[א] 🔗
באזני מוסיף שמו להתנגן, כפי שהיה מבוטא במשפחה – יִיִיִצחַאַאַק – מלעֵיל ובחי”ת פתוחה ומרוּחָה. בעיקר שלא בפניו, בשמץ לגלוג מעורב בקורט סַלחנות, נקרא היה אצלנו אִיטשה, אִיטש’לה, וכשנזכר תעלול מופלג שעוֹלֵל – רֶבּ איטשה. כשם שחוֹזה היתה כתפהּ השמאלית של אמא את הגשם, כך היו עיניו הנוצצות של אבא מנחשות מפרפור שפתיו של אורח נכנס – ומי היו אורחינו אם לא אחיו ואחיותיו של יייצחאאק, בניה ובנותיה של דודתי האגדית בפולין, אחותו הבכירה של אבא, נוחה עדן – מהפך נוסף שהתחולל בחייו של אחיהם הבכור.
“נו,” היה אבא מחייך חיוך דק, “רב איטשה חזר לשיר באוֹפֶּרה?!”
באותה מלה יחידה, אופּרה, מקופל היה הכול – וביחוד ההסכמה, שכל מה שהוא מובן מאליו אצל שאר האחים, אינו תופס לגבי יצחק. מקומו בפנתיאון המשפחתי נקבע בימי היותו באופרה – אותו פרק שייך לשנותיו הראשונות ממש בארץ, ערב צאתי לאויר העולם, כפי שיתבּאֵר מיד – ומשנקבע, שוב אין הוא בר־שינוי. גם אחרי כל מה ששמעתי על עלילותיו של בן־דודי יצחק באופרה, עודני מסופק אם לכלל שירה על הבימה הגיע אפילו פעם אחת, וזה חרף היותו בעל קול בריטוֹן עמוק ומתנגן. בשבתו בערבי הקיץ במרפסת צריפנו, אַנֶקדוֹטה גוררת אַנֶקדוטה על אחיו ורעיו, הזמרים והשחקנים, המשוררים והסופרים של תל־אביב, היו קולו וסיפוריו נוסכים עלי שכּרון, ואת הערגה אל אותה הויה כמוסה נטע בלבי בפעם הראשונה הוא, בן־דודי יצחק. אבל זה היה, אין צריך לומר, כמה שנים טובות לאחר צאתי לאויר העולם, כלומר, כשאותה אופרה כבר היתה צרוּרה בצרור זכרונותיה המעטים של העיר העברית הראשונה בעולם.
גם בצרור זכרונותיהם של אמא ואבא, שביקרו באופרה ההיא – ולמען הדיוק, באופרה כלשהי – פעם אחת ויחידה. וגם אז, לא לכך נסעו לתל־אביב, אלא אמא עמדה אז בסוף הריונה הראשון ומוחלט היה אצלה שתלד לא בבית, בעזרתה של ה”פרֶנקינֶה“, הגברת ויקטוריה, המיַלדת הספרדייה של המושבה, כי־אם ב”הדסה”, ואבא בא לתל־אביב לכבוד השבת והלידה הקרובה. שאלה היו נסיבות ההליכה לאופרה, זאת יודע אני בודאות, שכּן אותה חויה בלתי־חוזרת פירנסה הרבה שנים את סיפוריה של אמא. כאשר הגיעה הרינה של המוני הזמרים שעל הבימה, כולם בתלבושות מרהיבות, לעוצמה כבירה כזאת שהרעידה את הזגוגיות באולם יאשה חפץ – היתה אמא חוזרת ומספּרת – התחלתי אף אני פתאום לבעט בהתלהבות בתוך כרֵסהּ, כאילו המוסיקה היא שעשתה עלי רושם. אם יעבור הכול בשלום, נדרה אמא באמצע האופרה, הילד ייוָלד בריא ושלם והמלאך הגואל ישמרנו מכל רע, תהפוך שמים וארץ – והוא ילמד לנגן בכנור. עוּבּר, שהמוסיקה חזקה כל־כך בדמו, מוכרח שיהיה מין יאשה חפץ.
אותו נדר, כמוהו כקריֵרה האופראית של יייצחאאק, האריך ימים, כפי שהיו אומרים אצלנו, מתענית אסתר ועד שוּשן פורים. הוא לא זימר, ואני לא ניגנתי. ואולם זוג כרטיסי־הכבוד, שהעניק אז לאמא ולאבא, ועמו את החויה האופראית היחידה בחייהם – עתיד היה להיזכר לעולם. שני עדים שאין להזימם היו הכרטיסים, כי אכן עמד יצחק במדרגה כלשהי בעולם הבוהמה של תל־אביב. עיסוקו הממשי, כך נראה לי, היה לא על הבימה – הוא היה ספק סדרן, המוליך את בעלי־הכרטיסים למקומותיהם, ספק קופאי, מוכר הכרטיסים. אבל חזותו, שיחתו וסדר־יומו גרמו שכלפיו נתקיים במשפחה כל השנים, בצד יחס של “חשדהו”, גם מידה של “כבדהו”. מה שלא היו שמונת אחיו ושתי אחיותיו סולחים לעצמם וזה לזה – כולם עלו כחלוצים, אח משך את אחיו, וכל השנים התפרנסו מעבודה גופנית – מחלו לאחיהם הבכור. רֶב איטש’לה, היו אומרים קצת בזלזול קצת בציפיה לסודו שיתגלה, הוא בכל־זאת מן הבוהמה!
ולמי שהוא מן הבוהמה סלחו אפילו זה שדבק בו חשד של מוֹפּ"סיוּת. לא כדרך שאצלנו במושבה היו מטיחים כלפי מי שנרשם להסתדרות וקיבל את הפנקס האדום: בולשביק! לא, יייצחאאק נחשד בזה שהוא ממש קומוניסט, שונא־ציון. באותן שנים, סיפר אבא וחזר וסיפר, די היה שיימצא ברשותו של אדם איזשהו פרסום, שהיו הקומוניסטים מדפיסים באופן בלתי־לגלי, שיגביהו אותו האנגלים בצוארונו, יעלוהו על אניה ויגרשוהו לארץ הפּלפּל, ובלי שום חכמות. וזה הדבר שכמעט עולל התכשיט לדודו, כלומר, לאבי.
“יום אחד,” סיפר וחזר וסיפר אבא כעבור שנים, כאשר בכגון זה כבר אפשר היה לדבר בקול רם, בלי חשש מלשינות, “מופיע אצלנו בחצר פוֹלישוק, נושא המכתבים, כובע־השעם לראשו והתרמיל הגדול משתלשל מכתפו, ומביא איזה צרור־דואר עבה, קשור במשיחה. כיוָן שצרורות כאלה לא היה מי שישלח לי, נכנס מיד חשד בלבי. גם עיניו של פולישוק, שיצא לו במושבה שם לא־טוב של מי שחטמו ולשונו ארוכים מדי, מוליך לחצר זו מה שהוא רואה בחצר זו, והיו שריננו כי גם באזני השוטרים האנגלים לוחש הוא דברים שהשתיקה יפה להם – לא מצאו חן בעיני. נתתי מבט בצרור וראיתי כי המען אמנם שלי, אבל שם הנמען הוא רב איטש’לה שלנו. מניה־וביה חיברתי סיפור מסובך על ריב שנפל בינו לביני, על כך שזה שנה ויותר נותק בינינו כל קשר ורק שמעתי, שנסע לביקור בפולין וספק אם ישוב. בלי לפתוח את הצרור ובלי לראות מה יש בו, סירבתי לקבלו, פשוט מאוד. בזה, בטוח אני, הצלתי מעסק ביש, ממאסר, אפילו מגירוש, לא רק את יצחק, אלא גם את עצמי. כבר היו דברים מעולם.”
זה שיצחק לא שאלוֹ כלל אם הגיע משהו בדואר בשבילו, היה חסר־משמעות בעיני אבא. היו לו די סימנים לתת באחיינו, בדעותיו ובמעשיו. משנסגרה האופרה, סיפרו האחים, מצא לו איטשה עיסוק חדש: הוא עובד בתיאטרון “אהל”. רוב הימים הוא מסתובב ברחובות, מבטל זמנו בבתי־הקפה של המשוררים והשחקנים. ערב אחד ראו אותו בשפת הים, לפני “סאן רמו”, מחובק טן־דוּ עם אלכסנדר פּן, שניהם בגילופין, שרים בקולי־קולות שירים רוסיים. יש לו גם איזו אשה חדשה, שאצלה הוא מתגורר, והוא מתלבש בטרזנות מרגיזה – פעם ברוּבּאשקה של משי שחור ופתיל קלוע קשור למתניו, פעם בחליפה שחורה, חולצה שחורה ועניבה אדומה כדם. כשבא יצחק לבקרנו, דיבר אתו אבא משפטים, סירב לשמוע את שקריו ואת תירוציו, שאל איך העז להשתמש בו ובכתבתוֹ למשלוח דברי־תועבה והכריז, כי עם מוֹפ"ס ועם סוכנו של המופתי הירושלמי אינו רוצה עוד כל מגע ומשא מעתה ועד עולם. אילו קמה מקברהּ אמך עליה השלום, אחותי הבכירה צירל־לאה, וראתה עד היכן הגיע בנה־כורה, שואלת היתה את נפשה למות.
כמה היה ניתוק סופי כל־כך מתמיד במשפחתנו?
עד ליאהרצייט הבא של אם האחד־עשר. כצדיקה גמורה, בתשעה באב, נפטרה צירל־לאה, אחותו הבכירה של אבי, ובמוצאי כל תשעה באב היו מתכנסים כל בני־משפחתה שבארץ, אבא לאחר הצום ובניה לפני ארוחת־הערב. יחד הם יושבים ולוגמים כוסית קוניאק ואוכלים משהו ומזכירים את מה שאיננו. פעם־פעמיִם השתתפתי גם אני בערבי־זכרון אלה, ואף שלי זכורים הם משנים אחרות, שנות בגרותי, משער אני שכך התנהל גם אותו ערב רחוק, כששב אבא והתפייס עם יצחק.
