[א]    🔗

אל הטלפון הריץ אותו – מותר לומר – הכאב שהשתכן בתוכו לפני שלושה ימים ומאז אינו מניח לו לרגע. כבר עקרו טוחנות מתוך חניכיו, שורש מתפורר אחר שורש מתפורר. כבר התנסה ביסורי תוספתן שהאליח, שהיו קשים כל־כך עד שהרופא־המנתח עצמו בא אליו לאחר שהתעורר ואמר, שאינו מאמין ששלושה ימים נשא כאבים כאלה קודם שהתיצב למסדר החולים. לא כיסורי הגוף, שאין כלל דמיון בינם לבין המציק הזה.

ואולי כאב אינו מה שיושב בתוכו בשלושת הימים האלה, שהוא כלוא בחדרו, כלומר, משעה שנחלצה השיירה מן הכיתור במבואות בית־לחם ושבה איכשהו, בלי המשוריינים, בלי הנשק, נושאת חללים, נושאת פצועים, שבה, כמו שאמרו, בשלום. הפנסיון, ששוּכּנו בו בקיץ שעבר משוחררי הצבא הבריטי וכמה מן האמריקאים החדשים – כמו נכרתה לשונו. לא דיבור, לא צחוק, לא צעקה. מישהם עודם מתגוררים כאן: בחדר־המדרגות שנבנה רק למחצה עולות ויורדות רגליִם, חולפות על־פני דלתו. תריס משתלשל. דלת נחבטת אל מזוזתהּ. רק לא פנים. רק הדממה הולכת ונכרכת, רק הימים שותתים מתוך גופו, מותירים את הכאב הזה. חולי ההֶמוֹפיליה, שדמם פשוט ניגר וכלה, האם הם כואבים? אולי כאלה אנחנו, כשהזמן הוא הנפש, כחוּלי־הזמן: כאב הזמן הניגר וכלה, כאב היום האחרון, או היום שלפני השיירה האחרונה, שלפני הקרב האחרון, זה שבעיצומו תכלה טיפת־הזמן האחרונה – הכאב הזה הוא שהחישו, כמו בסכנת־נפשות, אל הטלפון.

לא כך. בסך־הכול שאל את פרופסור וייסנבאך אם יֵאוֹת לקבל אותו לשיחה בביתו.

יישַׁנה הנס, או לא יישנה – בינתים העבודה הזאת, שאם יאשר אותה הפרופסור, ייוָתר בפנקס־התלמיד שלו לפחות משהו מסמסטר החורף שלא היה. בינתים משהו, משום שלהתחיל הכול מחדש פעם שלישית – לא יוכל. גם שיבה שניה – לאחר ארבע שנים בדרכי המלחמה הארוכות, עד סואץ וגֶ’ניפה וטוֹבּרוּק ובּנגַאזי וסַאלרנוֹ וברינדיזי ופיוּג’י ופאנצֶה ומסטרה וטוּרנֶיי וסחיבנינחן והיכן לא – שיבה זו אל הארגון הפנימי של קהילות אשכנז במאה הי“ג היתה טירוף גמוּר. מדוע, באמת, עלה מחדש להר הצופים? אולי פשוט הבטחון שמקנה המוּכּר, אולי שתי שנות־הלימוד הרשומות כדת וכדין בפנקסו, רישום שהִקהה את כאב הזמן השותת, אולי קִצבת־המחיָה והפטוֹר משכר לימוד. סמסטר שלם בשנה הראשונה אכלה ההסתגלות – לכסא־התלמיד, לאותיות הקטנות, למראי־המקומות, אל ארבעת הכתלים, תמיד ארבעה כתלים. סמסטר שלם עד ששכחו כפות־ידיו את גלגל־ההגה, את המפתחות, את שמני הסיכה, עד ששבו האצבעות והתרככו, עד שנמחקו מתוך עיניו כבישי־המדבר הסרגליים, העיקולים המסוכנים במעברי האַפֶּנינים, גשרי הביילי על הפוֹ, הנסיעות הארוכות בנתיבי ה”בריחה", עד שהרגיל עצמו מחדש לקצבּוֹ הקבוע של המסלול הצר – מן החדר בבית־הכרם במספר שתים־עשרה, מקולנוע תל־אור להר הצופים במספר תשע וחזרה.

