באותו שלב יכלו להבחין בכך רק מי שימי זהרוֹ היו שנות חייהם התוססות ביותר ששנות העמידה שלו היו שנות־עמידתם וראשית שקיעתו היתה גם ראשית שקיעתם. מאז פגישתנו הראשונה עם יצחק ועם מתילדה פַּתח “כסית”, בין ה“בננה ספליט” ב“ברוקלין באר” לבין “הוא הלך בשדות” ב“מוגרבי”, הוספנו גם אנחנו, אשתי ואני, קרוב לעשרים שנה. הפעם היו בכיסי כרטיסים להצגה שניה בקולנוע ובכוונה תחילה הקדמנו מעט, כדי לראות איזה רושם יעשה עלינו הרחוב עכשיו, בשובנו מכרכי העולם.

הפעם התהלך יצחק לבדו על המדרכה, עודנו לבוש – ממש לא ייאמן – באותה קפידה בוהמית, עודנו פושט לקראתי את זרועותיו ומאמץ אותי אליו בהתלהבות, אבל אפילו בעמדנו כך ברחוב, בתאורת הלילה, נראו בפניו אותות הזיקנה. כבר במענהו לשאלתנו הראשונה אמר כי מתילדה מרגישה לא כל־כך. כל היום עומדת היא על הרגליִם ובערב, בשובה מן החנות, עולה היא ממש בקושי לדירה. לשוב ולרדת פעם נוספת יותר מחמישים מדרגות ולשוב ולטפס למעלה הוא בשבילה מאמץ גדול. אם אין משהו מיוחד, היא מעדיפה לבלות בבית, מרגיעה את רגליה באמבטיה חמה, קוראת ספר, מאזינה למוסיקה. “יש לנו מרפסת־גג נהדרת, והיא עומדת ככה שאנחנו רואים את הים מצוין, ומצד שני אנחנו לא קרובים מדי, והלחוּת והמלח לא מציקים לנו. בקיץ, בערב – האויר הוא כמו פנסיון בנהריה, אבל בלי כל הטרחה והרבה יותר קרוב לדיזנגוף. אולי תקפצו עכשיו, לרגע? אם אינכם ממהרים, תעשו למתילדה הפתעה אמיתית.” וכשאמרתי, למען הנימוס ובנסיון לחמוק באלגנטיות, שהוא בודאי בדרכו למקום כלשהו, משך בכתפיו: “לאן? אני, סתם, כל ערב מוכרח לרדת, לעשות סיבוב. זה כבר חלק מהריתמוּס שלי – בארץ אני משנת עשרים ואחת, כל הזמן בתל־אביב וכל לילה, כל השנים, אני מוכרח לצאת לרחוב. פעם זה היה חולות וזיפזיף, אבל כבר שנים זה מהבית עד ארלוזורוב, בחזרה עד כיכר צינה, שוב עד גורדון – והביתה. מתילדה לא יכולה בלי הסיגריות ואני בלא הסיבוב הזה, אף־על־פי שאת מי שאני חסר לא אראה עוד בעולם הזה, ומי שממלאים היום את ‘כסית’ מעוררים בי געגועים לעולם הבא. נו, תעלו אתי, למען מתילדה”

עד היום איני יודע כמה שנים התגורר יצחק באותה דירת־גג, שבערב ההוא ביקרתי בה פעם ראשונה – ואחרונה. היה זה אחד מאותם בתי־דירות, שנבנו בסוף שנות השלושים בסגנון הבאוּהאוּז ואשר היו בשעתם הצעקה האחרונה של תל־אביב האמידה. “אילו עשו מכל שתי מדרגות מדרגה אחת,” התנשף יצחק ועמד לנוח במישורת שבין הקומה השניה לשלישית, "היתה הדירה לגמרי אידיאלית. מה כבר צריכים שני אנשים?”

במקורה נבנתה אותה “דירה אידיאלית” כחדר־הכביסה לכל דיירי הבית, כך סיפר יצחק, אבל כשהחלו משתחררים החיילים מן הצבא הבריטי ומחמת מצוקת הדירות שהחריפה בשנות המלחמה היו פולשים ומשתלטים על כל חלל פנוי, מיהר בעל־הבית להשכירו בדמי־מפתח. כך התחילו, מתילדה והוא, את חייהם המשותפים, בין ארבעה קירות ה“סטוּדיוֹ”, שמו החדש של חדר־הכביסה. בהדרגה הפכוהו לדירה, בקיר אחד קרעו חלון, בקיר שני דלת, שהיתה התחלה טובה לחדרון נוסף, לשינה. וכמובן, לפני הכול, למטבח ושירותים, הכול בעזרת אחיו רבי־התושיה של רב איטש’לה חסר־הכול, שבדמי־המפתח שקיבלה מתילדה בעד חדרה הקודם, הגיע סוף־סוף לבית משלו. בשעת אותו ביקור יחיד שביקרתי בדירתו, כבר ירד על העיר מזג־אויר רחוץ ומשיב־נפש, שבפי התל־אביבים הוא קרוי חורף ואותה מרפסת־גג משופעת בעציצים, שהיתה מתילדה מטפחת, יצאה מכלל שימוש. נכנסנו ישר לתוך החדר, שהיה נמוך מן הנמוך המצוי בדירות חדישות. את כל החדר כולו הכיל המבט הראשון, אך קודם לכול – את מתילדה. כיון שלא ציפתה לאורחים ושיערה כי יצחק הוא השב מסיבוב הערב, לא הגביהה עיניה מן הספר גם כשנפתחה הדלת, ורק כשהכריז הוא בחגיגיות, “מתילדה, הסתכלי איזו הפתעה הבאתי לך,” מיהרה להרחיק מעיניה את משקפי־הקריאה ולהגביה עצמה מן הספה, אוספת את שוליו של חלוק־הפלנל, שאי־פעם היה בודאי “בּוֹרדוֹ”, ואולי “לבֵנה שרופה”, כפות־רגליה מגששות אחר נעלי־הבית המעוכות שלפני הספה, פניה מביעות לא שמחה, כי־אם מה שמגלות פני מי שממהר לכסות מערומים, גם כעס כבוש על יצחק שהפיל עליה אורחים כאלה בלי כל אתראה.

המבט הראשון צילם הכול – את פני מתילדה עם ובלי משקפי־הקריאה, לפני ואחרי שהתעשתה. אותו משהו חזק ומצודד הוסיף להיות בהן – אבל מאימתי הכמישוּת הזאת של עור פניה, שקיעת הלחיים מתחת לעצמותיהן, והשיניִם, שבפגישה ראשונה היו כאִבחַת־חרב בכל פעם שלחשה “איצאק”, מה קרה לשיניה?

המבט הראשון צילם לרגע את השוקים החשופות, בטרם נעלמו מאחורי החלוק, את הורידים, את התפיחות, גם את כפות־הרגליִם הצבות בגרבי־הצמר, בטרם נכנסו לתוך נעלי־הבית הממועכות.

המבט הראשון צילם את הספה, זו הסלוֹנית, בעלת “שלושת החלקים” והמיטה הנוספת, התחתונה, שמושכים החוצה בלילה, כמו מגירה; את חצי־הכורסה ושני השרפרפים שמושביהם רצועות שתי־וערב של פלסטיק; את המזנון־כוננית־ספרים. חדר־צנוע של ראשית שנות החמישים.

וכל זה, כהרף־עין. מתילדה כבר חייכה, נופפה באצבעותיה ברכה, כמו לרכבת מתרחקת, ונעלמה מעבר לדלת. רק משם קראה:

"איצאק, את הקומקום לקפה. רגע אחד, ילדים, אני רק לובשת משהו!”

באותה חצי־שעה ארוכה מאוד, שישבנו בדירת־הסטודיו, חזרתי וחיברתי את האנשים שלנגד עיני עם הדיוקנאות שבזכרוני. לא את ערירותו הדלה של הזוג שנטשנו כולנו באחת התחנות – ואני, רק אז השגתי, ששניהם יחד וכל אחד מהם לחוד, חשוכי־ילדים – לא אותה ראיתי, כי אם את נשילוּת חיי יצחק בן־דודי, שניכּרה כאן בכול גם בעמדוֹ בעשור השביעי (חדשיִם צעיר מאבא, או אולי שלושה, זכרתי תמיד). כשיצא לשפות את הקומקום, העפתי עין בכריכת הספר שקראה בו מתילדה בכניסתנו. רומן בגרמנית – “יאקוֹבּ דֶר ליגנֶר”, שלפי הכתוב על הדש מתרחשת עלילתו הגרוטסקית בגטו, אולי בגטו לודז', שבו עשה המחבר, יוּרֶק בֶקר, היום אזרח גרמניה המזרחית, את ילדותו. את הספר שאלה מתילדה בספרית “מכון גיתה”, שלוחת השגרירות המערב־גרמנית, שנפתחה זה מקרוב בתל־אביב. החזרתי את הספר הפתוח למקום שהניחה אותו מתילדה והצצתי במדפי הכוננית, שהיו בה רק עשרות אחדות של ספרים, מיעוטם עבריים ואלה כמעט כולם ראו אור לפני עשרים שנה ויותר. כל ספר ששלפתי, היתה בשערו הפנימי הקדשת המחבר ל“רעי”, “אחי”, “יקירי”…

תוך כדי כך חזר יצחק ונכנס לחדר, פניו אורו כשראה אותי מעיין בהקדשות ומיד פתח במונולוג נלהב, שאף שקפץ מענין לענין, היה ענינו אחד – זכרונותיו על מחברי הספרים ועל ההקדשות שכתבו לו – בית־הקפה המסוים, השעה ושאר זוטות חסרות־חשיבות, להקת אסוציאציות פרטיות, שנפתח להן פתאום הכלוב והן פורחות להן במהומה לכל עבר. את תמיהתי על העדרם של ספרים מעשרים השנים האחרונות לא הניח לי להשמיע, ואילו השאלה ממה הוא מתפרנס בימים אלה היתה מיותרת, שכן יצחק הקדימה וסיפר כי זה זמן־מה־בעצם, כמעט מאז נפגשנו בבית־הספרים – אינו עובד כלל. על אדם המגיע לחמישים אין קופצים בשום מקום בעולם, ואילו הוא כבר עבר את הששים. העולם הוא עכשיו של הצעירים, וזהו זה. ולמען היושר צריך להוסיף שאז, בימי עלייתי, היה שלהם אפילו יותר, אלא מה – מי, אז, לא היה צעיר? הוא עצמו היה פחות מצעיר, בן שבע־עשרה. ואולם האמת השלמה היא, שלא מסיבה זו לבדה נטרקו בפניו כל הדלתות. לא, לא זה היה העיקר. לא תמול־שלשום הגיע, את מי אין הוא מכיר בתל־אביב ומי אינו מכיר אותו? ומי שמכירו יודע, שלא־מעטים הדברים שיכול היה לעשותם – לעשותם היטב ובאמונה. גם לא־מעט עשה בשנותיו כאן – לא ייאמן, אבל מפה־לשם חלפו יותר מארבעים וחמש שנה – מאז האופּרה, שמי זוכר אותה, וה“אהל”, שאף הוא נצרר בצרור החיים, והנסיון לכונן אופּרטה עברית מקורית, והשנים ששימש באהבה את ארזי הלבנון של ספרותנו הצעירה, אבל בכל מקום שהוא מגיע אליו – אמר יצחק והניצוץ שבעיניו שוב לא היה אותה שלהבת יינית, מופקרת כלשהו, של בוהמיין, כי־אם האש הסכינית של הנרדף־הנוטר: “אני יודע בוַדאוּת: בכל מקום ומקום חוזר אותו הסיפור, בדייקנות של שעון – או שמתנצלים ולא מקבלים לעבודה, או שאחרי זמן קצר מפטרים. פתאום. בלי הנמקה. באיזשהו תירוץ. ככה וככה. למה?!.. אתה עוד שואל למה?!.. ואת אלכסנדר פן למה נידו! אתה אמור לי, למה?!”

במקום זה שבה ונכנסה לחדר – לרַווחתי – מתילדה, והיא כמעט־כמעט כמו בימים עברו: שׂערה הגזוז כמו במספריִם, ממש עד לגבותיה המצוירות, אולי דליל יותר אבל החינה העזה מבריקה לא־פחות; מצוארהּ משתלשל חושן־נחושת, נח כנגד הירוק־אזוֹב של שמלת־בית דמויַת גַלַבּיָה מרוקנית, בין אצבעותיה שנתגיידו וכחשו פומית־השן הארוכה, קרובה מאוד לשפתיה, חוטי־עשן מסתלסלים ועולים, נמשכים אל עיניה הקבועות באיזו נקודה רחוקה.

“איצאק, בבקשה, מה עכשיו שוב כל ההיסטוריה? זה כבר לא עושה שום הבדל. הכול היה ואיננו.” ובזה הסירה מעל סדר־היום את סירובו של יצחק לקבל את דינה. “המים מוכרחים כבר לרתוח, לא?”

ואז שתינו ארבעתנו קפה בספלי־קרמיקה מקוריים מאוד, שעל כל אחד מהם, מתחת לגלאזורה, כתוב בכתב־רעץ “שלום”, כירסמנו ביסקויט גי’נג’ר קשה ועוקצני, סיפרנו על הסרט שאנחנו ממהרים אליו – איני זוכר בודאות אם היה זה “מ.א.ש.” או “פאטוֹן” – ומתילדה שאלה, וזה נחקק היטב בזכרוני, אם ראינו כבר את “מוות בונציה”, אם קראתי את הנובלה ומה בכלל יחסי לתומס מאן.

הו, כן, אמרנו, את “מוות בונציה” הספקנו עוד לראות בלונדון, לפני שובנו.

“זה לא סרט,” אמרה מתילדה. "לא, זה כל ה… וויזוֹ זאגט מאן דאן דאס, איצאק? הזהב, הצבעים, האור של חיים מתים, ניכט?”

אותו רגע מפגישתנו זו האחרונה עם יצחק ומתילדה חוזר אלי עכשיו בצלילות מפחידה, אבל אז לא העליתי כלל על הדעת שהכול בשל לנפילה. אולי חשתי, שיצחק מבקש שאעזור לו, אבל נהגתי בו כדרך שנוהגים עם שלימזל, לא עם טובע.

כשכבר עמדנו לצאת, מעל לראשנו התקרה הנמוכה, עיכב אותי יצחק לשניה נוספת, כדי להשתבח עוד בהקדשה אחת, אחרונה, שכתב לו מחברו המפורסם של ספר שירים, שראה אור לפני יותר מארבעים שנה והיום הוא משאת־נפשם של ביבליופילים, ולא אוכל לטעון שנעלם ממני מה ביקש לומר לי בן־אחותו ובן־גילו של אבי. לא אזכיר את שמו של המשורר, אבל את ההקדשה אביא: “לאיציק־שפיציק / אחי־כלבבי / שכיסו – כיסי / כוסו – כוסי / ופצעו – פצעי / נכתב בדם־ענבים, / פה, סן־רמו, תל־אביב.”

רק במרחק עשרים־שלושים מדרגות מדירת־הסטודיו, בדרכנו למטה, לא התאפקתי עוד וכמו שהיו צוחקים כל השנים אצלנו במשפחה, שאגתי:

“רב איטש’לה, רב איטש’לה! הוא כבר לעולם לא יעזוב את האופּרה!”

[ז]

שיצחק ומתילדה יושבים בגרמניה, שמעתי – ואפילו בושה להודות בכך – רק כשנתים־שלוש לאחר מכן. אז כבר עברה במשפחתנו השמועה כי חלה במחלה חשוכת־מרפא – הרופאים “פתחו וסגרו”, ורפואה שלמה אינם מבטיחים.

אלה הם פני דורנו: נפרצו חישוקי המשפחה, ואיש־איש נישא לו בבדידות אל האין־זמן והאין־מקום. על ערשנו לא שרו אמהות זקנות, ולבית־עולמם לא ליוינו אבות זקנים. מחוץ לשלשלת הדורות נולדנו, בגרנו, היינו לאנשים, התחלנו גולשים אל מעבר לראשי הגבעות. מה שלא היה הוא גם מה שלא יהיה. איך ייראו בבוא יומם גיבורי נעורינו העל־זמניים, אם אכן תוסיף גם אז לבוא השמש, ולא תעמוד דום – כפי שהאמנו – ברום ארץ צהרי הנצח?

למה גרמניה – שאלתי נדהם.

מה פתאום גרמניה? – העליב אותי הפרק האחרון בחייו של גיבור ילדותי, יייצחאאק.

המענֶה נתלה ברגליה המגוידות של מתילדה. ההסבר נמצא בצינה שהלכה והקפיאה את איבריו של יצחק כאשר כבו בזה אחר זה המאורות שסביבם נע כל השנים, נטמנו בחולות קרית־שאול. כל שאר אחיו של יצחק – אלה החיים – כבר משיאים את ילדיהם ומשתעשעים עם נכדיהם. בעושר לא חי איש מהם, אבל כמעט כולם יזדקנו עם פּנסיה וביטוח לאומי. לא כן מתילדה, שהיתה עוברת מחנות־בשמים לחנות־תכשיטים, חינהּ והדרהּ מוכרים קוסמטיקה ואמנות, אבל מה יהיה ביום שרגליה לא יוסיפו לשאתה עוד? ובשנים האחרונות – זאת לא הבינותי ממש אלא מאוחר מדי – מפרנסת היא לבדה את שניהם, ואפילו שכר־הדירה המוגן בעד הסטודיו יהיה בקרוב מאוד מעל לכוחם. למי בישראל אין דירה משלו? ליצחק ומתילדה.

“זה רק חלק מן הסיפור!” היו מלחשות מן הצד הגיסות. “מהרגע הראשון שהבטנו בה ראינו שהיא לא תישאר. אפשר להגיד, שאף פעם לא עלתה. ראו שהיא לא שייכת לפה. תמיד היתה מסתובבת ‘ווי אַיינע גרוֹסע דאמע’, עם הפיפקע' בפה, עם כל השמלות הארטיסטיות, אף פעם לא מביטה לך ישר בעינים. למה לא ידענו, שמצבם היה כל־כך קשה? מפני שהיא הרחיקה את יייצאאק מכל האחים. אנחנו היינו יותר מדי פשוטים בשבילה. לא מספיק אירופאים ולא מספיק אינטליגנטים. גם יהודים־פולנים וגם פועלים. זה לא רק היא – הם כולם כאלה. אם היטלר לא היה מגרש אותם, לא היו חולמים לבוא לאַזיָה. הם, כולם, אף פעם לא התרגלו לחיים פה. הלב שלהם נשאר תמיד שם…”

“יותר מזה!” לא נעצר לחשן של הגיסות. "מתילדה, אפילו לא בטוח שהיתה בכלל יהודיה. הלוא היא באה הנה עם מישהו, ככה סיפרו, בעלה הראשון כאילו, הקומוניסט הזה, וזאת כנראה כל הסיבה שנתקעה בפלשתינה. מה היה בה יהודי, מה?!..”

“זה לא בדיוק ככה,” הגיבו אחיו הצעירים של יצחק, שכולם הגיעו לכאן בעקבותיו וכעת עמדו גם הם בשערי הזיקנה ובקולם היו מעורבים הרוגז, הכלימה, הליאוּת. “זה לא ככה. לא מתילדה סחבה אותו בחזרה לגרמניה, אלא זה דווקא יותר הוא, איטש’לה שלנו. לחיות אתו יחד יותר מעשרים שנה, הלוא זה אנחנו יודעים כולנו – זה לא תפריט של שומן־אוָזים ושל מרקחת־אגסים. ובינינו לבין עצמנו, אי־אפשר לומר שגם לנו אין חלק במה שקרה,” הכו האחים על חטא, כמקובל אצלנו, תמיד לאחר מעשה. “אבל היום כל זה הוא כבר בחינת חלב שנשפך. נדבר לא על מה שכבר קרה, אלא על מה שצריך עכשיו לעשות…”

כאשר שמעתי אני בפעם הראשונה על ירידתו של בן־דודי יצחק לגרמניה, והוא אז בחצי העשור השביעי לחייו, היו דיבורים אלה וכמו אלה חוזרים ונשמעים, אך אל מעבר להצהרה נחרצה זו, שיש לדבר “על מה שצריך עכשיו לעשות”, לא הגיעו.

מה שצריך לעשות – לא נאמר במפורש, אבל השתמע מני-תוח פני הדברים לאחר שכבר קרה מה שקרה – הוא להתיחס אל יצחק מתוך הבנה ולנהוג בו כבוד, מפני שעודנו אחינו הבכור. הן מבחינתה של מתילדה יש איזשהו הגיון במה שעשתה בשעת יאוש. אם שבה היא עכשיו לשם כבעלת אזרחות גרמנית ועובדת בכל אשר תעבוד עד אשר תגיע גם היא לגיל־הפרישה, מבטיחה היא לעצמה בזה קצבת־זיקנה. בארץ אין שום פנסיה לא לו ולא לה, ומה שיקבלו מן הביטוח הלאומי אין בו לא כדי לחיות ולא כדי למות. מה שאין כן אם ישובו עם המַרקים של מתילדה – בכסף זה יֵדעו באחרית־ימיהם חיים טובים יותר משידע יצחק בתל־אביב כל ארבעים ושש השנים שישב בה קודם לירידתו.

“אם יזכה הוא להגיע עד גיל־הפרישה שלה,” נאנח אבא, דודו של יצחק.

“אם מאמינים לה, שתקום אז ותחזור לתל־אביב,” אמרו הגיסות.

“יש למישהו עצה יותר טובה?!” נדלק אחד האחים.

איזו עצה אפשר להשיא לאדם שכבר היה על שולחן־הניתוחים והרופאים רק פתחו וסגרו?

[ח]

ואם לא יזכה? – שאלתי כששמעתי בפעם הראשונה שיצחק יושב בפרנקפורט. ועד אז, כלומר, עד שישוב לתל־אביב או עד שיבוא יומו, איך יחיה שם? מה יעשה בינתים, היום, מחר, ערב־ערב, כשמגיעה אותה שעה שהוא מוכרח לפחות לצאת קצת לדיזנגוף, לעשות הקפה עד הכיכר, לעבור על־פני “כסית” בדרכו הלוך ובדרכו חזור, עד אז מה יעשה?

רק עכשיו, לאחר שמת בן־דודי יצחק, סופר לי בפירוט רב מה עשה בחמש שנות שִׁבתו בפרנקפורט, עיר־הולדתה של מתילדה.