בחייהם הממשיים בארץ הלכו האחים והתרחקו בהדרגה זה מזה. שנַיִם היו לקיבוצניקים, ואח שלישי, שהצטרף למשטרת הישובים העבריים והסתובב בעמק יזרעאל, נשא לאשה את בת אחד המשקים ועשה גם הוא שנים לא־מעטות בעמק. רביעי נהפך מטפסן ב“סולל בונה” לקבלן פרטי ועשה חַיִל בעסקיו. חמישי למד הנהלת־חשבונות, עבד אצל אחד מגדולי הסוחרים של תל־אביב וסופו שהסתפח הן למשפחה והן לעסקים. גם האחים הצעירים, שלא עלו אלא בסוף שנות השלושים, התבססו במשך השנים – זה היה לעסקן מקצועי, זה ניהל צרכניה, זה הגיע למדרגת מנהל־עבודה ב“אבן וסיד”, זה חבר קואופרטיב של נהגי אוטובוסים. במוצאי תשעה־באב היו שבים כולם, בתוך דקות, לאותה עיירה קטנה בגבול פולין־גרמניה, שהם כולם יצאוה בנעוריהם, אח בעקבות אחיו, מעלים באוב מעשי־משובה נשכחים, מזכירים כל דוד וכל דודה – בין צירל־לאה, הבכירה, לבין אבא, צעיר־הדודים, היו עוד שבעה או שמונה דודים ודודות “חיים”, להבדיל ממי שמתו בינקותם או בילדותם, ולהם נשים וצאצאים, שאיש מהם לא ראיתי מימי וכולם מעורבים בזכרוני – ובעיקר מתיחדים עם זכרהּ של אמם צירל־לאה ועם זכר אביו של אבא, סבא שלהם שהוא גם סבא שלי, שככל הנראה היה ביתו הדל לא רק מרכז חייו של השבט הגדול הזה, כי־אם בית־האולפנה הפרטי לצבא נכדיו. הם היו מחקים קולות, מזמרים זמירות, צוחקים עד דמעות, שבים – לשעות אחדות – להיות סיעה של תינוקות בעולם אחר.
אותם מפגשים שהשתתפתי בהם אני – שנַיִם, ואולי רק אחד – הם מזמן מאוחר יותר, כשכבר ברור היה שמכל הדודים והדודות והמון צאצאיהם לא שרד איש, אך כיוָן שאפילו אז סיפרו בהם האחים בהקלת־ראש, כאילו אותה הויה עצמה מוסיפה עדיין לרחוש שם כמו בימים שקדמו לעלייתם, משער אני שכך נראה גם אותו ערב רחוק, כששב אבא והתפייס עם בנה הבכור של אחותו הבכירה.
תחילה עשה אבא את כל החשבון עם בן־אחותו, שאל איך קרה הדבר שהוא, יייצחאאק, שקם וברח לארץ־ישראל לפני שמלאו לו שבע־עשרה ומשך אחריו לא רק את כל אחיו ואחיותיו, כי־אם אפילו לדודו (כלומר, אבא, שהיה גדול מיצחק, אם איני טועה, בחדשיִם, אולי בשלושה) שימש מופת, איך קרה הדבר, שדווקא פה, בתל־אביב, היה לשותפם של החבר מוּסה והמוּפתי הירושלמי. יצחק טען לעומתו, שמצד אחד אינו יודע מאימתי צריך להתבייש בלגימת כוסית יי"ש בחברתם של גדולי המשוררים העברים בדורנו, ומצד אחר אינו מוצא שמץ ניגוד בין המהפכה העברית שלנו כאן לבין המהפכה הסוציאלית הגדולה ברוסיה הסוביֵטית, ובכלל, לעולם יפשפש אדם תחילה בציציותיו שלו שמא הן פסולות וישמור היטב על קדירתו שלו שמא יקדיח תבשילו. ולגוף טענותיו של הדוד (כך היה אפילו בכור־האחים פונה אל אבא, הגדול ממנו בחדשיִם, אולי בשלושה) בענין צרור הדואר: הן הדוֹד לא פתח כלל את הצרוֹר ואינו יודע מה היה בו, וכל החשדות שהוא מפזר אינם אפילו בבחינת הררים התלויים בשערה. זהו סתם בוּקֵי־סריקי, במחילה.
אלא שתוך שהיו אבא ויצחק מצליפים זה את זה בדברים – אני יכול ממש לראות זאת – הזכיר אחד האחים את סבא, וכבר הזדרז אח שני לחקות את דרכו של סבא בשעה שדיברו בני־המשפחה סרה איש באחיו. סבא היה ממאן לשמוע ומזמרר לתוך זקנו הרחב והמפולג: “הִנךְ יפה רעייתי הנך יפה…”
ברגע שעלתה וניצבה דמותו של סבא, נהפכו כל האחים לנכדים והחלו מתחרים זה בזה בסיפורי־נפלאות על חסידותו, תמימותו, הסתפקותו במועט, אהבת־ישראל שלו, שלא ידעה גבול ממש.
“רק בסופו של אותו יאָהרצייט,” היה אבא חוזר ומספּר, בלגלוג מהול בסלחנות, “גילה רב איטשה, כבדרך־אגב, שעוד לפני החגים הוא נוסע לפולין. מה שאמרתי לפולישוּק מדמיוני, כדי לצאת איכשהו מן הענין, הוא אמת.” לא, אמר יייצחאאק, רק לביקור, כמובן, רק לביקור. ובאיזה כסף?! שאלו האחים. יכולים אתם לישון בשקט, אמר יייצחאאק, יש מי שמכסה את כל ההוצאות, גם כרטיס הלוך־ושוב. משפחתהּ של איזו בחורה, שהוא יִשׂא אותה שם לאשה. לא, לא דרוש שום מזל טוב, משום שאין זו אלא פיקציה. יתחתנו שם ויתגרשו כאן – הוא עשה טיול יפה והיא זכתה בהיתר־ישיבה בארץ־ישראל. ומה על אותה בחורה שהוא חי אִתה בתל־אביב, זו שרקמה לו את הרוּבאשקות השחורות? ובכן, ראשית, מה שייכת בחורה פיקטיבית לבחורה אמיתית? ושנית, כבר לפני כמה חדשים הסכימו ביניהם שאינם מתאימים זה לזה, והוא מוסיף להתגורר אצלה רק משום שטרם מצא חדר.
“אוי, איטש’לה!” היה אבא צוחק לתוך ערב־הקיץ השרוב, זרוע־הכוכבים, "אצל איטש’לה הכול זה אוֹפּרה!”
[ב] 🔗
פרשת נסיעתו של יצחק לפולין ושיבתו עם טוֹשֶׁה אירעה כמובן גם היא עוד לפני מלחמת־העולם. כמה זמן שהה אז בפולין, שנה ואולי שנתים, איני יכול לומר בודאוּת, אבל את יצחק שלאחר המסע זוכר ילד גדול הרבה יותר. טושה – כך היו לוחשות אצלנו שתי אחיותיו – לא היתה כלל אותה האשה הפיקטיבית שבשביל להעלותה נסע לפולין. מה הביא לביטול ההסכם עם משפחתה של הראשונה לא ידעו האחיות לומר בודאוּת, רק ממכתבים שקיבלו מן הבית ומחצאי־משפטים שפלט יייצחאאק עצמו שיערו כי כאשר ראתה המשפחה את הבחור בעל החולצות השחורות, העניבות האדומות, העינים הבוערות והסיפורים על האופרה ועל ה”אהל" ועל הבוהמה של תל־אביב שהוא אחד מגיבוריה, פחדו להפקיד בידיו את בתם, ואפילו לא לימי הנסיעה ברכבת לקוֹנסטנצָה וההפלגה בים לחיפה, אפילו לא להשיאהּ לו על דרך הפיקציה. וכך, הוסיפו האחיות השערה שצירפו מן הרמזים שבמכתבים, יצא איטש’לה שלנו ברוַח כפול ומכופל. בחלק מהוצאות הדרך נשאה בודאי משפחתה של הראשונה, ובכך עלה על כל שאר הבחורים שהיו עושים טיולים מפלשתינה לפולין על חשבון נשותיהם הפיקטיביות, ומותר לשער שבין מה שהוציאה מש¬פחתה של הראשונה לבין מה ששילמה משפחתה של טושה נשארו בכיסו כמה זלוֹטי לטיפת ווֹדקה, לנעליִם אדומות ועוד לכמה חולצות שחורות.
הוריה של הראשונה ידעו כנראה מפני מה חששו. גם בפיקציות כאלה, שכל תכליתן להערים על חוקי ההגירה של ממשלת המנדט, היתה ההתיחדות במשך המסע מחוללת נפלאות בלא־מעטים מאותם זוגות מקריים, ואפילו העמידה מתחת לחופה, כל כמה שלא היתה אלא מראית־עין, לה עצמה היתה כנראה השפעה כישופית – במקרה הטוב על שני בני־הזוג ובמקרה הרע על אחד מהם בלבד. אמנם, ההסכמה ההדדית היתה, שהחתן הוא בחינת שליח־מצוָה וכי שליחותו באה לקצהּ ברגע שמוענק לכלה מעמד של תושב חוקי בארץ־ישראל, אבל על־פי ההלכה והחוק היו אלה נישואין לכל דבר. ואכן, התהלכו בימים ההם סיפורים על טרגדיות, שנגרמו מחמת סירובו המוחלט של החתן לגרש את כלתו הפיקטיבית, אם מטעמים רומנטיים אם מתוך כוונות נאצלות פחות. היו גם מקרים הפוכים, שכבר ברכבת, או באניה, נהפכה הפיקציה לאהבה יוקדת וברדתם אל החוף נכנסו בני־הזוג לדירה משותפת ובנו בית של קיימא בארץ־ישראל.
משהו מעין זה התרחש, ככל הנראה, במהלך הנסיעה גם בין טושה ליצחק. בהבדל אחד – ליצחק לא היה חדר להכניס לתוכו את טושה, שהרי עד למסעו לפולין מתגורר היה בחדרהּ של אותה בחורה שרקמה לו את חולצות־המשי השחורות. אצלנו היו הגיסות, נשותיהן של האחים, מרננות ומעלות את הסברה שבגלל אותו חדר, שלא חיכה לו, נשאר עם טושה. לה היתה משפחה מסודרת מאוד, מהעליה הרביעית, שהביאה לא־מעט כסף, פתחה חנות של מנוּפקטורה בנחלת בנימין, התגוררה בדירה מרוּוַחַת לא־רחוק משם, ברחוב בלפור, ולפי כל הסימנים לא חסר גם לטושה כסף. הגיסות, ככל הנשים והבחורות שהיו נכנסות ויוצאות אצלנו בצריף, היו פועלות ומכל־מקום מתלבשות כמנהג החלוצות, חצאיות בכל גוני הכחול והירוק וחולצות מעומלנות היטב, על הרוב לבנות. ואילו טושה, אפילו באמצע השבוע היתה מופיעה אצלנו בשמלה דקיקה, שקופה־למחצה, בבני־גוָנים של ורוד וסגול, מעין משי שכּוּנה “מַארקיזט”, ואולי “ז’ורז’ט”, ברכיה הלבנות, שהיו חשופות לשמש, כמו התכסו כויות ורודות, ופניה הסתתרו בצלהּ של מגבעת־קש בעלת שוליִם רחבים מאוד וסרט ורוד, שקצותיו ירדו עד לערפּהּ. כשישבה לאכול אתנו במרפסת, החזיקה במזלג, או באזנו של הספל, בין האגודל לאמה, ואילו את הזרת עם הצפורן הארוכה והאדומה זקפה כמו נר־חנוכה. כל הענין כולו הוא שגעון, הסכימו אצלנו והתכוונו בזה לדברים שונים: להוריה של טושה, ששילחו בחורה מפונקת כזאת לתל־אביב – עם מי ובשביל מה; לאיטש’לה – בוהמיין, כמעט קומוניסט, בחור שכבר עבר את השלושים, לא מקצוע, לא דירה, לא גרוּש על הנשמה – שאחרי כל הגלגולים הביא לו מפולין פּאניֶנקֶַה, את כספה הוא אוכל ולפי כל הסימנים תושיב אותו המשפחה שלה בחנות המנופקטורה בנחלת בנימין וככה יגמור את חייו, במדידת בדים וגזירתם. השגעון הזה, סיכמו אצלנו במשפחה, לא יכול להיגמר בכי טוב. החיים פה בארץ זה לא אופרה!
