הפעם נספר לכם על חתול פשוט, ששמו אפורי. שם זה בא לו בגלל צבע האפור של פרוותו. לא היה זה חתול מגזע מיוחס וגם לא הצטיין ביופי מיוחד, כפי שניתן לראות בחתולי סיאם המהוללים, למשל. בדבר אחד נבדל הוא בכל זאת מבני מינו. הוא היה חתול צמחוני ולא אכל בשר. מיום שנולד נשבע, שלעולם לא יבוא בשר לפיו. די לו בהחלט בקצת חלב, שיירי פרוסה או גבינה לבנה ומים נקיים.
לדעתו, חייב חתול להיות משוגע, כדי לרוץ אחר עכברים, לצוד אותם ולטרפם. איזה מאכל הוא העכבר? סתם חתיכת פרוה אפורה וזוג עינים מתרוצצות מפחד. תגידו אתם, מה העונג לצוד יצור זה, שאינו יודע לעמוד על נפשו!
בגלל התפריט הצמחוני, נשאר אפורי רזה כמקל. זריז היה כעשרה חתולים והם אמנם קנאו בו על כך. עם זאת, תמהו לשם מה דרושה לו זריזות, אם אינו מנצל אותה לציד עכברים.
עם הזמן הפך אפורי לחסיד הצמחונות המחלטת והביט בתיעוב על אוכלי בשר. הוא גם לא פחד להכריז על דעותיו בפומבי. בהיותו נואם מצויין, היה מנצל את כשרונו בכל מקום אליו הגיע. היה עולה בדילוג אחד על כסא, חומה, מדרגות כניסה ואפילו על ערמות אבנים או פסולת ומשם היה נושא את דבריו בהתלהבות על המועיל והמהנה שבאכילת מאכלי חלב בלבד.
החתולים לא אהבוהו ביותר. להיפך! הם היו בזים לו והסתלקו כל אימת שהופיע באיזה מקום. הם ראו בו בוגד בבני מינו, לא רצו להאזין לנאומיו והאמיצים שביניהם היו מתנפלים עליו, שורטים אותו בצפרניהם ומגרשים אותו בחרפה מחצרם. רבים מהם היו עורכים לו מקהלת יללות ומפריעים לו בשעת נאומיו.
רוחו של אפורי לא נשברה עקב הפרעות אלו. הוא המשיך בשלו. אלא, שהפעם, היה קהל מאזיניו מורכב כולו על טהרת העכברים. הם הפכו לחסידיו הנלהבים, היו כרוכים אחריו והוזעקו ממרחקים לכל מקום, בו בחר כבמה לנאומיו. הם לא הסתפקו בכך שהיו מוחאים כף לכל מלה שיצאה מפיו, אלא שלעתים היו רצים לפניו ונושאים כרוז ענק, עליו היתה דבוקה תמונת אפורי ומתחתה המלים: “יחי אפורי, מלך הצמחונים!!!”.
בשעה שהיו העכברים מרקדים סביבו, ונהנים מדבריו וממעשיו, היו החתולים, אויביו המושבעים, נהנים שבעתים ממנהגיו. בשמעם על המקום המיועד לנאומו החדש – חיכו החתולים עד גמר ההתקהלות העכברית, בהסתתרם בערמה בפינות חשוכות, האזינו בחיוך ערמומי לדברי שטות שלו ועם תום דברי אפורי וגמר מחיאות הכפים של העכברים, היו החתולים האורבים מזנקים ממחבואיהם וטורפים בקהל העכברים המשולהב. מה איפוא הפלא, שקבוצת חסידי אפורי הלכה וקטנה עד ששום עכבר לא העיז להופיע ולבקר באסיפותיו.
התהלך אפורי מר נפש. איבת החתולים אליו לא פחתה והוא גורש מכל מקום אליו הופיע ולא ניתנה לו דריסת רגל לאיזה פח אשפה שהוא, כדי שימצא את המעט הדרוש לו למחייתו. החתולים לעגו לו ושילחו אותו, שיצוד עכברים כשירעב.
יום אחד פגש אפורי חתול גדול ועצלן, ששמו “ג’ינג’י”. ג’ינג’י היה צהוב כולו מראש עד זנב ולמרבית ההפתעה היה גם הוא צמחוני. אמנם לא מלידה, אלא מעצלות. פשוט התעצל לרוץ אחר עכברים, כדי לצודם. התענין אפורי אצלו על יחס החתולים אליו. האם גם הוא נרדף על ידם?
צחק הג’ינג’י ואמר: “פה משמש לחתול לאכילה ולא להשמעת דעותיו. אני חי בשלום עם כולם וחתול לא פוגע בי לרעה.”
“ובכל זאת – המשיך לחקור אפורי ־, האם הם יודעים שגם אתה מתעב בשר? הן רואים הם אותך בשעת אכילה ליד הפחים ולבטח הבחינו מזמן שבררן אתה כמוני.”
“וכי אוכל אני אתם מפחי אשפה המסריחים שלהם? – שאל ג’ינג’י בבוז ־, את ארוחותי אוכל אני במועדון הצמחונים.”