מחלתו אובחנה זמן קצר לאחר שהשתקעו בעיר, ובתחילה חשב כי הנה סוף־סוף לקה גם הוא בכיב־הקיבה, שנחשב בקרב בני־דורו לאות הצטיינות מן הדרגה העליונה, ממש כשם שבעבר היתה אצל הסטודנטים הגרמנים צלקת־הסַיִף בפניהם אות להימנותם על ה“אלטע הערן”. הכאבים החריפים שתקפוהו דווקא בפרנקפורט נתפרשו לו כתמצית יסורי געגועיו לארץ־ישראל (כך התבטא באחד ממכתביו אל אבא). טרדו אותו לא רק עויתות הכאב, כי־אם איזו חולשה שירדה עליו. אבל גם אלמלא התעייף עכשיו על־נקלה, מה היה לו לעשות? מתילדה נתקבלה למחלקת הקוסמטיקה באחת מחנויות הכלבו הגדולות שברחוב המסחרי הראשי, הציהל, וכדי שיספיק שכרה המצומצם למחייתם, שכרו דירה קטנה מעבר למיין, בזאקסנהאוּזן, בבית אחד עם יוגוסלבים, תורכים וערבים. בבוקר, לאחר שעשתה לרגליה אמבט של מלחי־מרפא, כדי שישמשו אותה היטב כל היום כולו, היתה מתילדה יוצאת לעבודה, אוכלת בצהרים במזנון המיוחד לעובדים – הסדר זה, שהיה בו משום חסכון, כפתה ההנהלה על העובדים כדי שלא יתפתו לשים משהו בכליהם בצאתם להפסקת־הצהרים – ושבה לדירה רק בערב, משרה את רגליה הכואבות במים החמים עם מלחי־המרפא ולאחר הארוחה נרדמת לפני הטלביזיה, או על ספר, במיטתם. בבוקר היה יצחק קם לפניה, מכין לה קפה ולחמניה, ואחרי צאתה היה עושה מה שאפשר לעשות בדירה צנועה כל־כך, יוצא לקניות בחנות הקרובה, מבשל. בשוב מתילדה בערב היה שוב השולחן ערוך והארוחה העיקרית, החמה, של היום מצפה לה.

אבל במה העסיק עצמו יצחק רוב ימיו הארוכים והריקים? ברגע האחרון ממש ארז במזוָדה מיוחדת את כל ספריו המע-טים, ובשבתו לבדו בדירתו הצרה בזאקסנהאוזן התמסר למה שלא עסק בו בהתעמקות הראויה – כך כתב במפורש באחד ממכתביו אל אבא – כל שנותיו בתל־אביב. בשיטתיות וביסודיות, זה אחר זה, מכריכה לכריכה, קרא את הספרים. מידידיו ורעיו, משוררי הדור וסופריו הנודעים, לא נותרו אלא ספריהם, שהרי עליהם עצמם ועל מה שזכר מימי היותו “זעירא דמן חבריא” – כפי שהיה מקניטו שלונסקי – לא היה לו עוד באזני מי לספר את האנקדוטות האצורות בזכרונו. ואולם עד מהרה מצא עצמו נמשך לא אל השירים והסיפורים, כי־אם אל המלים עצמן ואל הסודות הצפונים בהן. אגב המאמץ לרדת למקורות ולחשוף את שרשיה של כל מלה ומלה, בסיוע אבן שושן המקוצר, ששלח לו לבקשתו אחד האחים, נמצא פוסע עוד פסיעה גדולה אחת לאחור, לספרים ראשונים וראש בהם – ספר־הספרים.

מימיו לא נהנה יצחק מהעדר כזה של כל הפרעה חיצונית או גירוי כלשהו, שימשוך אותו אל הרחובות, אל בתי־הקפה, למהומת הרגע החולף. העיר פרנקפורט, שברובה כבר שוקמה מן ההרס הגמור שנהרסה בשנות המלחמה, היתה שרויה בקדחת בנייה, אבן שואבת לסוחרי כל העולם ובכללם למוכרי־ספרים, שכן בסתיו של כל שנה מתקיים בה, כידוע, יריד־הספרים הגדול בעולם. כל זה – אף לא יריד־הספרים – לא היה בו כדי להוציא את יצחק מדירתו הצרה. רק פעם אחת נפתה ללכת לבנין הקהילה היהודית, בשולי מרכזה העתיק של העיר, ששוחזר בדקדקנות על־ידי אבותיה החדשים, אבל את ספרי־העזר שקיוה למצוא שם לא השיג, והפגישה עם אחד הפקידים, אוּד מוצל מן הקהילה הישנה ושניִם־שלושה מן התושבים החדשים, מבעלי עסקי־הזימה סביב קייזר־שטראסה, הספיקה לו. הוא ישמח שאפילו בסופי־שבוע העדיפה עכשיו מתילדה להישאר בדירה ולתת מנוחה לרגליה. הספרים היו עכשיו כל עולמו.

כמו לא נתחבר בכל הדורות שלפניו, לא בארץ־ישראל ולא בגלויות אפילו פירוש אחד לתנ"ך, פתח יצחק את ספר־הספרים והתחיל חופר וקודח ויורד לעּומקם של פסוקיו. לדודו, הוא אבי, וכן לאֶחָיו כתב בהתרוממות־רוח על המפעל החדיש, שהוא מתמסר לו עכשיו “בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו” ורמז, בעקיפי־עקיפין, שהמלאכה שלפניו היתה אולי מפרכת פחות אילו ניצבו על שולחנו כמה מן המפרשים וחוקרי־המקרא הגדולים, ולא היה אנוס להישען בעיקר על מה שנשמר בראשו מגירסא דינקותא. במשפחתנו – כך למדתי כעבור זמן – נתקבלה הבשורה על הגלגול האחרון של רב איטש’לה בבדיחות־הדעת, אפילו לא בתמהון. גם בילדותם, כשלמדו שניהם אצל אבי־אבי, אמר אבא, לא היה יייצחאאק פלפלא חריפתא ומוחו לא התיז ניצוצות, וזה היה מתי, לפני יותר מיובל שנים. אופּרה, אצלו הכול זה אופּרה…

[ט]

ואז הגיע אותו מכתב שכתבה מתילדה בלא ידיעתו, ובו סיפרה למשפחה, שמחושי־הקיבה אינם אוּלקוּס, שמצבו הורע כל־כך עד שהוחלט לנתחו וכי הרופאים “פתחו וסגרו”. לזה לא צריכה היתה מתילדה להוסיף כל פירוש.

עכשיו נרעשו האחים מאוד ובהוצאה כספית כבדה שיגרו לו, בדואר אויר, חבילה גדולה של כרכים כבדים, שאת קצתם נידב אבא ואת קצתם קנו: את הקונקורדנציה של מנדלקרן, את מקראות גדולות, “לשון מקרא ולשון חכמים” של אבא בנדויד, מה שמצאו משל טור־סיני וקאסוטו ועוד.

במלים נמלצות עוד הספיק יצחק להודות על הספרים והוסיף, כי עד עכשיו לא נעזר בעיוניו – נוסף לאבן שושן המקוצר – אלא בסידור ותיקון ליל שבועות ובספר סליחות, שקיבל מידי סבו ז”ל – הוא סבי – ערב עלייתו לארץ, ואשר איש במשפחתנו לא העלה כלל על הדעת, שהוא, איטש’לה שלנו, הכמעט־קומוניסט, הבוהמיין, שמרוֹ כל השנים מכל משמר ואף נשאו עמו לפרנקפורט. כיון שכתב־ידו הפניני של סבא מוּכּר לי מספרי־קודש אחדים שהביאו צעירי האחים, אלה שעלו כבר לאחר פטירתו, כדי לתתם לאבי – הוא דודם – ניסיתי לצייר בדמיוני את ההקדשה ליצחק שכתב סבא על ספר הסליחות. בהקדשה זאת לא השתבח יצחק כשביקרתי בדירתו, הירהרתי לא־פעם ביני לבין עצמי, וגם מענה היה בפי בכל פעם מחדש: לא סבא היה מחבר הסליחות.

זה היה אחד ממכתביו האחרונים. הספרים, שיכולים היו אולי להאיר את האפילה שבעביהּ חיפש בשקדנות תמוהה את פירושי הפסוקים, הגיעו מאוחר מדי. שבועות אחדים אחרי שהגיעה החבילה נפטר. אחרי מותו אספה מתילדה את כל הדפים שהספיק למלא בחמש השנים שחי בזאקסנהאוזן, החל בגליונות משובצים של מנהלי־חשבונות וכלה בדפים שנתלשו מלוח־שנה ישן, ושלחה אל הדוד, הוא אבי, שהיה גדול מיצחק בשניִם או שלושה חדשים. כך הגיעו לידי הפירושים, הם ופרטי קורותיו בפרנקפורט, שאליה גלה בסוף ימיו. באחד מבתי־החולים שבה נפטר ובבית־הקברות של הקהילה היהודית שנתחדשה בה נטמן.

באותיות־פנינים הספיק לכתוב מעין מבוא ופירוש משלו לפרק ס“ח של ספר תהילים; לפרק ט”ז, פסוקים ו‘-ט’, של ספר יחזקאל; פרק י“ז, פסוקים א‘-ז’, של ספר שופטים; פרק ב', פסוקים כ”ז-ל“ו, של ספר שמואל א‘. עיינתי וחזרתי ועיינתי, ולא הצלחתי לרדת לסוף כוונתו: מדוע, למשל, לא התרכז בפסוקים א’-י‘, שבראש אותו פרק בשמואל א’, הלוא הם פסוקי השירה של תפילת חנה? ומדוע לא אותם פסוקים (י“א, י”ב, כ"ב) בפרק זה עצמו, שרשם אברהם שלונסקי בראש שירו הראשון, “התגלות”? האם זכר את העובדה הזאת, ואולי מקרה בעלמא הביאו אל הפרק, שהשפיע כדי כך על המשורר הנערץ עליו? מדוע בחר דווקא באותם פסוקים שמתוארת בהם אחרית בית עלי, עד לפסוק ל”ו (“והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחוות לו לאגורת כסף וככר לחם ואמר: ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לחם”)?

תיק"ו.

כל שעה פנויה מעבודות הבית ומיסורי הגוף הקדיש בשתי שנותיו האחרונות לפענוח אותם פסוקים מעטים, הציע תיקונים משלו למסורה ולפירושים מקובלים. לפי כתב־ידו, שהשתנה מאוד, האותיות גדולות ומעוקלות, השורות יורדות באלכסון, נראה שלספר תהילים שב בימיו האחרונים ממש, ואת פרק ע“ג, פסוקים א'-כ”ב, העתיק כנראה בשעה של יסורים גדולים. שוב אין זה אותו כתב פניני, זעיר, ככתב־ידו של סבא, אלא כל אות חרוצה לה לבדהּ על הנייר, פרודה משאר חברותיה, מתעוותת כתולעת.

הירהרתי באותה מלה, שחזרה ונשמעה במשך שנים במשפחתנו, כמין חתימת־ביטול בסופו של כל סיפור על הגלגולים שעבר בן־דודי יייצחאאק: “אופּרה!” מלה זו היא לשון־רבים של “אוֹפּוּס”, שפירושה המקורי הוא, פשוט, עבודה, ורק בהשאלה פירושה מעשה־אמנות, או יצירה. כל פּיסת־נייר באותו צרור דק היא “אופוס” שהשאיר אחריו, והצרור כולו – ה“אופרה”.

אם תרצו. ערירי מת בן־דודי יצחק בארץ הרשעה, וזה היה אולי ה“קדיש” שאמר על עצמו בשנים האחרונות ההן, וכך יום־יום, עד יום פטירתו ממש, כמו שכתבה מתילדה במכתב־הלואי.

מה התאמץ כל־כך לתקן יצחק, גיבורה הקסום של ילדותי במושבה, בפרק אחרון זה של חייו? כשם שאין, ולא יימצא, ביאוּר לתעתוע כזה של הגורל, כך אין ביאור לצרור הדק, והפתטי, של פירושי הפסוקים.

בסיום, אעשה רק מה שעשה הוא: אעתיק את הפסוק האחרון שהעתיק הוא מתוך הספר, אף שאינני יודע מה הועיל בהשמטת התיבה “אשתוֹנן” מנוסח המסורה, שכן על פיסת־נייר זו לא נרשמו כל הערות: “כי יתחַמץ לבבי וכליותי – ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך”.

[א]

אל הטלפון הריץ אותו – מותר לומר – הכאב שהשתכן בתוכו לפני שלושה ימים ומאז אינו מניח לו לרגע. כבר עקרו טוחנות מתוך חניכיו, שורש מתפורר אחר שורש מתפורר. כבר התנסה ביסורי תוספתן שהאליח, שהיו קשים כל־כך עד שהרופא־המנתח עצמו בא אליו לאחר שהתעורר ואמר, שאינו מאמין ששלושה ימים נשא כאבים כאלה קודם שהתיצב למסדר החולים. לא כיסורי הגוף, שאין כלל דמיון בינם לבין המציק הזה.

ואולי כאב אינו מה שיושב בתוכו בשלושת הימים האלה, שהוא כלוא בחדרו, כלומר, משעה שנחלצה השיירה מן הכיתור במבואות בית־לחם ושבה איכשהו, בלי המשוריינים, בלי הנשק, נושאת חללים, נושאת פצועים, שבה, כמו שאמרו, בשלום. הפנסיון, ששוּכּנו בו בקיץ שעבר משוחררי הצבא הבריטי וכמה מן האמריקאים החדשים – כמו נכרתה לשונו. לא דיבור, לא צחוק, לא צעקה. מישהם עודם מתגוררים כאן: בחדר־המדרגות שנבנה רק למחצה עולות ויורדות רגליִם, חולפות על־פני דלתו. תריס משתלשל. דלת נחבטת אל מזוזתהּ. רק לא פנים. רק הדממה הולכת ונכרכת, רק הימים שותתים מתוך גופו, מותירים את הכאב הזה. חולי ההֶמוֹפיליה, שדמם פשוט ניגר וכלה, האם הם כואבים? אולי כאלה אנחנו, כשהזמן הוא הנפש, כחוּלי־הזמן: כאב הזמן הניגר וכלה, כאב היום האחרון, או היום שלפני השיירה האחרונה, שלפני הקרב האחרון, זה שבעיצומו תכלה טיפת־הזמן האחרונה – הכאב הזה הוא שהחישו, כמו בסכנת־נפשות, אל הטלפון.

לא כך. בסך־הכול שאל את פרופסור וייסנבאך אם יֵאוֹת לקבל אותו לשיחה בביתו.

יישַׁנה הנס, או לא יישנה – בינתים העבודה הזאת, שאם יאשר אותה הפרופסור, ייוָתר בפנקס־התלמיד שלו לפחות משהו מסמסטר החורף שלא היה. בינתים משהו, משום שלהתחיל הכול מחדש פעם שלישית – לא יוכל. גם שיבה שניה – לאחר ארבע שנים בדרכי המלחמה הארוכות, עד סואץ וגֶ’ניפה וטוֹבּרוּק ובּנגַאזי וסַאלרנוֹ וברינדיזי ופיוּג’י ופאנצֶה ומסטרה וטוּרנֶיי וסחיבנינחן והיכן לא – שיבה זו אל הארגון הפנימי של קהילות אשכנז במאה הי“ג היתה טירוף גמוּר. מדוע, באמת, עלה מחדש להר הצופים? אולי פשוט הבטחון שמקנה המוּכּר, אולי שתי שנות־הלימוד הרשומות כדת וכדין בפנקסו, רישום שהִקהה את כאב הזמן השותת, אולי קִצבת־המחיָה והפטוֹר משכר לימוד. סמסטר שלם בשנה הראשונה אכלה ההסתגלות – לכסא־התלמיד, לאותיות הקטנות, למראי־המקומות, אל ארבעת הכתלים, תמיד ארבעה כתלים. סמסטר שלם עד ששכחו כפות־ידיו את גלגל־ההגה, את המפתחות, את שמני הסיכה, עד ששבו האצבעות והתרככו, עד שנמחקו מתוך עיניו כבישי־המדבר הסרגליים, העיקולים המסוכנים במעברי האַפֶּנינים, גשרי הביילי על הפוֹ, הנסיעות הארוכות בנתיבי ה”בריחה", עד שהרגיל עצמו מחדש לקצבּוֹ הקבוע של המסלול הצר – מן החדר בבית־הכרם במספר שתים־עשרה, מקולנוע תל־אור להר הצופים במספר תשע וחזרה.

משנסתיים הסמסטר השני ונכנס הקיץ, חש כיצד שבה אליו היכולת הישנה, כמו בשתי השנים הרחוקות ההן, כשהיה הר הצופים פסגת כל מאוַייו. בקיץ הספיק להכין עצמו לבחינת־כניסה לאיזשהו סמינריון, לכתוב עבודה קטנה לחוג משני, אבל את עיקר כוחו שיקע בעבודה לפרופסור וייסנבאך. ממש עד לימי נובמבר היה עסוק בכתיבת הנוסח הסופי. ואז חזרה מלחמה, והוא בתוכהּ.

אל הטלפון בפינת בית־הקפה הריץ אותו הכאב השותת. חמישים פסיעות מן הטלפון הזה מוטל חצי רחוב בן־יהודה, גלים של חרבות. המים אינם מגיעים עוד מן המעיינות שבשפלה. החשמל מגמגם ומקליש ומתעלף, ויום אחד יכבה סופית. למה אתה מצפה מן הטלפון הזה, אם גם יחזיר אליך הד?

קולו של וייסנבאך היה כעולה מן הקתדרה – קול רפה, משתנק, יֶקי למן ה“האלו” הפותח, אך מפתיע בהתעוררותו מרגע שהוברר לו כי תלמיד זה חזר מגוש עציון ולפרק־זמן שאינו יודע כמה יארך – וכי הוא מטלפן בענין העבודה שהגיש לפרופסור בנובמבר.

“כמובן. היכן נמצא אדוני ברגע זה?”

מה שנדחף לנסותו כהשבעה נגד הזמן הניגר וכלה, היה למעשה מביך בפשטותו. מי היה מאמין, שהפרוסי הזקן לא רק מכיר אותו בשמו, כי־אם שמח בו.

“מר צוריאל, האלוֹ, האם אדוני שומע אותי?”

כן, שומע, והוא נמצא – בעצם – לא רחוק מביתו של הפרופסור, בקצה רחוב עזה.

“אם כן, יבוא־נא מיד,” ומן העבר השני של קו הטלפון הגיעה שאיפה אסתמתית, כמו בשעה שהוא קוטע את הרצאת־הדברים החדגונית, לוגם מכוס המים שהוא נושא עמו בכניסתו לאולם־ההרצאות וממשיך: “אשמח מאוד לראותו, מר צוריאל. יבוא־נא, יבוא.”

[ב]

החשיכה שירדה על העיר היתה יותר מערב חורף שהקדים להיכנס, יותר מחלונות בלתי־מוארים. ירושלים, שחזר אליה לפני שנה וחצי מארבע שנות הצבא, שוסעה בידי הבריטים בגדרות־תיל ומחסומים, שחצצו בין חלקי העיר השונים ושכונותיה. העיר שמצא בשובו מן הגוש לפני שלושה ימים – כמו נשבר לבּהּ. מעבר להריסות רחוב בן־יהודה, במעלה רחוב המלך ג’ורג', הלאה מבית־המעלות, נפתחת הריקנות המוּעדת לפורענות מכיוון חומת העיר העתיקה, והלאה משם חורבות מועדון הקצינים הבריטיים ומעבר מזה האגף החרב בבנין דמוי־הפרסה של המוסדות הלאומיים. הכול הולך וסוגר עלינו, והמלה מצור מגדירה מצב. השיירה שמתוכהּ נחלצו לפני שלושה ימים – בלי הרכב ובלי הנשק – במבואותיה הדרומיים של בית־לחם, היא חלק מן הזמן הניגר וכלה. אין עוד משוריינים בעיר. אבדו מעט המקלעים הכבדים וחלק נכבד מן הנשק הקל. נשכח את נבי דניאל. נהרהר בדפוסים הארגוניים של הקהילה היהודית והעיר הנוצרית באשכנז של המאה הי"ג.

וכבר רחביה. עוד כמה עשרות צעדים, ימינה, שמאלה ושוב ימינה, ופתאום – מחמת צליפה קרה של רוח, שבואכה עמק המצלבה היא כמעט אביב ואילו בשפלת החולות והצריפים היא יותר מחורף, או אולי בשל חזות בתי־האבן החבויים בין הארנים המאַוושים, כאילו הריח זה עתה לראשונה את ניחוחה האחר של העיר, לפני המלחמה, לפני חוץ־לארץ, שבע שנים קודם – פתאום חזר ונתלה בזמן, כמו בחבל. מתחת לרגליו נעקרה אבן, והיא מידרדרת לתהום, אבל הוא לופת זמן ארוך ולא ניתק, מתרומם בשרירי ידיו, ורק רגליו מגששות חושך.

מלים, מלים. כך, בסך־הכול, רוקחים מה שמכנים בלשון נקיה – עבודה:

קח את “ספר חסידים” והעלה על כרטיסים מקוּוקוים כל מראה־מקום, שיש לו נגיעה אפשרית לנושא עבודתך. קח את ספרו המוֹנוּמנטלי של פרופסור וייסנבאך במהדורה האנגלית (הוצאת שוקן, ניו־יורק), שהרי מו"ל עברי טרם נמצא למפעלו העיקרי של ההיסטוריון הדגול, ואילו גרמנית, הלשון שנכתב בה ספרו במקורו, אינך קורא. יהא כלל־זהב זה נקוט בידך: אל תסטה מהשקפתו היסודית של המחבר, שהוא משעינה על בחינתם הקפדנית של מקורות עבריים מתוך השוָאתם הדקדקנית עם מקורות כלליים בני הזמן, לעתים מאותם המקומות עצמם. באזני וייסנבאך, שאין לך תעודה, ספר, רמז או כל מקור אפשרי אחר שאינו בקיא בהם, אל תנסה כלל להתהדר בידענות, אך ראוי שתגלה היכּרוּת כלשהי עם אותן אסכולות המדגישות תנאים כלכליים וחברתיים, מתחים מעמדיים ואינטרסים שלטוניים כרקע ריאלי לתסיסות רוחניות כמו גם לדפוסים ארגוניים. מן המוֹטוֹ המובא בפתח העבודה ירוֶה פרופסור וייסנבאך נחת: “בני אדם שמהלכים בארץ למצוא מקום לגור שם יעיינו בישובי הארץ באותה העיר מה ענין הגויים אם גדורים בערוָה, דע אם ידורו יהודים באותה עיר גם בניהם ובנותיהם יהיו כיוצא בהם באותם גויים כי כל עיר ועיר כמנהג הגויים כן מנהג היהודים שעמהם ברוב המקומות” (ספר חסידים, סימן תתתק"א, ע' 321). זהו המאפיין את כל שיטתו המדעית של וייסנבאך – חוזר צוריאל בראשו על עבודתו, שפרטיה צפים ועולים, לתמהונו, מאליהם – ומוטו זה הוא מעין קריצה של תלמיד־חכם, רמז שירדתי לסופה. כך אזכּוּר השקפתו של אנרי פּירֶן על התפקיד שמילאו הסוחרים מן החוץ (היהודים?!) בהחיאת הקאסטרוּם או הבוּרגוּס שמן הקיסרות הרומית, שנתנוונו זה כבר וירדו למדרגת מרכזים דתיים, שלטוניים והגנתיים בלבד, והחזרת מעמדם כמרכזי־עצבים כלכליים (וראה “קיימברידג' מִידיבל היסטורי”, כרך ו‘, ע"ע 503־8, עמ’ 513 וכן השקפה המובעת בעמ' 483, השקפה שונה ביסודה מזו של פּירן). וראה וייסנבאך, שם… וראה שם, שם – – –

לפתע נהפך לו הכול לשעשוע, וכמו מתוך בית־גנזים חזרו הימים המתוקים של הקיץ שעבר, קיץ ראשון לאחר שנים, שלא היתה במהלכו כל מציאוּת שהיא לבד מזו של גלי הספרים, אלה שלאורך אולם־הקריאה שבבית־הספרים הלאומי ואלה שמבקשים את הספרנים שיעלום כמו מתוך באר, ספרים שאתה מערם לפניך אל השולחן, בהול – הו, הזמן שאבד – לקרוא, להבין, לשלוף, לסווג, לחבר, לשחק את כל מלוא כובד־הראש של הבוֹר הסוּד, של החריף ובקי, של הממלא כרטיס אחר כרטיס, דף אחד דף של מובאות וסמוכין ומראי־מקום והערות שם שם. פראנק, קהילות אשכנז ובתי־דיניהן. וסאלוֹ בארון. וכן טוֹני, הנצרות ועליית הקפיטליזם. ובהערת־שולים אחת לפחות להזכיר את מאכּס וֶבּר. וראה הרבעון למדעי היהדות כרך פלוני ו“ציון” כרך אלמוני, שם. שם ושם־שם – – –

עליז – זה לא מלה. משחק – זה לא מלה. המלים שהוא מעלה מנשיית ארבעת החדשים האחרונים, משיירות־הטירוף הזוחלות לאִטן לירושלים ומתוכה לישובים המנותקים בואכה חברון, אותן זניקות של להטוטרים דרך חישוקי־אש, שסופהּ הטוב של כל אחת מהן רק מקרבת את ההתחלה הרעה של זו שלאחריה, וכך עד למלכודת ליד בריכות־שלמה, שאמנם נחלצנו מתוכה, אך רק עם תלי־המלים הללו בתוך קפלי המוח, המלים העולות עכשיו מן הנשִׁיה.

