א. צעדיה הראשונים של הפסלת    🔗

בתל־אביב התרכזו עשרות אמנים, שהתקבצו הנה מארצות שונות – ציירים, פסלים, אמני הנגינה, התיאטרון, האופירה וכו'.

כל אמן ואמן יוצר בפנתו, שואב את השראתו העילאית מן הטבע והנוף, מן הסביבה ומחיי האומה. כל אחד ואחד מפתח את יצירתו לפי כשרונו, השכלתו, סגולותיו האמנותיות ולפי סגנונו האינדיבידואלי.

האמנים מרימים את הרמה התרבותית של חיינו ומעשירים את אוצר נכסינו הלאומיים והתרבותיים.

נזדמן לי לבקר בבית אחת היוצרות בתל־אביב – בפנתה השקטה של הפסלת מרים ברלין.

לא רבים יודעים עדיין עליה, כי כפסלת עודנה “צעירה”. הראשון שגילה את הניצוצות של כשרונה האמנותי היה הפסל הנודע אהרונסון. אהרונסון הוזמן בשנת 1916 לפטרבורג, לשם פיסול האנדרטה של ראספוטין (ידיד בית־המלכות הרוסי), ובמקרה ראה את ביכורי עבודתה של בוגרת הגמנסיה מרים ברלין: תבליט של רגל עשוי מלחם. האמן התרשם מן התבליט הקטן, ויעץ לבעלת התבליט להשתלם בפסלות. ואמנם, עשתה כך, והחלה לעבוד בהדרכתו של אהרונסון כל זמן שהותו ברוסיה. אחר כך המשיכה את לימודיה בשנים 1916–1917 אצל הפסל הנודע מיכאל בלום בפטרבורג….

מיום ליום נתגלה יותר ויותר כשרונה האמנותי, והפסל אהרונסון הזמין אותה לאקדמיה לאמנות בפאריס.

פגעי מלחמת־העמים והתלאות המרובות שלאחריה עכבו את מרים ברלין בפטרבורג. עם האפשרות הראשונה מיהרה לצאת את רוסיה ועלתה לארץ בשנת 1921, יחד עם בני משפחתה.

כחמש שנים ישבה מרים ברלין בתל־אביב, וסבלה את סבל העולים החדשים עד קליטתם בארץ. מאפס אמצעים לא המשיכה את השתלמותה בפסלות, ורק בשנת 1926 נתאפשרה לה הנסיעה לרומא לשם השתלמות.

ברומא מצאה לה כר נרחב לפתח את כשרונה, בהדרכת אחד מגדולי האמנות – הפרופיסור היהודי נחום לוז, שניבא למרים ברלין עתיד בעולם האמנות, ועל־פי עצתו נסעה לאחר שנה לבלגיה, ונכנסה שם לאקדמיה הממלכתית לאמנות בבריסל.

מאז מתחילה תקופת ההתפתחות שלה והעליה משלב אל שלב. ארבע שנים למדה מ. ברלין בבית־ספר עליון בבריסל, בהדרכת טובי הפרופיסורים של האקדמיה לאמנות.

הקומפוזיציות שלה עוררו תשומת־לב רבה בחוגי האמנות, ובזמן למודיה זכתה לקבל ששה פרסים ראשונים. מהם ארבעה בסך 1000 פראנק זהב כל פרס, ושני פרסים יקרי־ערך מספרית האמנות הבלגית.

בעד אחת הקומפוזיציות שלה “לויה” זכתה מ. ברלין לקבל בשנת 1928/9 מידליה־של־כסף, ואחר כך נתכבדה שוב בשנת 1929/30 בשתי מידליות של ברונזה בעד עבודות־פיסול של אנשים חיים.

את האקדמיה לאמנות בבריסל גמרה מ. ברלין בשנת 1931 בהצטיינות גדולה, וקיבלה תעודת־גמר ממדריגה ראשונה. לאות הוקרה מסרה לה האקדמיה העליונה בבריסל, לאחר גמרה את שנות לימודיה, אטליה בהיכל האמנות, עם רשות מלאה להשתמש בכל המכשירים והחמרים במשך שנה שלימה, בלא כל תשלום.

הקומפוזיציה היצירתית שלה “תוגה” עשתה רושם רב בחוג האמנים, ונרכשה מיד על־ידי יהודי עשיר בבריסל. אך הפסל שלה “נזירות” זכה להערכה מיוחדת מצד חובבי האמנות היפה.