משנסתיים הסמסטר השני ונכנס הקיץ, חש כיצד שבה אליו היכולת הישנה, כמו בשתי השנים הרחוקות ההן, כשהיה הר הצופים פסגת כל מאוַייו. בקיץ הספיק להכין עצמו לבחינת־כניסה לאיזשהו סמינריון, לכתוב עבודה קטנה לחוג משני, אבל את עיקר כוחו שיקע בעבודה לפרופסור וייסנבאך. ממש עד לימי נובמבר היה עסוק בכתיבת הנוסח הסופי. ואז חזרה מלחמה, והוא בתוכהּ.

אל הטלפון בפינת בית־הקפה הריץ אותו הכאב השותת. חמישים פסיעות מן הטלפון הזה מוטל חצי רחוב בן־יהודה, גלים של חרבות. המים אינם מגיעים עוד מן המעיינות שבשפלה. החשמל מגמגם ומקליש ומתעלף, ויום אחד יכבה סופית. למה אתה מצפה מן הטלפון הזה, אם גם יחזיר אליך הד?

קולו של וייסנבאך היה כעולה מן הקתדרה – קול רפה, משתנק, יֶקי למן ה“האלו” הפותח, אך מפתיע בהתעוררותו מרגע שהוברר לו כי תלמיד זה חזר מגוש עציון ולפרק־זמן שאינו יודע כמה יארך – וכי הוא מטלפן בענין העבודה שהגיש לפרופסור בנובמבר.

“כמובן. היכן נמצא אדוני ברגע זה?”

מה שנדחף לנסותו כהשבעה נגד הזמן הניגר וכלה, היה למעשה מביך בפשטותו. מי היה מאמין, שהפרוסי הזקן לא רק מכיר אותו בשמו, כי־אם שמח בו.

“מר צוריאל, האלוֹ, האם אדוני שומע אותי?”

כן, שומע, והוא נמצא – בעצם – לא רחוק מביתו של הפרופסור, בקצה רחוב עזה.

“אם כן, יבוא־נא מיד,” ומן העבר השני של קו הטלפון הגיעה שאיפה אסתמתית, כמו בשעה שהוא קוטע את הרצאת־הדברים החדגונית, לוגם מכוס המים שהוא נושא עמו בכניסתו לאולם־ההרצאות וממשיך: “אשמח מאוד לראותו, מר צוריאל. יבוא־נא, יבוא.”

 

[ב]    🔗

החשיכה שירדה על העיר היתה יותר מערב חורף שהקדים להיכנס, יותר מחלונות בלתי־מוארים. ירושלים, שחזר אליה לפני שנה וחצי מארבע שנות הצבא, שוסעה בידי הבריטים בגדרות־תיל ומחסומים, שחצצו בין חלקי העיר השונים ושכונותיה. העיר שמצא בשובו מן הגוש לפני שלושה ימים – כמו נשבר לבּהּ. מעבר להריסות רחוב בן־יהודה, במעלה רחוב המלך ג’ורג', הלאה מבית־המעלות, נפתחת הריקנות המוּעדת לפורענות מכיוון חומת העיר העתיקה, והלאה משם חורבות מועדון הקצינים הבריטיים ומעבר מזה האגף החרב בבנין דמוי־הפרסה של המוסדות הלאומיים. הכול הולך וסוגר עלינו, והמלה מצור מגדירה מצב. השיירה שמתוכהּ נחלצו לפני שלושה ימים – בלי הרכב ובלי הנשק – במבואותיה הדרומיים של בית־לחם, היא חלק מן הזמן הניגר וכלה. אין עוד משוריינים בעיר. אבדו מעט המקלעים הכבדים וחלק נכבד מן הנשק הקל. נשכח את נבי דניאל. נהרהר בדפוסים הארגוניים של הקהילה היהודית והעיר הנוצרית באשכנז של המאה הי"ג.

וכבר רחביה. עוד כמה עשרות צעדים, ימינה, שמאלה ושוב ימינה, ופתאום – מחמת צליפה קרה של רוח, שבואכה עמק המצלבה היא כמעט אביב ואילו בשפלת החולות והצריפים היא יותר מחורף, או אולי בשל חזות בתי־האבן החבויים בין הארנים המאַוושים, כאילו הריח זה עתה לראשונה את ניחוחה האחר של העיר, לפני המלחמה, לפני חוץ־לארץ, שבע שנים קודם – פתאום חזר ונתלה בזמן, כמו בחבל. מתחת לרגליו נעקרה אבן, והיא מידרדרת לתהום, אבל הוא לופת זמן ארוך ולא ניתק, מתרומם בשרירי ידיו, ורק רגליו מגששות חושך.