הרחוב המתעקל הזה על שמו של ההרפתקן מטודילה. איך נראית אותה עיר הנידחת בצפון הפירינאים, ומה טילטל את בנימין הראשון ממדינה למדינה, שעה שלא חיפש ולא ראה ולא מצא אלא אותו דבר עצמו, “כמו מאתים יהודים ובראשם שלושה רבנים”. איך יכול אדם לשבת ברחוב כזה ולא להיתקף שגעון נדודים. וייסנבאך יכול. הוא יושב במקום אחד ונוסע בלי מנוח עם ספריו ממדינה למדינה, מיהודים לנוצ­רים, מרבי יהודה החסיד אל אבא יוֹאַכים די פיוֹרי וה“אֶוַאנגֶליוּם אֶטרנוּם”. מסעות במלכויות המלים. מה יפות מלים ערטילאיות אלה מול רוח־הערב הצולפת ועולה מכיוון עמק המצלבה, רוח נושאת עבים שאולי ייהפכו במהרה לגשם, מלים המרחיקות את מה שאתה מוכרח לשכוח.

שאתה בן עשרים ושבע.

שהיה קיץ כישופי אחד על הר הצופים, בין בנין רוזנבלום לבנין וולפסון, קיץ שלא יחזור, הר שבארבעת חדשי החורף נתיַתם מרבים כל־כך מאוהביו והנותרים עודם מתים והולכים, ואך לפני שלושה ימים יצאת אתה בעור שיניך. הנקישה בדלת או בתריס החלון עוד תשוב ותישמע – בעוד שבוע, או מחר, אם לא הלילה.

וזה הבית.

שנתים שמע צוריאל שיעורים אצל פרופסור וייסנבאך עוד לפני שהלך לצבא הבריטי, ועכשיו אינו רק תלמיד השנה הרביעית, כי־אם אחד הקשישים, אבל בביתו לא היה אפילו פעם אחת. שלא ככמה מעמיתיו, אין וייסנבאך נוהג לקיים סמינר פרטי בביתו, כאילו גם דלתו, כצוארוניו הלבנים, קשה ומעומלנת.

החצר חשוכה, ורגליו מגששות במדרגות היורדות אל הבית, שנכנסים לתוכו מן הצד, משמאל. רכּוּת של מחטים שלא טואטאו ימים רבים בולעת את צעדיו. מתחת לנופם הסתור של הארנים כמו נאגר חושך גם מן הלילות שעברו. בכל־זאת נראים כמה פחי־אשפה העולים על גדותיהם. הכניסה מוגנת בקיר של שקי־חול. הכפתור בתוך חדר־המדרגות זורח, אבל החשמל אינו עולה. נורה שרופה, קצר, או השד־יודע. לאורו של גפרור הוא עולה חצי־קומה. הרצפה אינה מבויצת, אבל גם רחוצה אינה. חלל עבש מחזיר איזו תוגה, והגפרור דועך לפני הדלת הראשונה. שתי לוּחיות, זו מתחת לזו, מכריזות על דוקטור למדיצינה ג' שיקלר, מחלות פנימיות ודוקטור למדיצינה ה' שיקלר, ילדים. ילדים זו כנראה הגברת. את השם על הדלת ממול אין רואים. רק לאחר שקירב את הגפרור ואת עיניו אל המזוזה, ראה פיסת־קרטון, שנגזרה כנראה מתוך תדפיס של אחד ממאמריו, ונתחבה לתוך מגרעת המצילה דמוית לוחית־הדומינו: וייסנבאך.

[ג]

את הדלת פתח וייסנבאך עצמו, אך כיון שרק מגבו הואר באור־הנפט של נורת חמישה־עשר ואט, היה הרושם הראשון של צל בתוך צל. רק הצוארון המעומלן של חולצתו הלבנה הבהיק כתמרור באפלולית המסדרון הצר, מעל לאפלולית החליפה – גם לשולחן־עבודתו, ביחידות, יושב הוא בחזיה מכופתרת היטב ובמקטורן – הנראית עכשיו שחורה ממש, מתחת לפנים הכחושות ולשיבת תִספַּרתוֹ הפרוסית.

ניכר היה שאת שמחתו בתלמידו הוא מתאמץ להוציא לאור – שפתיו האפורות נעוו לסדק צר וארוך מתחת לשפמו הגזוז כמעט עד לעור, אצבעות שתי ידיו לפתו את כף־ימינו המהססת של צוריאל, טילטלו אותה בתנועות קצרות ומהירות, כמו שמנערים בקבוק תרופות, מילמל משהו נחנק, שבחצי־ניחוש נשמע כברוך הבא ואני שמח לראות את אדוני בריא ושלם ברוך השם, ורק אז הרפו האצבעות הקרות והארתריטיות מכף־ידו של האורח ורמזו לו שילך ראשון לעבר החדר המואר שבקצה המסדרון, חדר שספריו כמו גלשו והגיעו עד לכניסה.

לא בדיוק. באמצעו נחסם המסדרון כמעט כולו בדוד־פח מגולוָן, וסביבו היתה הרצפה רטובה. אפילו פרופסור וייסנבאך זקוק למעט מים – למלא בהם את הכוס, שהוא לוגם מתוכה כדי להקל מעט מן החנק בגרון. והרהור נוסף: האם נותר ערירי? אילו התהלכה כאן אשה, לא היתה מניחה לשלולית כזאת לעמוד באמצע המסדרון.

גם אחרי שהציע לצוריאל את כורסת־העור הישנה שבפינת החדר, גם אחרי ששאל אם ישתה כוס תה ובלי שימתין לתשובה יצא – למטבח, כנראה – לא נשמע בדירה שום קול נוסף, לא אשה, לא בנים, לא עוזרת, לא מישהו שיסעד מלומד דגול זה, או לפחות יימצא במחיצתו ויסלק משהו מבדידותו. אבל צורתו של פרופסור וייסנבאך עצמו – כך נדמה לו עכשיו – לא השתנתה כהוא־זה בשבע השנים שעברו מיום שנכנס פעם ראשונה לשמוע הרצאה מפיו. אפילו החליפה האנגלית הכהה – לא שחורה, כי־אם אפורה כרמץ – היא אותה החליפה. רק שׂיבת שׂערוֹ הקצוץ הלבינה מאוד, לחייו השקועות שקופות יותר ומטבעות־הסומק מתחת לעצמות־הלחיים החדות הן כלהטוֹ של איזה חולי. ועדיין גזרתוֹ דקה ומתוחה, עדיין אין חזותו – אף בין קירות־הספרים האלה – מתחברת אל קהילות שו“ם, אל השו”ת של רבני צרפת ואשכנז, אל משחקי הצירופים המסוכנים של בעלי חכמת־הנסתר, אל הכתב המחוק של פנקסים ישנים. בין מדפי הספרים, תלי התיקים, התיבות השחורות של הכרטיסים, פיסות־הנייר התחובות לסימן בין הדפים – נראה הוא לא ככותב דברי־ימיהם של יהודים מוזרים, הצמודים אל מצודותיהם של מלכים והגמונים ביערות אירופה, נושאים מגירוש אל גירוש זכרונות וחלומות לא ממקומם ולא מזמנם שלהם. אף לא מן המקומות שמהם גלו אבותיהם ולא מימיהם; בין כל ספריו יושב פרופסור וייסנבאך כמין מרשל פרוסי, שבראשו מוסיפים לחיות קולותיהן של מאה מלחמות. הבשר כמעט כלה, עור לבן ושקוף ואצבעות שנתעקלו ונתקשו, אך הסנטר עודנו תקיף כחרב רחבה. השפתים עודן חשוקות. העינים – שקועות בחוריהן, ואף מבעד לעדשות־המשקפים העבות בוהות במין סמיוּת מוגדלת במה שלפניהן – העינים מוסיפות לנהל מלחמות עתיקות, שכאילו הוכרעו מזמן. ואולי אחרת: כאחד הנזירים הצפוניים, שרק בגילופי־העץ חוזרים הם לעיקרם, קשיות מזוּותת וצללים עמוקים. אש סגופה בתוך אש חיוֶרת.

שתי כוסות־תה מקשקשות על תחתיות־זכוכית, נעליו הממורקות מגששות את השטיח המהוה שלפני שולחנו, כך שב פרופסור וייסנבאך לחדר: מורה זקן לדברי־ימי ישראל. צוריאל לקח מידיו כוס אחת, והוא הקיף את שולחנו, הציב בזהירות את הכוס השניה והתישב בכסא שלו, מעבר מזה לגלי הספרים, התיקים, פיסות־הנייר, שאותיות גדולות ורועדות כתובות עליהן באלכסון. לרגע נדמה היה לצוריאל שאצבעותיו של הפרופסור הופכות בניירות בחיפוש אחר העבודה שלו, אך זו לא היתה אלא תנועה שגורה של מצביא, שכאן, על השולחן הזה, מנצח הוא על מערכות היסטוריות גדולות.

“אפשר יודע אדוני מה שלומו של מר דיאמאנט?” אמר פתאום, בלי שום הקדמה.

“קרה לו משהו?” – וזה בחרדה, כאילו שמע תשובה, לא שאלה. בשלושת הימים האלה שמע עוד ועוד שמות של נופלים, עד שהוא סוגר עצמו מכל אדם, שלא לשמוע שם נוסף.

“חס ושלום, אני מקווה שלא. אני שואל משום שאינו נראה בשיעורים, שאני משתדל לקיים. כבר שאלתי שניִם־שלושה מחברינו, אבל גם הם לא ידעו. הוא כלי יקר, ובכוּר אחד כבר נצרף.”

פעם ראשונה הבחין צוריאל בבירור במה שמפתיע את הטועה בהיגויו הגרמני הכבד ובגלל נשימתו הקצרה מתקשה לעקוב אחר דבריו – בכמה הדר נוהג הוא בעברית ובכמה רצון היא נענית לו. העיקר הוא בתגלית, שמחבר “שלוש ערים, שלוש קהילות – עיון השוָאתי” מכיר את תלמידיו גם על־פי פרצופיהם וגם בשמותיהם. ודווקא דיאמנט חסר לו בשיעוריו – אותו תמהוני, ספק פרטיזן ספק ניצוֹל־המחנות, שלפקפק באמיתותם של סיפוריו לא־נוח ולהאמין בהם קשה, מין כזה, מפורק לפרקיו, עובר מחוג לחוג, ואינו מוצא. דווקא זה!

“האם הוא מגויס?” ושוב, לא בשאלה, כי־אם בפקפוק, וכבר התחרט על צליל הרשעות ומיהר לתקן: “אשתדל לברר, פרופסור וייסנבאך, ואם ייוָדע לי –”

“כמובן, אכיר טובה לאדוני, אך –” והפסקה לנשימה עמוקה, “תוהה אני, כך, על כל שאר –” ועוד שאיפה מאויר הספרים, “על תלמידי המעטים. הן אדוני שמע בודאי –”

“כמובן,” אמר, אף שדווקא יודקין, שעתיד היה להמשיך את עבודתו של פרופסור וייסנבאך בהיסטוריה השוָאתית, דווקא יודקין יצא מראשו כשטילפן אל המורה. האוטובוס שירד בו מהר הצופים – ממש בראשית המהומות – הותקף בכניסה לשיח’־ג’ראח, כדור פגע בראשו ועד שהגיע האוטובוס לרחוב שמואל הנביא, כבר היה יודקין מת.

צוריאל הרכין ראשו. וייסנבאך התרכז בכוס התה שלפניו, כמקיים רגע של דומיה, וכדרכו בהרצאותיו לגם לגימה אחת, שאף שאיפה עמוקה והגביה חוברת דקה מעל הגל שלפניו. האם יפתח מיד בשיחה על העבודה הסמינריונית?

וייסנבאך הגביה את משקפיו, קירב את החוברת אל עיניו והעבירה לגל שמימינו, ואז שאל: “ומה עשה אדוני בגוש עציון כל הזמן הזה?”

צוריאל שמע את עצמו היטב, ידע שהוא מאריך מדי ומכביר פרטים, שאין וייסנבאך מסוגל לעקוב אחריהם, ובכל־זאת המשיך ותיאר בהרחבה כל נסיון שעבר על קומץ הישובים המנותקים האלה, שיחזר את כל מהלך ההתקפה הגדולה שנהדפה בנסי־נסים וביחוּד צייר כל מה שעבר על השיירה הגדולה לפני שלושה ימים, מדבר עוד ועוד. רק לאחר שהגיע לסופו של המעשה, ראה שאין וייסנבאך מאזין לו. ראשו שמוט לא משום שביקש להתרכז, כי־אם משום שנרדם.

במבוכתו, קם צוריאל ממקומו, דוחק מעט לאחור את הכורסה הכבדה כדי שתחרוק ותעיר את הפרוסי הזקן, שאת נימוסיו הנאים ניצל שלא לענין אשר לשמו בא.

“אדוני ממהר –” אמר וייסנבאך והגביה ראשו. האם מתעתע בו דמיונו, ושמא באמת רואה הוא דמעות שהדליחו את העדשות העבות של משקפיו.

צוריאל מילמל מין משהו, שאינו דיבור, אך יכול להתפרש כך וגם אחרת.

“פלא הוא, שאין אדוני עייף ועוד מצא בעצמו –” עכשיו קם גם הוא מכסאו ושאף שאיפה עמוקה, “– כוח לכבדני בביקורו. עליו לנצל כל שעה למנוחה ולחידוש הכוחות.” אך משהקיף את השולחן וקרב אל צוריאל, הוסיף: “רק עוד שאלה אחת, ירשה־נא לי – בטובו. אפשר נזדמן לאדוני להכיר את בני?”

נזדמן? בלשון עבר? האם זו סיבת הריקנות הממלאת את הבית, השלולית במסדרון שאין מי שייבּש אותה?..

“זוהר שמו. זוהר וייסנבאך. הוא באחת מפלוגות הפלמ”ח." לשון הווה, ברוך השם.

“אותה שיירה שהחזירו בה אתכם – סיפר אדוני – עלתה מן השפלה רק לפני ימים מעטים. עלה בדעתי, אולי הפלוגה של בני, במקרה –”

את השאלה, שאין האב היהודי הזקן מעז להשמיע בפה מלא, שמע צוריאל היטב: אם יעיד, שראה אותו, שיודע הוא כי בין החיים הוא, תרפה לרגע מן האב השאלה הממלאת אותו בעיר המנותקת משאר חלקי הארץ, משאר חזיתות המלחמה, שבאחת מהן נמצא עכשיו הבן.

“כולם תקועים בעיר. אילו היה בין העולים מן השפלה, היה מגיע הביתה כבר ביום שנחלצנו.”

מפני שידע, כי זו תשובה שאינה תשובה, לא מצא לעצמו מקום. כשכבר עמד בדלת, אמר לו פרופסור וייסנבאך:

“ובענין עבודתו הסמינריונית, תנוח דעתו, מר צוריאל.”

“זה באמת לא חשוב כל־כך בימים אלה. אני, בסך־הכול –”

“מאמירתו זו משתמע, שאדוני מציע, אולי מתוך איזו אינטואיציה –” ושוב הפסקת קצרת, “השקפה היסטורית שונה.”

כלום שמע המורה נימה של התנשאות מצד מי שמתהלך קרוב כל־כך אל המוות כלפי מי שמציע פירוש לדברי־ימיהם של דורות רחוקים: “רציתי רק לומר, שהתרומה שלי למחקר ההיסטורי, במקרה הטוב ביותר –”

“לא כלפיו, מר צוריאל, כיוָנתי הערה זו, כי־אם (שאיפת אויר) כלפי עצמי. מקובלת בין ההיסטוריונים ההשקפה, שעל ההוֹוה ללמוד מן העבר למען העתיד. ציניקנים מטיחים כלפי האנושות, שההיסטוריה (שאיפת אויר) מלמדת רק זאת בלבד – שאינה מלמדת דבר. יש מדינאים היראים מפני הסגת־גבול ויש להם טענה כלפי ההיסטוריונים, שהם (שאיפת אויר) אינם מסתפקים בכתיבת קורות העתים, כי־אם מבקשים לכוון את מחשבת דורם, לשמש מעין שוטרי־תנועה. כשהעירותי, שאדוני מציע, מתוך אינטואיציה, השקפה היסטורית חדשה, התכוונתי לזה וליותר מזה: מנקודת־השקפתו של אדם כמוני, המשתדל (הפסקת נשימה) כל ימיו להבין את קורות ישראל, עוסק היום אדוני בשינוי העבר עצמו.”

ובעוד אצבעותיו הארתריתיות ננעצות לתוך כף־ידו של אורחו ומעבירות צמרמורת בכל גופו, הפטיר פרופסור וייסנבאך:

“יזכה אדוני להשלים עבודתו זאת.”

[ד]

אמנם, את עבודתו הסמינריונית על ארגונן של קהילות ישראל באשכנז במאה הי"ג זיכה פרופסור וייסנבאך בציון טוב מאוד, אך על עתידו של צוריאל לא היה לדבר כל השפעה.

מן המלחמה יצא, אבל כאב הזמן השותת וניגר, הזמן שהוא הנפש, לא הרפּה ממנו. בנסיונותיו החוזרים לשתק כאב זה נאחז בתשובות מהירות לשאלות אטיוֹת. כיוָן שמצא עבודה, נעגן בתשובה אחת. כיוָן שמצא אשה, נמצאה לו עוד תשובה. בשביל להערים על הזיקנה המאיימת לקפוץ עליו בטרם עת הִרבּה בקפיצות־דרך. רק כעבור שנים, בגיל־העמידה, הוברר לו, שאותו כאב פשוט איננו. על נעוריו הארוכים הקיץ הקץ.

ובאחד הימים, הרחק מעבר לכאב ההוא ובעודו, בלשון הבריות, במיטב שנותיו, פתח צוריאל, כהרגלו, את עתון הבוקר. בעמוד פנימי הובאה ידיעה לא־גדולה על פרס חשוב, שהוענק לפרופסור וייסנבאך הישיש, וכדי להאיר את עיני הקוראים הציגו הכתב כ“שריד אחרון מדור הראשונים” באוניברסיטה, “לשעבר בעל הקתדרה רבת־המוניטין”. שלא כמקובל כלפי אישים שעברו את הגבורות – הדגיש בעל הידיעה – אין הפרס מוענק להיסטוריון הדגול על מפעל חייו, כי־אם על ספרו החדש. ספר זה הרעיש את ציבור המלומדים בישראל ובתפוצות לא רק בזכות “גישתו החדשנית” לחקר ההיסטוריה היהודית, כי־אם משום ש“בספרו זה מנתץ פרופסור וייסנבאך במו־ידיו היכל מדעי מפואר, אשר להקמתו, נדבך על־גבי נדבך, הקדיש את כל חייו המדעיים, למעלה מחמישים שנה”. את הידיעה סיים הכתב במה שאמר לו “מלומד ירושלמי נודע – שעל גילוי נדיר כל־כך של אומץ־לב אינטלקטואלי ראוי הפרופסור הישיש לעיטור גיבור ישראל”.

לטקס הענקת הפרס לא עלה צוריאל לירושלים, אף שידע היטב, שגם בלי הזמנה אישית יוכל להיכנס לאולם שיהיה בודאי ריק־למחצה. מן הקהילה האקדמית רחק לפני שנים, ואילו נסע – ספק אם היה מוצא מכר אחד בקהל הנאספים. תחילה חשב לכתוב לחתן הפרס, אבל גם זאת לא עשה.

את ספרו החדש של פרופסור וייסנבאך רכש. כבר בחנות הספרים, בשעה שעילעל בדפי “ראשית ושארית – בחינות בהיסטוריוגרפיה היהודית”, עברה בו איזו חדוָה משונה, וכל הזמן הרב שניגר וכלה כאילו החל מחלחל לתוכו מחדש. לא שהוא מגיע לכלל יומרה, שביקורו באותו ערב רחוק, בין חורף לאביב תש"ח, בבית שברחוב מטודילה, היה כאותו גרגר־חול המגרה את הצדפה והוא ראשית היוָצרותה של הפנינה. לעולם לא יגלה לאיש את שאמר לו פרופסור וייסנבאך בצאתו, שדבר שהשמיע היתה בו “אינטואיציה” וכי הוא, צוריאל, “משנה את העבר”. די לו במה שהוא עצמו זוכר ויודע, שבאותו יום בביתו של פרופסור וייסנבאך היה עֵד לרגע הראשון־ממש של “ראשית ושארית”.

פחות מזה, פחות מזה – היה שב ומשנן לעצמו בשעות־הערב המאוחרות, קודם שהיה שוכב לישון, קופץ מפרק לפרק, מהערת־שוליִם זו למראה־מקום זה, מחפש איזה משהו שאינו יודע להגדירו, אך מצפה לגלותו פתאום.

