במותו של מנשה מאירוביץ, בי“ב תמוז תשט”ו, נסתלק השריד האחרון ממשפחת הביל“ויים. נולד בתר”ך (1860) בניקולאייב, דרום רוסיה. עלה לארץ בשנת 1883, והצטרף אל חבריו הביל"ויים, כדי להחיות את שממות המולדת העתיקה, לבנות ולהבנות. הם ראו את עצמם חלוצים העוברים לפני המחנה.

עוד בימי נעורי, באוקראינה, הייתי קורא בענין רב את שורת מכתביו מארץ־ישראל של “סטארי פאליסתיניץ” (“מזקני הישוב”), שנתפרסמו בשנות התשעים בעתונות היהודית ברוסיה.

מכתבים אלה, של מנשה מאירוביץ, הפיצו ידיעות רבות על המתרחש במושבות הביל"ויים וחלוצי העליה הראשונה.

צעירי ישראל ברוסיה היו שותים בצמא באותם הימים, סוף המאה התשע־עשרה, את דברי הכותב מארץ־ישראל, אשר תיאר בתאור חי ומלבב את חבלי־היצירה של המעפילים הנועזים, את סבלם ולבטיהם, מאבקם וגבורתם של הבונים ומדבירי־השממה הראשונים. בעל־המכתבים נגע גם בכל הבעיות החברתיות, שהעסיקו אז את ראשוני הבונים. הדברים שיצאו מלב רגיש נכנסו ללבות הקוראים באשר הם – ברוסיה הרחבה, על כל גלילותיה, ועוררו הדים רבים בפרט בחוגי הנוער.

בעלותי לארץ בפעם הראשונה, באביב תרנ"א (1891), היה לי העונג להכיר מקרוב את האגרונום החקלאי בראשון־לציון, מנשה מאירוביץ. בימים ההם – איש צעיר, זקוף קומה, סבר פנים מפיקות אמונה ובטחון, עינים קורנות ומפיקות טוב־לב, ואף הבלורית הנאה הוסיפה לו לוית־חן. היה שופע כולו עלומים ומרץ, רצון כביר לפעול ולעשות לפיתוח ההתישבות החקלאית בכל הארץ ובמושבתו ראשון־לציון בפרט.

בימים ההם נתמכו המושבות הראשונות – רובן על־ידי הנדיב הבארון אדמונד רוטשילד, ומקצתן על־ידי ועד חובבי־ציון ברוסיה. בכל המושבות כמעט נטעו אז כרמי גפנים ושקדים. הפרדסנות היתה עדיין מצערה מאד בארץ, ועסקו בה בעיקר ערבים. כמה מן היהודים החלו נוטעים אז עצי תות, שעליהם משמשים מזון לתולעת־המשי. בין מגדלי התות היה גם האגרונום מנשה מאירוביץ שהתמסר לפיתוח ענף חדש זה.

הרצאותיו רבות־הענין של מאירוביץ על מטעי עצי־התות ועל תורת גידול תולעת המשי משכו אליהן את תלמידי בית־הספר בראשון־לציון ואת יתר צעירי המושבה, שהיו מקשיבים קשב רב להסברותיו העיוניות והמעשיות. אכן מרצה־למופת היה מאירוביץ, וידע לחבב את החקלאות על שומעי הרצאותיו, שהתקשרו אליו כאל מורם ומדריכם.

מאירוביץ לא הסתגר בהוראה מקצועית בלבד, כי אם הקדיש הרבה מזמנו וממרצו גם לעבודה צבורית במידה רחבה. סיפא וספרא – עסקן צבורי ואוחז בעט־סופרים. מאמריו נתפרסמו בכמה לשונות – רוסית, עברית, אידיש, וערבית – בכתבי־עת שונים. הוציא גם כמה ספרים וחוברות, על נושאים מגוונים – שאלות הזמן, צורות ההתישבות, עניני חקלאות, זכרונות, בהם: “מהשביל אל הדרך”; “על גידול תולעת המשי”; “מנחת־ערב”; “בימי ביל”ו“; “עצה ותושיה”; “מזכרונותיו”; “מביל”ו עד ויעפילו”; “חבלי תחיה”, ועוד.

