מלכה ברוך, רעיתו של הד“ר אברהם ברוך (רוזנשטיין), היתה מבנות “העליה השניה”, ועלתה עם בעלה לארץ בחשון תרס”ט.
מוצאה מפלונסק (פולין). אביה – סוחר סיטונאי חשוב של מכולת, יהודי למדן ומשכיל, חברו וידידו של אביגדור גרין (אביו של דוד בן־גוריון).
בילדותה חונכה בבית אביה ברוח המסורת וגם האהבה לתנועה הלאומית, לחיבת ציון.
לאחר שגמרה את בית־הספר הממשלתי בפלונסק, עברה לוורשה ושם נכנסה כחברה לאגודה הציונית “דבורה” ולחברת דוברי־עברית בוורשה. ביקרה בכל הישיבות והטילה על עצמה כמה תפקידים באגודה הציוני.
תוך עבודתה הציונית הכירה את הסטודנט הצעיר רוזנשטיין, ונישאה לו, וחיתה אתו חיים משפחתיים יפים כארבעים ושלש שנים.
בשנת תרס“ח הוזמן ד”ר א. ברוך כמורה למתמטיקה ולפיסיקה לגמנסיה העברית ביפו, מיסודו של ד“ר י. ל. מטמון־כהן בשנת תרס”ו.
משפחת ד"ר א. ברוך התנגדה לעליתו לארץ, מפני שבאותו זמן הוצעה לו עבודה חשובה בתנאים מצויינים מכל הבחינות בוורשה גופא. אך אשת־נעוריו מלכה ויתרה על החיים הנוחים והמסודרים בוורשה רבתי והעדיפה עליה את יפו, העיר הבלתי־מפותחת.
ובאחד הימים, בראשית תרס"ט, יצא הזוג רוזנשטיין ואתם פעוט בן עשרה ימים, ולאחר טלטולים ממושכים וקשים בדרך הרחוקה הגיעו ליפו.
ומן הדירה המרווחת הנוחה והמרוהטת בוורשה, השתכנה משפחת רוזנשטיין, ככל העולים־החלוצים בימים ההם – בשכונת נוה־צדק, בחדר דל וצר, חסר כל נוחיות וריהוט.
מלכה ברוך לא התרעמה ולא התאוננה על החיים הקשים, והסתגלה לתנאים הפרימיטיביים.
התינוק הפעוט סבל הרבה ממחלות אקלימיות, והאם הצעירה מלכה ברוך נאבקה קשה בכל פגעי הזמן.
מטבעה היתה בעלת אופי טוב, אהבה את בעלה, את שני ילדיה ואת שתי ילדותיה, אשר ילדה, גידלה וחינכה על אדמת המולדת, והסתפקה בחיים מצומצמים. ספוק נפשי רב היה לה, שבעלה זכה להיות בין המורים הראשונים בגמנסיה העברית הראשונה, והוא גם היה מן הראשונים, שיצרו מונחים עבריים ללמודי מתימטיקה ופיסיקה.
עונג מיוחד היה למלכה ברוך, כשזכתה עם בעלה, להקים את ביתה הראשון על גבעת־חול בודדה, במקום הנקרא כיום רחוב נחלת־בנימין.
מורי הגימנסיה “הרצליה” ותלמידיה היו ממשחרי ביתה, והיא היתה מאושרה. אך באבגוסט 1914 פרצה מלחמת־העמים הראשונה, ובאו ימים רעים ומרים. מאות מתושבי תל־אביב גורשו לחוץ־לארץ, ומאות מיהרו לצאת את הארץ מחמת עקת המשטר התורכי הצבאי, אך מלכה ברוך החליטה להשאר עם משפחתה בארץ ולא להפרד מידידיה, ממכריה ומביתה בתל־אביב.
עם פרסום פקודת הגירוש ההמוני מתל־אביב בערב פסח תרע“ז (אפריל 1917), הציעו הגרמנים לד”ר אברהם ברוך משרה גבוהה בדמשק, אך מלכה החליטה לצאת עם המורים והתלמידים של הגמנסיה לזכרון־יעקב ובנותיה שפיה, בת־שלמה וגבעת־עדה. יחד עם בעלה, אמה וארבעה תינוקות השתכנה במחסן תבואות בבת־שלמה. בדומיה נשאה את הסבל הגדול, ללא כל תרעומות ותלונות. החיים הקשים בתקופת הגירוש, שנמשך שנה ושמונה חדשים, גרמו לאשה העדינה חולשה גופנית כללית. בפרט סבלה מקדחת ממארת, אשר הפכה למחלה כרונית של עצב הלחי. מאז ועד יומה האחרון סבלה ענויים קשים במשך עשרות שנים, אך ידעה להתגבר על מצב בריאותה הרופף, וביתה בתל־אביב שימש בית־ועד לכל החלוצים הצעירים מעולי פולין. היא היתה מקבלת את כולם בסבר פנים יפות, השתדלה להשיג להם עבודה מתאמת, דאגה ללמוד מקצועי בשביל אחדים מן העולים.
רבים מהם, ובהם הסופר ש"י עגנון, אורי נדב, המהנדס טישלר, אפרים זומשטיין, ועוד, זוכרים את ביתה של מלכה ברוך כבית הראשון בתל־אביב, שבו קרבו אותם וקבלום בזרועות פתוחות כבני־משפחה ממש.
בגלל חולשתה הגופנית הכרונית לא יכלה לעסוק בצרכי צבור, אך היתה חברה מסורה בהסתדרות הציונים הכלליים, ב“ויצ”ו ובמוסדות סוציאליים אחדים.
במיטב יכלתה השתדלה תמיד לעזור לכל נצרך ולהקל את סבלו של כל מי שפנה אליה.
מלכה ברוך זכתה לגדל בעיר העברית הראשונה שני דורות, והאם־הסבתה היתה מאושרת שזכתה לחזות במו עיניה את הגשמת החזון הגדול – את תקומתה של מדינת ישראל הצעירה.
אור ליום כ“ט ניסן תש”י השיבה את רוחה לאלהים. במותה נסתלקה דמות אחת החלוצות העדינות מראשונות תל־אביב, שנשאו בכל הסבל וההרפתקאות של העיר בראשיתה, והן שהשרו מרוחן על בוני־העיר הראשונים, לעמוד בכל התנאים הקשים ולצפות בבטחון להתגשמות החזון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.