[ג] 🔗
עברו שנים. המלחמה פרצה, אני הייתי לנער, ניתק והולך מן הבית ומסיפורי המשפחה, נכנס לתקופה ממושכת של נדודים, עובר ממקום למקום, מגלגול לגלגול. רק בשובי מאירופה לאחר המלחמה, כדי להשתחרר משירותי בצבא הבריטי, חזר אלי, כמו עולם שלם, משפט מעין זה:
“מזל טוב! רב איטש’לה הסתדר סוף־סוף גם הוא!”
וכך, באיחור רב, שמעתי לא רק על פרידתו מטושה, אלא גם מה אירע בין נישואיהם לבין גירושיהם. החבר’ה שלו, בטלני בתי־הקפה של תל־אביב – כך סופרו הדברים אצלנו – הריחו את כספּהּ של טושה ופיתו את יייצחאאק ליַסד להקה, שתציב לעצמה מטרה חלוצית, להעלות על הבימה לא אופרה, כי־אם אוֹפֶרֶטה עברית מקורית. הקימו מין קוֹאוֹפֵרטיב, שהכול היו שותפים בו – הזמרים, המנגנים, המנצח, הבימאי, המחַבּר. הכול תרמו לקואופרטיב את עבודתם, כביכול חינם־אין־כסף, ואילו יצחק, שנבחר למנהל הראשי, צריך היה לדאוג רק לכיסוי הוצאותיהם השונות של חבריו האמנים. מי שלא ראה את יצחק בימים ההם לא ראה אדם מאושר מימיו, סיפרו במשפחה, ומרוב התלהבות, שהדביק בה גם את טושה, לא הבחין איך הולך וכלה הכסף, כספּהּ. אם לא שמע אדם מימיו על תיאטרון האופּרטה של בן־דודי יצחק, הרי זה משום שהרבה קודם למועד שנקבע לערב־הבכורה, נעלמה טוֹשה, היא והטנור הראשי, מחייו. החובות לא הדאיגוהו, משום שהוא עצמו נותר בלי פרוטה לפרטהּ.
ומה עשה בשנים הבאות? לזמן־מה מצאו לו ידידיו הסופרים חצי משׂרה, כממונה על המנהלה וההפצה של כתב־עת חדשני, שיצא לאור בראשית שנות הארבעים. להשלמת הדרוש לו למחייתו היה סובב בבתים ומחתים מנויים לאחת מהוצאות־הספרים. מאותן שנים נשתמרו בביתנו כמה מחוברות כתב־העת, כרך אחד של לכסיקון שהדפסתו נפסקה באות ג’ וכן אנקדוטות אחדות על סופרים שהכיר יצחק. הרבה מלאכות, ומעט ברכות.
אותו “מזל טוב”, ששמעתי בשובי מאירופה, בישר לא פרנסה חדשה, כי־אם אשה חדשה. את הידיעה הביאו לביתנו האחים בזה הלשון:
“יש לו איזו בחורה מבוגרת עם חנות למכשירי־כתיבה וספריַת־השאלה בפולנית ברחוב שנקין. מתחתנים־לא־מתחתנים - רב איטשה יושב אִתה בחנות אחת וישן אִתה במיטה אחת. שיהיה באמת במזל טוב, ושיגיע כבר אל המנוחה ואל הנחלה. אחרי ארבעים לא שואלים הרבה שאלות.”
את יצחק עצמו ספק אם פגשתי באותם ימים שבין המלחמות. עם שחרורי מן הצבא עליתי לירושלים, ועד שפנינו כה וכה, כבר עמדנו עד צואר במלחמה נוספת. ירושלים שלאחר הקרבות, שסועה בלִבּהּ, מאוּיֵמת מעברים, היתה שונה כליל מאותו עולם פסיפסי, שנמשכתי אליו מאז עלייתי הראשונה אליה מהוייתה השטוחה והמפולשת של השפלה, והרכבת המטפסת לאִטה, מתפתלת ועולה, הנה חלק מאותה אחרוּת, כמסע אל מעבר לגבול. אמנם כבר בקיץ 1946, בשובי מאירופה, לא מצאתי את מה שזכרתי. אותו ניחוח מעורב מאוד נעלם מן הרחובות, שנחצו עכשיו בגדרות־תיל ומחסומים. אבל רק משנקבעו סופית בתודעתנו קוי התיחום של העיר המחולקת, מנוקדת ההריסות, בין בית־צַפאפא לנוֹטרדאם לשער מנדלבוֹים, ידענו שנידונים אנו, אולי לעולמים, לחיות כך, לחוצים, לא־מסוגלים להסתיר עינינו מזכרונותינו־שלנו, שבאותו חורף היו עדיין כראשי־עצבים חשופים וכואבים. מן הסגירוּת החונקת הזאת היה רק מוצא אחד, אל השפֵלה, ובין הסֶמסטרים היינו נמלטים לתל־אביב הפרוּזה, הצעירה, המקשקשת. כזאת, מכל־מקום, נראתה בעינינו בצאתנו מתוך “המשולש” הירושלמי, שצלעו האחת – רחוב בן־יהודה – היתה עדיין מרוטשת, ובלי מנוח מתרוצצים היינו בעיר, שאנשיה נשפכים מתוך הבתים למדרכות ומן המדרכות לרחובות, עושים ברגל את כל הדרך מכיכר המושבות לכיכר מגן דוד, לשפת הים, ומשם, דרך פינסקר, לאותו רחוב צעיר – דיזנגוף.
הנה כך, באחד מלילות חנוכה, לאחר שעברנו את כל אלנבי, מסופו עד סופו, ישבנו קצת בקפה “מַאוֹר”, רכשנו כמה ספרים חדשים ב“ספרית פועלים”, ליקקנו משהו אצל ויטמן, קנינו כרטיסים ל“הוא הלך בשדות”, ב“מוגרבי”, כילינו בננה ספליט ב“ברוקלין באר”, ועד לתחילת ההצגה עוד כשעתים, זרמנו עם כולם לדיזנגוף, רק כדי לעבור לאט־לאט על־פני “כסית”, אחת הלוך ואחת חזור. אם אאזור עוז – לא גיליתי זאת אפילו לבת־זוגי – אולי בכל־זאת נציץ פנימה, לרבע שעה, לספל קפה. רוח צוננת התנגשה בנו בהצטלבויות, בנסיעתה מן הים, החללים הזוהרים שבין הבתים התמלאו חושך, ושנינו היינו משוטטים כשיכורים – לאחר שני החרפים והקיץ המר שביניהם – מן הזנוק הלָהוּט בחזרה ללימודים, שנתאלתרו בין “טרה סַנטה” לבין שאר מקומות־ארעי שבעיר, מן ההזיות הפרטיות מאוד על כל הדברים הנפלאים שהנה־הנה נתחיל לחולל, תשוקות שהיינו מצניעים זה מזה אפילו יותר מאשר את מערומי גופנו, שאף בהם עודנו מתבוֹששים.
ממש מולנו – זרועו שלובה בזרועה של אשה, המצודדת את העין, אשה גבוהה ממנו בחצי־ראש, קרב ובא יצחק. אף הוא הכיר אותי מיד ושמחתו היתה מלאה טפיחות כתף וקריאות אוֹי־אוֹי־אוֹי, איזה בחור צמח! והאשה! סוף־סוף רואים את האשה, שאבא ואמא לא מפסיקים לדבר עליה! ככה מתחתנים?! בסוד?! בלי משפחה?! אבל עכשיו אני רואה שאתה באמת בחרת בסדר גמור! ואם אני לא שתיתי את הקוניאק שלך, תשתה אתה את הקוניאק שלי! וזו מתילדה – אשתי.
יצחק היה גם הפעם כל־כולו כפי שצריך היה להיראות – אלא שחולצתו היתה סגולה־סלקית ועניבתו סריג שחור, ושחור היה מקטורן־הקורדרוי שלו. לומר שנראה בדיוק כפי שזכרתיו משעת שובו מפולין, יהיה קצת מוגזם. אז היה “קצת יותר משלושים” ומאז עברו עוד כארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה, וזהו הבדל רציני. ראשו היה גלוי, מצחו התרחב והתפשט הרחק לעבר עַרפּוֹ, ועטרת שׂערו המקורזל היתה שזורה כסף. הבריטון שלו היה עמוק ורונן כתמיד, אבל על עיניו הנוצצות צרו קמטים רבים. האשה, אמרתי בלבי בהבטה ראשונה, ודאי אינה ההיא, מספרית־ההשאלה הפולנית בשנקין, אף שאת ההיא לא ראיתי אפילו פעם אחת. שוב חדשה.
בטרם עיכלתי את הפגישה הלא־צפויה הזאת, שילב יצחק את זרועותיו בזרועות שנינו וגרר אותנו לתוך “כסית”. בכל שעה ובכל מקום שמח הייתי בבן־דודי יצחק, אבל עכשיו, כאן, כאילו מן השמים נועדנו להיפגש.
ישבנו אל אחד השולחנות הרבועים בפנימהּ של החנות – כך נראה לי אותו בית־קפה, שזו היתה כניסתי הראשונה לתוכו – מהומה של שולחנות עירומים וכסאות פנויים, שני יושבים ליד שולחן זה, אחד ליד שולחן זה, כלל לא “מוקד הבוהמה התל־אביבית”, שאליו יצאה במסתרים גם נפשי. אל אחד השולחנות ישבנו ארבעתנו. מאוחר יותר שבתי וגמרתי בדעתי, שאפילו אין מתילדה יפה, היוו היא ומה שעליה צירוף מצודד. שערהּ החלק, שבאור־החשמל העירום החזיר היטב את ברק־הנחושת של החינה, היה גזור מעל לגבותיה המצוּירות כמו במספרים של חייט, והעינים עצמן, בין ברק החינה לבין עצמות־לחיים גבוהות, מונגוליות כלשהו, עשן אפור כלוא בתוך גלגליהן – היו במקום אחר. מעל כתפיה גלשה שכמיה עשויה צמר גס, חום־שחור, שכמו נתפרה מחדש מאדרת בּדוִית. במתינות תחבה סיגריה לתוך פומית־כסף, קבעה מבטהּ אי־שם מאחורי גבי ולא שינתה את ישיבתה אלא כדי לפנות מדי פעם אל בן־דודי וללחוש, בקול סגור: “איצאק!”