מלים, מלים. כך, בסך־הכול, רוקחים מה שמכנים בלשון נקיה – עבודה:

קח את “ספר חסידים” והעלה על כרטיסים מקוּוקוים כל מראה־מקום, שיש לו נגיעה אפשרית לנושא עבודתך. קח את ספרו המוֹנוּמנטלי של פרופסור וייסנבאך במהדורה האנגלית (הוצאת שוקן, ניו־יורק), שהרי מו"ל עברי טרם נמצא למפעלו העיקרי של ההיסטוריון הדגול, ואילו גרמנית, הלשון שנכתב בה ספרו במקורו, אינך קורא. יהא כלל־זהב זה נקוט בידך: אל תסטה מהשקפתו היסודית של המחבר, שהוא משעינה על בחינתם הקפדנית של מקורות עבריים מתוך השוָאתם הדקדקנית עם מקורות כלליים בני הזמן, לעתים מאותם המקומות עצמם. באזני וייסנבאך, שאין לך תעודה, ספר, רמז או כל מקור אפשרי אחר שאינו בקיא בהם, אל תנסה כלל להתהדר בידענות, אך ראוי שתגלה היכּרוּת כלשהי עם אותן אסכולות המדגישות תנאים כלכליים וחברתיים, מתחים מעמדיים ואינטרסים שלטוניים כרקע ריאלי לתסיסות רוחניות כמו גם לדפוסים ארגוניים. מן המוֹטוֹ המובא בפתח העבודה ירוֶה פרופסור וייסנבאך נחת: “בני אדם שמהלכים בארץ למצוא מקום לגור שם יעיינו בישובי הארץ באותה העיר מה ענין הגויים אם גדורים בערוָה, דע אם ידורו יהודים באותה עיר גם בניהם ובנותיהם יהיו כיוצא בהם באותם גויים כי כל עיר ועיר כמנהג הגויים כן מנהג היהודים שעמהם ברוב המקומות” (ספר חסידים, סימן תתתק"א, ע' 321). זהו המאפיין את כל שיטתו המדעית של וייסנבאך – חוזר צוריאל בראשו על עבודתו, שפרטיה צפים ועולים, לתמהונו, מאליהם – ומוטו זה הוא מעין קריצה של תלמיד־חכם, רמז שירדתי לסופה. כך אזכּוּר השקפתו של אנרי פּירֶן על התפקיד שמילאו הסוחרים מן החוץ (היהודים?!) בהחיאת הקאסטרוּם או הבוּרגוּס שמן הקיסרות הרומית, שנתנוונו זה כבר וירדו למדרגת מרכזים דתיים, שלטוניים והגנתיים בלבד, והחזרת מעמדם כמרכזי־עצבים כלכליים (וראה “קיימברידג' מִידיבל היסטורי”, כרך ו‘, ע"ע 503־8, עמ’ 513 וכן השקפה המובעת בעמ' 483, השקפה שונה ביסודה מזו של פּירן). וראה וייסנבאך, שם… וראה שם, שם – – –

לפתע נהפך לו הכול לשעשוע, וכמו מתוך בית־גנזים חזרו הימים המתוקים של הקיץ שעבר, קיץ ראשון לאחר שנים, שלא היתה במהלכו כל מציאוּת שהיא לבד מזו של גלי הספרים, אלה שלאורך אולם־הקריאה שבבית־הספרים הלאומי ואלה שמבקשים את הספרנים שיעלום כמו מתוך באר, ספרים שאתה מערם לפניך אל השולחן, בהול – הו, הזמן שאבד – לקרוא, להבין, לשלוף, לסווג, לחבר, לשחק את כל מלוא כובד־הראש של הבוֹר הסוּד, של החריף ובקי, של הממלא כרטיס אחר כרטיס, דף אחד דף של מובאות וסמוכין ומראי־מקום והערות שם שם. פראנק, קהילות אשכנז ובתי־דיניהן. וסאלוֹ בארון. וכן טוֹני, הנצרות ועליית הקפיטליזם. ובהערת־שולים אחת לפחות להזכיר את מאכּס וֶבּר. וראה הרבעון למדעי היהדות כרך פלוני ו“ציון” כרך אלמוני, שם. שם ושם־שם – – –

עליז – זה לא מלה. משחק – זה לא מלה. המלים שהוא מעלה מנשיית ארבעת החדשים האחרונים, משיירות־הטירוף הזוחלות לאִטן לירושלים ומתוכה לישובים המנותקים בואכה חברון, אותן זניקות של להטוטרים דרך חישוקי־אש, שסופהּ הטוב של כל אחת מהן רק מקרבת את ההתחלה הרעה של זו שלאחריה, וכך עד למלכודת ליד בריכות־שלמה, שאמנם נחלצנו מתוכה, אך רק עם תלי־המלים הללו בתוך קפלי המוח, המלים העולות עכשיו מן הנשִׁיה.