פחות מזה, פחות מזה. כמו מתוך חלום שב ועלה אותו קיץ עליז, קיץ יחיד, של תש“ז, בין המלחמה שנגמרה לבין זו שטרם החלה, כשהיה שקוע ראשו ורובו בעבודה הסמינריונית הגדולה על קהילות אשכנז וצרפת במאה הי”ג. באינטרסוֹל, במזוָדה שלא נגע בה מאז עקר לדירה אחרת, שמורים היו עדיין, עם עוד ניירות נשכחים, הכרטיסים הרבים שמילא אז. אבל פתאום אין לו שום צורך בכרטיסים. בבהירות מתמיהה חוזרת מובאה, והוא מוכן להישבע שרק לאחר ששבה וחיתה בזכרונו גם מצא אותה ב“ראשית ושארית”:

“חסידים הראשונים היו כותבין באיגרת עוונותיהם וברמיזה כותבין שלא ידעו אחרים” (ספר חסידים, סימן ע"ב, ע’ 50).

יפה, אמר צוריאל בלבּו, סגר את הספר והצניחו לרצפה, בצד המיטה, שוכב ליד אשתו בחושך ומהרהר בערב ההוא, שלושה ימים לאחר שנחלצה השיירה, כשהריצו הכאב אל הטלפון… וכולי וכולי, וראה שם שם.

[א]

יהודי קטן היה אבי. כמעט בראש שלם היתה קומתו קצרה מקומתי ומקומתהּ של אמי, ובשני ראשים בקירוב מקומת אחי הצעיר. נועל היה נעלים קטנות בשניִם־שלושה מספרים משלי, ואלמלא אותה אצבע אמצעית כפופה ומתיבלת בכף־רגלו השמאלית, מסתפק היה בקצרות עוד במספר או שנים. כל השנים הלך לפנַי צִלו, ואפילו בשמש החזקה ביותר, אפילו במקומות הרחוקים שהגעתי אליהם בנדודי. יהודי קצר וצנום כזה, וצל רחב וארוך כל־כך.

כל השנים נצטיירה לי עמידתי מולו בדמות פרסה ממוּגנטת כנגד פרסה ממוּגנטת, ואותו משהו המושך את השתים זו אל זו, או דוחה אותן זו מזו, מונע מתוכו, אין לומר עליו שהוא רצוני, אך שום רצון גם לא יבטל את המתח הזה. היום, לאחר שנמוג אבי והיה כלא היה, מרגיש אני צורך לומר: כל השנים תוהה הייתי אם אי־פעם ינוח לגמרי אותו רטט, ואהיה רק אני לבדי, בלי אותו צל לא־נראה שביני לבין מעשים שאעשה ולא אעשה, בלי אותו כוח הזורם עד לקצות צִפָּרני, עד לקלידי מכונת־הכתיבה, הודף מדי, בולם מדי, מַטה מערבה מדי או מזרחה מדי – רק אני, משוחרר מנוכחותו החיה של אבי.

לא שביקשתי, חס ושלום, את מותו. אבל – גם זאת צריך סוף־סוף לומר במפורש – כל עוד הוסיפו חייו שלו להתקדם, שלא לומר לזרום או להתחדש, היה סודם, כמו גם סוד המשיכה הזאת, בחינת תעלומה שאינה יכולה עדיין להתפענח. משגבר כוח המשיכה, אמר לי מוחי: חכה ותראה. רק מסופה, לכל מלוא ארכּהּ, תוכל הדרך שעשה הוא להימדד. ברגעי הדחיה אמר לי לבי: חכה ותראה. את הדרך שעושה אתה לא תוכל למדוד אלא לאחר שיצלח את אחרון המכשולים במסלול שהוא עושה בנעליִם מספר שלושים ושמונה, בנחישוּת של בן מטר־חמישים־וכמה – כשתראה אותו נאסף שליו אל עמיו. אז, כשתתכסה עפר נוכחותו החיה, ייעלם בודאי גם צלו, לא יטה אותי עוד הרטט המגנטי. שם, בקו הסוף, אתחיל.

[ב]

נמוג ונעלם, כלא היה. בשעה שיצאה נשמתו, בחדר־המיון, לא עמדתי ליד מיטתו. איך נערם על גוייתו המכוּוצת עפר החַמרָה, ממש כמטחוֵי עין מתחנת־הרכבת, שעשה בקירבתה את לילותיו הראשונים במושבה, כמין שומר־דחק על בהמות שהוחזקו בקרנטינה – לא ראיתי. מת לא ראיתי את אבי, ואף איני מצליח – בדמיוני – לראותו בלי רוח־חיים. אותה שעה שקרס הוא במטבח הדחוק של דירתו האחרונה, בתוך כדי הכנת ארוחת־הבוקר לאמי, הייתי אני בדרכי לבוֹלזאנוֹ, כדי להחזיר את המכונית ששכרתי במילאנוֹ. השעה שבה עתיד היה להת­פוגג סוף־סוף המתח המגנטי, כפי שאמרתי לנפשי כל השנים, טענה אותי מחדש בכוחות המשיכה והדחיה האלה. לפיכך, כשבא אני סוף־סוף לספר את סיפורו של אבי, כרוכה סביבו פרשת מסע משונה זה שלי, שאפשר לומר עליו, שמקרה בעלמא הוא, אך אם כך הדבר, איך זה התנהל דווקא בתוך ימי ה“שבעה” שלא ישבתי על אבי.

אפשר לומר, מקרה. אני – בניגוד קטבי לאבי – הרביתי לנסוע. שני מסעות גדולים בלבד עשה הוא, האחד מאונס והאחד מתוך בחירה, האחד קודם לעלייתו והאחד לארץ־ישראל, ששוב לא יצא אותה אפילו פעם אחת. במסעות אין כוונתי לביקוריו של הילד אצל הורי אמו ואצל הורי אביו, לנסיעה ל“ישיבה” בקאליש, לשהייה אצל אחד מאחיו הגדולים שהיה מנהל יער, אצל אח שני שהתגורר בסלוּפצֶה, וכן כדי לראות את כלתו המיועדת. אבי ידע סביבה מסוימת אחת, אשר בעודו נער החליט שיעקור מתוכה ומקום מסוים אחר, ארץ־ישראל, שאליו שאף להגיע ובו להשתקע. בין שני מקומות אלה, אנוס היה, כחייל בשירות־חובה בצבא הפולני, לעשות שנה אחת בקצה האחר, המזרחי, של פולין, בעיר בּאראנוֹביץ’. זה היה מסעו האחד הגדול אל מחוץ להויה המוּכּרת לו, ואת המפגש עם יהודים עירוניים, שהיו אמנם אורתודוכּסים אך בלא אותה דחיסוּת של עיירת הולדתו בפולין הקונגרסאית, עתיד היה לזכור בחיבה כל השנים. לעומת הצירוף המוּכּר לו – חסידים מצד אביו, אורתודוכסיה מגורמנת נוקשה מצד אמו והתנפחות פולנית מסביב – גילה צירוף שונה, נינוחות בורגנית נאורה, מתנַגדוּת למדנית ומשכילה, חמימות רוסית. היה זה מימד חדש, שהעשיר את ראיית־עולמו וכמו הכשיר אותו סופית אל הנסיעה האחת, שחלם עליה מיום שהחל לומד בחשאי עברית אצל אחד מדודיו. באראנוביץ’ הכשירה אותו לעולם הגדול, כלומר, לארץ־ישראל. לדרך הארוכה יצא לא משום תשוקת הנדודים, שהיתה זרה לו, אלא משום שכל השנים לא ידע דמיונו אלא מה שצירף מן הכתובים העבריים ומסיפורי ארץ־ישראל. משהגיע והשתקע, נהפכו המקומות שנטש לשאר כל העולם כולו.

אני נסעתי. תחילה בספרים, עם כל הנוסעים הגדולים. אחרי־כן בתכניות פרועות להשׂכיר עצמי כנער־סיפון ולהקיף את כדור־הארץ, כמאגֶלאן, כילדי רב־החובל גראנט, כבת־האוקינוס, כמרטין עדן. בטרם מלאו לי שבע־עשרה עשיתי את המעשה היחיד שאפשר היה לעשותו בתנאי מלחמת־העולם, העמדתי עצמי לשירותו של הוד מלכותו, המלך ג’ורג' השישי. איני יודע את סיבת הדבר, אבל על פגישתי הראשונה עם רומא, ונציה, פריס, ברוז', ברוּסל, אמסטרדם, לא שו­חחתי כלל עם אבי בשובי מן המלחמה, ואם שאלני משהו על כל המקומות הללו – שאל בודאי על גורלן של קהילות היהודים שם, על קרוב אחד שפגשתי בברוסל ועל כל הקרובים ששוב לא נראה אותם לעולם. עברו שנים, ויצאתי – בסיור סטודנטים – לטיול של ממש, שישה שבועות מסחררים של לונדון ופריס.

“מה, למשל, יש בפריס?” הציג לי אבי לא שאלה, כי־אם תמיהה על להיטותי.

“מה אין! למשל?” ובנסיון לקרב את הדברים למושגיו, הדגמתי: “יש שם, למשל, בנין, כנסיה נוצרית ענקית, קתדרלה, שהתחילו לבנות אותה לפני שמונה מאות ישנה. לא פלדה, לא בטון. אבן. עמודים, קשתות. הכול נישא כמו לשמים…”

“בקאליש,” לא הניח לי אבי לסיים, “בקאליש יש בדיוק כנסיה כזאת!”

“אבא,” הצנעתי חיוך, “עם כל הכבוד לקאליש, אני מספר לך על הנוֹטרדם! אני מספר לך על פלא ארכיטקטוני מהמאה השתים־עשרה. רק המגדלים. רק החלון הענקי, ציורי־הזכוכית המדהימים –”

“אני לא מתוַכּח אתך על פריס. אבל אתה בקאליש לא היית. לפי מה שאתה מספר, זה דומה מאוד. זה שהכנסיה בפריס יפה, לא אומר שהכנסיה של קאליש פחות יפה.”

הנחנו לפריס ועברנו ללונדון. איני יודע מדוע נשאתי עמי רשמים עזים ביותר דווקא מן הגנים הבוֹטניים בקיוּ, ואולי הנחתי שתיאור השפע הזה של אילנות ושיחים ופרחים מרחבי העולם כולו יצליח להעיר את התפעלותו. לתדהמתי, אמר:

“בקאליש היו בדיוק גנים כאלה!”

“אבא, באמת! גני קיוּ מצטיינים לא רק בעושר יחיד־במינו, אלא משמשים מרכז עולמי למחקר בוֹטני, ואתה מספר לי על קאליש!”

“אתה יכול ללגלג,” כבש אבי בקושי את עלבונו, “אבל גניה היפים של קאליש מפורסמים בעולם כולו. ומדוע זה, אמוֹר לי, אתה מתאמץ כל־כך להוכיח, שאין כנסיה נהדרת, שאין גנים יפהפיים, שלא יכול להיות כלום בקאליש?!”

מה אפשר להשיב על שאלה כזאת? מאז נמנעתי מלהפליג בסיפורים על המקומות שביקרתי בהם, והרי יצר הנסיעה שלי לא בא על סיפוקו, וככל שהשבעתיו כן הלך וחזק. זכרתי: כל מה שיש בעולם כבר ראה אבא בקאליש, כלומר, באותו עולם שעקר עצמו מתוכו כדי לקבוע את מקומו במושבה אחת, אשר בתחומיה אכן חי, בלי כל הפסק, חמישים וארבע שנים, ובעפר החַמרה הנחושתי שבגבולה המערבי נטמן.

ושוב עברו שנים, שוב נסעתי – הפעם לאמריקה – ושוב חזרתי. מעבר לסורגי בנין המכס בנמל חיפה ראיתי את דמותו הגוצה, הנרגשת, של אבי. זה המקום לספר, כמו בסוגריִם, שאיש חלוש זה, היו לו כמה חוקי־ברזל, ששום כוח שבעולם לא היה מצליח להזיזו מהם. חוק אחד: אדם היורד לחוץ־לארץ, ואפילו לשם טיול, ואפילו הוא בנו, אפילו נכדו – הוא, אבי, אינו מלווה אותו לנמל היציאה. רק את השבים ועולים היה מקבל, וקרוב ככל האפשר אל האניה או אל המטוס. עכשיו נשק אבא לנכדיו, לאמם, לי, מחה דמעה כמי שרק עכשיו הוכח לו בודאות ששום מזימת ירידה לא היתה מוצנעת בנסיעתנו, הניח לי לארגן מונית שתסיע את כולנו לביתנו, ואז שאל:

“נו, אני מבין שבאמריקה ראית הרבה דברים. קראתי מה שכתבת.”

צחקתי. ואולי היה זה אותו שד קטן, שהשתלט עלי לרגע. “ראיתי. הרבה מאוד. אבל מה לספר, שיעשה עליך באמת רושם – איני יודע.”

“מה פירוש?” גישש, באותו עירוב אפייני של תום ופיקחוּת.

“משהו שאין בקאליש.” אם זכר את שיחתנו מלפני תשע שנים, זכר אותה אחרת לגמרי – עוּקצהּ של הערתי פשוט לא עקצו. הזכרתי לו איך הגיב אז על תיאור הנוטרדם של פריס והגנים הבוטניים בקיוּ, והוספתי: “גם ניו־יורק היא כמו קאליש.”

“אתה רשאי ללגלג,” נעלב גם הפעם, כשהחלה המונית המלוהטת מחומו של אוגוסט לפלס דרכהּ משער הנמל לרחוב המלכים, “אבל כנסיה כזאת וגנים כאלה היו בקאליש. היו.”

[ג]

מה לי שהארכתי במעשה קאליש אף שבאמת מנסה אני לספר על אותה שעה שעליתי בבוֹלזאנוֹ לרכבת המהירה למינכן בשביל לרדת באינסברוּק, שעה שהטלפונים כבר היו דולקים בעקבותי כדי להודיעני על פטירת אבי, דולקים ואינם מדביקים? האם עודני דוחה, כמו כל השנים, את התיצבותי, כל־כולי, מול כל־כולו? האם יש שייכות כלשהי לשאלה אם אותו צירוף, פטירת אבי ויציאתי אל מעבר לגבול, שלא חציתי מאז קיץ ארבעים וחמש, היא בחזקת מקרה, או שטמונה בו איזו תעלומה מבעיתה?

האנקדוטה, שהיינו שבים ומשתעשעים בה, היא הצד האחד של סיפור קאליש, ורק כשהתהפך במפתיע אותו מטבע לצדו הקודר, היה לסיפור שלם.

שוב באתי באחד מערבי הקיץ לבית הורי במושבה (זו הידועה בציבור כבר שלושים שנה כעיר) כדי להיפרד מהם לשלום. בפעם ההיא יצאתי למסע אל מעבר להרי חושך. בלשון ישירה יותר: הסתפחתי, כעתונאי, למשלחת נוער מזמר־מרקד־ומדבר־ציונות לפסטיבל בהלסינקי. כל פרשת המסע ההוא דרך מדינות מזרח־אירופה אין לה שייכות לסיפור זה, להוציא פרט אחד: ערב הנסיעה נמסר לנו כי בדרכנו בחזרה נעבור ככל הנראה דרך פולין ונשהה בה כשבוע ימים.

את הפרט הזה בישרתי, בשמחה רבה, לאבי. באותה עת מלאו כמעט ארבעים שנה לצאתו, יחד עם אמי, את הארץ ההיא, אשר בה נולדו וגדלו הם ובה חיו דורי־דורות אבותיהם ואבות־אבותיהם. אעשה כל מאמץ אפשרי – הבטחתי לאבי – כדי להגיע, ואפילו לביקור חטוף ביותר, לפּיזדרי (פַּייזרן, בפי התושבים הגרמנים של אותה עיירת־ספר לשעבר), בית־ילדותו שלו, ולבּבּיַאק, העיירה הנידחת של אמי.

וכמובן, הוספתי, ספק בהיתול ספק בהתרגשות אמיתית – בקאליש. סוף־סוף אזכה לראות את העיר, ששכיוֹת־החמדה שבה מתחרות באלו של פריס ושל לונדון.

רק כבן ס“ב היה אבי באותו קיץ, והיום אני יודע שמזומנות היו לו עדיין כמעט ח”י שנים בעולם הזה, וכי לפחות תפילה אחת שהיה מתפלל – אל תשליכני לעת זיקנה ורוח־קדשך אל תקח ממני – זכה שתתקבל ועד שעתו האחרונה היתה דעתו צלולה ובהירה. לא כך חשבתי באותו ערב שרוּב, כשישבנו כולנו במרפסת דירתם של הורי. לא היה מפלט מכבדוֹ של האויר הלח, מן היתושים שנטפלו לאצבעות רגלי המסונדלות ולתנוכי אזני, מהמון הזבובונים, הבּרחָשים, הרפרפים והשד־יודע־מה־עוד שרחשו סביב גליל־הניאון שבתקרה. זה היה האור היחיד בדירה – בשני החדרים היו החלונות פתוחים לרוָחה, בתקוָה שיוצנו מעט במשך הערב, ומחשש יתושים לא הועלה בהם אור. אבל לא היה אפילו רמז לתנועה כלשהי של האויר העומד, שלא לדבר על משב־רוח קל שבקלים. מן הפרדסים, אשר בילדותי הגיעו עד לכאן, לא נותרה עכשיו אלא שורת ברוֹשים בין בתים שיכוניים. ממקומי, על ספסל־המוזאיקה הקבוע במעקה המרפסת, די היה שאהפוך פני אל ראשי הברושים, אל הירח התבלולי המוקף טבעות לובן דלוח, שאשאף את ממסך ניחוחי המושבה, פריחות מתוקות ועשן מריר, כדי שאחזור לשעת־ילדוּת רחוקה, מהלך כמה מאות פסיעות קטנות מדירת־קומה־שניה זו, אל הצריף שהיה אז סופו של העולם המיושב, אל אבי שהיה בודאי אז (כך חישבתי עכשיו) פחות מבן ל"ו, גילי שלי באותה שעה לאה, ערב נסיעתי להלסינקי.

לפנַי, על המרפסת, ישב אבי. אני אמרתי: אעשה כל מאמץ כדי להגיע לקאליש. הוא לא הגיב. האם בגלל החום הכבד הוא נראה לֵאה כל־כך, זקן? כשפתח לי את הדלת, היה כמי שהוחרד משינה טרופה, מבטו מפוזר ופיהוקיו רחבים. לבושו היה דחלילי – מכנסי־חאקי עד לברכים, גופיה בלי שרוולים, רגליִם חיורות בדרדסי־עור ממועכים, לראשו הקרח אותה מגבעת־קש, שהוא חובש בקיץ בלכתו למשרד. רק כשהתעורר לגמרי, מיהר ללבוש חולצה ולהחליף את המגבעת בכיפה שחורה. אבל בזכרוני נקבע מראהו של אבי בהיפתח הדלת – עומד בחללו האפלולי של ה“הוֹל”, כתפיו העירומות שמוטות, שער־חזהו שׂב כולו, המכנסים הדחליליים על רגליו החיורות, טלטלת הפיהוקים הזאת. כך גם עכשיו, כשבישרתי לו, שאולי אגיע לקאליש, והוא ישב על כסא־הנוח במרפסת ולא הגיב כלל. כדי כך הזדקן? אפילו זה אינו מדליק עוד את עיניו הכבות?

עברו כך וכך שבועות. נסעתי – וחזרתי. אכן, בשובנו מהלסינקי, דרך לנינגרד, הסיעה אותנו הרכבת לא באיגוף מזרחי רחב, כמו במסענו הלוך, דרך מוסקבה, כי־אם היישר דרומה עד לויטבסק ומשם, במסילה המוליכה מערבה – על־פני מינסק, באראנוביץ’ וברסט – לפולין. ימים ספורים בוארשה, יומיִם בקראקוב, שעות אחדות במפעל שיִצרוּ בו מיהודים סבון, אפר, עשן, מהלך דקות, בשביל כבוש, מתחנת־הרכבת הקטנה של אושויינצ’ים. לבּבּיאק, לפיזדרי ולקאליש לא הגעתי. כל מחשבה על סטיה מן המסלול, שקבע לנו מארחנו האלמוני – “הנוער הפולני” – נתגלתה במהלך אותו ביקור ממושטר כתלושה ממציאוּת פולין החדשה.

בשובי, נחפזתי לבית הורי. ראשי היה טעון מראות המרחבים העצומים שחלפו על־פני באותן יממות לא־נשכחות בחלון הרכבת, מראות עולם רחוק ושונה מכל מה שראיתי עד אז, אך כמעט כל שם וכל נוף העירו בי דבר־מה מן הספרות או מן ההיסטוריה – כּרמי בּסראביה; שחר ערפלי עולה על יער אי־שם ליד בריַאנסק; יהודיה אדמונית על גשר עילי להולכי־רגל בתחנת־הרכבת של ויטבסק – לוחשת קסם: “תל־אביב”; משמר־הכבוד, כבובות מכאניות, בהכות פעמוני הקרמלין, צועד לעבר גוייתו החנוטה של לנין; סופת קיץ מדי מנחה ולאחריה לילה לבן בהלסינקי; סוכן־פרובוקטור בתחנת ויבוֹרג, בעבר הסוביטי של הגבול, מבקש ביידיש סידור־תפילה; “אחי!” קורא קיטע בקול שיכור, מעבר לפשפש־עץ בתחנת מינסק, כמו היישר מתוך “בשפל” של גורקי, “קחני אתך, אחי!” – – –תמונות, תמונות, למאותיהן, מיממות אינטנסיביות שכמותן לא ידעתי בשום מסע אחר, תמונות המוסיפות להתקיים בבהירות מפליאה גם כעבור ח“י שנים. זכרתי איך לא ניעור אפילו שריר אחד בפניו הליאות של אבי כשאמרתי לו שאני מתכוון להגיע לקאליש, איך לא ניצת זיק אחד בעיניו העוממות. מה תהיינה תגובותיו עכשיו, בשובי, תהיתי. בבאראנוביץ’ הייתי, אמרתי לו. אמנם, אי־אפשר לומר שהצלחתי לראות ממש דבר מסוים אחד. לתחנת באראנוביץ’ נכנסה הרכבת הסוביטית המהודרת בשעת לילה, ואני התרוממתי ממשכבי (בלילה הפכו חדרניות את התא שלנו לתא־שינה בשתי קומות, ואני שכבתי בתחתונה), צופה לתוך החשיכה, כמו לתפוס לפחות משהו מאותה עיר, שהוסיפה לחיות בסיפורי אבי על ימי שבתו בה, עם חיל־המצב הפולני, הכול בזכות אותה מרת קושניר, שעל שולחנה אכל אוכל כשר. במשך השנים צמחה והתנשאה בסיפורי אבי דמותה של מרת קושניר, הוא דיבר בה כמי שחזה בגישומו של אידיאל שהיה לו על האם היהודיה, ועד לשנים האחרונות ממש ניסה וחזר וניסה לעצב את דמותה באחד מאותם סיפורים, שהיה כותב למגירה בגבור עליו מצוקות הגוף והנפש. סיפור באראנוביץ’ מוּכּר היה לי כל־כך עד שלרגע קל דימיתי, כי באמת אפשר שאראה מחלון הרכבת, יותר מארבעים שנה אחרי אותו מסע יחיד של אבי, את עולמהּ של מרת קושניר. גם את באראנוביץ’ עברנו, סיפרתי לאבי בשבתנו על המרפסת, בחום הכבד של סוף הקיץ, אבל מה ראיתי שם בלילה, בצד המסילה? אולי כמה בתים נמוכים, איזשהו גשר להולכי־רגל. שום דבר. גם בברסט־ליטובסק היינו, הוספתי, רק כדי להשמיע בקול את השם, שאף הוא היה מופיע בסיפורי הצבא של אבי. סיפרתי איך עברנו מן הקרון הסוביֵטי המהודר אל מושבי־העץ של רכבת פולנית, שדמתה קצת לרכבת המנדט. הארכתי בתיאור שהייתנו בוארשה, ובעיקר ברשמי הביקור בתחומי הגטו לשעבר. ועל קראקוב סיפרתי, על בית־הכנסת העתיק של הרמ”א, על המצבות המנופצות בבית־העלמין המפואר, על פגישות מוזרות עם יהודים. סיפרתי עוד ועוד.