צורה זו שעיצבה לשמו נשמעה כעיקרו של סיפור שלם. עוד בטרם תרמה אותם שנים־שלושה משפטים קצרים לכל שיחתנו כולה, גילתה ב“איצאק” כמה התאמצה לבטא את שמו כמו במשפחה – יייצחאאק – וכמה התבולל ב“איזאק” היֶקי המתפרץ לקצה לשונהּ.
ומדוע לחשה בקול סגור “איצאק”?
משום שאפילו רגע לא נח יצחק תחתיו. הנה הוא ניתר מכסאו, נפנה אל איזה אדם שישב חבוי מאחורי עמוד, חוזר ויושב ושורק לתוך אזני את שמו, בלויית ההגדרה הממצה: “השחקן המפורסם!” קורא במלוא עוצמת הבריטון שלו למלצר, שיביא למתילדה ולנו הגברים קוניאק ולבת־זוגי קפה הפוך, מבחין במישהו שכתפו הודפת את דלת בית־הקפה, קופץ לקראתו, לוחץ את ידו, שב ויושב, ואגב כך לוחך את אזני ונושף לתוכה: “הצייר הנודע!” רואה פנים מוכרות מעבר לקיר־הזכוכית, על המדרכה, אומר לזנק ממקומו, ואז, רק אז, הוציאה מתילדה מפיה את הפומית ובקול סגור לחשה:
"איצאק!”
לרגע הריהו כמי שמשכו אותו בקולר. רק לרגע. ושוב הופך הוא את ראשו אל הפינה הרחוקה. בכניסתנו, עוד לפני שהתמלא המקום אנשים, הבחנתי בשני הגברים, הרכונים על לוח־שח כמו הציצו לתוך חור בשולחן, אבל רק כשנכנס לחשוֹ של יצחק לתוך אזני – “את שלונסקי לך אני לא צריך להציג אתה לא אומר לו שלום?!”- פשטה האש מאזני לשרשי שערותי ולפנַי. זה באמת הוא! בגבו אלינו ישב, צוארון הז’קט האפור שלו קצת מוגבה, ומתחתיו מציץ צעיף־צמר משובץ, שעליו נחו קרזולי שׂערוֹ, עורף דומה להפליא לערפּוֹ של יצחק. אזניו של שלונסקי היו כבושות בכפותיו, ואצבעותיהן הקצרות פורטות על קרחת קדקדוֹ. זה – באמת. פּנים־אל־פנים, או אפילו פנים־אל־עורף, לא ראיתי את שלונסקי מעודי קודם לאותו ערב. ושני סיפורים ראשונים ששלחתי ל“עתים” לפני שנסגרה ירושלים זכו מן־הסתם לקבורה ימית בסל־המערכת.
“אתם לא מכירים?!” לא האמין יצחק. רק עכשיו תפסתי, ששמחתו של יצחק בי היתה בסופר שקם למשפחתנו. את השמועה שפירסמתי סיפור אחד פה וסיפור אחד שם הפיץ כנראה בין האחים אבי. אם טרם נפגשתי אתו, התרומם יצחק מכסאו, זאת ההזדמנות. שלונסקי והוא ידידים כמעט שלושים שנה, מן הימים הראשונים ההם – – –
תרכובת של מבוכה ושל חשש מפני מה שעומד לעולל לי יצחק נהפכה להתפרצות נרגזת: "עזוב אותי!”
יצחק לא נעלב, אלא שב לשדל אותי, לוחש אגב כך, “ואת הפרטנר שלו אתה בטח לא מכיר! לקחו בחור טוב והרגו אותו. עוד במוסקבה. קיבלו אותו ל’הבימה' – וזהו. משחק שח עם כל מי שמחַפּש פרטנר.” וכשהבחין בחיוך שעל פני, נטל את מרפקי, “בוא, חביבי, זה שום דבר –”
מתילדה היסתה אותו ב”איצאק" נוסף, ואילו אותי אחז כמו שד הדחף לקום ולהימלט מבן־דודי זה, הצעיר מאבי בחדשיִם או בשלושה, שפעם ראשונה נראה לי עלוב ומגוחך. מכל האחים, משך בילדותי את דמיוני. דווקא הוא, פירנסוֹ. נראה לי כהמחשה גשמית של מה ששאפתי אליו בהזיותי. עכשיו שמעתי בתוכי את קול הסתדקותהּ של חרסינה יקרה. מתילדה הפריחה עשן, נוגעת מדי פעם בענק־הענבר שלצוארהּ, עיניה העשנוֹת נטועות אי־שם בגבי. בית־הקפה, שנתמלא בינתים אנשים ומהומה, שב עכשיו, בהתקרב שעת התיאטרון, והתרוקן. יצחק פיזר שלום ליוצאים, כפי שקיבל את פני הנכנסים, ונענה בניד־ראש, ופעם־פעמיִם גם בירכוהו בשמו, אך לא בצורתו המקובלת במשפחה, גם לא בזו שנתנה לו מתילדה, כי־אם פשוט – אִיצִיק. כמו באותו יום רחוק, כשהלכו אבא ואמא לאופּרה, ואני הייתי מבעט בהתלהבות בבטן אמי, יצחק עודנו דמות בוהמית שלמה ומדוקדקת – למן עטרת קרזולי־הכסף סביב קרחתו השזופה עד לניצוץ־הנער בעיניו החמות – אבל גם כאשר שפתיו נעות, אין מאזין לקולו.
רב איטש’לה, אי־שם בין שנתו הארבעים־וחמש לבין שנתו החמישים, עודנו משחק אופּרה. ספק ניצב ספק סדרן ספק מוכר־כרטיסים.
[ד] 🔗
אגזים אם אומַר שאותה פגישה מקרית עם יצחק טבעה בי חותם, או אפילו שהייתי שב ונזכר בה לעתים קרובות. נתונים היינו באותם הימים בחיינו־שלנו, בלימודים, בעבודה, בילדים שנולדו לנו, ברדיפה נואשת אחר עצמנו, עוקרים ממקום אחד בתקוָה שנַכּה שורש במקום אחר. הויה עקורה זו, שלתוכהּ נולדתי – נולד אולי דורי – הצמיחה מצִדהּ הויית עקירות. לא־אחת נקלעתי בנדודי לאותם ישובים קטנים במדינות המאוכלסות ברציפות, דורי־דורות, ישובים שרגעי ההולדת של התינוקות נושקים בהם ברגעי מיתתם של הזקנים, ובית־החיים הוא חלק ממחזור חייהם. הרצף אינו מן המולידים אל הנולדים בלבד, אלא מושך אל נוכחותם החיה של דורות נוספים, ואינו רק ביולוגי, כי־אם גם היסטורי. באין נוכחות כזאת נולדים ולדות שפגום אצלם חוש הזמן, ואת החיים מציירים הם לעצמם כמין קולנוע, רחבים וגבוהים, בלי המימד השלישי, העומק. בתשתיתהּ של חויית ילדותנו לא היתה נוכחות לזיקנה, ואת הנצחי ציירנו לעצמנו בדמותו של החולף, נעורינו־שלנו. תחת שמשנו היה הכול צעיר, ואיך יכולנו לראות, כי מה שלא היה הוא גם מה שלא יהיה. תמונת־המחזור היא שמילאה בהויית־עקירות זו את מקום אילן המשפחה, והפנים שאליהן נמשכנו היו אלה שנשקף מתוכן, כמו בראי, צלמנו־שלנו, האמיתי – או המדומה.
את פני יייצחאאק, למשל, לא היה נרקיסוּס רוצה לראות.
באירועים משפחתיים – שהשתתפותי בהם נעשתה נדירה יותר ויותר – נתקל הייתי ביצחק, שמעודו לא בא בלי מתילדה. בניגוד לכל התקשרויותיו הקודמות, נהנו נישואיו האחרונים מאריכוּת־ימים, ואף שבעיני האחים והגיסות היה משהו בלתי־מתקבל־על־הדעת בזיווּג זה של ה“דאטשקע” (כינוי הצוֹפֶן בתוכו הבחנה דקה בין מתילדה לבין סתם “יֶקית”, שלעולם היא יהודיה, אף שזרויותיה מקורן בגרמניותה) סגורת־הפה והצוננת עם איטשה שלהם, קל היה לראות שדווקא אִתה השׂיג איזו הרמוניה. לשיחה של ממש עם יצחק ועם מתילדה באירועים אלה אי־אפשר היה להגיע – הפה מלא רבע־עוף והאזנים צוללות מן ההתפוצצויות הסטריאופוניות של התזמורת, שלכך שכרוה משפחות החתן־כלה, למלא את האולם רעש מן הרצפה ועד לתקרה, ואף אם מצליח אדם להגניב לתוך סדק־שקט “ומה חדש אצלכם?” צוללת התשובה כאבן במצולות המוסיקה. כך בחתונות. מתי עוד היינו נפגשים? בהלויות, שפתאום החלו פוקדות את דור האחים – אך בהלויות אין כמעט הזדמנות לשיחה של ממש: נאספים לאט, מתפזרים מהר, מרבים להזכיר את ההולך, לא את הנשארים.
רושם מסוים אחד הלך ונקבע, ובמידה ידועה אפילו גבר אצלי על זכרון אותו ערב ב“כסית”: איצאק (כינויו החדש, שלא בפניו, גם במשפחה) ומתילדה היו מדקדקים בלבושם, הוא במכנסיִם־מקטורן־חולצה־עניבה, ששיווּ לאח הבכור חזוּת צעירה – וגם אלגנטית – יותר מזו של אחיו ורוב אורחיהם, היא תמיד באיזשהו בגד מיוחד, שהפך את כל הגיסות למה שהן באמת, נשים עבות בחגורות־בטן אֶלסטיות, ראשי־פֶרמנֶנט, צמידי זהב מנופח, שמלות נוצצות וצעקניות, ששנים לא החסירו, אך היו לדגש חזק של גסות. אחרוּתה הצוננת של ה“דאטשקע” עוררה בלב האחים אי־נוחות אילמת, לא כן הגיסות, שבפה מלא אמרו, כי בעיני עצמה היא לפחות גרֶטה גארבּוֹ, קראסאַביצה בגלות אַזיָה, אבל בתוקף מה קשה מאוד לראות. באותם בתי־קפה, שכילה בהם איטש’לה את שנותיו שלו ואת כספּה של טוֹשה, התגלגלה, כפי שמספרים, גם היא, ואם שם נפגשו, ואם עד שגאל אותה הוא נשארה היא פנויה, ואם ניאותה היא ללכת אחרי אחד שכמותו – מיותרת כל שאלה נוספת. וגם זה ששניהם מופיעים לחתונות לבושים כמו ציירים, עוד לא אומר שגם מה לאכול יש להם. בבוהמה זה ככה – הכול החוצה. אבל להוציא מרב איטש’לה, שהוא כבר עמוק בשנות החמישים שלו, ממה בדיוק הוא מתפרנס, או ממה מפרנסת את שניהם פראוּ מתילדה, לא הצליח איש…
ואכן, באותן שיחות חטופות, שהיו לי אתו במרוצת כל השנים ההן, כמעט תמיד אגב היתקלות מקרית ברחוב, נוהג היה כמי שהכסף הוא דאגתו האחרונה. לא זו בלבד שמיד היה מציע שנלגום שנינו “איזה קוניאק” ונטעם “משהו”, אלא שבכל פעם התעקש ולא ויתר על זכותו לשלם. כששאלתי במשפחתנו במה עוסק יצחק ואם הגיע סוף־סוף לבטחון כלכלי, שומע הייתי בכל פעם סיפור שונה.