הרחוב המתעקל הזה על שמו של ההרפתקן מטודילה. איך נראית אותה עיר הנידחת בצפון הפירינאים, ומה טילטל את בנימין הראשון ממדינה למדינה, שעה שלא חיפש ולא ראה ולא מצא אלא אותו דבר עצמו, “כמו מאתים יהודים ובראשם שלושה רבנים”. איך יכול אדם לשבת ברחוב כזה ולא להיתקף שגעון נדודים. וייסנבאך יכול. הוא יושב במקום אחד ונוסע בלי מנוח עם ספריו ממדינה למדינה, מיהודים לנוצ­רים, מרבי יהודה החסיד אל אבא יוֹאַכים די פיוֹרי וה“אֶוַאנגֶליוּם אֶטרנוּם”. מסעות במלכויות המלים. מה יפות מלים ערטילאיות אלה מול רוח־הערב הצולפת ועולה מכיוון עמק המצלבה, רוח נושאת עבים שאולי ייהפכו במהרה לגשם, מלים המרחיקות את מה שאתה מוכרח לשכוח.

שאתה בן עשרים ושבע.

שהיה קיץ כישופי אחד על הר הצופים, בין בנין רוזנבלום לבנין וולפסון, קיץ שלא יחזור, הר שבארבעת חדשי החורף נתיַתם מרבים כל־כך מאוהביו והנותרים עודם מתים והולכים, ואך לפני שלושה ימים יצאת אתה בעור שיניך. הנקישה בדלת או בתריס החלון עוד תשוב ותישמע – בעוד שבוע, או מחר, אם לא הלילה.

וזה הבית.

שנתים שמע צוריאל שיעורים אצל פרופסור וייסנבאך עוד לפני שהלך לצבא הבריטי, ועכשיו אינו רק תלמיד השנה הרביעית, כי־אם אחד הקשישים, אבל בביתו לא היה אפילו פעם אחת. שלא ככמה מעמיתיו, אין וייסנבאך נוהג לקיים סמינר פרטי בביתו, כאילו גם דלתו, כצוארוניו הלבנים, קשה ומעומלנת.

החצר חשוכה, ורגליו מגששות במדרגות היורדות אל הבית, שנכנסים לתוכו מן הצד, משמאל. רכּוּת של מחטים שלא טואטאו ימים רבים בולעת את צעדיו. מתחת לנופם הסתור של הארנים כמו נאגר חושך גם מן הלילות שעברו. בכל־זאת נראים כמה פחי־אשפה העולים על גדותיהם. הכניסה מוגנת בקיר של שקי־חול. הכפתור בתוך חדר־המדרגות זורח, אבל החשמל אינו עולה. נורה שרופה, קצר, או השד־יודע. לאורו של גפרור הוא עולה חצי־קומה. הרצפה אינה מבויצת, אבל גם רחוצה אינה. חלל עבש מחזיר איזו תוגה, והגפרור דועך לפני הדלת הראשונה. שתי לוּחיות, זו מתחת לזו, מכריזות על דוקטור למדיצינה ג' שיקלר, מחלות פנימיות ודוקטור למדיצינה ה' שיקלר, ילדים. ילדים זו כנראה הגברת. את השם על הדלת ממול אין רואים. רק לאחר שקירב את הגפרור ואת עיניו אל המזוזה, ראה פיסת־קרטון, שנגזרה כנראה מתוך תדפיס של אחד ממאמריו, ונתחבה לתוך מגרעת המצילה דמוית לוחית־הדומינו: וייסנבאך.

 

[ג]    🔗

את הדלת פתח וייסנבאך עצמו, אך כיון שרק מגבו הואר באור־הנפט של נורת חמישה־עשר ואט, היה הרושם הראשון של צל בתוך צל. רק הצוארון המעומלן של חולצתו הלבנה הבהיק כתמרור באפלולית המסדרון הצר, מעל לאפלולית החליפה – גם לשולחן־עבודתו, ביחידות, יושב הוא בחזיה מכופתרת היטב ובמקטורן – הנראית עכשיו שחורה ממש, מתחת לפנים הכחושות ולשיבת תִספַּרתוֹ הפרוסית.