בשעתו שלח מאירוביץ כמה וכמה תזכירים לועד חובבי־ציון מאודיסה, ובהם הצעות מעשיות בדבר ביסוס המושבות וחיזוק הישוב בכללו. תזכירים אלו, אף הם חלק מיצירתו ההסברתית־המעשית המסועפת מיום דרכו על אדמת ארץ־האבות בראשית 1883 והרתמו לעול בנין הארץ, הלכה למעשה. כל ימיו היה שוקד על התורה ועל העבודה, על הספר ועל המדע החקלאי, ללא הפרד, ולא הניח מידו שום מעשה־עסקנות, שהיה בו משום תועלת הישוב וחיזוק הבנין.

מרובות זכויותיו של מנשה מאירוביץ בתולדות הישוב של שני הדורות האחרונים, וברצוני לפרט רק כמה מפעולותיו העיקריות:

בשנת תרס“א (1901) השתתף עם נציגי הישוב החקלאי ונציגי ועד חובבי־ציון במשלחת אל הבארון רוטשילד בפאריס, עקב השנויים שהוכנסו בהנהלת המושבות לאחר הפסקת התמיכה ומסירת ניהול הענינים לחברת “יק”א”.

בבקוריו בצרפת, באיטליה ובארצות אחדות התעניין הרבה בענף המטעים. גם בסוריה ובלבנון ביקר, כדי להתבונן מקרוב לשיטות גידול הגפנים ותעשית היין.

מנשה מאירוביץ היה מיוזמי חברת “כרמל מזרחי”, לממכר יינות מיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב בארצות המזרח הקרוב.

בתרס“ג–תרס”ד היה מאירוביץ בא־כח הועד האודיסאי של “חובבי־ציון” ביפו. באותו פרק־זמן השתתף בועדה מטעם “חובבי־ציון” לבחירת פועלים להתישבות חקלאית.

בתרס“ה היה חבר בועדת “אגודת האלף” מרוסיה לבדיקת אדמת עין־זיתים. בתרס”ו נבחר כחבר למועצה הראשונה של אגודת הכורמים, והשתתף שוב במשלחת הישוב אל הבארון רוטשילד.

בתרע“ג (1913) לקח חלק פעיל ביסוד “התאחדות המושבות” ביהודה שמטרתה היתה: לחזק ולבסס את הישוב החקלאי, להגן על כל הענינים בפני הממשלה התורכית. מרכז ההתאחדות היה אז בראשון־לציון. ההתאחדות הוציאה אז שני בטאונים – “הד המושבות” ו”השקפת העתונות העברית על הישוב". בשניהם היה מנשה מאירוביץ הרוח החיה.

היה מן האחים הותיקים והפעילים במיסדר “בני־ברית”. מיסדר עולמי זה, שהוא כידוע על־מפלגתי ועל־מעמדי ומבוסס על העקרונות המוסריים והחברתיים והנעלים ביותר, נוסד לראשונה בארצות־הברית בשנת 1843, ובמרוצת הזמן נפתחו אלפי לשכותיו בכל תפוצות הגולה. הלשכה הראשונה של “בני ברית” בארץ־ישראל נפתחה בירושלים, ואחר כך נפתחו לשכות ביפו, תל־אביב, טבריה, צפת, ראשון־ לציון, פתח־תקוה, רמת־גן ועוד. מנשה מאירוביץ היה פעיל במיסדר זה ושימש נשיא הלשכה בראשון־לציון.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה – באבגוסט 1914 – נוצר מצב חמור מאד בארץ, והעסקנים הפעילים של הישוּב נחלצו לעזרתוֹ. מנשה מאירוביץ נכנס בראשוֹ ורוּבו לעבודה של שעת־חירום. כראש התאחדוּת המוֹשבוֹת. וכמנהל אגוּדת הכורמים, עמד על המשמר ונשא בעוֹל הצבוּר בתקופת המשבר החמרי והמדיני.

בשנת 1915 התפשט ארבה בערים ובמושבות, ומאירוביץ השתתף בועדה למלחמה במחבל. בחוברות “הארבה”, שהוציא עם חבריו האגרונומים, ניתנו הוראות מעשיות למלחמה במחבל הנטיעות ושדות התבואה.