תחילה סיפרו אצלנו שיש למתילדה בתל־אביב חנות יפה למתנות, שמוכרים בה גם תמונות מקוריות של ציירים ישראלים, כלומר, אחת מאותן גלריות שהחלו צצות ככמהין ופטריות באקלים הכספי החדש שלאחר מלחמת־קדש. על יצחק סיפרו, כי בתיווכו של משורר נודע־כמוהו כיצחק מזקני הפרלמנט של “כסית” – דאגו לו לאיזו משרה, במשכורת צנועה מאוד, במוסד הסתדרותי. בסוף שנות החמישים הלכו ונעלמו לא רק זקני העליה השניה, אלא בני־דורו של יצחק, אנשי העליה השלישית, היו גם הם למין יצורים מעידן אחר, שבשל נדירותם ראויים הם להגנה כשמורת־טבע. מאוחר יותר סוּפּר לי, כי כך גם שיכנע המשורר את המוסד ההסתדרותי: יש לו כתב־יד יפה מאוד, שליטה טובה מאוד בעברית, מהעליה השלישית – למה לא?!
עד שמצאתי שעה לביקור בגלריה של מתילדה, והנה שוב סיפור חדש:
מתילדה אינה בדיוק סוחרת אמנות, כי־אם זבנית בפרפומריה, מוכרת מיני קוֹסמטיקה. ואשר ליצחק, את הממונה עליו באותו מוסד הסתדרותי העמיד עד מהרה על בורותו בכל הנוגע לספרות ולתרבות העברית ובלהט הויכוח הוסיף, כי ביטול הדירוג האחיד אין פירושו שנסתם כבר כליל הגולל על חזון החברה האחרת וכי אַל לו לאותו ממונה להתעמר כ“בעל־בית” בחברים ותיקים אולי יותר ממנו וטובים אולי לא־פחות ממנו – מה פלא שפּוּטר בטרם הגיע למעמד הקביעוּת, שהבטיחה ההסתדרות שיוענק לו באופן יוצא־מן־הכלל ובניגוד לכל כללי המנהל הטוב. מישהו לא שכח להזכיר כי בשעתו היה יצחק כמעט־חבר במופ"ס ועד היום גם הוא וגם אשתו קצת־קומוניסטים. כך, מכל־מקום, טען יצחק באזני המשפחה, אף שהוכחה כי כך אמנם נאמר לא היה יכול כמובן להמציא.
לרחוב לא נזרק, ויצחק האמין כי זכותו של אותו משורר ידוע היא שעמדה לו. אדרבא, דווקא עכשיו זכה להיכנס, בשכר חדשי צנוע, לפרדס שאליו נמשך כל ימיו, לעולם שכולו ספרים, כתבי־עת, תעודות, איגרותיהם וזכרונותיהם של אנשי־השם, עסקני־הציבור, הסופרים, האמנים. עבודתו לא הוגדרה בקפדנות – ספק ספרן, ספק עוזר בתיוק, ספק משגיח על הנכנסים והיוצאים – אבל הוא הגדירה לעצמו כזכות גדולה.
שם, באותו בית־ספרים וארכיון, היתה גם אחת מפגישותי האחרונות עם בן־דודי יצחק. כשאני מבקש להעלות את הצד המואר של חייו, מעלה אני מאוֹב את הפגישה הזאת.
[ה] 🔗
אל הספריה הלכתי כדי לחפש בכתבי־עת ישנים חומר לאחד מסיפורי, ורק כשראיתי את קרחתו, שמכל רעמת שערו המקורזל לא השאירה לפליטה אלא מעין צוארון־קאראקוּל – מפאוֹת־הלחיים ומעל לאזניִם ועד לגב מקטורן־הקורדרוי, נזכרתי בגלגולו האחרון של יצחק.
הוא לא ידע ממש איך לבטא את שמחתו בי ובביקורי אצלו, בבית־הספרים, שלו, אך יותר מכך טרח להבליט את החיבור האמיץ שבינו לבין שורות המדפים הגדושים כרכים מכל הסוגים, מכל הזמנים, מקור ותרגום. לבוש היה באותה קפידה – חולצת־פלנל משובצת, עניבה סרוגה בגון החלודה, התואמת להפליא את גוֹן המקטורן. כשהוליך אותי בין המדפים, ניעור ניצוץ נעורים בעיניו החומות, אבל קרחתו לא היתה עוד ספוגת־שמש כבעבר, כי־אם דהויה, גוילית ובשׂערו לא שרד כמעט השחור. מיד ביקש לשמוע את דעתי על איזה ספר – אם איני טועה, רומן־ביכורים של מי שאז היה צעיר אלמוני ובינתים יצא שמו לתהילה – אבל שאלתו לא היתה אלא קטר, שגרר רכבת ארוכה של תשובות, שנתן הוא עצמו. תחילה חיוה דעתו על אותו רומן, שכבר הספיק לקראוֹ, וממקרה פרטי זה עבר לעיון בסופרים הצעירים בכלל, שאמנם משתדל הוא מאוד לעקוב אחרי כל מה שהם כותבים, “אבל, להגיד את האמת, מה הם כותבים, מה הם רוצים להגיד לנו, זה אני לא מצליח בשום אופן להבין. תקח את המשוררים, למשל. העברית־מהרחוב. חרוזים – הס מלהזכיר, אנטי־מודרני. תוכן – סוציאלי, אנושי – אסור אפילו לבקש. והם, בעצמם, הן רואה אני אותם. צברים?! – קקטוסים קטנים, בעציצים. ראית פעם גמל אוכל צבר, כל קוץ כמו מחט של רַפּדים? ככה שלונסקי אוכל אותם גם היום. וכולם כאלה, דוקטורים, אצלם שיר זה חוקן, לא כמו אלכסנדר פן, שאצלו 'שירה פראית, אחרת ונבדלת / אל חול לבך אזרוק, כי היא גורל חיי. / הן לא לשוא פּירזלתי את הדלת / בין שתי המולדות: בין רוסיה ואַ”י'…" ומן הסופרים הצעירים אל פרשת לבון, אל החיים בארץ בכלל, שבהם שום דבר אינו מה שהיה, שמאל אינו שמאל, מנהיגים אינם מנהיגים, אין אידיאות – רק אינטריגות, אין שמחה – רק בידור. “זה הכי גרוע שקרה פה. וגם זאת כתב כבר פן לפני הרבה שנים: 'תתני אשר תתני: שמחה קטנה, נידחַת, / יגון גדול, שחור, הִדַמדמוּת קרה”… ומה דעתך אתה?" זכר פתאום יצחק, כי בעצם התכוון להציג שאלה, לא מוֹנוֹדרמה.
דעתי כבר באותו יום, בבית־הספרים ההסתדרותי, היתה שבמהרה יפוטר יצחק גם מעבודתו זו, שכן חרף כל אהבתו האמיתית לספרים וחזותו התואמת ממש את טורי המדפים, חסר הוא מה שנתבע מספרן טוב, לדעת לא מה בדיוק כתוב בספרים, אלא – פשוט – היכן הם ניצבים. מלא הוא זכרונות והגיגים כרמון, אבל לא כדי להאזין לדבריו באים לכאן הקוראים, כי־אם כדי לקרוא, ובדומיה. אין לו מידת ההסתפקות במה שיש בו, ולכן לא יזכה לסיים את חייו בעבודה צנועה ומכובדת זו, לא יהיה אפילו כאותה דמות שאצל עגנון, משמשם של תלמידי־החכמים, עזריאל משה שומר הספרים.
אצל יצחק גם על סף שנתו הששים, לחש בתוכי קול מרושע, הכול זה עדיין אופּרה.
[ו] 🔗
פגישתי האחרונה אתו היתה כעבור עוד שנתים או שלוש, שוב ברחוב דיזנגוף, שוב בראשית איזה ערב חורף. המועד זכוּר לי די במדויק, שכן בין הפגישה בבית־הספרים לבין זו האחרונה שהינו בחוץ־לארץ. אז כבר החל דיזנגוף יורד מגדולתו, אבל באותו שלב יכלו להבחין בכך רק מי שימי זהרוֹ היו שנות חייהם התוססות ביותר ששנות העמידה שלו היו שנות־עמידתם וראשית שקיעתו היתה גם ראשית שקיעתם. מאז פגישתנו הראשונה עם יצחק ועם מתילדה פַּתח “כסית”, בין ה“בננה ספליט” ב“ברוקלין באר” לבין “הוא הלך בשדות” ב“מוגרבי”, הוספנו גם אנחנו, אשתי ואני, קרוב לעשרים שנה. הפעם היו בכיסי כרטיסים להצגה שניה בקולנוע ובכוונה תחילה הקדמנו מעט, כדי לראות איזה רושם יעשה עלינו הרחוב עכשיו, בשובנו מכרכי העולם.
הפעם התהלך יצחק לבדו על המדרכה, עודנו לבוש – ממש לא ייאמן – באותה קפידה בוהמית, עודנו פושט לקראתי את זרועותיו ומאמץ אותי אליו בהתלהבות, אבל אפילו בעמדנו כך ברחוב, בתאורת הלילה, נראו בפניו אותות הזיקנה. כבר במענהו לשאלתנו הראשונה אמר כי מתילדה מרגישה לא כל־כך. כל היום עומדת היא על הרגליִם ובערב, בשובה מן החנות, עולה היא ממש בקושי לדירה. לשוב ולרדת פעם נוספת יותר מחמישים מדרגות ולשוב ולטפס למעלה הוא בשבילה מאמץ גדול. אם אין משהו מיוחד, היא מעדיפה לבלות בבית, מרגיעה את רגליה באמבטיה חמה, קוראת ספר, מאזינה למוסיקה. “יש לנו מרפסת־גג נהדרת, והיא עומדת ככה שאנחנו רואים את הים מצוין, ומצד שני אנחנו לא קרובים מדי, והלחוּת והמלח לא מציקים לנו. בקיץ, בערב – האויר הוא כמו פנסיון בנהריה, אבל בלי כל הטרחה והרבה יותר קרוב לדיזנגוף. אולי תקפצו עכשיו, לרגע? אם אינכם ממהרים, תעשו למתילדה הפתעה אמיתית.” וכשאמרתי, למען הנימוס ובנסיון לחמוק באלגנטיות, שהוא בודאי בדרכו למקום כלשהו, משך בכתפיו: “לאן? אני, סתם, כל ערב מוכרח לרדת, לעשות סיבוב. זה כבר חלק מהריתמוּס שלי – בארץ אני משנת עשרים ואחת, כל הזמן בתל־אביב וכל לילה, כל השנים, אני מוכרח לצאת לרחוב. פעם זה היה חולות וזיפזיף, אבל כבר שנים זה מהבית עד ארלוזורוב, בחזרה עד כיכר צינה, שוב עד גורדון – והביתה. מתילדה לא יכולה בלי הסיגריות ואני בלא הסיבוב הזה, אף־על־פי שאת מי שאני חסר לא אראה עוד בעולם הזה, ומי שממלאים היום את ‘כסית’ מעוררים בי געגועים לעולם הבא. נו, תעלו אתי, למען מתילדה”
עד היום איני יודע כמה שנים התגורר יצחק באותה דירת־גג, שבערב ההוא ביקרתי בה פעם ראשונה – ואחרונה. היה זה אחד מאותם בתי־דירות, שנבנו בסוף שנות השלושים בסגנון הבאוּהאוּז ואשר היו בשעתם הצעקה האחרונה של תל־אביב האמידה. “אילו עשו מכל שתי מדרגות מדרגה אחת,” התנשף יצחק ועמד לנוח במישורת שבין הקומה השניה לשלישית, "היתה הדירה לגמרי אידיאלית. מה כבר צריכים שני אנשים?”