ניכר היה שאת שמחתו בתלמידו הוא מתאמץ להוציא לאור – שפתיו האפורות נעוו לסדק צר וארוך מתחת לשפמו הגזוז כמעט עד לעור, אצבעות שתי ידיו לפתו את כף־ימינו המהססת של צוריאל, טילטלו אותה בתנועות קצרות ומהירות, כמו שמנערים בקבוק תרופות, מילמל משהו נחנק, שבחצי־ניחוש נשמע כברוך הבא ואני שמח לראות את אדוני בריא ושלם ברוך השם, ורק אז הרפו האצבעות הקרות והארתריטיות מכף־ידו של האורח ורמזו לו שילך ראשון לעבר החדר המואר שבקצה המסדרון, חדר שספריו כמו גלשו והגיעו עד לכניסה.

לא בדיוק. באמצעו נחסם המסדרון כמעט כולו בדוד־פח מגולוָן, וסביבו היתה הרצפה רטובה. אפילו פרופסור וייסנבאך זקוק למעט מים – למלא בהם את הכוס, שהוא לוגם מתוכה כדי להקל מעט מן החנק בגרון. והרהור נוסף: האם נותר ערירי? אילו התהלכה כאן אשה, לא היתה מניחה לשלולית כזאת לעמוד באמצע המסדרון.

גם אחרי שהציע לצוריאל את כורסת־העור הישנה שבפינת החדר, גם אחרי ששאל אם ישתה כוס תה ובלי שימתין לתשובה יצא – למטבח, כנראה – לא נשמע בדירה שום קול נוסף, לא אשה, לא בנים, לא עוזרת, לא מישהו שיסעד מלומד דגול זה, או לפחות יימצא במחיצתו ויסלק משהו מבדידותו. אבל צורתו של פרופסור וייסנבאך עצמו – כך נדמה לו עכשיו – לא השתנתה כהוא־זה בשבע השנים שעברו מיום שנכנס פעם ראשונה לשמוע הרצאה מפיו. אפילו החליפה האנגלית הכהה – לא שחורה, כי־אם אפורה כרמץ – היא אותה החליפה. רק שׂיבת שׂערוֹ הקצוץ הלבינה מאוד, לחייו השקועות שקופות יותר ומטבעות־הסומק מתחת לעצמות־הלחיים החדות הן כלהטוֹ של איזה חולי. ועדיין גזרתוֹ דקה ומתוחה, עדיין אין חזותו – אף בין קירות־הספרים האלה – מתחברת אל קהילות שו“ם, אל השו”ת של רבני צרפת ואשכנז, אל משחקי הצירופים המסוכנים של בעלי חכמת־הנסתר, אל הכתב המחוק של פנקסים ישנים. בין מדפי הספרים, תלי התיקים, התיבות השחורות של הכרטיסים, פיסות־הנייר התחובות לסימן בין הדפים – נראה הוא לא ככותב דברי־ימיהם של יהודים מוזרים, הצמודים אל מצודותיהם של מלכים והגמונים ביערות אירופה, נושאים מגירוש אל גירוש זכרונות וחלומות לא ממקומם ולא מזמנם שלהם. אף לא מן המקומות שמהם גלו אבותיהם ולא מימיהם; בין כל ספריו יושב פרופסור וייסנבאך כמין מרשל פרוסי, שבראשו מוסיפים לחיות קולותיהן של מאה מלחמות. הבשר כמעט כלה, עור לבן ושקוף ואצבעות שנתעקלו ונתקשו, אך הסנטר עודנו תקיף כחרב רחבה. השפתים עודן חשוקות. העינים – שקועות בחוריהן, ואף מבעד לעדשות־המשקפים העבות בוהות במין סמיוּת מוגדלת במה שלפניהן – העינים מוסיפות לנהל מלחמות עתיקות, שכאילו הוכרעו מזמן. ואולי אחרת: כאחד הנזירים הצפוניים, שרק בגילופי־העץ חוזרים הם לעיקרם, קשיות מזוּותת וצללים עמוקים. אש סגופה בתוך אש חיוֶרת.

שתי כוסות־תה מקשקשות על תחתיות־זכוכית, נעליו הממורקות מגששות את השטיח המהוה שלפני שולחנו, כך שב פרופסור וייסנבאך לחדר: מורה זקן לדברי־ימי ישראל. צוריאל לקח מידיו כוס אחת, והוא הקיף את שולחנו, הציב בזהירות את הכוס השניה והתישב בכסא שלו, מעבר מזה לגלי הספרים, התיקים, פיסות־הנייר, שאותיות גדולות ורועדות כתובות עליהן באלכסון. לרגע נדמה היה לצוריאל שאצבעותיו של הפרופסור הופכות בניירות בחיפוש אחר העבודה שלו, אך זו לא היתה אלא תנועה שגורה של מצביא, שכאן, על השולחן הזה, מנצח הוא על מערכות היסטוריות גדולות.