אבי החשה. מכונס כולו בתוך ערפלי זיקנתו ישב, לא העיר על מה שסיפרתי, לא הִקשה, לא תמה מדוע פסחתי על פיזדרי ועל קאליש, כמי שאינו מבין כלל מאיזו נסיעה אני חוזר.

“אבא,” התפרץ לפתע השד שבתוכי, “ערב נסיעתי באתי אליך, סיפרתי לך שאני עשוי להגיע לפולין, שאני משתוקק לראות את המקומות שנולדתם וגדלתם בהם שניכם, אמא ואתה, מקומות שחיו בהם אבותיך ואבות־אבותיך, ואתה – מלה לא אמרת. עכשיו אני חוזר, בטוח שאתה מצפה לשובי בכליון־עינים, אפילו רק כדי לשמוע איך השפיע על בנך המפגש הראשון הזה עם פולין. ואתה, גם הפעם – שום דבר. אתה מבין, אני הייתי בפולין!!”

“כל זה לא מעניין אותי!!!”

את הנהמה, שפרצה מגרונו של אבי, אני שומע גם ברגע זה. אותה ליאות כבושה של איש שהחיים – צריך לומר זאת – הביסוהו והזיקנה מכרסמת בו כמו עש, נעלמה. כמו שזכרתי אותו מילדותי, מהיר־חימה וחד־לשון, חזר והיה. ברק שחור ניצת בעיניו, שבשנים האחרונות נתכסו זויותיהן דוק לבנוני, ומן ההתפרצות האפירו פניו הכהות.

“מת. הכול. פולין שרופה ואיננה. מה מעניינים אותי הרוצחים האלה שם, איזה בתים בנו, איזה חיים הם חיים? שם, לפני ארבעים שנה, בבאראנוביץ’, אמרתי לפוֹדפוּרוּצ’ניק שלי: אמת, הז’יד הזה יֵלך לפלשתינה. יום מיותר אחד לא אישאר כאן. כך גם עשיתי. ומיד אחרי שעלינו, הלכתי אל הקונסול שלהם בתל־אביב ובעברית הצהרתי על הסתלקותי מן האזרחות הפולנית. כאיש נדהם היה, איך מעז יהודי לגלות גאוָה כזאת, עד כדי כך שניסה לשדלני, בפולנית כמובן, שאימלך בדעתי ולא אעשה מעשה נמהר, ואילו אני את אי־שייכותי למדינתו ביטאתי בדיוק בכך, שכל שיחתנו התנהלה באמצעות מתורגמן. גם אמרתי לו זאת בפירוש. ‘אדוני הקונסול, מאז מעמד הר סיני אין לי ולא היתה לי ארץ אחרת, אין לי ולא היתה לי לשון אחרת’. הוא השתומם, אולי נעלב, אולי חשבני לשוטה, אם־כי – אני זוכר זאת עד היום – כאשר קמתי ללכת, ליוָה אותי עד לדלת ולחץ את ידי בכוח ובעיניו ראיתי שהוא מכבד מאוד את עמידתי הלאומית הגאה. וזאת באמת היתה אמונתי הכנה. אמנם, כל עוד הוסיפה לחיות שם משפחת אמא ומשפחתי שלי, ענפים גדולים ויפים מאותו אילן עתיק ומפואר, יהדות פולין, נשאר כמובן גם בלבי רגש טבעי עמוק. אבל היום? על איזו קאליש אשאל? בשבילי – כל זה איננו. אין לי מה לשאול, ואין לי מה לשמוע.”

מאז לא נזכר עוד בבית אבי ביקורי בפולין, כאילו לא הייתי שם כלל. ורק אני, את הקשיוּת הלא־נכפפת הזאת, שטעיתי לחשוב שארבעים שנה מפרכות ורזוֹת שעברו על גופו החלוש של אבי בארץ הזאת עשו בה מה שמעוללת החלודה לברזל, את צלצול מגיני האבירים מתחת לבשׂר הרפה – לא שכחתי עוד.

[ד]

זמן קצר לאחר שהגענו לבוֹלזאנוֹ – בעיקר כדי להיפרד מן המכונית ששכרנו שבוע קודם במילאנו – התחיל לרדת גשם, וכך ירד עד למחרת היום, וגם כשהתישבנו סוף־סוף ברכבת שתוליך אותנו לאינסברוק לא חדל.

מין חורף משונה בראשית יולי. רטוב וקר וערפלי. הר־הכרמים המתנשא ביציאה מן העיר הגרמנית הזאת, שששים שנה לא הספיקו להטמיעהּ באיטליה, אבד כולו בערפל. מכאן והלאה תטפס הרכבת בצלעי ההרים הזקופים, תאבד במנהרות אפלות, תרחף מעל לקניוֹנים עמוקים, ואילו שם למעלה, בגבהים שנפסקים בהם היערות ושדותיהם האנכיים של איכרי דרום־טירוֹל, ינוחו טלאי־השלג של החורף שעבר וכבירי־הקרח של כל החרפים שהיו. בדיוק בנתיב הזה – ואם אין זכרוני בוגד בי, בדיוק בימי יולי אלה, לפני שלושים וארבע שנים, בשיירה הצבאית החד־פעמית ההיא, מאות ה“דוֹדג’ים” והג’יפים וה“סטאף־קארים” והאופנועים של חטיבת־הרגלים היהודית המוגברת, על יריעות־האברזין הירוקות כתוב בגיר, “קיין רייך, קיין פוֹלק, קיין פיהרר” ו“די יודן קוֹמן” – נסעתי בפעם האחרונה, שהיתה גם הראשונה, למעבר הבּרֶנֶר ומשם לאינסברוּק, אוּגסבּוּרג, אוּלם, מאנהיים־לוּדויגסהאפן, קייזר־סלאוּטרן ואל מחוץ לגרמניה, שנדרנו אז, מול דגל של מדינה שעדיין צריכה היתה להיולד, שלא נשוּב אליה לעולם.

האם זהו, כבר, עכשיו, ברכבת האכספרס – הנעצרת פה־ושם – למינכן, העולם האחר? והאם זוהי באמת אותה דרך עצמה, שעד לרגע שהחלה הרכבת מחליקה מרציף מספר 5, בשעה 11:10, חקוקה היתה כולה, כמו חיה, בזכרוני?

לא רק כל השמות, החל בטארוִיזיוֹ שבגבול האוסטרי־האיטלקי וכלה בטוּרנֶיה שבגבול הבלגי־הצרפתי, חיים בזכרוני. אני רואה תמונות: שדה־חציר ספוג־מים בעיבורהּ של ליֵינץ, אסם יבש קצת מחוץ לאינסברוק, יהודים משוחררים בשערו של מחנה ריכוז (לאנדסבּרג? – כן, לאנדסברג). פירמידות של לבנים משני צדדיו של כביש ראשי בעיר חרֵבה. עיקול מסוים מאוד בארץ־יער, מקום שהדנוּבה עודנה פלג־הרים שוצף. בית־איכרים מצועצע, שעלייתו עץ וחזיתו טיח מצויר כמו מתוך כיפה אדומה. כך בתמונות הזכרון. עכשיו נסעו משאיות־ענק וטיילים במכוניותיהם הפרטיות, רבות מהן גוררות קראואנים, באוֹטוֹסטרדה התלויה על עמודי־בטון רמים כמו על בלימה, חצובה מצלעות האלפים. אני מביט, ומה שאני רואה אינו מה שדימיתי בנפשי שהוא זכרון חי. מה שימרה באמת נפש נוסע כמוני, מעבר לשלושים וארבע השנים מזה, ממסעו הטראומטי של נער, שהוא עצמו נהפך מזמן לזכרון?

בתא המוסק היה אתנו רק עוד נוסע אחד, שעלה גם הוא בבולזאנו. קשיש, אבל שמור היטב, לא גבוה, אבל זקוף, כחוש, חזות של בעל מקצוע חפשי בפנסיה, חליפה טובה ולא חדשה. לאחר שתלה את מעילו ואת מגבעתו, התישב ליד החלון, מולי, ומתיק־העור המשומש שלידו הוציא ספר־כיס, שפתחוֹ בדף שבו עמד כנראה, ממשיך מן המקום שהפסיק. ראש שכולו שׂיבת פלאטינוּם, ואף שהגבחת דלילה, הצדעים עודם שופעים משי לבן המתוח לאחור, בוהק כקפלט מעל לפנים צפודות, שלפנים היה חוורונַן ורדרד ועכשיו הוא גוילי. לרגע, בין שישב לבין שננעצו עיניו בספר שעל ברכו המוגבהת, הישיר אלי את מבטו אגב הרכנת ראש של נימוס, ואז נשלמה התמונה: כן, אלה הן שמכנים עיני־פלדה. ומיד, כל החשבון האריתמטי: אם גרמני, ואם שב הוא עכשיו לביתו שבמינכן, ואם הוא – פחות או יותר – בן ששים וחמש, קל לראות את בן השלושים ואחת של קיץ ארבעים וחמש, כשנגמר הכול, את בן התשע־עשרה של שנת שלושים ושלוש, כשהחל הכל. מעתה אראה, עוד ועוד, אותו ואת בני־דורו, כל פרופסור־בפנסיה כזה יהיה מישהו מן השנים ההן. באיזו יחידה שירֵת אדוני?

אתמול, בקתדרלה הגרמנית המשוקמת של בולזאנו (בוֹצן בפיהם), שהיתה ריקה מאדם, מצאנו כתב־עת כנסיַתי, שזה אך ראה אור. מן הראיון הפותח עם הסנאטור פוֹלקר, מנהיג־בדימוס של מפלגת־העם הדתית־הלאומית בחבל האוטונומי דרום־טירול ומי שייצגו במשך שנים רבות בסנאט הרומאי, למדנו לא רק על האוטונומיה ועל המפלגה, אלא שיום זה ממש – האחד ביולי – הוא יום־השנה הארבעים למשאל־העם שנערך בחבל. למדנו עוד, שברובם הזדהו אז בני־החבל עם הרייך השלישי והיו נכונים לקום ולהשליך מאחרי גוָם את נחלת אבותיהם ולעקור לגרמניה; שרבים אכן עשו כן עד שהתחיל הגלגל להתהפך; שאוטונומיה ידועה הוענקה לחבל רק לאחר המלחמה; שגם היום אמיץ יותר הקשר הלשוני־תרבותי וההיסטורי עם העבר הצפוני של האלפים מאשר עם רומא.

היכן אתה חוצה גבול שנדרת שלא תחצה אותו לעולם?

עכשיו הניח האיש על המושב את הספר הפתוח, כריכתו כלפי מעלה, ומן התיק הוציא כריך. תוך שנמשכתי אל שם הספר, שהיה עלי לפענחו במהופך, תהיתי אם אין הכריך הביתי הדק מעיד, שהאיש יצא זה עתה מביתו בבולזאנו והוא עתיד לרדת מן הרכבת קודם שנחצה את הגבול. אגב כך כבר קלטתי את שם המחבר, ושוב צימררה אותי אחיזת איזה משהו, שאת מציאותו אני דוחה מעיקרהּ, אבל אימתו אינה מניחה לי. “צימררה”, אני חוזר ואומר, אף שספק הוא אם מסוגל מישהו זולתי להבין מהו שנראה לי טעון כל־כך משמעויות מסתוריות במפגש עם ספרו של ויקטור פראנקל, “האדם מחפש משמעות”, במסע מבולזאנו לאינסברוק.

חיבורו של פראנקל על חוָיותיו במחנות הריכוז הגיע לידי – שוב אחד מאותם זימוני מקרים – בימים ששבתי לכתוב סיפור שעניַנוֹ פרצופו של אדם, שבשביל שיוכל להיות, נתון הוא במרוֹץ לא־נפסק מפרצוף לפרצוף. הסיפור עצמו התקשה כל־כך למצוא את פרצופו, שגנזתיו באחד התיקים והוא נמחה כולו מזכרוני. כשגיליתי אותו מחדש – עד עצם היום הזה איני יודע אחרי כמה שנים – קראתיו כמי שנמסר לעיונו כתב־יד של מחבר אחר. לא רק סיפור־המעשה היה כולו חידוש בעיני, את עצם העובדה שעלילה כזאת נרקמה אי־פעם בראשי לא זכרתי. אלא שלתהליך גילויו מחדש של יציר־דמיוני התחברה הפגישה עם הספר “האדם מחפש משמעות”, שככל הנראה פעלה כקטליזטור – מי יבין את נסתרות הרוח היוצרת – ולפתע התיַשר סיפורי־שלי והוברר לי מה ביקשתי לספר. להבדיל מן הרצון לאהבה אצל פרוֹיד ומן הרצון לכוח אצל אדלר – הציב פראנקל במרכז תורתו את הרצון למשמעות, ומטעם זה כינה את דרכו ברפואת־הנפש “לוֹגוֹתירפיה”. שלא כפסיכואנליזה, היורדת לנבכי העבר ותובעת מן האדם לעמת עצמו עם כל אותם נסיונות שמיאֵן – או לא היה בכוחו – לזכרם, מציע פראנקל לנפש החבולה של בן־דורנו שתִפנה לא אל מה שהיה, כי־אם אל מה שלפניה, שתתרכז באותן משימות ואותן משמעויות, שמולן יהיה עליה להתיַצב בעתיד. בזה האופן תימַצא הוייתו האָפיינית של הנברוטיקן, זו המתכנסת בתוך עצמה, לא מיטַפּחת ומתעצמת יותר ויותר, כי־אם פורקת מעליה את משאם של מטענים אלה. נקודת־מבט זו כמו מיקדה מה שלא הרפה ממני עד אז ולכלל עיצוב לא הגיע: המרוֹץ הנואש אחר פרצוף מסוים לחיות בתוכו – או המנוסה המבוהלת מתוך פרצופים שאין עוד אפשרות להתקיים מאחריהם – הוא סיפור דורנו, הדור שבין עולם שנחרב לבין עולם שטרם קם. נסיונו של מספר 119104 במחנות הריכוז ודרכו הארוכה בחזרה למעמדו של אדם – שהוא גם תיאור צמיחתה של דרכו היהודית של פראנקל בטיפול – נשזר בדיעבד לתוך הארג הסיפורי שבדיתי מראשי שנים קודם. את ההארה הזאת שזרתי, קצת כמחוָה קצת כהתחכמות, לתוך בדיה פרטית זו.

והנה, כבר בפתח מסע זה, שממלא אותי ממילא תחושה קודרת של נדרים מופרים, ספר מסוים זה, ודווקא בידי גרמני מן הדור ההוא, ובקרון הרכבת הנוסעת למינכן. בשם כל רוחות־הרפאים, האם נרמז כאן משהו? ואם כן, מה? שעדיין שעתי בידי לקפוץ מן הרכבת מצד זה של הגבול? ושמא זה, שהפרופסור־בפנסיה שממולי מתדפק גם הוא, מצדו האחר של השער, על אותו סוד צפון? מה מקווה שכני־לתא למצוא בגילוי שכינה שמציע מספר 119104 לכל עמיתיו המספרים? לא יקשה לנחש את קורות חיֵי הזקן המגוהץ, הנוגס נגיסות קטנות מכריך־הנקניק ולועסן בפה סגור ובדקדקנות של פנקסן: לשם קידום עתידו הפרופסיונלי, התחבר כבר בשנה הראשונה לרייך השלישי, והוא אז תלמיד השנה השניה, אל הפרופסורים החדשים והשתדל לתרום משהו לביסוסהּ המדעי של תורת־הגזע. את לימודי המדיצינה (ברור שזו היתה הכשרתו, אך מה היתה התמחותו? אובגניקה? תורת־הדם?) סיים בקיץ שלפני המלחמה, ואת נסיונו המעשי הרב במרחבים החדשים במזרח יִשׂם במהלכהּ של קריֶרה מקצועית מזהירה לאחר המלחמה. אבל הכריך הזה? ומדוע במחלקה השניה? וּויקטור פראנקל?

“האם מוצא אדוני ענין בספר זה?” מצאתי עצמי פונה אליו, ודווקא במעין־גרמנית, שאיני יודע איך התנסחה לה פתאום.

הפלדה בעיניו היתה לאפור מופתע של מי שלשאלה זו מפי נכרי זה לא ציפה:

“אדוני קרא את ספר–”

הינהנתי.

“האומנם? אם־כן, זהו בודאי ספר מפורסם. אני כאן, בבּוֹצן, קניתי אותו. לדרך. המחבר משמש כפרופסור באוניברסיטה של וינה,” הוסיף, כאומר, הנה הסברתי איך הגעתי אני אל הספר, דרך פרט עובדתי זה שקראתי על גבו. עכשיו הציג שאלה אחת לי, כמבקש להבין מה בספר משך אותי: “בגרמנית קרא? –”

“לא, באנגלית.” לרגע החשה – מה שביקש לגלות נשאר חידה. עכשיו חזר לשאלתי הראשונה: “כן־כן, האדם בא לידי הרהורים. אם אך יכניע את היוהרה שבו וידבק באמונה באל הקדוש, אומר לנו הספר, אין צרה שבעולם שלא יוכל להתגבר עליה.”

לקח זה מחוָיות מחנות הריכוז, כמו נעלם מעיניו כליל עיקרו של מה שבא המחבר להציב ברקע תורתו, הדהים אותי. אבל אז כבר ברור היה לי, שאין האיש לא פרופסור בדימוס, לא פסיכיאטר, לא מה שאנחנו מכנים אינטלקטואל. זקן קנה ספר, אולי משום שנמשך אל מה שדימה שימצא בו. מכל אותה סמליוּת שבמפגש נותרו כמה טעויות קטנות. כדי לא להסתבך לתוך מתק־שפתים קתולי הינהנתי עוד פעם, כמו מתוך הסכמה גמורה. אשתי ואני החלפנו בינינו רשמים, בעברית.

עכשיו כבר נאכל הכריך כולו, הזקן קינח את פיו וחזר אל הספר, אלא שפתאום לא יכול עוד לרסן את סקרנותו:

“סלחו־נא לי: אפשר, שזו אנגלית?”

“לא, עברית,” וכמו ציפיתי, שגילוי זה יזעזע אותו וגם את הספר שלפניו יראה באור חדש, הדגשתי: “אנחנו מישראל.”

אל תוך הפתיעה שבאפור נמסכה טיפה קטנה של חדוָה: הנה סוף־סוף אחד מכם. וכבר שאלה סתמית, המזמינה תשובה סתמית, ועוד שאלה, ועוד תשובה, וכבר קולח לו בנחת שיח־רכבות. רק מאחרי המלים, כמין מסך אחורי, רטט איזה משהו. בגרמנית לא שוחחתי מעודי, וזו שבפי היתה בודאי יידיש, שלא למדתי מימי, ובכל־זאת אני שומע וקורא. זה לא היינו־הך, גרמנית ויידיש, אדוני, היפוכו של היינו־הך, אפשר לומר, והוא־הוא שרטט מאחרי שיח־הרכבות שניהלנו במין מובן־מאילויוּת כזאת, הוא־הוא שעתיד היה להחריף בעשרת הימים הבאים. לא זו בלבד ששמעתי לשון מוּכּרת, קרובה, אלא איש־שיחי עצמו הלך ודמה לאלף יֵקים שבזכרוני – רופא בקופת־חולים של ילדותי, מלצר ב“פינגוין” של נהריה, ספרן בבית־הספרים הלאומי שעל הר הצופים, שכן שהיה לנו – נַגן עייף של מועדון־לילה. שלא לדבר על קרובי־המשפחה שלי עצמי, שהתגלגלו לברלין ונמלטו לתל־אביב, בהם – ליאופולד שוארצפוקס השחקן, שהיה מוכר הנקניקיות בפתח קולנוע “מוגרבי”. שלא לדבר על אבי עצמו. מלא סיפורים כרמוֹן היה, כל סיפור ושעתו, כל סיפור ולקחוֹ. כששמעתי את עצמי משוחח בגרמנית עם הזקן היושב מולי (לא רופא, אלא מודד מוסמך; לא איש מינכן, כי־אם תושב בּרַסאנוֹנֶה, היא בּריקסן, והוא חוזר עכשיו מביקור אצל בתו; את שנות לימודיו עשה בוינה, סיפר, אולי כדי להזכיר סוף־סוף, כי הוא זוכר את ליאופולדשטַדט, הרובע שבימים ההם היה כולו יהודים, אך כשם שוינה כולה אינה מה שהיתה בנעוריו, כך גם ליאופולדשטדט), עלה בזכרוני סיפור שאהב אבי לספר – משל הִיקלעותו, כל ימיו, בין עולמות שאינם מתפייסים זה עם זה.