במקורה נבנתה אותה “דירה אידיאלית” כחדר־הכביסה לכל דיירי הבית, כך סיפר יצחק, אבל כשהחלו משתחררים החיילים מן הצבא הבריטי ומחמת מצוקת הדירות שהחריפה בשנות המלחמה היו פולשים ומשתלטים על כל חלל פנוי, מיהר בעל־הבית להשכירו בדמי־מפתח. כך התחילו, מתילדה והוא, את חייהם המשותפים, בין ארבעה קירות ה“סטוּדיוֹ”, שמו החדש של חדר־הכביסה. בהדרגה הפכוהו לדירה, בקיר אחד קרעו חלון, בקיר שני דלת, שהיתה התחלה טובה לחדרון נוסף, לשינה. וכמובן, לפני הכול, למטבח ושירותים, הכול בעזרת אחיו רבי־התושיה של רב איטש’לה חסר־הכול, שבדמי־המפתח שקיבלה מתילדה בעד חדרה הקודם, הגיע סוף־סוף לבית משלו. בשעת אותו ביקור יחיד שביקרתי בדירתו, כבר ירד על העיר מזג־אויר רחוץ ומשיב־נפש, שבפי התל־אביבים הוא קרוי חורף ואותה מרפסת־גג משופעת בעציצים, שהיתה מתילדה מטפחת, יצאה מכלל שימוש. נכנסנו ישר לתוך החדר, שהיה נמוך מן הנמוך המצוי בדירות חדישות. את כל החדר כולו הכיל המבט הראשון, אך קודם לכול – את מתילדה. כיון שלא ציפתה לאורחים ושיערה כי יצחק הוא השב מסיבוב הערב, לא הגביהה עיניה מן הספר גם כשנפתחה הדלת, ורק כשהכריז הוא בחגיגיות, “מתילדה, הסתכלי איזו הפתעה הבאתי לך,” מיהרה להרחיק מעיניה את משקפי־הקריאה ולהגביה עצמה מן הספה, אוספת את שוליו של חלוק־הפלנל, שאי־פעם היה בודאי “בּוֹרדוֹ”, ואולי “לבֵנה שרופה”, כפות־רגליה מגששות אחר נעלי־הבית המעוכות שלפני הספה, פניה מביעות לא שמחה, כי־אם מה שמגלות פני מי שממהר לכסות מערומים, גם כעס כבוש על יצחק שהפיל עליה אורחים כאלה בלי כל אתראה.
המבט הראשון צילם הכול – את פני מתילדה עם ובלי משקפי־הקריאה, לפני ואחרי שהתעשתה. אותו משהו חזק ומצודד הוסיף להיות בהן – אבל מאימתי הכמישוּת הזאת של עור פניה, שקיעת הלחיים מתחת לעצמותיהן, והשיניִם, שבפגישה ראשונה היו כאִבחַת־חרב בכל פעם שלחשה “איצאק”, מה קרה לשיניה?
המבט הראשון צילם לרגע את השוקים החשופות, בטרם נעלמו מאחורי החלוק, את הורידים, את התפיחות, גם את כפות־הרגליִם הצבות בגרבי־הצמר, בטרם נכנסו לתוך נעלי־הבית הממועכות.
המבט הראשון צילם את הספה, זו הסלוֹנית, בעלת “שלושת החלקים” והמיטה הנוספת, התחתונה, שמושכים החוצה בלילה, כמו מגירה; את חצי־הכורסה ושני השרפרפים שמושביהם רצועות שתי־וערב של פלסטיק; את המזנון־כוננית־ספרים. חדר־צנוע של ראשית שנות החמישים.
וכל זה, כהרף־עין. מתילדה כבר חייכה, נופפה באצבעותיה ברכה, כמו לרכבת מתרחקת, ונעלמה מעבר לדלת. רק משם קראה:
"איצאק, את הקומקום לקפה. רגע אחד, ילדים, אני רק לובשת משהו!”
באותה חצי־שעה ארוכה מאוד, שישבנו בדירת־הסטודיו, חזרתי וחיברתי את האנשים שלנגד עיני עם הדיוקנאות שבזכרוני. לא את ערירותו הדלה של הזוג שנטשנו כולנו באחת התחנות – ואני, רק אז השגתי, ששניהם יחד וכל אחד מהם לחוד, חשוכי־ילדים – לא אותה ראיתי, כי אם את נשילוּת חיי יצחק בן־דודי, שניכּרה כאן בכול גם בעמדוֹ בעשור השביעי (חדשיִם צעיר מאבא, או אולי שלושה, זכרתי תמיד). כשיצא לשפות את הקומקום, העפתי עין בכריכת הספר שקראה בו מתילדה בכניסתנו. רומן בגרמנית – “יאקוֹבּ דֶר ליגנֶר”, שלפי הכתוב על הדש מתרחשת עלילתו הגרוטסקית בגטו, אולי בגטו לודז', שבו עשה המחבר, יוּרֶק בֶקר, היום אזרח גרמניה המזרחית, את ילדותו. את הספר שאלה מתילדה בספרית “מכון גיתה”, שלוחת השגרירות המערב־גרמנית, שנפתחה זה מקרוב בתל־אביב. החזרתי את הספר הפתוח למקום שהניחה אותו מתילדה והצצתי במדפי הכוננית, שהיו בה רק עשרות אחדות של ספרים, מיעוטם עבריים ואלה כמעט כולם ראו אור לפני עשרים שנה ויותר. כל ספר ששלפתי, היתה בשערו הפנימי הקדשת המחבר ל“רעי”, “אחי”, “יקירי”…
תוך כדי כך חזר יצחק ונכנס לחדר, פניו אורו כשראה אותי מעיין בהקדשות ומיד פתח במונולוג נלהב, שאף שקפץ מענין לענין, היה ענינו אחד – זכרונותיו על מחברי הספרים ועל ההקדשות שכתבו לו – בית־הקפה המסוים, השעה ושאר זוטות חסרות־חשיבות, להקת אסוציאציות פרטיות, שנפתח להן פתאום הכלוב והן פורחות להן במהומה לכל עבר. את תמיהתי על העדרם של ספרים מעשרים השנים האחרונות לא הניח לי להשמיע, ואילו השאלה ממה הוא מתפרנס בימים אלה היתה מיותרת, שכן יצחק הקדימה וסיפר כי זה זמן־מה־בעצם, כמעט מאז נפגשנו בבית־הספרים – אינו עובד כלל. על אדם המגיע לחמישים אין קופצים בשום מקום בעולם, ואילו הוא כבר עבר את הששים. העולם הוא עכשיו של הצעירים, וזהו זה. ולמען היושר צריך להוסיף שאז, בימי עלייתי, היה שלהם אפילו יותר, אלא מה – מי, אז, לא היה צעיר? הוא עצמו היה פחות מצעיר, בן שבע־עשרה. ואולם האמת השלמה היא, שלא מסיבה זו לבדה נטרקו בפניו כל הדלתות. לא, לא זה היה העיקר. לא תמול־שלשום הגיע, את מי אין הוא מכיר בתל־אביב ומי אינו מכיר אותו? ומי שמכירו יודע, שלא־מעטים הדברים שיכול היה לעשותם – לעשותם היטב ובאמונה. גם לא־מעט עשה בשנותיו כאן – לא ייאמן, אבל מפה־לשם חלפו יותר מארבעים וחמש שנה – מאז האופּרה, שמי זוכר אותה, וה“אהל”, שאף הוא נצרר בצרור החיים, והנסיון לכונן אופּרטה עברית מקורית, והשנים ששימש באהבה את ארזי הלבנון של ספרותנו הצעירה, אבל בכל מקום שהוא מגיע אליו – אמר יצחק והניצוץ שבעיניו שוב לא היה אותה שלהבת יינית, מופקרת כלשהו, של בוהמיין, כי־אם האש הסכינית של הנרדף־הנוטר: “אני יודע בוַדאוּת: בכל מקום ומקום חוזר אותו הסיפור, בדייקנות של שעון – או שמתנצלים ולא מקבלים לעבודה, או שאחרי זמן קצר מפטרים. פתאום. בלי הנמקה. באיזשהו תירוץ. ככה וככה. למה?!.. אתה עוד שואל למה?!.. ואת אלכסנדר פן למה נידו! אתה אמור לי, למה?!”
במקום זה שבה ונכנסה לחדר – לרַווחתי – מתילדה, והיא כמעט־כמעט כמו בימים עברו: שׂערה הגזוז כמו במספריִם, ממש עד לגבותיה המצוירות, אולי דליל יותר אבל החינה העזה מבריקה לא־פחות; מצוארהּ משתלשל חושן־נחושת, נח כנגד הירוק־אזוֹב של שמלת־בית דמויַת גַלַבּיָה מרוקנית, בין אצבעותיה שנתגיידו וכחשו פומית־השן הארוכה, קרובה מאוד לשפתיה, חוטי־עשן מסתלסלים ועולים, נמשכים אל עיניה הקבועות באיזו נקודה רחוקה.
“איצאק, בבקשה, מה עכשיו שוב כל ההיסטוריה? זה כבר לא עושה שום הבדל. הכול היה ואיננו.” ובזה הסירה מעל סדר־היום את סירובו של יצחק לקבל את דינה. “המים מוכרחים כבר לרתוח, לא?”