הפסלת מ. ברלין הלכה מחיל אל חיל ורכשה לה שם טוב, ובמשך זמן שהותה בבריסל – נתחבבה על חוג האמנים והקרובים להם. כשרונה, חריצותה וחיבתה לפסלות סללו לפניה את הדרך, והיא יכלה לכבוש לה מקום נכבד מכל הבחינות בבריסל, עיר התרבות הגבוהה.

אך געגועיה לארץ־ישראל, ולתל־אביב עיר מושבה, מנעוה מלשהות זמן רב מדי בארץ אחרת, ובאמצע 1931 שבה לארץ והתישבה בה ישיבת־קבע.

בשובה לארץ, התחילה מרים ברלין להסתכל סביבה ולחדור לנבכי הטבע הארצישראלי ואל החברה היהודית החדשה במולדת. היא, שנתחנכה על ברכי תרבות זרה, החלה סופגת לתוכה יותר ויותר את רוח התרבות העברית הלאומית, כדי למצוא את המזיגה הנכונה. שאיפה זו באה לידי בטוי גם ביצירותיה החדשות, שבהן ניסתה לחדור אל חביוני הנפש היהודית ולרקום רקמות חדשות בדמויות לאומיות.

בשנה הראשונה לשובה מלמודיה בחוץ־לארץ, הוציאה מרים ברלין מתחת ידיה כמה קומפוזיציות מוצלחות מן ההווי של הארץ: “פליטים”, “הילד התימני”, ועוד. אחר כך עברה לפסול אישים, עסקנים וסופרים יהודים מהוללים, כמו: מאיר דיזנגוף, מנשה מאירוביץ, מרדכי בן עמי, מנדלי מוכר ספרים, א. ז. רבינוביץ, שלום עליכם, י. גרזובסקי, י. ח. רבניצקי, אחד־העם, ועוד.

מתוך הגלריה הזאת של דמויות אישים, יש לציין בפרט את האנדרטה של המשורר ח. נ. ביאליק. בחומר דומם הנציחה את הדמות הרוחנית, את מעוף המחשבה הפיוטית וגם את בת־הצחוק המיוחדת שלו.

הפסלים של מרים ברלין, המצוינים בתרבות אמנותית גבוהה, משרים על המסתכל בהם השראה רוחנית. ככל שהוא מסתכל ביצירות אלו, הוא מגלה בהן פרטים וקווים כאלה, שרק עינו של אמן בחסד עליון מעמיק־ראות מסוגלת לתפוס אותם.

מרים ברלין האמנית המחוננת – מצניעה בהליכותיה, ואינה מכריזה על עצמה. אותה צניעות של היוצרת נסוכה גם על מעשי ידיה.

 

ב. תערוכותיה של מרים ברלין    🔗

הופעתה הראשונה של הפסלת מרים ברלין בתל־אביב היתה בתערוכתה, שנתקיימה בביתה הפרטי בתל־אביב בשנת 1931.

הפתיחה של תערוכתה היתה חגיגית במעמד קהל אמנים, סופרים ועתונאים, ומ. דיזנגוף הביע בנאום־הפתיחה את משאלתו, שהמוזיאון התל־אביבי (שהיה עדיין בראשיתו) ישמש אכסניה קבועה ומעודדת לאמנים העבריים בעיר העברית, ועל־ידי כך יסייע להתפתחות היצירה האמנותית והמקורית.

נבואתו של מיסד המוזיאון נתגשמה במידה מרובה. הבנין הקטן של המוזיאון התרחב במשך השנים והשתפר במידה ניכרת מאד, נוספו כמה אולמים מרווחים, וכולם נתמלאו תמונות ופסלים עד אפס מקום, ובית־הנכות, מיסודו של אבי העיר משמש מרכז לאמנות.

אולם בינתים גדלה תל־אביב פי כמה, ובית המוזיאון אינו מספיק עוד לכל התערוכות של האמנים היהודים, שנתקבצו ובאו מכל תפוצות הגולה, והם נאלצים למצוא להם גם אכסניות שונות מחוץ לכתלי המוזיאון.

מחוסר מקום במוזיאון, שהיה תפוס על־ידי תערוכת אמנים יהודים מפאריס, מצאה לה הפסלת מרים ברלין פינה שקטה ונוחה ברחוב הס, ויחד עם הצייר אבני פתחה כעבור שנים מספר את תערוכתה השניה בלי נאומים ובלי פומביות יתירה, ואף־על־פי כן הרבו לבקר בתערוכה.

מי שראה את התערוכה הראשונה של הפסלת ברלין בשנת 1931, מצא השתלמות רבה ביצירותיה שבתערוכה השניה.

שקט פנימי, ענוה וצניעות חבויה, מציינים את דרכה באמנות של מרים ברלין.