“אבא עליו השלום,” היה אבי מספר, “הגיע בנעוריו מקליין פוילן, מעיירה של חסידים תמימים וכלואים בתוך הוָי הדורות הקודמים, לפוֹזן הגרמנית. אמא עליה השלום, כנגד זה, היתה בת למשפחה, שאמנם היתה גם היא חרדית מאוד, אבל בנוסח הפרנקפורטי. כל חזותם של בני־משפחתה והליכותיהם היו מגורמנות לחלוטין, לובשים בימי חג ומועד ‘פראק’ ו’צילינדר־הוּטה‘, כפי שהיו שרים במזרח, בבית אבי־אבא, ‘לאן זה פרח הגרמני במכנסי־הפח’. אמא עליה השלום היתה מטופלת בילדים – שנים־עשר ולָדות חיים מתוך שמונה־עשרה או עשרים לידות, אף שרק הבּן שהיגר לקנדה והבת הבכירה זכו למות במיטתם ולא מידי המרצחים – ולכן היתה נוהגת לשגר את הקטנים לפרקי־זמן לא־קצרים אל הזקנים. אני, בן־הזקונים, נשלח הייתי פעם מזרחה ופעם מערבה. ברגע שהיתה ה’בּוּבּע’, אמו של אבא עליו השלום, רואה אותי,” אהב אבי לחקות את תנועותיה ואת העגה הנמרחת של פנים־פולין, “היתה סופקת כפיה, קוראת, ראו מה עשו לילד, הפכוהו לגוי, הלבישוהו כמשומד, ובלי לחכות הרבה היתה המשפחה מלבישה אותי שחורים, מרביצה בי יראת־שמים, מטפחת את פאותי ובתוך כמה חדשים היו משגרים אותי בחזרה אל אבא־אמא כשר למהדרין. לא עברו כמה חדשים ושוב שילחו אותי, הפעם אל ה’גרוֹס־מוּטער'. אמה של אמא עליה השלום,” היה משנה עכשיו אבי את לשונו, מחקה את הגרמנית של בני משפחת אמו, השזורה מלים עבריות, “וברגע שראתה היא את החסיד’ל הקטן שבפתח, היתה סופקת כף, קוראת, ליבּער גאָט, ראו מה עשו הפראים הפולנים לילד שלנו, ובלי כל שהיות היתה המשפחה גוזזת את פאותי המסולסלות, פושטת מעלי את הבגדים השחורים, מלבישה אותי כגרמני קטן, מרביצה בי נימוסים, הופכת אותי מחיַת־יער לבן־תרבות, וחוזר חלילה… וכך עד עצם היום הזה,” לא היה אבי פוסח אפילו פעם אחת על מוסר־ההשכל, “אני תועה בין העולמות, נמשך גם לכאן וגם לכאן ואיני במקומי לא שם ולא שם. כשהצהרתי אצל הקונסול בתל־אביב, שאני מסתלק מן האזרחות הפולנית, כדי שאפילו אבקש לחזור בי, יהיו כל הגשרים שרופים, צריך הייתי להתנכר לא רק ללשון הפולנית, שבאמת לא היתה לי בה שליטה של ממש, כי־אם ללשון בית אבא וללשון בית אמא…”

[ה]

צורה לובשים כל הצירופים הללו רק בדיעבד. בשעת מעשה ידעתי איזה אי־שקט, אבל לא כפי שניבא אחי, בלי שום היסוס: “תראו, מעצמו יתקשר. הוא ירגיש.”

על־סמך מה האמין אחי, שהידיעה על מות אבינו תגיע אלי בדרך על־חושית? על מעשה שהיה בי, לטענתו, נשען. הירידה מירושלים כרוכה היתה בשנים הראשונות למדינה בעמידת שעות בתור, בנסיעה מפרכת, ובאין סיבה טובה לא היה אדם קם פתאום בבוקר ונוסע לתל־אביב. והנה, זכר אחי, יום אחד הופעתי בבית הוֹרֵינו, ואחוז־בהלה שאלתי אם כולם בסדר. אף שלא היה לי כל יסוד לדאגה, להוציא חלום שראיתי בלילה, עובדה היא, התעקש אחי, שבשעה שהבהיל אותי החלום, נתקף אבינו כאבים עזים, ועד שהגעתי כבר הוחש לבית־החולים וכבר בוצע בו ניתוח־תוספתן.

“הוא יֵדע,” חזר אחי והרגיע את המשפחה, לאחר שנכשלו כל הנסיונות לאתר אותי בדרכי אירופה, שמשוטט הייתי בהן להנאתי, ולהזעיק אותי להלוָיַת אבי. “מעצמו יתקשר.”

המקרה המסוים ההוא, שאחי למד ממנו גזירה שוָה, אינו זכור לי עצמי כלל ועיקר, וכל הפרטים הקטנים שאישש בהם את זכרונו לא הועילו. ובכל־זאת, בטחונו באותו כוח על־חושי שיגרור אותי בציצית ראשי אל הטלפון, לא היה נטול יסוד. מיני דיבורים על שדים ורוחות והשבעות ולחשים היה אבא דוחה תמיד בחריפות, מתארם כגילויים של אלילות. עד כדי כך, שהיה מתבטא בעוקצנות כלפי מנהגיהם של החסידים, שהיו מיחסים לצדיק כוח השפעה על העליונים, שואלים בעצתו בענינים שאין לו מושג בהם, מתנפלים על שירַיִם משולחנו כעובדי עבודה זרה. זה – מצד אחד. הן הוא היה רציונליסט, עיין בשפינוזה, רמז לא־אחת על כך שבשעתו עבר את הגדר, הציץ וכמעט נפגע. מצד אחר – יש עובדות. עובדה היא, שאת אביו שלו הוא רואה לעתים קרובות בחלום. לא כאיזו רוח ערטילאית, היה מתנצל ואומר, כי־אם ממש, יושב מולי ומשוחח, כדרך שאנחנו שנינו יושבים עכשיו ומדברים. ותמיד, כשיש איזשהו רגע קריטי בחיים, צריך עצה ואין יועץ, עזרה ואין עוזר, מופיע אבא עליו השלום. כך אירע בשעה שנלחמתם בצוררים באיטליה. פתאום בא, זה היה לפני פסח, ישב אתי, שוחח על הא ועל דא, כדרך שהיינו יושבים אצלנו בעיירה ביום קיץ יפה, בין מנחה למעריב, ופתאום אמר לי: “אל תשכח, חס ושלום, לצום מחר.” “טאטע,” אמרתי לו בבהלה, “מה קרה? ודאי שאצום, איזו שאלה! כל ערב־פסח אני צם במקומו, קל־וחומר השנה. השם ישמרנו, קרה לו משהו?” “אני נותן לך את דברתי, הוא ישוב הביתה בריא ושלם, אבל מחר, חס ושלום, שלא תשכח לצום.” “באותו לילה,” היה אבא חוזר ומדגיש וכך גם כתב בסיפור קטן, אולי היחיד שזכה לראותו נדפס בעתון, “טרם נודע ברבים דבר היות הבריגדה בחזית. רק למחרת, לכבוד פסח, התפרסמה הודעה רשמית. כלומר, להסביר את החלום בדרך פשוטה אי־אפשר היה. והנה עברו שבועות ארוכים ובאקראי, מפי חייל שנפצע פצעים קשים באותו ערב־פסח והוחזר לארץ, שמעתי שאתה יצאת ממש בנס – רסיס של פגז נקב חור בכובע־הפלדה שלך וחוץ משרטת חיצונית בעור הראש לא קרה לך דבר. אז איך אני מסביר את החלום? – אין לי הסבר, אבל העובדה – עובדה.”

כל כמה שלא הייתי מלגלג על שיחותיו של אבי עם אביו המת, ותלות זו של אבי בן הששים ובן השבעים באותו עלם חולמני – בחדר־עבודתו של אבי תלוי היה תצלום מוגדל של סבי, שנעשה לפני כמאה שנים, בהיותו אברך בן שמונה־עשרה – נעשתה לגילוי נוגע־ללב בגרוֹטסקיוּת שבו, חש הייתי גם בתוכי איזשהו פיצול מקומם ובלתי־נשלָט בין מה שדוחה בבוז קר שכלי לבין אותן “עובדות”.

לא־מעטים היו מקרים־לא־מקריים אלה גם במהלך חיי וכל כמה שלא התחכם אתם השׂכל, את העובדות לא הצליח גם הוא להבריח. עובדה, בונציה, חמישה־ששה ימים קודם לפטירת אבי, תקפה אותי לפתע בהלה. הלכתי אל בעל בית־המלון המשפחתי וביקשתיו להזמין לי בדחיפוּת שיחה לישראל. בעוּלן של כל העשיות במלון נשאה אשתו, ואילו הוא היה מתגלה אך ורק כדי לדבר אנגלית. תחילה אף טעיתי וחשבתי שהוא אחד הפנסיונרים של מַיַאמִי, ששהו במלון בטיול מאורגן – לראשו חבש כובע־בד צהוב בעל מצחיַת־צלוֹלוֹיד ירוקה, לחָטמו היו משקפים רבועים חסרי־מסגרות ועל כרסו היתה מתוחה חולצת־סריג אדומה. רק כשפרץ לפתע־פתאום מגרונו סמבטיון של איטלקית, שכמעט קבר תחתיו את אשתו הפעלתנית, הוברר לכל האורחים מי כאן בעל־הבית. בזהירות ניגשתי אל הדלפק, שומר על הבעלים שלא ישוב וייעלם, וכשנדמה לי שנרגע, ביקשתי את עזרתו, אגב הטעמת ענין הדחיפות. כאילו חלצתי פקק, הוצפתי מלים: “טלפון?! אדוני, אתה, באיטליה, מצפה, ובדחיפות, לקבל שיחה, בינלאומית, לישראל?! לא שמעת שפה אין דבר כזה?! טוֹרינוֹ נסה – לא ישראל – לא תקבל! פירנצה – לא תקבל! אין! הפּאפּא לא יעזור. אין.”

כיוָן שממילא עמדנו לצאת בבוקר לוֵרונה – ואני, אפילו ביני לביני בושתי להודות בחרדה על־חושית זו שאחזה בי – דחיתי ביום נוסף את הנסיון לטלפן הביתה. ואכן, במוֹטל “אַגיפ” שבמבואות וֵרונה הצלחנו, אשתי ואני, לעורר את אהדתו של פקיד־הקבלה הצעיר. היום מתקיים בתל־אביב טקס חלוקת תעודות־גמר באוניברסיטה, סיפרנו לו, ואנו רוצים מאוד לברך את בננו. משהשתכנעתי שיעשה כל מה שבידו כדי לסייע לנו, רשמתי גם את מספר הטלפון של בתי, על כל צרה שלא תבוא.

מדוע לא טלפנתי לבית־הורי? ראשית, משום שחששתי להפחיד את אבי. הרבה שנים עסק בעבודה משרדית, והטלפון היה כלי־עבודתו. רק לכאורה. בכל פעם שנשמע הצלצול, והוא אז במטבח, או בחדר האחר, היה קורא מיד, “כן!” קצת מבוהל מפני מה שיתבשר כשיטול את האפרכסת, קצת חרד שלא יספיק ללכוד את הקול האלמוני. קל־וחומר קולהּ של מרכזנית, שתכריז, “יש לך שיחה מאיטליה”. סתם ככה לא מצלצלים מאיטליה, ממש כשם שמברק הוא בהכרח בשׂורה רעה. הוא לא יאמין שרק כדי לשמוע ששלום לאמא ולו אנחנו מטלפנים, וחרדה זו שנכניס אנחנו ללבו במו־קולנו לא יוציאו כל הסבּרי. בטוח יהיה, שלנו עצמנו קרה דבר־מה רע, אלא שאנו מסתירים זאת מפניו. שנית, אבי, כל עוד נשמה באפו, יבטיחנו שהוא חזק כמו סוס, על־אחת־כמה־וכמה בשעה שאנחנו עושים חיים מעבר לים. לגלות אם יש ממש בחרדה על־חושית זו שלי אוכל רק מפי אחרים. שלישית, באמת ובתמים ביקשנו לשוחח עם בננו, לברך אותו, לקבוע סופית מקום פגישתנו, ואת שעתה המדויקת, בעוד כשבועים, באירופה.

אם כך ואִם כך, גם בוֶרונה לא הצלחנו ליצור קשר. בשעת־לילה מאוחרת עלה בידי המרכזנית להתחבר אל דירתנו בתל־אביב, אבל רק את צלצולי־ה“פנוי” הארוכים חוזרים ומשתלחים לתוך הריקנות החשיכה שמענו. איש לא הרים את האפרכסת. למרבה הפלא, הואילה המרכזיה הבינלאומית להתחבר גם אל דירתה של בִּתי, וגם שם צילצל וחזר וצילצל הטלפון “פנוי”. לא קשה לתאר אילו צירופים צירף דמיוני ועד כמה העמיקה עכשיו אותה חרדה אי־רציונלית, שגררה תגובת־נגד מצד שכלי הקר: עזוב את כל השטויות האלה! הם לא בבית מפני שאינם בבית.

ואף־על־פי־כן. כמין דיבוק השתכנה בתוכי הדאגה, ולא יצאה. תחנתנו הבאה היתה בקצהו הצפוני של אגם קוֹמוֹ, במקום ששמו קוֹליקוֹ. החושך כבר ירד ולפי כל הסימנים היה זה הישוב האחרון לפני שנחצה את הגבול השוייצי ונתחיל לטפס בהרים הרמים, ולפיכך נאלצנו להסתכן במלון שנראה יקר הרבה יותר מכוח כיסנו. לתמהוננו היה אותו מלון לשפת האגם ריק מאורחים, והמנהל חיכה לנו בפתח כמו אברהם אבינו למלאכים, לא חשב לנו את עמידתנו על המיקח לרעה והציע לנו מציאה פראית. איש כבד ומזוּות היה, כאיכר שעבר הסבה מקצועית, וכבר אמרתי בלבי שבעל עינים נוגות כאלה אי־אפשר שלא יושיעני. לאחר שהשבעתי עיני ברצפת השיש של חדרנו ובאריחי־החרסינה בגון השוֹקוֹ של חדר־האמבטיה, גם בשקיעה המאירה את האגם, שמן החלון נראית הקשת של שפתו הצפונית, שבתי וירדתי לחדר־הקבלה. אל אזנוֹ האחת של המלונאי צמודה היתה אפרכסת הטלפון, אבל את אזנוֹ השניה הִטה בנכונות לעברי. עד לרגע ששמע את בקשתי. “פּרוֹנטוֹ!” – רעם לתוך האפרכסת, הניפהּ כחרב ודיבר אלי: “הנה, טלפון!.. חרפה לאומית, אדוני, ולתיירות – טרגדיה!.. פרונטו!.. למה המציא מַרקוֹני את הרדיו?! מפני שהתיאש מהטלפון!.. שעה שלמה אני ככה, פרונטו!”

וכמו בעלילה דרמתית, הנבנית ועולה עד לשיאהּ, שלאחריו בא האנטי־קליימאכס, נכנסנו למחרת לשוייץ. משעה שהחלה ה“פיאט 127” השכורה שלנו לטפס בהרים, אודה ואתוָדה, מילאו אותי רק המראות שלפנינו – כך עד לפיתולי־הנחש של מעבר מִיוֹלה, המותירים אי־שם למטה את העמק הצר, את הגבעות הרכות, ומעלים אותנו לשלהי יוני של צינת קרח, של שלג בנקיקים החשׂופים, של מפלים ושלגים, שמעתה נרוץ אף אנחנו עמהם צפונה, ניכנס לסאן מוריץ ונמשוך הלאה, כמונו כאותו נחל לא־נחשב, האִין, שעד מהרה יהיה לנהר־הרים שוצף, ניפרד מעליו ונשוב ונִסַע בצדו, מעליו, על־פני חבל אֶנגאדין־עליון וחבל אנגאדין־תחתון, וכך עוד נשוב ונעשה פעמים רבות בעשרת הימים הבאים. לא באותו יום בספר הצפון־מזרחי של שוייץ, שנשתמרו בנופיו עוצרי־הנשימה שרידיה הנשכחים של פרובינציה רומית, זו שרק בלשון רוֹמאנש של אוכלוסיתה הדלילה חי עדיין זכר דברי־ימיה האובדים. שם, בצלעו של עמק נעלם, ספק עיירת־מרפא לבעלי־מחושים, ספק כפר שבתי האדם והבהמה הססגוניים שלו ניצבים בו על עַמדם מלפני גזירות ת“ח ות”ט, מקום ושמו סקוֹל, החנינו את ה“פיאט” שלנו ברחבת חניה שבצד הרחוב הראשי והיחיד קצת אחרי שש בערב.

ממש מולנו, דבוק אל מדרון תלול, היה בנין מלבני, בטון, זכוכית ואנטנה נישאה – בנין הדואר, עודנו פתוח לכל דורש, לכל שירות. האם יש אפשרות, מן העמק הסגור והנידח הזה שבאנגאדין־תחתון, לטלפן הביתה? ואולי, לפחות, נשלח גלויה אל הורינו, שישתבחו לפני השכנים: “אונזערע קינדער זינד אין דער שווייץ”?

הנערה בעלת עור־החלב ועיני־אגמי־ההרים הורתה באצבעה על תאי־הטלפון הצמודים אל הקיר, מול האשנב שלה: “אתה יכול לטלפן מכאן.”

נתתי בה עין חשדנית: “מה פירוש, לטלפן?”

“המספר בתל־אביב ידוע לך?”

“זה ביתי.”

“אם כך, חייג.”

עדיין חששתי מפני איזו אי־הבנה: “ואין צורך בקידומת?”

“רק את המספר, אדוני.”

וכך, מי יאמין, כעבור שני צלצולי “פנוי”, שמעתי את קולו של בני, כמו עמד לי מאחרי האוזן, מופתע, מתרונן, לא הגה בדבר איזשהו מקרה רע, ממין מה שנרמזתי באורח על־חושי לפני שלושה ימים:

“מה אתם נכנסים שם ללחץ?! הכול, כולם, הזקנים, הגדולים, הקטנים, בסדר. תעשו חיים. תאכלו גבינה. ביום ששי. בשתים־עשרה. כמו שנדברנו. אני טס מחר.”

שאלתי פעם נוספת, ועל כל אחד, שמית, בנפרד, ופעם שלישית: “וסבא?”

“הוא שגעון. מה קורה לכם שם? אין לכם על מה לחשוב, שאתם חושבים שטויות? קח לך פילזן, לאמא קפה־בקצפת, תִיפסו קרחון ושימו על העולם!.. אתה שומע אותי טוב, אבא?.. הייתי אצלו אתמול בערב, להגיד לו שלום… כן, גם את התעודה של הנכד הראיתי לו, בטוח. הוא היה בשיא הכושר, ניצנץ יותר מכל הפרופסורים… הקיצור: בעוד שבועים, ביום ששי, שתים־עשרה, בשער האינסטיטוּט, ומשם – ויקאֶנד על היוּנגפראוּ!..”

הנה כך, עם הקול המשולח והשובב של הבן, התפרקה באחת כל אותה חרדה, נראתה פתאום לא כביטוי של איזה כוח על־חושי, כי־אם כגילוי נוסף של אותה התרופפות, המתרחשת כולה בפנים. תחושת האשמה על שניתקנו עצמנו כליל – פעם אחת ויחידה – מן הכותרות, מן החדשות, מן הטלפונים, מהכול, התמוססה כלא היתה. באיברי החלה פועמת שוב אותה תשוקה הפקרית, שאחזה אותי לפני חמישה ימים במילאנו, כשהתנענו את ה“פיאט 127” והתחלנו נוסעים אל לא־מטרה, בולעים מראות חדשים באותו רעב שאינו יודע שבעה אל העולם, שידע לפני שנים רבות, בפעם הראשונה, באיטליה אחרת, בן הח"י – –

[ו]

עכשיו חדר גם הבוקר לתוך שנתו הנודדת, ולתוך עיניו העצומות הגיר אור מלוּבּן. חלומותיו שלו ומלמוליה המעורבבים של האשה השוכבת לימינו טרפו את שעות הלילה, והוא היה מתעורר שוב ושוב בבהלה לתוך המחנק האפל של הקיץ, אינו רואה סביבו לא את קירות חדר־השינה ורהיטיו המוכרים, כי־אם אינסוף של חושך, הוא התוהו – ואל הממשות מסמר אותו רק הכאב הזה בבית־החזה, ממש מתחת למקום החיבור של הצלעות התחתונות. האם מנקודה זו שבגופו יוצאת אותה מועקה הנוצקת כעופרת באיבריו, ואולי הנפש היא שנלאתה סוף־סוף מלרדות בגופו החלוש ועכשיו, כשניתקות מוסרותיה השחוקות, פשוט קורס הוא תחתיו? כלום היתה זו יקיצתו האחרונה אל העֵרוּת, וכשישוב ויירדם, תיעצמנה עיניו ולא תיפקחנה עוד אל העולם הזה? הפסד – ככל שדברים אמורים בו עצמו – ודאי לא יהיה בזה. הוא חזר, אולי בקול, על אימרה שטבע והיה משמיעהּ באזני בניו: “עולם הבא אולי יש – עולם הזה ודאי אין”. בפרדוכּס זה התעקשו בניו לשמוע רמז של כפירה, גם מעין מאזן שלילי של כל חייו, גם איזו התערערות של אמונתו הדתית. ואולם לא בכיוונים אלה היה הרמז, כי־אם כלפי מה שהוא נושא בשנים האחרונות, כמעט למן היום שפרש מן העבודה ויכול היה סוף־סוף להעניק גם לנפש משהו מאותם תענוגות שהדירה מהם כל השנים, פעמים־שלוש בשבוע לנסוע לאוניברסיטה להרצאה בלשון עברית, בתנ"ך, במחשבת ישראל, בין מנחה למעריב לשבת בבית־הכנסת הקטן שליד הבית ולשמוע – גם לתת – שיעור, לבלות ערב אחד בביתו של בן זה, ערב אחר בביתו של האחר, ליהנות גם מן הריבית־דריבית של רכושו היחיד, מן הנכדים, שאחד מהם כבר זיכהו בנין ראשון. במובן זה הוא עשיר מופלג, ודאי יותר מבל בני־המשפחה שנעקרו משורש. כשאמר, שאין עולם הזה, התכוון לכך, שמהנאות אלה, שכולן עכשיו בהישׂג־יד, לא זכה ליהנות, שכן חיים קבור היה בין כתלי ביתו. זו חובתו ועד בוא שעתו לא יסתלק ממנה, ואם יש בלבו ברגע זה פחד הריהו לא כלפי עצמו, אלא כלפי זו שתיוָתר עכשיו היא בלי סועד. אבל אפילו האזינו לו הבנים, להבין יוכל רק מי שיגיע למקומו, וזאת אינו מאחל אפילו לשונאי ישראל. אף זו אימרה שטבע: “הזיקנה אינה אסון – אך גם לא ששון”. הנה בשעת־לילה זו, שאינו יודע איזו היא, כשהוא חש ממש בהינתק מוסרות הנפש, מתבקש היה פשוט, שיושיט את ידו אל החפץ הבהיר שמשמאל לכר, אל הטלפון שעל ארון־הלילה, יחייג אל הבנים ויזעיקם, אולי אפילו לא זה. רק ידבר אתם, רק יִשמַע את קולותיהם, רק ייוָכח שהריקנות החשיכה הזאת האופפת אותו אינה כבר התוהו, שאכן מצויים הם שם בבתיהם, הילדים, הנכדים, הנין, העדות האחת לכל השנים הארוכות הקרבות עכשיו לקצן. הנה שלשום, כשנכנס במפ­תיע הנכד, כולו אור, כולו כספית, ובמיוחד בשביל להראות לו את תעודת־הגמר המצוינת שהוענקה לו, דיבר והתבדח ושיתף את סבו בכל המוצאות אותו, לא רק נסו כל הצללים, אלא בפועל ממש, באופן הכי פיסי, נעלם הכאב הטורד, האיברים נעשו קלים יותר, וגם אחרי שיצא נשאר אחריו במשך שעות האור שהכניס בבואו. אלא שבין ביקור לביקור מונחים כאבנים כבדות ימים רבים כל־כך, פעמים חדשים. וגם הביקור הזה, עכשיו אין לו עוד שום ספק בדבר, היה האחרון. לא כדי להציג את התעודה המצוינת בא אל סבו, כי־אם כדי להיפרד מעליו ערב נסיעתו – שנודע לו עליה רק אז – נסיעה שלא ישוב ממנה אלא בתום לימודיו, כלומר, ימים רבים אחרי שהוא עצמו כבר יהיה שוכן־עפר. יום זה קרוב הרבה יותר משמשערים ילדיו, שאילו היו חושיהם ערים קצת יותר, היו נזעקים מעצמם הלילה. אבל אם לא יטלפן הוא, לא יתעוררו הם מאליהם, והאחד – נזכר עכשיו – בכלל אינו כאן. שוב נסע. שוב. הטוב ביותר הוא לעצום את העינים, אולי יפקוד אותו בחלומו אבא, אולי יעניק לו הוא עוד מעט כוח להוסיף ולעמוד על משמרתו בעולם הזה – – –