ואז שתינו ארבעתנו קפה בספלי־קרמיקה מקוריים מאוד, שעל כל אחד מהם, מתחת לגלאזורה, כתוב בכתב־רעץ “שלום”, כירסמנו ביסקויט גי’נג’ר קשה ועוקצני, סיפרנו על הסרט שאנחנו ממהרים אליו – איני זוכר בודאות אם היה זה “מ.א.ש.” או “פאטוֹן” – ומתילדה שאלה, וזה נחקק היטב בזכרוני, אם ראינו כבר את “מוות בונציה”, אם קראתי את הנובלה ומה בכלל יחסי לתומס מאן.
הו, כן, אמרנו, את “מוות בונציה” הספקנו עוד לראות בלונדון, לפני שובנו.
“זה לא סרט,” אמרה מתילדה. "לא, זה כל ה… וויזוֹ זאגט מאן דאן דאס, איצאק? הזהב, הצבעים, האור של חיים מתים, ניכט?”
אותו רגע מפגישתנו זו האחרונה עם יצחק ומתילדה חוזר אלי עכשיו בצלילות מפחידה, אבל אז לא העליתי כלל על הדעת שהכול בשל לנפילה. אולי חשתי, שיצחק מבקש שאעזור לו, אבל נהגתי בו כדרך שנוהגים עם שלימזל, לא עם טובע.
כשכבר עמדנו לצאת, מעל לראשנו התקרה הנמוכה, עיכב אותי יצחק לשניה נוספת, כדי להשתבח עוד בהקדשה אחת, אחרונה, שכתב לו מחברו המפורסם של ספר שירים, שראה אור לפני יותר מארבעים שנה והיום הוא משאת־נפשם של ביבליופילים, ולא אוכל לטעון שנעלם ממני מה ביקש לומר לי בן־אחותו ובן־גילו של אבי. לא אזכיר את שמו של המשורר, אבל את ההקדשה אביא: “לאיציק־שפיציק / אחי־כלבבי / שכיסו – כיסי / כוסו – כוסי / ופצעו – פצעי / נכתב בדם־ענבים, / פה, סן־רמו, תל־אביב.”
רק במרחק עשרים־שלושים מדרגות מדירת־הסטודיו, בדרכנו למטה, לא התאפקתי עוד וכמו שהיו צוחקים כל השנים אצלנו במשפחה, שאגתי:
“רב איטש’לה, רב איטש’לה! הוא כבר לעולם לא יעזוב את האופּרה!”
[ז] 🔗
שיצחק ומתילדה יושבים בגרמניה, שמעתי – ואפילו בושה להודות בכך – רק כשנתים־שלוש לאחר מכן. אז כבר עברה במשפחתנו השמועה כי חלה במחלה חשוכת־מרפא – הרופאים “פתחו וסגרו”, ורפואה שלמה אינם מבטיחים.
אלה הם פני דורנו: נפרצו חישוקי המשפחה, ואיש־איש נישא לו בבדידות אל האין־זמן והאין־מקום. על ערשנו לא שרו אמהות זקנות, ולבית־עולמם לא ליוינו אבות זקנים. מחוץ לשלשלת הדורות נולדנו, בגרנו, היינו לאנשים, התחלנו גולשים אל מעבר לראשי הגבעות. מה שלא היה הוא גם מה שלא יהיה. איך ייראו בבוא יומם גיבורי נעורינו העל־זמניים, אם אכן תוסיף גם אז לבוא השמש, ולא תעמוד דום – כפי שהאמנו – ברום ארץ צהרי הנצח?
למה גרמניה – שאלתי נדהם.
מה פתאום גרמניה? – העליב אותי הפרק האחרון בחייו של גיבור ילדותי, יייצחאאק.
המענֶה נתלה ברגליה המגוידות של מתילדה. ההסבר נמצא בצינה שהלכה והקפיאה את איבריו של יצחק כאשר כבו בזה אחר זה המאורות שסביבם נע כל השנים, נטמנו בחולות קרית־שאול. כל שאר אחיו של יצחק – אלה החיים – כבר משיאים את ילדיהם ומשתעשעים עם נכדיהם. בעושר לא חי איש מהם, אבל כמעט כולם יזדקנו עם פּנסיה וביטוח לאומי. לא כן מתילדה, שהיתה עוברת מחנות־בשמים לחנות־תכשיטים, חינהּ והדרהּ מוכרים קוסמטיקה ואמנות, אבל מה יהיה ביום שרגליה לא יוסיפו לשאתה עוד? ובשנים האחרונות – זאת לא הבינותי ממש אלא מאוחר מדי – מפרנסת היא לבדה את שניהם, ואפילו שכר־הדירה המוגן בעד הסטודיו יהיה בקרוב מאוד מעל לכוחם. למי בישראל אין דירה משלו? ליצחק ומתילדה.
“זה רק חלק מן הסיפור!” היו מלחשות מן הצד הגיסות. “מהרגע הראשון שהבטנו בה ראינו שהיא לא תישאר. אפשר להגיד, שאף פעם לא עלתה. ראו שהיא לא שייכת לפה. תמיד היתה מסתובבת ‘ווי אַיינע גרוֹסע דאמע’, עם הפיפקע' בפה, עם כל השמלות הארטיסטיות, אף פעם לא מביטה לך ישר בעינים. למה לא ידענו, שמצבם היה כל־כך קשה? מפני שהיא הרחיקה את יייצאאק מכל האחים. אנחנו היינו יותר מדי פשוטים בשבילה. לא מספיק אירופאים ולא מספיק אינטליגנטים. גם יהודים־פולנים וגם פועלים. זה לא רק היא – הם כולם כאלה. אם היטלר לא היה מגרש אותם, לא היו חולמים לבוא לאַזיָה. הם, כולם, אף פעם לא התרגלו לחיים פה. הלב שלהם נשאר תמיד שם…”
“יותר מזה!” לא נעצר לחשן של הגיסות. "מתילדה, אפילו לא בטוח שהיתה בכלל יהודיה. הלוא היא באה הנה עם מישהו, ככה סיפרו, בעלה הראשון כאילו, הקומוניסט הזה, וזאת כנראה כל הסיבה שנתקעה בפלשתינה. מה היה בה יהודי, מה?!..”
“זה לא בדיוק ככה,” הגיבו אחיו הצעירים של יצחק, שכולם הגיעו לכאן בעקבותיו וכעת עמדו גם הם בשערי הזיקנה ובקולם היו מעורבים הרוגז, הכלימה, הליאוּת. “זה לא ככה. לא מתילדה סחבה אותו בחזרה לגרמניה, אלא זה דווקא יותר הוא, איטש’לה שלנו. לחיות אתו יחד יותר מעשרים שנה, הלוא זה אנחנו יודעים כולנו – זה לא תפריט של שומן־אוָזים ושל מרקחת־אגסים. ובינינו לבין עצמנו, אי־אפשר לומר שגם לנו אין חלק במה שקרה,” הכו האחים על חטא, כמקובל אצלנו, תמיד לאחר מעשה. “אבל היום כל זה הוא כבר בחינת חלב שנשפך. נדבר לא על מה שכבר קרה, אלא על מה שצריך עכשיו לעשות…”
כאשר שמעתי אני בפעם הראשונה על ירידתו של בן־דודי יצחק לגרמניה, והוא אז בחצי העשור השביעי לחייו, היו דיבורים אלה וכמו אלה חוזרים ונשמעים, אך אל מעבר להצהרה נחרצה זו, שיש לדבר “על מה שצריך עכשיו לעשות”, לא הגיעו.
מה שצריך לעשות – לא נאמר במפורש, אבל השתמע מני-תוח פני הדברים לאחר שכבר קרה מה שקרה – הוא להתיחס אל יצחק מתוך הבנה ולנהוג בו כבוד, מפני שעודנו אחינו הבכור. הן מבחינתה של מתילדה יש איזשהו הגיון במה שעשתה בשעת יאוש. אם שבה היא עכשיו לשם כבעלת אזרחות גרמנית ועובדת בכל אשר תעבוד עד אשר תגיע גם היא לגיל־הפרישה, מבטיחה היא לעצמה בזה קצבת־זיקנה. בארץ אין שום פנסיה לא לו ולא לה, ומה שיקבלו מן הביטוח הלאומי אין בו לא כדי לחיות ולא כדי למות. מה שאין כן אם ישובו עם המַרקים של מתילדה – בכסף זה יֵדעו באחרית־ימיהם חיים טובים יותר משידע יצחק בתל־אביב כל ארבעים ושש השנים שישב בה קודם לירידתו.
“אם יזכה הוא להגיע עד גיל־הפרישה שלה,” נאנח אבא, דודו של יצחק.
“אם מאמינים לה, שתקום אז ותחזור לתל־אביב,” אמרו הגיסות.
“יש למישהו עצה יותר טובה?!” נדלק אחד האחים.
איזו עצה אפשר להשיא לאדם שכבר היה על שולחן־הניתוחים והרופאים רק פתחו וסגרו?
[ח] 🔗
ואם לא יזכה? – שאלתי כששמעתי בפעם הראשונה שיצחק יושב בפרנקפורט. ועד אז, כלומר, עד שישוב לתל־אביב או עד שיבוא יומו, איך יחיה שם? מה יעשה בינתים, היום, מחר, ערב־ערב, כשמגיעה אותה שעה שהוא מוכרח לפחות לצאת קצת לדיזנגוף, לעשות הקפה עד הכיכר, לעבור על־פני “כסית” בדרכו הלוך ובדרכו חזור, עד אז מה יעשה?
רק עכשיו, לאחר שמת בן־דודי יצחק, סופר לי בפירוט רב מה עשה בחמש שנות שִׁבתו בפרנקפורט, עיר־הולדתה של מתילדה.
מחלתו אובחנה זמן קצר לאחר שהשתקעו בעיר, ובתחילה חשב כי הנה סוף־סוף לקה גם הוא בכיב־הקיבה, שנחשב בקרב בני־דורו לאות הצטיינות מן הדרגה העליונה, ממש כשם שבעבר היתה אצל הסטודנטים הגרמנים צלקת־הסַיִף בפניהם אות להימנותם על ה“אלטע הערן”. הכאבים החריפים שתקפוהו דווקא בפרנקפורט נתפרשו לו כתמצית יסורי געגועיו לארץ־ישראל (כך התבטא באחד ממכתביו אל אבא). טרדו אותו לא רק עויתות הכאב, כי־אם איזו חולשה שירדה עליו. אבל גם אלמלא התעייף עכשיו על־נקלה, מה היה לו לעשות? מתילדה נתקבלה למחלקת הקוסמטיקה באחת מחנויות הכלבו הגדולות שברחוב המסחרי הראשי, הציהל, וכדי שיספיק שכרה המצומצם למחייתם, שכרו דירה קטנה מעבר למיין, בזאקסנהאוּזן, בבית אחד עם יוגוסלבים, תורכים וערבים. בבוקר, לאחר שעשתה לרגליה אמבט של מלחי־מרפא, כדי שישמשו אותה היטב כל היום כולו, היתה מתילדה יוצאת לעבודה, אוכלת בצהרים במזנון המיוחד לעובדים – הסדר זה, שהיה בו משום חסכון, כפתה ההנהלה על העובדים כדי שלא יתפתו לשים משהו בכליהם בצאתם להפסקת־הצהרים – ושבה לדירה רק בערב, משרה את רגליה הכואבות במים החמים עם מלחי־המרפא ולאחר הארוחה נרדמת לפני הטלביזיה, או על ספר, במיטתם. בבוקר היה יצחק קם לפניה, מכין לה קפה ולחמניה, ואחרי צאתה היה עושה מה שאפשר לעשות בדירה צנועה כל־כך, יוצא לקניות בחנות הקרובה, מבשל. בשוב מתילדה בערב היה שוב השולחן ערוך והארוחה העיקרית, החמה, של היום מצפה לה.