בפסליה ניכרים שקידה רבה, וטעם מפותח של אמן בעל רמה תרבותית אקדימאית.

בתערוכתה השניה הוצגו כמה אנדרטאות של סופרים ועסקנים נודעים, וגם של אלמונים.

הפסלת ברלין ניגשת מתוך גישה ריאלית ליצירותיה, ודמותו של כל אחד ואחד עיצבה לפי הבעתו הטבעית והמדויקת.

ביצירותיה של הפסלת ברלין מורגשת השפעת הרוח האמנותית של מורה המובהק הפסל הנודע־לתהילה אהרונסון, אשר האציל עליה הרבה מרוחו ומדרך יצירתו.

יצירותיה של הפסלת מוכיחות, שלאחר לבטי־נפש רבים, מצאה את דרכה באקלימה של ארץ־ישראל והיא הולכת בצעדים בטוחים מהישגים להישגים אמנותיים חדשים.

 

ג. אנדרטת ביאליק של הפסלת מ. ברלין    🔗

באחד מימי 1933 נזדמן המשורר ח. נ. ביאליק יחד עם ידידו הסופר הישיש י. ח. רבניצקי, לבקר בבית הפסלת מרים ברלין.

בכניסתו לחדר־עבודתה נתגלה לעיני המשורר מראה מרהיב־עין, והוא עמד נדהם במקומו כמה רגעים: בבית היוצרת ראה ביאליק לפניו את כל “אודיסה שהיתה”, את כל ראשי הספרות העברית והיהודית, חברים וידידים, מהם שהלכו כבר לעולמם: אחד־העם, מנדלי מוכר ספרים, שלום־עליכם, בן־עמי, ועוד, ולידם – כמה מאלה שהיו עדיין בחיים באותה שעה: י. ח. רבניצקי, א. ז. רבינוביץ, יהודה גרזובסקי, מ. דיזנגוף.

ביאליק נפעם מאד מכל הפרוטומות היפות הללו, שהזכירו לו את הימים שעברו עליו במסיבת מרעיו בעיר היפה שעל חוף הים השחור. ביאליק עבר מפסל לפסל, האריך להסתכל בכל אחד מהם וכאילו חיפש בפרצופיהם את הקווים האופייניים הידועים לו כמשורר ויודע חכמת הפרצוף.

האנדרטה של מנדלי־מוכר־ספרים ריתקה את מבטו של ביאליק שעה ממושכת, וניכר היה שהתרשם במיוחד מיצירה אמנותית זו.

ביאליק עצמו לא היה עדיין בתוך הגלריה הזאת, אך כעבור ימים מספר החלה הגב' ברלין לכייר את ח. נ. ביאליק.

ברטט נפשי וביראת־הכבוד ניגשה הפסלת לעבודה זו. שיחק לה מזלה וביאליק נשמע לבקשותיה, והיה בא ל“סיאנסים” כל פעם בדייקנות נמרצת, בשעה קבועה, לרוב בלוית י. ח. רבניצקי.

ימים על ימים עבדה הגב' ברלין על פסל ביאליק, ותודות לתפיסתה הנכונה ולאינטואיציה האמנותית שלה הצליחה לחדור לתוך חביוני הנפש של משורר האומה ולמצוא בו את הקווים האופיניים שבתכונתו, קווים גלויים ונסתרים, המיוחדים רק לאישיות גדולה זו.

האנדרטה של ביאליק מבליטה – דומה, יותר מכל יצירה אחרת – את כח־הסתכלותה הרב של הפסלת ברלין, אשר ידעה לסמל את האופי, את הדמות הרוחנית, את מעוף המחשבה הפיוטית, ואף שירטטה בקו אמנותי את בת־הצחוק שהיתה נסוכה על שפתי המשורר.

פסל זה הוצג לראוה בתערוכה הבינלאומית, שנתקיימה בקיץ 1937 בפאריס. בפנה העברית שבביתן הארצישראלי התנוסס לראווה הפסל מברונזה, והוא משך אליו מאות־אלפים מסתכלים.

את הפרוטומה המצויינת הזאת ראה גם הפסל המובהק נחום אהרונסון, שיבחה ואמר, שזוהי מן היצירות המשובחות של הפסלת ברלין.

טוב עשו ידידי “בית ביאליק”, שרכשו בשנת 1939 את הפסל המוצלח, וקבעו את מקומו בבית המשורר שברחוב ביאליק.

גלוי הפסל, בהשתתפותם של סופרים, מורים וידידים – היה בו משום מאורע חגיגי לאמנות ולספרות.