ואז העיר אותו הבוהק הצורב של הבוקר. כהרגלו בשנים האחרונות קם מן המיטה, הכניס אצבעותיו בדרדסים הישנים, וכך, כפוף מעט מחמת אותו כאב, גרר עצמו ל“הוֹל”, פתח את המתג של דוד המים החמים, נכנס למטבח, שפת את הקומקום כדי להרתיח מים לכוס־תה ראשונה, שיביא הוא למיטתהּ של האשה החולה, עמד מתחת למקלחת ופתח את ברז המים הקרים, הזרימם על בשרו, כפי שהוא עושה כל השנים בוקר־בוקר כדי להתחסן, התלבש, הניח תפילין והתפלל תפילה קצרה, מזג תה בכוס וממש אז – כך נראה – קרה אותו דבר, שסיחררוֹ והפילוֹ ארצה. כמה זמן שכב כך, והאם היה שרוי בחוסר־הכרה, אין לדעת. ודאי לא זמן רב, מפני שבשמונה הגיעה המטפלת, ומיד ראתה שמשהו אינו כשורה. שלא כרגיל, היתה עדיין הדלת נעולה, וכשנקשה עליה – לא נענתה. עד מהרה הוציאו הנקישות הרמות מדירתה גם את השכנה, וזו צירפה מיד את קולה לתחושה, שקרה משהו מר מאוד. קבועים ומדוקדקים כל־כך היו הרגליו של אבי, עד שמבעד לקיר היתה מזהה את כל קולות הבוקר, והבוקר דימתה לשמוע איזה קול הלמות, כמין חבטה עמומה, ולאחריו דומיה גמורה. לבּהּ ניבא לה שיום אחד יקרה לו משהו: עד מתי יגרור איש קטן וחלוש כמותו עגלה כבדה כזאת? עכשיו הלמו שתי הנשים על הדלת וקראו בשמו של אבי. למקרה חירום גם שמור היה אצל השכנה מפתח ה“יֵל”, אלא שהבוקר לא נעה לשון המנעול – בלילה הסיט כנראה אבא את תפס הבטחון. גם זאת צעקה השכנה לתוך הדלת, ופתאום – לשמחתן – נשמע. בקול שכמו נתלש מתוך הלב השיב, שהוא מנסה להגיע אל המנעול. שתיהן דימו לשמוע גוף הגורר עצמו על הרצפה, חריקת כסא שניסה לקרב אל הדלת, אולי כדי שיקל עליו להתרומם, ושוב איזו ערבוביַת קולות: צעקה נשברת, כסא מתהפך, אולי גוף נחבט אל הרצפה. לתחנוניהן הנרגשים של השתים שוב לא באה תגובה. אלא שבינתים נזעק שכן מן הקומה הראשונה, אליו הצטרף איזה גבר שחצה את החצר, ובמשותף נגחו שניהם את הדלת ופרצוה.

משנפרצה הדלת, נראה אבי שוכב ב“הוֹל” הצר, מצונף כעוּבּר, פניו לחדר־השינה. אותה שעה היה במלוא הכרתו, אך ניכר היה בו, שאפילו השמעת הגה אחד מסיבה לו כאבים. אבל כשביקשו אנשי “מגן דוד אדום” להשכיבו על אלונקה ולהוציאו אל האמבולנס, סירב להילקח אל בית־החולים. זה עוד מעט יעבור. בשבועה הבטיחו לו המטפלת והשכנה ששתיהן – וכמובן, בנו הצעיר וכלתו, שהם בדרכם לכאן – ישגיחו על אישתו, השוכבת כתמיד במיטתהּ, כלואה בתוך עולמהּ, עיורת וחירשת גם לאסון המתרגש עליה ברגע זה. “בשום פנים ואופן,” כך סופר לי שאמר אבי, תוך שהוא מאמץ את המוסרות שכבר פקעו, את החובה ואת האחריות, “לא אפקיר אותה. שבוע אחד לא תחזיק מעמד, אם אני לא אהיה לה למשען. עִזרו לי רק להגיע אל המיטה, ועוד מעט יחלוף העסק המיותר הזה. כבר אני מרגיש קצת הקלה.”

ואז ניטלה הכרתו, וחששו שזה הסוף. אבל אחרי שהוכנס לחדר־המיון של בית־החולים, התעורר והיה צלול לגמרי. האחיות הכירוהו משנות עיסוקו המקצועי בחולי קופת־חולים, שלא להזכיר כל אותן פעמים שליוָה לחדר זה עצמו את אשתו החולה. עכשיו הקיפוהו האחיות בחיבה והשתדלו להנעים עליו את רגעיו האחרונים. הוא עצמו לא הכיר כלל בחומרת מצבו. בהומור אָפייני התנצל על המהומה שגרם על לא־מאומה והפציר באחיות לשוב אל המקרים הדחופים באמת. “לבית־הבראה בצפת,” אמר, “הייתי יוצא עכשיו ברצון, אבל לשכיבה בטלה בבית־חולים אין לי פנאי ואין לי ראש. כבר אני חש שמתפזר הכובד מהחזה, ואני מקווה להיות בבית עד אחת־עשרה, לפני שמסיימת המטפלת את עבודתה והולכת.”

ומיד החלה שקיעתו הסופית. כעבור שעה קבעו הרופאים את מותו. אב־העורקים פקע, הוסבר לי לאחר זמן. זו היתה סיבת המוות. לצייר לעצמי אותו נטול־חיים, אינני מצליח, ובעיני הוא כמי שנמוג ונעלם בעת היעדרי מן הארץ. וגם הוא, לאפשרות קיצונית כל־כך – מותו – לא התיחס ברצינות עד לרגע האחרון ממש. הוא לא ביקש לומר וידוי, אלא התלוצץ עם האחיות ונחפז לשוב אל משמרתו, זו שעמד עליה כמעט עשר שנים, יומם ולילה, על מיטת אשתו, שלא ראתה ולא שמעה את צאתו, ולא שיערה שלא יהיה עוד.

כך, בצירופים שמצרף דמיוני מכמה קרעי תמונות ושברי דברים, מנסה אני להכניס עצמי בדיעבד לאותן שעות קצרות, כשעבר אבי את המכשול האחרון, נמוג ונעלם. מאמץ־שווא הוא, אני יודע, ואף שלא במהרה אחדל ממנו, איני מסוגל לראותו מכוּוץ כולו מתחת לטלית, קל כנוצה נישא על המיטה באותם רחובות קצרים, שלאַרכּם גרר את רגליו חמישים וארבע שנים, פעם בנעלים קשויות ממלט יבש, פעם מסופג מים בשובו מן המפעל לעשיית קרטון מנייר־עתונים, פעם בנעלי־בד, פעם בנעלי־שבת מעור־שוורוֹ רך, היבלת באצבעו הכפופה אינה מניחה לו לרגע, גבו נכפף והולך, גורע עוד שניִם־שלושה סנטימטרים מקומתו הקצרה, עיניו הבורקות מדליחות, וזויותיהן מתכסות קרום לבן. איני מסוגל לראותו מורד לתוך עפר־החמרה, תלולית אדמדמה בבקעה החשופה, שכל מושבת־ילדותי טמונה בה היום מתחת למצבות בסדר זה עצמו שהקפידו עליו בארץ־החיים – המיסדים, הנכבדים, בעלי־הנכסים ואנשי־הזרוע מתרַוחים להם למעלה, במקום שנהפכת הבקעה לגבעה, רוח־הים מאַוושת ברדת השמש, ואפילו בימי שרב, בין הדקלים והברושים, וכל האחרים מצופפים למטה, מצבות כתף־אל־כתף, רקיע מלובן. את אבי אני רואה ערב מסעי האחרון, כשבאתי לקבל ממנו את ברכת הדרך. לבדו ישב ב“הול” הצר, על השולחן כלי ארוחת־הערב, שתי צלחות לבנות, כמה פלחי עגבניה, שרידים גבשושיים של גבינת קוטג', קרומיהן של שתי פרוסות לחם לבן, שתי כוסות בתחתיות־זכוכית מקוערות, שק הטלית מן הבוקר, עתון הערב, מגבת כלים, בקבוקי תרופות. בין כל אלה חוברת אחרונה של “לשוננו לעם”, שבשעת כניסתי היה אבי נתון בה כמו ברכילות האחרונה של המדינה. כל נסיונותי להסיח דעתו לענינים אחרים, חָליָהּ של אמי ובריאותו שלו, צרכיהם הכספיים, המהפך, נסיעתי הקרובה, לא צלחו אלא לרגע. שוב ושוב היו נודדות מחשבותיו, ניתקות ונוסעות לאיזה חידוש לשוני, שמצא בחוברת, נזכר אגב כך בשיבוש מרגיז, בפי אחד ממנהיגי הדור, החלפת מַניח, במם פתוּחה, במניח, במם צרויה, שלא לדבר על היגוי מרושל, אותיות צרויות נֶהגות כסגולות, אין מקפידים להבחין בין חי“ת לבין כ”ף, ושוב – אגב בתוך אגב – האם ידוע לי הקשר בין נֵזר, נזיר, נֵצר והנוצרי, שהוא קרוב יותר מזה שבין השרשים נצר ונטר?.. אף שידעתי, כי ביקור שלי מאפשר לו לשלח לחפשי קצת מן המלים הממלאות את ראשו עד להתפוצץ, צחקתי ושאלתי אם ברגע זה אין לו דאגות בוערות יותר. “בלילה, כשאני מצליח לגנוב לעצמי שעה אחת של שקט, מוצא אני מרגוע בהתעמקות באיזו סוגיה לשונית. בכלל, עד היום איני יודע מה היתה אצלי, בילדותי, צבת ראשונה, אהבת ארץ־ישראל או אהבת העברית. כבר קשה לזכור, אבל אני מאמין, שאהבת העברית היא שהוליכה אותי לארץ־ישראל.” הדיבורים האלה, ב“הול” הצר, שהיה לו כבר הרבה שנים גם כמין כלא נפשי, בחיים החסוכים שלא הצליח להיחלץ מעקתם אפילו יום אחד, ואף שגאוָתו אינה מניחה לו להיעזר בבניו, יודעים כולנו כמה עליו לקמץ – הדיבורים הרמים על שתי הצָרוֹת, העברית וארץ־ישראל, המתחרות על אהבתו, נשמעו לי אז פחות מנמלצים, מגוחכים: האם אינו רואה, שהעולם של שנתו השמונים, גם העברית, גם ארץ־ישראל, אינו דומה כלל לחלומותיו הנשגבים של בן העשרים־וכמה, שלפני יותר מיובל שנים יצא, מתוך בחירה, למסע הגדול, והיחיד, שעשה בחייו? קצת כדי לטלטלו, קצת מתוך רשעות, אמרתי לו: “אבא, כשאתה קורא בעתון הזה, מאזין לחדשות ברדיו, שומע כל מה שמתרחש עכשיו בארץ, ואין צורך לפרט, האם לא עוברת בראשך אפילו פעם אחת מחשבה, שכל זה בטעות איומה יסודו? אילו יכולת לחיות את חייך מחדש, האם היית רוצה להתנסות בכל אלה פעם נוספת?”

כך, נורת־החשמל מחזירה ברק מעיניו שנתלחלחו וקולו קצוב ופסקני, שמור הוא בזכרוני:

“בשבת שלפני החתונה התארחתי אצל המחותנים, והרי התנאי היחיד שהצגתי אני היה שתיכף לאחר החופה אנחנו נוסעים לארץ־ישראל. אני רואה את התמונה ניצבה כמו חיה לנגד עיני. אנחנו שבים מבית־הכנסת, אני וה’פעטער' – אביה החורג של אמא היה, והיא, וכמותה גם אני, פונים היינו אליו בתואר ‘פעטער’, כלומר, דוד – ופתאום הוא פונה אלי ומתחיל לדבר על לבי, לספר לי כל מיני ידיעות שמגיעות מארץ־ישראל, על האקלים, על הפרעות, על חוסר העבודה, על המחלות, מוסיף שעלי להרהר גם בכלה, שילדותהּ עברה עליה, כידוע לי, ביתמוּת, בסבל רב, ומציע לי לא שאסתלק מהשקפותי, שהוא שולל, אלא שאדחה קצת את הנסיעה. בו־במקום, באמצע הרחוב, נעצרתי ואמרתי לו: ‘פעטער, אם מפיהַ אתה מדבר, ואם היא ששלחה אותך, עדיין אפשר לבטל את השידוך. אבל אם אתה הוא זה שדואג, כביכול, לה – הרשה לי לומר לך משהו,’ ואני רואה כמו חי את הענן שהיה תלוי בקצה האופק, מעל ליער שבקצה העיירה, ‘רואה אתה, פעטער, את הענן הזה, ככף־יד איש? לוּ בקולי שמעת, פעטער, היית קם מחר בבוקר, מוכר את החנות, מוכר את הבית, לוקח את המשפחה ונס לארץ־ישראל בטרם יכסה הענן הקטן הזה את עין השמש וייהפך לסופה איומה, שלא תשאיר אחריה שריד ופליט!’ כך, ממש, אמרתי לו. אני משתומם, מנַיִן היה לבחור צעיר, לא־חצוף, אורח, בשבת שלפני החופה, העוז לומר דברים כאלה. הייתי שוטה וקטן, זה נכון, אבל רק לאלה, למרבה הכאב, ניתנה לאחר החורבן הנבואה. לא־פעם אני שואל את עצמי: במה זכיתי אני, אחד ויחיד מכל משפחתנו, הצעיר בכל האחים, בחור חלוש, קצת פחדן, לא כולי האי בשום מובן שהוא, ובכלל, הרי אמא עליה השלום ילדה אותי כמעט בזיקנתהּ, בחודש השביעי, זיבּעלע, בקושי האמינו שאגיע לברית – במה זכיתי אני, אני לבדי, להיוָתר בחיים, לראות בהקמת מדינת ישראל, לקחת חלק בבניַנהּ, ליהנות מבנים ובני־בנים, שילשים וריבעים, וכולם, ברוך השם, תפארת לעמנו ולארצנו? הן את כל משפחתנו הגדולה והמסועפת, הן מצד אמא והן מן הצד שלי, בלעה הסופה. ואתה שואל אותי היום, אם כל חיי בטעות יסודם? אני שואל: במה זכיתי? רק בזכות ארץ־ישראל ואולי, מי יודע, בזכות מלים עבריות אלה, שגם עכשיו הן נחמתי היחידה?!”

[ז]

בבוקר יום ששי, כפי שנדברנו מראש עם בננו, יצאנו את ה“אַלפן בליק” – ונסענו לעבר הגבול הגרמני, פחות משלושים דקות ב“פורד פיסטה”. את סוף־השבוע, מצהרי יום ששי ועד מוצאי יום ראשון, אמרנו לעשות בחברת הבן, שהיה בדרכו לאמריקה, ורעיון הבילוי המשותף, שלָשתנוּ, המכונית וכל השלוָה הנכרית הזאת מסביב, קסם לכולנו. מראש הסכמנו, שנאסוף אותו בשער האינסטיטוט, ומיד נהפוך את ההגה ונִסע – בחזרה אל מעבר לגבול. ואולם, חישובים שעשתה בתל־אביב סוכנת־הנסיעות – מחיר כרטיסי הטיסה, תנאי שכירת המכונית, נמלי־התעופה ולוחות־הזמנים, הלכו וצימקו את מרחב הבחירה. תחילה מצאנו, שלישראל נצטרך לטוס מוינה עם חניַת־בינים באתונה. אשר לשכירת מכונית, גילינו כי אם נקבל את המכונית במילאנו, כפי שתיכננו, ונבקש להחזירהּ לא בתחומי איטליה, כי־אם בנמל־התעופה של וינה, נחוּיב גם בהוצאות הסעתה בחזרה לאיטליה. אילוצים אלה הם שהתווּ בסופו של דבר את מסלול מסענו. ממילאנו נצא ב“פיאט 127” וניפרד מעליה בנקודה צפונית ככל האפשר, בקרבת הגבול האוסטרי. כך נפלה הבחירה על בוֹלזאנוֹ. שבוע ימים – כך תיכננו – נשתהה, בין מכונית למכונית, בראש אחד ההרים, ואילו לאינסברוּק נצא ברכבת רק ביום־השכירות הראשון של המכונית, שתשמש אותנו עד לנמל־התעופה של וינה. שינויים אלה, שהכנסנו בהדרגה, הפכו בלי־משים – ולפי־שעה, לא למעשה – את כל נדרי לקורי עכביש, שהחלו ניתקים כמו מאליהם. כאן הם נזכרים רק כרקע לאותהּ השתלשלות ענינים, שכמו משך בחוטיה איזשהו כוח, שעדיין איני יודע איזה כינוי לבוֹר לו.

תחילה קיצרנו מאוד את שהייתנו המתוכננת בשוייץ. אמנם, סקול שבאנגאדין־תחתון היתה עוצרת־נשימה ביַפיהּ הכלוא בין הרכסים גורדי־השחקים, אבל מחירי החדרים והמזון – ובראשנו היה כל פראנק שוייצי מיתרגם מיד ללירות מפוחתות – סימרו את בשרנו. כל עוד כספנו בכיסנו נמלטנו אל מעבר לגבול, אבל אנה ננוס אם את המכונית התחייבנו להחזיר בבוקר יום שני בבולזאנו? בבוקר יום ראשון, עם כניסתנו, מצאנו עיר קודרת, שוממה, כל נסיונותינו למצוא חדר זול ללינת לילה באיזו אכסניה שבעיבורהּ, או באחד הבתים הפרטיים, נכשלו שוב ושוב, וברדת הערב לא נותר לנו אלא להתאכסן בבית־מלון ליד תחנת־הרכבת. מן הרחוב עשה בית־המלון רושם מכובד, אבל החדר שגררונו אליו עם מיטלטלינו, באגף צדדי, הכניסה אליו היתה מאיזו גזוזטרה צלופת־רוח וחלונו היחיד נפתח אל מטבחיהם וכבסיהם של הדרים מעבר לחצר חשיכה, ותוך כך הלך וחזק הגשם, לרחוב אי־אפשר היה לצאת, ואילו אוֹרַן המבליח של שתי מנורות־הלילה לא הספיק כדי קריאת ספר במיטה. הנה כך נפלה החלטתנו לקום ולנוס גם מבולזאנו.

על כמה מן הנסיונות שידענו בין כניסתנו לאינסברוּק לבין אותו בוקר ב“אַלפן בליק”, לשפת אגם האַשנזיי, נסיונות שדחפונו לא פעם ולא פעמים לקצר את מסענו ולשוב הביתה, עוד אספר. אך הואיל ובצהרי יום ששי, כשנפגשנו עם בננו, כמו הוסר באחת הלוט מעל מה שאירע לנו עד אז, מן הדין לפתוח מיד ביום ההוא, בבוקר.

בערב שלפניו, במוצאי יום חמישי, עצרנו את ה“פורד פיסטה” בפתח ה“אלפן בליק”, רק כדי ללון מן הצד האוסטרי של הגבול, שאנו אמורים לחצותו בבוקר, אם גם לא בפעם הראשונה. אף לא השניה. כבר ששה ימים קודם־לכן, מיד לאחר שנמסרה לידי, במשרד החברה באינסברוק, ה“פורד פיֶסטה”, חדשה ומדיפה ריח־פלסטיק רענן, כל עברה פחות מחמשת אלפי קילומטרים, טיפסתי לראש אותו הר, שהוא עצמו מגיע למרגלות הרי־השלגים ואשר באחד מבתי־האורחים שבו, “הָאוּז מַרִיָה”, התגוררנו בחצי־חינם חמישה ימים, הכנסתי לתוכה את צרורותינו, התישבנו בה שנינו וכמעט בלא שהוצרכנו לבאר זה לזה את מניעינו, אמרנו: “נוסעים. עכשיו. ישר לאינסטיטוט.” אמנם, אין הוא מצפה לנו אלא בעוד ששה ימים, אבל נבוא, נבלה בחברתו כמה שיתאפשר לנו ומשם, בלי להיעצר עוד, נסע ישר לוינה, נתפוס את המטוס הראשון שיזדמן לנו – והביתה. פתאום לא יכולנו עוד. יומים־שלושה קודם כבר שקלנו בדבר, אף ניסינו, פעם אחת ושניה, להתקשר עם הבן, שזה אך הגיע לאינסטיטוט, אבל נסיונותינו לדובב מישהו, לוָדא אם אכן הגיע, קל־וחומר להזעיקו אל הטלפון, עלו בתוהו. עכשיו, פתח “האוז מריה”, בגבנו מַעבר הבּרֶנֶר, שמוליך אליו “גשר אירופה”, למטה, בעמק החרוץ, שוצף האִין, והלאה צפונה, לפנינו, באואריה, החלטנו: “כן־כן, לא־לא. נוסעים!”

ובכן, בנסיעתנו הראשונה ההיא, ששה ימים קודם, מאינסברוק, אבל רק בקטע הדרך שמעבר למיטלוַאלד, בואכה גארמיש, התחבר פתאום ההווה עם העבר, היה לתמונה, ששלושים וארבע שנים מצולמת היתה בראשי, וידעתי שזהו אותו הנתיב, שעברה בו אז שיירת־המנצחים האחת והיחידה של עם ישראל, נעבעך. כן, הקטע הזה של האוֹטוֹבּאהן, היער שנפתח משולָיו, המצוקים שהתרחקו. כל מה שלא מצאתי לו עכשיו זכר באינסברוק, שאז עמדה בהריסותיה, כל מה שאי־אפשר היה אפילו לדמיון הפרוע ביותר לצייר לו בכפרים ההרריים המצועצעים והשלוִים להכאיב, להוציא לוחות־הזכרון למרגלות הכנסיות, נפלו למען המולדת, החירות והצדק ברוסיה, יוגוסלביה, נורבגיה, אפריקה. הקטע הזה כולו, עד לגארמיש, בראשית יולי ארבעים וחמש. והלאה, עד למסעף, שבו פנינו אז שמאלה, לעבר אוֹבּראמרגאוּ וצפונה משם, על־פני מחנה מגודר, לאנדסברג, כן, לאנדסברג, שבשעריו הפתוחים עמדו יהודים מהופנטים, ואנחנו המטרנו עליהם – ההזדמנות האחת שנקרתה לנו לאורך כל הדרך – חפנים של סוכריות מתוך ארגזי מנות־הקרב ושרנו “הבאנו שלום עליכם”. עכשיו, לפני ששה ימים, לא פנינו במסעף שמאלה, אלא המשכנו הלאה ישר, כמצוַת השלט המורה: מינכן. עד מהרה נמצאנו נוסעים בנוף גלי, נשפכים לתוך עיירת־שדה רדומה, מגלים בשפתו של יער את האינסטיטוט. למה סגרנו עצמנו ימים ארוכים ב“האוז מריה”, כשתחת גלגלי ה“פורד פיֶסטה” התכווץ כל המרחק הזה לפחות משלוש שעות של נסיעה מתונה וחניות ארוכות?!