“אפשר יודע אדוני מה שלומו של מר דיאמאנט?” אמר פתאום, בלי שום הקדמה.

“קרה לו משהו?” – וזה בחרדה, כאילו שמע תשובה, לא שאלה. בשלושת הימים האלה שמע עוד ועוד שמות של נופלים, עד שהוא סוגר עצמו מכל אדם, שלא לשמוע שם נוסף.

“חס ושלום, אני מקווה שלא. אני שואל משום שאינו נראה בשיעורים, שאני משתדל לקיים. כבר שאלתי שניִם־שלושה מחברינו, אבל גם הם לא ידעו. הוא כלי יקר, ובכוּר אחד כבר נצרף.”

פעם ראשונה הבחין צוריאל בבירור במה שמפתיע את הטועה בהיגויו הגרמני הכבד ובגלל נשימתו הקצרה מתקשה לעקוב אחר דבריו – בכמה הדר נוהג הוא בעברית ובכמה רצון היא נענית לו. העיקר הוא בתגלית, שמחבר “שלוש ערים, שלוש קהילות – עיון השוָאתי” מכיר את תלמידיו גם על־פי פרצופיהם וגם בשמותיהם. ודווקא דיאמנט חסר לו בשיעוריו – אותו תמהוני, ספק פרטיזן ספק ניצוֹל־המחנות, שלפקפק באמיתותם של סיפוריו לא־נוח ולהאמין בהם קשה, מין כזה, מפורק לפרקיו, עובר מחוג לחוג, ואינו מוצא. דווקא זה!

“האם הוא מגויס?” ושוב, לא בשאלה, כי־אם בפקפוק, וכבר התחרט על צליל הרשעות ומיהר לתקן: “אשתדל לברר, פרופסור וייסנבאך, ואם ייוָדע לי –”

“כמובן, אכיר טובה לאדוני, אך –” והפסקה לנשימה עמוקה, “תוהה אני, כך, על כל שאר –” ועוד שאיפה מאויר הספרים, “על תלמידי המעטים. הן אדוני שמע בודאי –”

“כמובן,” אמר, אף שדווקא יודקין, שעתיד היה להמשיך את עבודתו של פרופסור וייסנבאך בהיסטוריה השוָאתית, דווקא יודקין יצא מראשו כשטילפן אל המורה. האוטובוס שירד בו מהר הצופים – ממש בראשית המהומות – הותקף בכניסה לשיח’־ג’ראח, כדור פגע בראשו ועד שהגיע האוטובוס לרחוב שמואל הנביא, כבר היה יודקין מת.

צוריאל הרכין ראשו. וייסנבאך התרכז בכוס התה שלפניו, כמקיים רגע של דומיה, וכדרכו בהרצאותיו לגם לגימה אחת, שאף שאיפה עמוקה והגביה חוברת דקה מעל הגל שלפניו. האם יפתח מיד בשיחה על העבודה הסמינריונית?

וייסנבאך הגביה את משקפיו, קירב את החוברת אל עיניו והעבירה לגל שמימינו, ואז שאל: “ומה עשה אדוני בגוש עציון כל הזמן הזה?”

צוריאל שמע את עצמו היטב, ידע שהוא מאריך מדי ומכביר פרטים, שאין וייסנבאך מסוגל לעקוב אחריהם, ובכל־זאת המשיך ותיאר בהרחבה כל נסיון שעבר על קומץ הישובים המנותקים האלה, שיחזר את כל מהלך ההתקפה הגדולה שנהדפה בנסי־נסים וביחוּד צייר כל מה שעבר על השיירה הגדולה לפני שלושה ימים, מדבר עוד ועוד. רק לאחר שהגיע לסופו של המעשה, ראה שאין וייסנבאך מאזין לו. ראשו שמוט לא משום שביקש להתרכז, כי־אם משום שנרדם.

במבוכתו, קם צוריאל ממקומו, דוחק מעט לאחור את הכורסה הכבדה כדי שתחרוק ותעיר את הפרוסי הזקן, שאת נימוסיו הנאים ניצל שלא לענין אשר לשמו בא.

“אדוני ממהר –” אמר וייסנבאך והגביה ראשו. האם מתעתע בו דמיונו, ושמא באמת רואה הוא דמעות שהדליחו את העדשות העבות של משקפיו.

צוריאל מילמל מין משהו, שאינו דיבור, אך יכול להתפרש כך וגם אחרת.