“מימי לא שמעתי עליו – תמה אפורי ־, האם קיים משהו כזה?”
“בטח! – הוסיף הג’ינג’י בגאוה ־, זה מועדון לחיות צמחוניות מכל המינים. חברים בו כלבים וחתולים, זאבים ודובים ואפילו קופים. כולם אצלנו צמחונים”.
"ואין הם טורפים זה את זה? – שאל אפורי.
“וכי למה שיטרפו? – השיב הג’ינג’י ־, במועדון זה שורר שלום בין החיות. כולם אוכלים מפירות גן ושדה או דברי חלב. כולם מתחבקים ומתנשקים בו כידידים טובים כל היום”.
“כפלא הוא בעיני – התפעל אפורי ־, ממש גן עדן! ואיך נראה המועדון?”
“ככל מועדון – השיב הג’ינג’י ־, יסד אותו דוב זקן, לאחר שנשרו שיניו ולא נותר בו הכוח לצוד ציד. הוא הפך לצמחוני קנאי וצירף אליו כל חיית טרף שהיתה מוכנה לוותר על אורח חיים פראי. כל באי המועדון מאושרים לקבל מאכלים מן המוכן, המוגשים להם מסביב לשולחן ארוך באולם הגדול של המועדון.”
"ואיך המאכלים שם? – היה אפורי סקרן לדעת.
“המאכלים טעימים מאוד – התפאר הג’ינג’י ־, וזאת הודות לטבח ששמו – ז’אק. ז’אק זה – הוא קוף שימפנזה, שבילה את כל ימיו בגן החיות. עתה, לעת זקנה, שוחרר מכלובו, כדי לשמש טבח במועדון שלנו. הוא אוהב מאוד לבשל, לבחוש בכפו השעירה בקדרת התבשיל ולהוסיף מלח ופלפל ותבלינים בכף נדיבה. כאשר הוא חותך בצל לאיזה תבשיל, הוא בוכה בדמעות, הזולגות ישר לתוך המרק. זהו – “מרק הדמעות”, שהודות לו התפרסם מועדוננו ושכל הלקוחות שלו מתלקקים בשעת אכילתו.”
“ומי מספק לכם את כל המזונות הללו? – הוסיף אפורי לשאול ־, הן לבטח אין למצאם בפחי אשפה… ירקות.. פירות,, תבלינים.. בצל..”
“רואה אני – לעג לו הג’ינג’י ־, שלא שמעת מעודך על “אגודת צער בעלי חיים”. היא דואגת ששום בעל חיים המתהלך על ארבע לא יסבול חרפת רעב או מכל סבל אחר”.
“וזה, ז’אק, לדבריך, ־ תמה אפורי ־, מסכים להכין מאכלים לחיות.. סתם ככה.. מטוב לב..? אני לא הייתי מוכן לעשות זאת למען אחרים.”
“גם אני לא – תמך בו הג’ינג’י ־, כי עצלן אני מטבעי. אבל אספר לך בסוד.. ג’אק טוב הלב שלנו, לוקח כל הבננות, הבוטנים והאגוזים, שסופקו למועדון, עבור עצמו ועבור צאצאיו. הן סבא הוא ואיך זה ילך לבקרם בגן החיות בידים ריקות?”
“אני מבין – הרהר אפורי בקול ־, איך אפשר להצטרף למועדון זה? לאמר את האמת, רעב אני ככלב, כי החתולים מגרשים אותי מכל מקום ולא נותנים לי לגשת אפילו לפחים. אינני זוכר מתי טעמתי לאחרונה משהו..”
ריחם הג’ינג’י על חברו החדש והביאו למועדון. שם הציגו בפני יושב הראש – הדוב הזקן. הג’ינג’י המליץ על אפורי כעל צמחוני מושבע, שאף פעם לא בא לפיו שמץ של בשר.
משהתקבצו רוב החיות במועדון מסביב לאורחם החדש, סיפר להם אפורי כל מה שעבר עליו ועל גורלו המר. השתתפו החיות בצערו, הושיבו אותו במקום נכבד והעמידו לפניו קערה מלאה “מרק הדמעות” המפורסם.
בשעת הארוחה, החל אפורי להתפאר בכשרונו כנואם לטובת הצמחונות. הוא כה התלהב מדברי עצמו, שכמעט וסיפר להם, שזכה לתואר “מלך הצמחונים”. אלא, שהג’ינג’י, שישב סמוך אליו, הזהיר אותו לבל ירבה בהתפארות עצמית, כדי לא לעורר קנאה בין חברי המועדון. התואר של “מלך הצמחונים” מגיע בצדק לדוב הזקן, מייסד המועדון והוא יראה לבטח בעין רעה, שחתול, מי יודע – מה שמו! יתהדר בתואר זה. השלום בין החיות – הסביר הג’ינג’י ־, שורר פה בגלל זה, שאין חיה מתנשאת על חברתה. לאחר הארוחה הולך כל אחד למקומו וזהו זה.