ריק מאדם היה בסוף־השבוע האינסטיטוט, וכשכבר אמרנו נואש ראינו מעבר לדלתו של חדר־כיתה בחור אחד, תלתלי־חציר גולשים לכתפיו, זקן ישוּ צפוני מכסה את פניו, רגלי פינוֹקיוֹ שרועות על שני כסאות, קנקן בירה לימינו, נקניק בין שיניו, משׂחק כדורגל בטלביזיה שלפניו. רק לאחר שידול סבלני ניתק בלי חמדה מן המסך, הלך לפנינו אל המשרד, פישפש בניירות, פסק שאין שמו של בננו מופיע כלל ברשימת התלמידים הזרים, ורק אז, כמין נס בתוך נס, נתגלה לו עוד גליון־נייר צהוב, מכוסה שרבּוּטי עט ועפרון וביניהם לא רק השם, כי־אם כתבתה של משפחה מתושבי המקום, שחדר בביתה שכר לבננו האינסטיטוט. אשה גבוהה, גרמית, קשישה – ואולי דווקא צעירה – מכפי מראֶהָ עמדה בפתח הבית הפרברי המצוחצח, וכך, לפני הדלת הפתוחה־למחצה, הצגנו את עצמנו, הוריו של הסטודנט המתגורר אצלה והמצפה אמנם לבואנו אך רק ביום ששי. שנַיִם הם הסטודנטים המת­גוררים אצלה בעליית־הגג, אמרה, אבל את שמותיהם, עליה להודות, אינה זוכרת. נדמה לה, אף שגם בזה אינה בטוחה, שיצאו את המקום לסוף־השבוע. בכך ראתה עצמה כמי שמילאה את חובתה ועמדה לסגור את הדלת. חזרנו והסברנו, שמרחוק באנו, ובמיוחד כדי להיפגש עם בננו, שרוצים היינו לפחות לדעת אם אחד משני דייריה הוא בננו. רק כשתיארנו את חזותו, המשקפיִם, הזקן, ישראל, אמרה כן־כן, הוא־הוא. אז גם שאלה אם רוצים אנו להציץ בחדר, ושמא נבקש להשאיר לו איזו הודעה. האם ידוע לה לאן נסעו, ומתי עשויים הם לשוב? לא, אינה יודעת. אולי למינכן. אולי אחד מן הטיולים שמארגן לתלמידים האינסטיטוט. אפשר שישובו מחר, ואולי רק ישר לשיעורים, מחרתיִם בבוקר. אז גם הציגה לנו שאלה אחת ויחידה: האם בנכם הוא שסיפר לי כי הוריו נולדו בפולין? האומנם מפולין אתם?

ארוכים וסגריריים היו ימי ראשית יולי. אך שלא כבמקומותינו, ידענו, לפנינו שעות אחדות כאלה של לא־יום וגם לא־לילה. בפתק שהשארתי על שולחנו של בני כתבתי: באנו, לא מצאנו, חבל, נגיע שוב, כמוסכם, בשתים־עשרה־אפס־אפס, יום ששי, שער האינסטיטוט. אבל כיוָן שכבר אנחנו כאן, מה נעשה, באמת? אולי, פשוט, נישן בעיירה הזאת?

ואם לא ישוב אלא מחרתים, וישר ללימודים? מה לנו פה?

מאוחר מדי נתגלה לנו, שגם לכאן הגיעו הטלפונים שרדפו אחרינו, ואילו לא יצאנו מיד שוב לדרך, במין דחף־פתאום, היה נודע לי הכול בו־בלילה, כאשר מצא הטלפון מן הארץ את בני, ששב לישון בחדרו. אבל אנחנו, שנינו, החלטנו שלא נעשה אפילו לילה אחד מצד זה של הגבול, וכך התחלנו מושכים מזרחה, בלי להיעצר, בלי להתיר לעצמנו הנאה מן המרחבים הירוקים, חולפים על־פני ערים קטנות, שבזכרוני התמרחו זו לתוך זו, קרבים לשיפולי האלפּים, נוסעים לחוף השיֵמזיי, שותקים, נתקפים ספק כאב־ראש ספק מחושי־בטן, בחשיכה יורדים לתחנת־דרכים כדי למלא את המיכל, שותים קפה שחור בחברת משפחות הגוררות במרצדסים הגדולים קאראואנים אל החופים האדריאטיים שטופי־השמש, פועלים תורכים בדרכם לביקור־מולדת, פרשי האוטוסטרדות בחליפות־עור הדוקות ובקסדות צבעוניות שבים ויוצאים אל החשיכה, ואותן תחושות גופניות מוזרות הן עכשיו ספק חום ספק בחילה, נוגעים באורות החזקים של תחנת ביקורת הגבולות, שיהודים כמונו נכנסים ויוצאים בה היום באין מכלים ב“פורד פיֶסטה” שכורה, וכך עד קץ מאה וחמישים הקילומטרים, עד ללשכה המקומית להשכרת חדרים, שבמאה וששים שילינגים אוסטריים השיגה לנו חדר מרוּוח בבית־איכרים דו־קומתי, בעיבורה של זאלצבורג.

וכך, בתנועה מתמדת, התרוצצנו כל חמשת הימים הבאים, מתקנאים במתיקותן המלוקקת של העיירות לחוף הווֹלפגַאנגזיי, נוהרים עם קייטנים עירוניים בלבוש טירוֹלי, ובפני כל בן חמישים ומעלה מחפשים צלקת, עוית, אות מלכותו של קין, אבל כאן, רבותי, דיסנילנד, אֶדֶלוייס, מצוקי־שחם משויפי־קרחונים נשקפים באגמי־בדולח. טהור, זך, צלול, הרחק מזיהומו של הזכרון ההיסטורי. מה יפה מן הרוממות הזאת, מן החיכוך שמתחככים האגמים בהרים, היער האפל בפסגות המושלגות, המרחבים הריקים בבדידותנו שלנו. ושוב עיירה, בגדים טירוֹליים, שפתים שבעות מתחככות בקצפת.

וכך, כאילו תביא אותנו הנסיעה חסרת־המנוחה הזאת מהר יותר לצהרי יום ששי, הוספנו לרוץ מזרחה וצפונה, עד אל המישורים הפתוחים, ערים הזקוקות סוף־סוף להתאוששות מפטירתו של הקייזר פראנץ־יוזף, כפי שעושה ברגע זה ממש שטאיֵר, שבקיץ הבא, ברצות האל, תציג לתיירים מחדש את נעוריה היפהפיים, ואיש לא יבחין כלל שהיה כאן ניתוח פלסטי. המאה הי“ז, רבותי, ומריה תרזה טרם עלתה במחשבתו של הבורא. שם, ברדת החושך על יום רביעי, התחלנו לקצר מרחקים, ואת הלילה עשינו בספק בית־בירה ספק אכסניה בעיבורה של וֶלס, עוד עיר באמצע הניתוח, לחיַהּ האחת סדוקה ומתפוררת ולחיַהּ האחרת צעירה וזוהרת. מלוּחַ שנתלה על הקיר החיצוני של הפונדק, מטעם הבעלים, שהוא גם חבר במוסדות האיגוד, אנו למדים, כי אך לפני יומים־שלושה נועדו בעיר הזאת נציגי הוֶטראנים של הוֶהרמַאכט, יוצאי מחנות השבי ברוסיה, הם ונציגים־אורחים מאיטליה, ספרד, צרפת, ואילו אנחנו את המפגש הנוסטלגי הזה, אוֹיה, החמצנו. באותו פונדק, בלילה, קראתי את העמודים האחרונים בספר ששמונה ימים קודם־לכן קניתי בחנות־ספרים באינסברוק. מחמת הגשמים הטורדניים ומטעמים נוספים כלואים היינו בחדרנו שב”האוּז מריה", שלאמיתו של דבר היה עליית־גג מצומצמת, אך מוסקת היטב וחלונהּ כמין גלויה של נוף אלפּיני. ביום־הגשם השלישי ירדתי באוטובוס לאינסברוק לקנות משהו לקריאה. בתחנת־הרכבת אפשר היה למצוא כל מיני ז’ורנלים ורומנים, רק לא ספר ממש בשפה הזרה האחת, שאנחנו רצים בה – אנגלית. צמוד אל קירות הבתים סובבתי ברחובות, נרטב והולך, ועד היום איני יכול לומר אם בתי־המסחר אינם מחזיקים ספרים אנגליים, או שאני לא ידעתי איפה לחפשם. אלא שפתאום מצאתי עצמי בפתחו של בית־מסחר גדול, טורים של מדפים, מלאים וגדושים ספרים ומכשירי־כתיבה. “בהחלט!” – השיב על שאלתי נער גבוה וצנום מאוד, שהגיח מאחרי המדפים, מצביע בגאוָה לעבר הקיר שמאחרי גבי. הסתובבתי. איך אתאר מה שלָפת – הפחיד אותי, שמא אודה, כשקירבתי עיני אל המדף האחד ההוא, בגובה ראשי? כמו יומים קודם, ברכבת מבולזאנו, ידעתי: ספר זה, שראשון קופץ לתוך עיני, אינו ממתין לי כאן סתם במקרה, אבל מה אני נרמז? היה זה “תוהו ולילה”, רומן של הסופר הצרפתי אנרי דה מונטרלאן. מעודי לא קראתי דבר משל דה מונטרלאן, ומה ששמעתי עליו אפשר היה לצור על פי צלוחית. ואולם, כשחיפשתי שמות לגיבור סיפורי, זה שקנה בפרצופו את חייו, ומאז הוא דולק אחר פרצופיו ונס מפניהם, נתתי לו גם שם זה. איך הגעתי אליו? אין לי מושג. אבל מאז היה לא רק לבשׂר מבשׂרו של סיפורי, כי־אם יציר־רוחי. מה הם רוצים להודיעני, תחילה ספרו של פראנקל, עכשיו דה מונטרלאן? “מה מחירו?” הנער נעלם בירכתי החנות, נועץ שם במישהו בלתי־נראה וחזר: “זהו ספר הניצב על מדפינו כבר הרבה שנים, אין לו קונים, ולכן יעלה רק עשרים וחמישה שילינג.” ספר־כיס בהוצאת “פינגוִין”, וכשעילעלתי בו ראיתי כי אכן צהבו דפיו מיוֹשן. בשער הפנימי אף צוינה שנת הדפסתו, 1966. כל השנים ניצב “תוהו ולילה” בחנות הזאת באינסברוק, מחכה עד שיגיע ויבוא קורא זה?.. עכשיו, אור ליום חמישי, בחדר שמעל לבית־הבירה, הגעתי לדף האחרון, לתפילה לעילוי נשמתו של אותו תמהוני, אנרכיסט, מגיבורי הכוחות הרפובליקניים במלחמת־האזרחים בספרד, עשרים שנה שרוי בגלות בפריס, שקוע כולו באותו עולם שאבד מזמן, משעבד את עצמו ואת סביבתו להזיותיו המהפכניות, לכתביו על האנרכיזם ועל ההתרחשויות המדיניות, הלוא הוא דון סלסטינו, היוצא יום אחד לספרד, מצפה שיוּצא להורג בידי תלייניו של פראנקו, ורק שם, במדריד, מתגלה לו שאותו עולם, ששנאתו לו ותשוקתו השחורה להפכו על פניו קיימוהו כל השנים, שוב אינו קיים. דון סלסטינו מארסילה הרנאנדז גווע למות מתשישות־לב, והוא, שאימץ לעצמו פעם את אימרתו של טרוצקי, כי “אם קדושים חיי אדם, עלינו להסתלק מן המהפכה”, רדוף תחושה בשעת מותו, כי “נפילת פראנקו, כיבוש העולם בידי הקומוניזם, פריצתה של מלחמת־עולם, הרס כדור־הארץ כולו בפצצות־מימן – במה נחשב כל זה לעומת עובדה יחידה זו: שהוא נוטה למות, שאין עוד תקוָה, ששעתו קרובה”. בכנסית סאן איזידרו נאמרת התפילה לעילוי נשמתו, ועל מצבתו נחקקות ברומית המלים: “הללו יה”.

מן הפונדק ההוא, בבוקר, התחלנו מושכים בחזרה, מערבה, שוב על־פני זאלצבורג, חוצים עוד פעם את הגבול הגרמני לא־הרחק מ“קן־הנשרים”, שבים ונכנסים לאוסטריה, מהו גבול היום באירופה, מהו גבול, חוצים עוד מעבר מסחרר באלפים הגבוהים, ובתום היום הארוך ביותר במסע הזה, שלוש מאות קילומטרים, נעצרים פתח ה“אלפן בליק”, בצלע ההר, מעל לאגם האַשנזיי, אך ורק כדי לא לעשות את הלילה – עוד פוֹזה מגוחכה – מעבר לגבול, שנגיע אליו בתוך פחות משלושים דקות מחר, בוקר יום ששי.

אכן, אותו יום חמישי היה ארוך מאוד – וכמעט לא הזכרנו את המוצאות אותנו במהלכו – וכששכבנו לישון, אפופים בדממתם המוחלטת של אותם מרחבי הרים, כמו חשתי איך נחה נפשי מכל המהומה המטלטלת אותה ואיך זו שוקעת ואובדת בקרקעית אפילה. האם נרדמתי? האם לתוך שנתי נכנסה שירתהּ הרמה של המקהלה, שהנה היא קול אחד, גברים ונשים, והנה היא קאנוֹן, אלה לעומת אלה, אלה דולקים אחר אלה, והשירים כולם שלנו, שירי תנועה, שירי מחנות הקיץ, הקן, המוסד? עכשיו הייתי ער, אבל היכן אני? לנדוד. לנדוד… מן המ־־י־י־ם למדנו זאת… שומ־ריהשומ־ריה שומרי־יה־ה־ה־ה… “גם אתה שומע?” נחנק קולה של אשתי. משותקים שכבנו שנינו מתחת לכסתות־הנוצות התפוחות, השירה המתורגלת, המתרוננת, ממלאת את כל הלילה, עולה אלינו מחדר־האוכל של ה“אלפּן בליק”. ועכשיו אנחנו מבחינים במלה, ועוד אחת, ועוד. גרמנית, ועוד איך. מן המקומות האלה, מן היערות, האגמים, ההרים, הנעלים המפורזלות. המקלות המסומרים, הגרבים האדומים, מכנסי־העור המשונצים, תרמילי עור הצבאים, חבורות ה“וַאנדֶרפוֹגל”, מהוַיית הנעורים שמלפני המבול יצאו כל השירים הארצישראליים של זכרוננו. ארבעים שנה, חמישים, אולי ששים שנה מימי הראשית הנשכחים ההם וגם כאן, כמו אצלנו, עדיין שרים: פאאא־רִיָה פאריה פאריה – –

* * *

בארוחת־הבוקר ראינו את השרים ואת השרות, גברים קשישים, מהם כרסתנים, מהם מעוקמים, פועלים בגימלאות, נשים קשישות, מהן תפוחות, מהן מצומקות, פועלות בגימלאות. מן הצפון הם, אמרו. האנוֹבר. מטעם האיגוד המקצועי הם כאן. כמין משקפים היתה עכשיו השירה ההיא בלילה, ובעדם נהפכו היושבים בחדר־האוכל לפנים מוּכּרות מן הימים שהחלו להופיע במושבה בעלי ה“ליפטים”, הבחורות חשופות־השוקיִם ממשק הפועלים, הבחורים במכנסים הקצרים וכתפיות־העור מקיבוץ ההכשרה. כל פרצוף הזכיר לי פנים אחרות, פנים שלנו. את המהומה שהסעירה בנפשי מחדש אותה שירה לילית לא אנסה כלל לפרש.

[ח]

שלא כמו לפני שישה ימים, קפצה לנו ממש הדרך אל האינסטיטוט. כמה שלא השהיתי את יציאתנו לדרך, שלא השתדלתי להתעכב במעבר האחרון שברכסים הגבוהים, להיעצר בתחנת־דלק, לראות את החקוק באיזו מצבת־זכרון, מצאנו עצמנו מגיעים – הרבה לפני שתים־עשרה – לנוף זכור, לא שום שדים ורוחות, כי־אם אותו רחוב ראשי, שתי חזיתות רצופות של בתים מתעקלות וגולשות עם הכביש במורד. כתלים של אוֹכרַה עמומה ובּז' גוילי ברקע העננים המאפירים שוב את האור, סתם מקום, עוד מיין־סטריט בעולם. בנין הדואר, כמובן. קופת־החסכון של האיכרים. לוח שחור ניצב על מדרכה, פתח בית־הבירה: שני תפריטי צהרים במחירים קבועים. תמרור – אין פנייה שמאלה. שלט באותיות חגיגיות: הקברן המקומי. הכנסיה, בחצרה מצבות בית־העלמין, ואם נתבונן היטב – לוח־הזכרון לגיבורינו. שוב אותה אנדרטה מוּכּרה, שלפני ששה ימים עיינוּ היטב בתבליטי־הברונזה שבבסיסה: הרגימנטים שלנו מביסים את הצרפתים במערכת סדאן, נפוליאון השלישי מובל לשבי, וילהלם מוכתר בורסאי לקייזר. היום, בפעם השניה, גם זה שוב אינו אלא גילויו מחדש של המוּכּר. וכאן, נא לא להחמיץ את הפנייה, ממש אחרי תחנת־הדלק, אותו רחוב צדדי, שבסופו, ברקע הכהה של היער – לבן, מלבני, חלונות אפקיים, צרים, כמו סניף חדש של קופת־חולים – האינסטיטוט. עדיין עשר לפני שתים־עשרה.

לפני הבנין, ברחבה קטנה, מתגודדים צעירים וצעירות, אלה בודאי התלמידים שנקהלו מחוץ־לארץ. ברגע זה ממש, כנראה, שוחררו מן השיעור – ובעוד רגע יתחיל הויק־אֶנד. בטרם בלמתי לגמרי את ה“פורד פיסטה” בצד שבכת־הגדר, זיהו עיני את נצנוץ משקפיו האופטיים של בננו, את פרעות־שׂער־תרבות־הנגד, את זקנו הגזוז, בסגנון סוף המאה שעברה. כמונו אף הוא, על־אף מכוניתנו השכורה, הבלתי־מוּכּרת לו, באותו רגע עצמו, פרץ מתוך החבורה וברגליו הקלות זינק לעברנו. אפילו בלי סוֵדר, רטנה אמו – חולצה משובצת, מכנסי ג’ינס ונעלי ה“קיקרס”. זה על צוארו של זה התנפלנו, בלי מלים, וכמנהג חוץ־לארץ, בלי העכבות שהיו לבני־דורי בנעורינו, התחבקנו והתנשקנו, וזה, שממש הריח אותנו מרחוק ובגעגועים שלותי־רסן התפרץ לקראתנו – היה שוֶה את כל היתר.

“נו, זזים?” פתחתי אני, מתבצר מיד בסידורים ארגוניים. הן כדי שלא לחטוא ברגשנות־יתר הן כהצהרה שמרגע זה מתחילה להתממש ההבטחה לבילוי גדול. אבל גם רמז נוסף: כאן משתהים מה שפחות. זזים – חזרה אל מעבר לגבול.

“אבא ואני חשבנו,” מיהרה אמו של בננו להקהות עוקצים, “שהכי מעניין יהיה לך בזאלצבורג. אמנם, בגלל כל מיני שיבושים בתכנית, כבר הגענו גם לשם, אבל חוץ מגשם לא הספקנו לראות כלום, וגם אנחנו מעוניינים. אם זה מוצא חן בעיניך, תוכל להמשיך אתנו עד לוינה –”

“תיכף נדבר על הכול,” נעשה גם הוא פתאום נטול־מנוחה. “דבר ראשון, אבא, תמשיך הלאה, תקיף את הבנין ותחנה את המכונית למעלה. יש שם פארקינג. בינתים אאסוף אני את הפקלאות.”

מגרש החניַה כמו נחתך מצלע הגבעה, ומן השפה, לפני חרטום המכונית, נפתחו למרחוק שיפוליהם המתגהצים של האלפּים, מזהב השדות הקצורים, הירוק הנוצץ של כרי־המרעה, עד לאופל הגבעות המיוערות. בגבהים, שבמעבריהם ירדנו לפני ששה ימים, הבהיק השלג בשמש הצהרים, אף שכאן, מעלינו, היה מעונן. עמדנו וצפינו בנוף, ממתינים לשובו של הבן.

“האלו, הורים!”

על חולצתו המשובצת הדובון הצה“לי, מכתפו משתלשל תיק המפות, טיפס בשיפוע התלול, רומס ב”קיקרס" את העשב הרטוב, חותך ישר. לרגע חזרה תמונה: פגישתנו החטופה בבוץ הצמיג, בין בקתות הבזלת השחורה, מזרחה לחאן־ערנבה. אפילו מאז אותו חורף אכזר – ביוגרפיה ארוכה על כתפיו, ואלו אני, במרחק שלושים וארבע שנים, טורח עדיין בשאלות שנותרו לא־פתורות אצל נער, שאז, באותו קיץ שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה שש שנים צעיר מקצין־המילואים בעל הזקן הצ’כובי הזה, בני.

“אתה לא לוקח אתך שום בגדים?” שאלה אמו.

“תיכף.” ואז אלי, בשקט: “אבא, שב רגע.”

באותו רגע כבר ידעתי. אבל מה?

“מה קרה?”

“שב.” הצליל הסגור, הנחרץ, הבעת־הפנים המכונסת לא באו לי בהפתעה. הברקים הרחוקים האלה, שוב ושוב, לא על־ריק היבהבו אילמים. דלת המכונית היתה פתוחה, ואני התישבתי בקצה המושב, נשען אל ההגה. מי מהם?

ובכל־זאת, רק כשאמר, בתכלית הקיצור, “אני מצטער, שכך יצאה לנו הפגישה הזאת כאן, ושאני הוא שצריך להיות המבשר – סבא איננו,” ידעתי, שכך, כאן, במסע הזה, מוכרח היה לקרות לא שום דבר אחר, רק זה.

“רק שהעונש,” אמרתי, “כבד מאוד. ואין עוד מי שאוּכל לצפות מידיו לחנינה.”