“פלא הוא, שאין אדוני עייף ועוד מצא בעצמו –” עכשיו קם גם הוא מכסאו ושאף שאיפה עמוקה, “– כוח לכבדני בביקורו. עליו לנצל כל שעה למנוחה ולחידוש הכוחות.” אך משהקיף את השולחן וקרב אל צוריאל, הוסיף: “רק עוד שאלה אחת, ירשה־נא לי – בטובו. אפשר נזדמן לאדוני להכיר את בני?”

נזדמן? בלשון עבר? האם זו סיבת הריקנות הממלאת את הבית, השלולית במסדרון שאין מי שייבּש אותה?..

“זוהר שמו. זוהר וייסנבאך. הוא באחת מפלוגות הפלמ”ח." לשון הווה, ברוך השם.

“אותה שיירה שהחזירו בה אתכם – סיפר אדוני – עלתה מן השפלה רק לפני ימים מעטים. עלה בדעתי, אולי הפלוגה של בני, במקרה –”

את השאלה, שאין האב היהודי הזקן מעז להשמיע בפה מלא, שמע צוריאל היטב: אם יעיד, שראה אותו, שיודע הוא כי בין החיים הוא, תרפה לרגע מן האב השאלה הממלאת אותו בעיר המנותקת משאר חלקי הארץ, משאר חזיתות המלחמה, שבאחת מהן נמצא עכשיו הבן.

“כולם תקועים בעיר. אילו היה בין העולים מן השפלה, היה מגיע הביתה כבר ביום שנחלצנו.”

מפני שידע, כי זו תשובה שאינה תשובה, לא מצא לעצמו מקום. כשכבר עמד בדלת, אמר לו פרופסור וייסנבאך:

“ובענין עבודתו הסמינריונית, תנוח דעתו, מר צוריאל.”

“זה באמת לא חשוב כל־כך בימים אלה. אני, בסך־הכול –”

“מאמירתו זו משתמע, שאדוני מציע, אולי מתוך איזו אינטואיציה –” ושוב הפסקת קצרת, “השקפה היסטורית שונה.”

כלום שמע המורה נימה של התנשאות מצד מי שמתהלך קרוב כל־כך אל המוות כלפי מי שמציע פירוש לדברי־ימיהם של דורות רחוקים: “רציתי רק לומר, שהתרומה שלי למחקר ההיסטורי, במקרה הטוב ביותר –”

“לא כלפיו, מר צוריאל, כיוָנתי הערה זו, כי־אם (שאיפת אויר) כלפי עצמי. מקובלת בין ההיסטוריונים ההשקפה, שעל ההוֹוה ללמוד מן העבר למען העתיד. ציניקנים מטיחים כלפי האנושות, שההיסטוריה (שאיפת אויר) מלמדת רק זאת בלבד – שאינה מלמדת דבר. יש מדינאים היראים מפני הסגת־גבול ויש להם טענה כלפי ההיסטוריונים, שהם (שאיפת אויר) אינם מסתפקים בכתיבת קורות העתים, כי־אם מבקשים לכוון את מחשבת דורם, לשמש מעין שוטרי־תנועה. כשהעירותי, שאדוני מציע, מתוך אינטואיציה, השקפה היסטורית חדשה, התכוונתי לזה וליותר מזה: מנקודת־השקפתו של אדם כמוני, המשתדל (הפסקת נשימה) כל ימיו להבין את קורות ישראל, עוסק היום אדוני בשינוי העבר עצמו.”

ובעוד אצבעותיו הארתריתיות ננעצות לתוך כף־ידו של אורחו ומעבירות צמרמורת בכל גופו, הפטיר פרופסור וייסנבאך:

“יזכה אדוני להשלים עבודתו זאת.”

 

[ד]    🔗

אמנם, את עבודתו הסמינריונית על ארגונן של קהילות ישראל באשכנז במאה הי"ג זיכה פרופסור וייסנבאך בציון טוב מאוד, אך על עתידו של צוריאל לא היה לדבר כל השפעה.

מן המלחמה יצא, אבל כאב הזמן השותת וניגר, הזמן שהוא הנפש, לא הרפּה ממנו. בנסיונותיו החוזרים לשתק כאב זה נאחז בתשובות מהירות לשאלות אטיוֹת. כיוָן שמצא עבודה, נעגן בתשובה אחת. כיוָן שמצא אשה, נמצאה לו עוד תשובה. בשביל להערים על הזיקנה המאיימת לקפוץ עליו בטרם עת הִרבּה בקפיצות־דרך. רק כעבור שנים, בגיל־העמידה, הוברר לו, שאותו כאב פשוט איננו. על נעוריו הארוכים הקיץ הקץ.