אך אפורי לא קיבל את עצתו של הג’ינג’י. משראה, שכל החברים פונים אליו באדיבות, שלא הורגל לה זה זמן רב, החליט להשויץ בפניהם ולא חסך מהם אף פרט מהרפתקאותיו הסוערות. איך הריעו לו העכברים ומחאו לו כף, איך החתולים קנאו בו וטרפו את קהל מעריציו ובכלל.. עליכם.. ידידי החדשים לדעת.. שכבוד גדול הוא למועדונכם, לארח בין כתליו אורח חשוב ונכבד כמוני.. נואם, שהקריב את כל חייו למען ענין הצמחונות..
קמה מהומה באולם. כל החיות קפצו ממקומותיהם, החלו לדפוק על השולחן ולהפוך את קערות המרק המהולל. השימפנזה הזקן, שראה לתדהמתו, שקערות האוכל, שכה טרח להכינן, הפוכות על פיהן, רגז מאוד. הוא, שמימיו לא נגע בזבוב, רצה להתנפל על אפורי, לאחוז בגופו הכחוש ולהשליכו החוצה.
הדוב הזקן נהם בקול והשתיק את הנוכחים.
“חוצפה היא – נהם ־ שחתול פשוט וטיפש כזה, שעדין לא התקבל כחבר במועדון מכובד זה, מעיז להתנשא מעל לאחרים ולהתפאר בנאומים חסרי ערך. אם רוצה הוא דווקא להתרברב, שיעשה זאת בפני חתולים טפשים כמוהו, אם מוכנים הם בכלל לשמוע את דבריו. כחתול – המשיך הדוב ללעוג ־ אין לו לאפורי במה להתפאר. לא הדרת פרצוף ולא הדרת גוף, שאינו עולה בגודלו על זה של עכבר מורעב. ולבטח לא בחכמה! כי מה לחתול כמוהו ולחכמה? זו לא באה עם דברנות תפלה. התרברבות שוא – חטא היא ואחת דינה – גירוש מהמועדון. מי מכם מוכן לעזור לי לסלק אורח בלתי רצוי זה מהמועדון שלנו?” – שאל הדוב את הנוכחים.
אפורי לא חיכה שיסלקו אותו. בזריזות התחמק מביניהם ובדילוג אחד נמצא בחוץ. יותר משנבהל, נעלב הוא. הנשמע כדבר הזה? הוא, אפורי, שכל עכבר משתחוה בפניו וכל חתול מקנא בו, יושפל על ידי דוב זקן, חסר שינים? היה לא יהיה! אין הוא זקוק להם ולא יחזור אליהם לעולם! לעולם!
עברו ימים ומצבו של אפורי הורע. עתה נזכר הוא בגעגועים ב“מרק הדמעות”, שלא הספיק אף לטעום ממנו. היה עליו למצוא את מזונו בפחי אשפה ולהילחם בחתולים פראיים ומלוכלכים. בינתים שכחו החתולים את מנהגיו המוזרים ודברנותו, קרבוהו אליהם, שיתפו אותו באכילה ואפילו הירשו לו לישון בחברתם.
לכאורה, שב אפורי להיות חתול כאחרים, קבצן ונודד. אולם בעומק נשמתו לא ויתר על דעותיו והיה חולם עליהן בשנתו, בלילות רעב וקור. לרוב, חלם, שהחתולים החלו לכבדו ולהעריך את חכמתו. הם בחרו בו לשופט של ריב וקטטות שלהם ולאות תודה שמו לפניו את הנתחים השמנים והטעימים ביותר. אותם זלל, השמין מיום ליום, הלך וגדל, עד שנעשה השמן והגדול מבין כל החתולים. אז, כמובן, בחרו בו למלך.
מחלום זה שחלם אפורי, היה מתעורר שמח ומספר לשכניו החתולים על מה שחלם. אולם, אלה, במקום להביט בו בהערצה ולנהוג בו כבוד, צוו עליו לשתוק, כי פטפוטיו מפריעים להם להתנמנם. לאחר ולא חדל להטרידם בתיאור חלומותיו, התנפלו עליו, כפי שעשו זאת בעבר והזהירוהו שאם יחזור אליהם, יהפכו אותו לגל עצמות.
התהלך אפורי מסכן ועלוב. כל שאיפותיו וחלומותיו על מנהיגות בקרב בני מינו, הסתיימו בגירוש, עלבונות ומכות. עליו לנדוד לארץ רחוקה, בה יוכל לדבר באין מפריע ואולי אפילו לזכות בהצלחה. פעם פגש את הג’ינג’י, שמן ומצוחצח יותר מתמיד, והציע לו שיתלווה אליו בנדודיו. אולם הג’ינג’י צחק לו בפרצוף והשיב לו, שעדיף עליו מזון הבא ללא כל מאמץ, על אלף נאומים תפלים, שאין אתם ולא כלום.
יצא אפורי את העיר ולא נודע יותר על גורלו. אין ספק, שעוד נשמע עליו בסיפורים הבאים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.