הוא בן־חיל; היא סתם. לפני חדש שילחה לשדים, והבקר צלצל, יעד לה פגישה בקפה. והיא לא היססה, ודייקה. בחיוכה הרפה לקראתו, כאילו נפרדו זה רגעים אחדים. וגם הוא בחיוך, ופטפט על לא־כלום.

וגמעו, וראו כל אחד בעינים מולו, ושמעו בצליל קול עצמם את שלשים הימים של פרידה. ואשר לא שאל, ותבע בעיניו, החרידה.

עד נבוכה לפתע, ודום החוירה. ואז מפיו מגומגמת יצאה השאלה:

“האמת?”

ונשאה היא עיניה. בפיה מבטו נאחז. והסתיר סערתו בחיוך ופניו כפני מת.

לא ענתה. וישבו דוממים. הוא נשען לשולחן, כי עיף עד מאד. לא יכל כבר חייך. אין אונים.

ועברו הרגעים, והשנים לא חשו, קפואים. אנשים נכנסו, ויצאו, ועברו כאן וכאן. עד הרגישה פתאם כי דבק מבטה באחד, המחייך לה חיוך הכרות, והוא בא, והוא בא…

והרגיש זה מולה במתיחות בעיניה, עקבה, ודבקה חרדתה אז גם בו, והביט מפוחד. ושניהם מחכים לשלישי, המפלס לקראתם את דרכו, הדור הצבעים כפרפר, וכמוהו שכור היותו, מתרונן בגופו ומחולל צעדו כברבור בשוטו, בין איי שלחנות וקטעי מנגינה – והגיע עד כה.

מלמולים, וקידה, וישב. וסקר במנוחה פרצופה הנבעת, והלז שנעץ בו עיניו.

נקלעו מבטים, נשזרו, והיו לשיחה. והיתה היא צופה, וקוראה כל אחד מפניו: בפנים החוורים, עיפים גם מכדי התחפש, רק עין כלבית חמולה ומבט השואל ומחפש, נאחזו העינים ערות, תוססות

בחמדת החיים, וחיוך אבהי־ילדותי, מפייס, מאשר ותמים.

ומלים אחדות טפטפו, כי חשר הענן. ונעורו השנים ושבו מתוגת קפאונם. אך הנה השלישי מקודד, והוא כבר מתרחק. והזוג מתבונן בלכתו, ומצפה, ושותק.

עד פתח האי גברא, והעיר: “נער טוב, הפוחז”.

והיא חשה עצמה כבלואים שניתנו לעני. אז החניקה צווחה בחזה, ופניה שני, ופיה מלמל בלי דעה: “איך העז? איך העז?”