ובאחד הימים, הרחק מעבר לכאב ההוא ובעודו, בלשון הבריות, במיטב שנותיו, פתח צוריאל, כהרגלו, את עתון הבוקר. בעמוד פנימי הובאה ידיעה לא־גדולה על פרס חשוב, שהוענק לפרופסור וייסנבאך הישיש, וכדי להאיר את עיני הקוראים הציגו הכתב כ“שריד אחרון מדור הראשונים” באוניברסיטה, “לשעבר בעל הקתדרה רבת־המוניטין”. שלא כמקובל כלפי אישים שעברו את הגבורות – הדגיש בעל הידיעה – אין הפרס מוענק להיסטוריון הדגול על מפעל חייו, כי־אם על ספרו החדש. ספר זה הרעיש את ציבור המלומדים בישראל ובתפוצות לא רק בזכות “גישתו החדשנית” לחקר ההיסטוריה היהודית, כי־אם משום ש“בספרו זה מנתץ פרופסור וייסנבאך במו־ידיו היכל מדעי מפואר, אשר להקמתו, נדבך על־גבי נדבך, הקדיש את כל חייו המדעיים, למעלה מחמישים שנה”. את הידיעה סיים הכתב במה שאמר לו “מלומד ירושלמי נודע – שעל גילוי נדיר כל־כך של אומץ־לב אינטלקטואלי ראוי הפרופסור הישיש לעיטור גיבור ישראל”.

לטקס הענקת הפרס לא עלה צוריאל לירושלים, אף שידע היטב, שגם בלי הזמנה אישית יוכל להיכנס לאולם שיהיה בודאי ריק־למחצה. מן הקהילה האקדמית רחק לפני שנים, ואילו נסע – ספק אם היה מוצא מכר אחד בקהל הנאספים. תחילה חשב לכתוב לחתן הפרס, אבל גם זאת לא עשה.

את ספרו החדש של פרופסור וייסנבאך רכש. כבר בחנות הספרים, בשעה שעילעל בדפי “ראשית ושארית – בחינות בהיסטוריוגרפיה היהודית”, עברה בו איזו חדוָה משונה, וכל הזמן הרב שניגר וכלה כאילו החל מחלחל לתוכו מחדש. לא שהוא מגיע לכלל יומרה, שביקורו באותו ערב רחוק, בין חורף לאביב תש"ח, בבית שברחוב מטודילה, היה כאותו גרגר־חול המגרה את הצדפה והוא ראשית היוָצרותה של הפנינה. לעולם לא יגלה לאיש את שאמר לו פרופסור וייסנבאך בצאתו, שדבר שהשמיע היתה בו “אינטואיציה” וכי הוא, צוריאל, “משנה את העבר”. די לו במה שהוא עצמו זוכר ויודע, שבאותו יום בביתו של פרופסור וייסנבאך היה עֵד לרגע הראשון־ממש של “ראשית ושארית”.

פחות מזה, פחות מזה – היה שב ומשנן לעצמו בשעות־הערב המאוחרות, קודם שהיה שוכב לישון, קופץ מפרק לפרק, מהערת־שוליִם זו למראה־מקום זה, מחפש איזה משהו שאינו יודע להגדירו, אך מצפה לגלותו פתאום.

פחות מזה, פחות מזה. כמו מתוך חלום שב ועלה אותו קיץ עליז, קיץ יחיד, של תש“ז, בין המלחמה שנגמרה לבין זו שטרם החלה, כשהיה שקוע ראשו ורובו בעבודה הסמינריונית הגדולה על קהילות אשכנז וצרפת במאה הי”ג. באינטרסוֹל, במזוָדה שלא נגע בה מאז עקר לדירה אחרת, שמורים היו עדיין, עם עוד ניירות נשכחים, הכרטיסים הרבים שמילא אז. אבל פתאום אין לו שום צורך בכרטיסים. בבהירות מתמיהה חוזרת מובאה, והוא מוכן להישבע שרק לאחר ששבה וחיתה בזכרונו גם מצא אותה ב“ראשית ושארית”:

“חסידים הראשונים היו כותבין באיגרת עוונותיהם וברמיזה כותבין שלא ידעו אחרים” (ספר חסידים, סימן ע"ב, ע’ 50).

יפה, אמר צוריאל בלבּו, סגר את הספר והצניחו לרצפה, בצד המיטה, שוכב ליד אשתו בחושך ומהרהר בערב ההוא, שלושה ימים לאחר שנחלצה השיירה, כשהריצו הכאב אל הטלפון… וכולי וכולי, וראה שם שם.