בתקופת המלחמה הראשונה (1914–1918) היה בין נציגי הישוב לפני המפקדה התורכית הצבאית העליונה. המפקדה הוציאה נגד כל נציגי הישוב העברי, ומאירוביץ בכללם, פקודת גירוש לטבריה, דמשק, ארם צובא ועוד.

באוקטובר 1917 נאסר מנשה מאירוביץ יחד עם ראשי הצבור העברי במושבה, והובל לכלא ירושלים. רבות סבל הישוב העברי ונציגיו בערים ובמושבות בארבע שנות המלחמה הראשונות. מאירוביץ לא נרתע לאחור אפילו בימים הקשים ביותר, ומשך בעול העבודה הצבורית ועמד במבחן קשה.

בתום המלחמה, כשבא מיפנה גדול בחיי הישוב, לאחר כבוש הארץ והכרזת בלפור, נבחר מאירוביץ כחבר בועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל, ואחר כך לועד הלאומי הראשון. השתתף במשלחת הישוב לפני ועדת־החקירה האמריקאית, אשר באה בשנת 1918 לשמוע את דעת התושבים בדבר עתידה המדיני של הארץ, בתר"פ (1920), השתתף במשלחת הישוב אל הנציב העליון הראשון סיר הרברט סמואל.

בתרפ"א הוענק לו אות הכבוד.H. B. E (קצין־המיסדר המצויין של הקיסרות הבריטית) על עבודתו למען הארץ.

בתרפ“ג נבחר לנשיאות אגודת האגרונומים בארץ־ישראל, שהיה ממיסדיה. במלאת לו שבעים שנה, בתר”ץ, נבחר לנשיא־הכבוד של האגודה.

בתרפ"ד השתתף במשלחת הישוב העברי, שנשלחה לברך את הבארון רוטשילד אבי הישוב החדש, בשהותו במצרים (בגלל מחלתו לא יכול הבארון לבקר בארץ).

בתרפ"ה נבחר לחבר בית־משפט השלום העברי העליון בתל־אביב.

בתרפ"ז הוזמן לועדה מטעם השלטון להתיעצות בדבר משלוח ענבי־מאכל מארץ־ישראל לאנגליה.

במלאת עשרים וחמש שנה לשרותו של מאירוביץ באגודת הכורמים, ציינה האגודה את התאריך הזה על־ידי הרשמתו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. ובמלאת שלשים שנה לעבודתו באגודת הכורמים, פרש מן העבודה.

זכה מנשה מאירוביץ, שהאריך ימים מכל בני ביל"ו, לראות בעיניו לא רק מאות ישובים עברים פורחים ומשגשגים, אלא גם את הגשמת חזון הדורות, חזון החזונות: התחדשותה של מדינת ישראל במולדתו העתיקה.

זקן ושבע־שנים השיב רוחו אל אלהים בביתו בראשון־לציון, סמוך לבאר־המים הראשונה, בו חי את חייו, וקברו נכרה בצל השקמה בין קברות ראשוני המושבה.

בסיון תרע“ד כתב: “וכל אותם הימים שמראשית תרמ”ג ועד עתה לא נשכחה מלבי אותה שעת האושר הנפלאה, שהטלתי את קומץ זרעוני הראשון אל תוך אדמת ראשון־לציון ואותה לא אשכח גם עד יומי האחרון בהגיע אף תורי אני לישון שנת עולמים, תחת שקמת ראשון־לציון”…

וב“זכרונות של אחרון הביל”ויים“, תמוז תש”ז, כתב: “וזאת ברכתי: תצליחו בעבודתכם הקדושה באותה האמונה הטהורה ובאותה מסירות הנפש שציינו את אנשי ביל”ו ותעבדו כולכם יחד, שכם אחד, בלי הבדל מעמד ומפלגה עד הגיע היום ונהיה עם חפשי, יושב על אדמתו עם כל העמים, אשר על פני האדמה. שעת הבוקר בוא תבוא, עוד יעלה השחר".