אבל במה העסיק עצמו יצחק רוב ימיו הארוכים והריקים? ברגע האחרון ממש ארז במזוָדה מיוחדת את כל ספריו המע-טים, ובשבתו לבדו בדירתו הצרה בזאקסנהאוזן התמסר למה שלא עסק בו בהתעמקות הראויה – כך כתב במפורש באחד ממכתביו אל אבא – כל שנותיו בתל־אביב. בשיטתיות וביסודיות, זה אחר זה, מכריכה לכריכה, קרא את הספרים. מידידיו ורעיו, משוררי הדור וסופריו הנודעים, לא נותרו אלא ספריהם, שהרי עליהם עצמם ועל מה שזכר מימי היותו “זעירא דמן חבריא” – כפי שהיה מקניטו שלונסקי – לא היה לו עוד באזני מי לספר את האנקדוטות האצורות בזכרונו. ואולם עד מהרה מצא עצמו נמשך לא אל השירים והסיפורים, כי־אם אל המלים עצמן ואל הסודות הצפונים בהן. אגב המאמץ לרדת למקורות ולחשוף את שרשיה של כל מלה ומלה, בסיוע אבן שושן המקוצר, ששלח לו לבקשתו אחד האחים, נמצא פוסע עוד פסיעה גדולה אחת לאחור, לספרים ראשונים וראש בהם – ספר־הספרים.
מימיו לא נהנה יצחק מהעדר כזה של כל הפרעה חיצונית או גירוי כלשהו, שימשוך אותו אל הרחובות, אל בתי־הקפה, למהומת הרגע החולף. העיר פרנקפורט, שברובה כבר שוקמה מן ההרס הגמור שנהרסה בשנות המלחמה, היתה שרויה בקדחת בנייה, אבן שואבת לסוחרי כל העולם ובכללם למוכרי־ספרים, שכן בסתיו של כל שנה מתקיים בה, כידוע, יריד־הספרים הגדול בעולם. כל זה – אף לא יריד־הספרים – לא היה בו כדי להוציא את יצחק מדירתו הצרה. רק פעם אחת נפתה ללכת לבנין הקהילה היהודית, בשולי מרכזה העתיק של העיר, ששוחזר בדקדקנות על־ידי אבותיה החדשים, אבל את ספרי־העזר שקיוה למצוא שם לא השיג, והפגישה עם אחד הפקידים, אוּד מוצל מן הקהילה הישנה ושניִם־שלושה מן התושבים החדשים, מבעלי עסקי־הזימה סביב קייזר־שטראסה, הספיקה לו. הוא ישמח שאפילו בסופי־שבוע העדיפה עכשיו מתילדה להישאר בדירה ולתת מנוחה לרגליה. הספרים היו עכשיו כל עולמו.
כמו לא נתחבר בכל הדורות שלפניו, לא בארץ־ישראל ולא בגלויות אפילו פירוש אחד לתנ"ך, פתח יצחק את ספר־הספרים והתחיל חופר וקודח ויורד לעּומקם של פסוקיו. לדודו, הוא אבי, וכן לאֶחָיו כתב בהתרוממות־רוח על המפעל החדיש, שהוא מתמסר לו עכשיו “בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו” ורמז, בעקיפי־עקיפין, שהמלאכה שלפניו היתה אולי מפרכת פחות אילו ניצבו על שולחנו כמה מן המפרשים וחוקרי־המקרא הגדולים, ולא היה אנוס להישען בעיקר על מה שנשמר בראשו מגירסא דינקותא. במשפחתנו – כך למדתי כעבור זמן – נתקבלה הבשורה על הגלגול האחרון של רב איטש’לה בבדיחות־הדעת, אפילו לא בתמהון. גם בילדותם, כשלמדו שניהם אצל אבי־אבי, אמר אבא, לא היה יייצחאאק פלפלא חריפתא ומוחו לא התיז ניצוצות, וזה היה מתי, לפני יותר מיובל שנים. אופּרה, אצלו הכול זה אופּרה…
[ט] 🔗
ואז הגיע אותו מכתב שכתבה מתילדה בלא ידיעתו, ובו סיפרה למשפחה, שמחושי־הקיבה אינם אוּלקוּס, שמצבו הורע כל־כך עד שהוחלט לנתחו וכי הרופאים “פתחו וסגרו”. לזה לא צריכה היתה מתילדה להוסיף כל פירוש.
עכשיו נרעשו האחים מאוד ובהוצאה כספית כבדה שיגרו לו, בדואר אויר, חבילה גדולה של כרכים כבדים, שאת קצתם נידב אבא ואת קצתם קנו: את הקונקורדנציה של מנדלקרן, את מקראות גדולות, “לשון מקרא ולשון חכמים” של אבא בנדויד, מה שמצאו משל טור־סיני וקאסוטו ועוד.
במלים נמלצות עוד הספיק יצחק להודות על הספרים והוסיף, כי עד עכשיו לא נעזר בעיוניו – נוסף לאבן שושן המקוצר – אלא בסידור ותיקון ליל שבועות ובספר סליחות, שקיבל מידי סבו ז”ל – הוא סבי – ערב עלייתו לארץ, ואשר איש במשפחתנו לא העלה כלל על הדעת, שהוא, איטש’לה שלנו, הכמעט־קומוניסט, הבוהמיין, שמרוֹ כל השנים מכל משמר ואף נשאו עמו לפרנקפורט. כיון שכתב־ידו הפניני של סבא מוּכּר לי מספרי־קודש אחדים שהביאו צעירי האחים, אלה שעלו כבר לאחר פטירתו, כדי לתתם לאבי – הוא דודם – ניסיתי לצייר בדמיוני את ההקדשה ליצחק שכתב סבא על ספר הסליחות. בהקדשה זאת לא השתבח יצחק כשביקרתי בדירתו, הירהרתי לא־פעם ביני לבין עצמי, וגם מענה היה בפי בכל פעם מחדש: לא סבא היה מחבר הסליחות.
זה היה אחד ממכתביו האחרונים. הספרים, שיכולים היו אולי להאיר את האפילה שבעביהּ חיפש בשקדנות תמוהה את פירושי הפסוקים, הגיעו מאוחר מדי. שבועות אחדים אחרי שהגיעה החבילה נפטר. אחרי מותו אספה מתילדה את כל הדפים שהספיק למלא בחמש השנים שחי בזאקסנהאוזן, החל בגליונות משובצים של מנהלי־חשבונות וכלה בדפים שנתלשו מלוח־שנה ישן, ושלחה אל הדוד, הוא אבי, שהיה גדול מיצחק בשניִם או שלושה חדשים. כך הגיעו לידי הפירושים, הם ופרטי קורותיו בפרנקפורט, שאליה גלה בסוף ימיו. באחד מבתי־החולים שבה נפטר ובבית־הקברות של הקהילה היהודית שנתחדשה בה נטמן.
באותיות־פנינים הספיק לכתוב מעין מבוא ופירוש משלו לפרק ס“ח של ספר תהילים; לפרק ט”ז, פסוקים ו‘-ט’, של ספר יחזקאל; פרק י“ז, פסוקים א‘-ז’, של ספר שופטים; פרק ב', פסוקים כ”ז-ל“ו, של ספר שמואל א‘. עיינתי וחזרתי ועיינתי, ולא הצלחתי לרדת לסוף כוונתו: מדוע, למשל, לא התרכז בפסוקים א’-י‘, שבראש אותו פרק בשמואל א’, הלוא הם פסוקי השירה של תפילת חנה? ומדוע לא אותם פסוקים (י“א, י”ב, כ"ב) בפרק זה עצמו, שרשם אברהם שלונסקי בראש שירו הראשון, “התגלות”? האם זכר את העובדה הזאת, ואולי מקרה בעלמא הביאו אל הפרק, שהשפיע כדי כך על המשורר הנערץ עליו? מדוע בחר דווקא באותם פסוקים שמתוארת בהם אחרית בית עלי, עד לפסוק ל”ו (“והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחוות לו לאגורת כסף וככר לחם ואמר: ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לחם”)?
תיק"ו.
כל שעה פנויה מעבודות הבית ומיסורי הגוף הקדיש בשתי שנותיו האחרונות לפענוח אותם פסוקים מעטים, הציע תיקונים משלו למסורה ולפירושים מקובלים. לפי כתב־ידו, שהשתנה מאוד, האותיות גדולות ומעוקלות, השורות יורדות באלכסון, נראה שלספר תהילים שב בימיו האחרונים ממש, ואת פרק ע“ג, פסוקים א'-כ”ב, העתיק כנראה בשעה של יסורים גדולים. שוב אין זה אותו כתב פניני, זעיר, ככתב־ידו של סבא, אלא כל אות חרוצה לה לבדהּ על הנייר, פרודה משאר חברותיה, מתעוותת כתולעת.
הירהרתי באותה מלה, שחזרה ונשמעה במשך שנים במשפחתנו, כמין חתימת־ביטול בסופו של כל סיפור על הגלגולים שעבר בן־דודי יייצחאאק: “אופּרה!” מלה זו היא לשון־רבים של “אוֹפּוּס”, שפירושה המקורי הוא, פשוט, עבודה, ורק בהשאלה פירושה מעשה־אמנות, או יצירה. כל פּיסת־נייר באותו צרור דק היא “אופוס” שהשאיר אחריו, והצרור כולו – ה“אופרה”.
אם תרצו. ערירי מת בן־דודי יצחק בארץ הרשעה, וזה היה אולי ה“קדיש” שאמר על עצמו בשנים האחרונות ההן, וכך יום־יום, עד יום פטירתו ממש, כמו שכתבה מתילדה במכתב־הלואי.
מה התאמץ כל־כך לתקן יצחק, גיבורה הקסום של ילדותי במושבה, בפרק אחרון זה של חייו? כשם שאין, ולא יימצא, ביאוּר לתעתוע כזה של הגורל, כך אין ביאור לצרור הדק, והפתטי, של פירושי הפסוקים.
בסיום, אעשה רק מה שעשה הוא: אעתיק את הפסוק האחרון שהעתיק הוא מתוך הספר, אף שאינני יודע מה הועיל בהשמטת התיבה “אשתוֹנן” מנוסח המסורה, שכן על פיסת־נייר זו לא נרשמו כל הערות: “כי יתחַמץ לבבי וכליותי – ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.