א    🔗

הבריות רגילים לדמות בנפשם, שכל סופר וכל אמן הוא גם בעל שיחה נאה, הכובש את הלב בנועם מדברותיו. יודעים הם את המשורר, ששיריו משופעים ניבים נאווים וציורים נפלאים ודמיון עשיר, והריהם בטוחים שגם בישיבת טן־דוּ או בחברת ריעים משתלשלות ויוצאות מפיו מחשבות נאות, המשעשעות את השומע בצורתן ובתוכנן. מכירים הם את פלוני המבקר החריף) שמאמריו ממולחים ויורדים כגחלי־אש על ראש המבוּקר, והריהם סבורים, שחריפות זו ותבלין זה עומדים בו תמיד. קוראים הם את הדראמה המותחת או רואים אותה על הבמה, ובה פועלות נפשות המשוחחות זו עם זו וזו על זו שיחות רבות־עניין מלאות מימרות שנונות, ואין כל ספק בליבם שמחבר הדראמה, שחלק מחכמתו לבראוּיו, שייר גם לעצמו אמרי־שפר ונופת תיטופנה שפתותיו. וכמה הם כמהים להזדמן לכפיפה אחת עם פלוני הנואם המובהק, החוצב להבות־אש ומלהיב המונים, כדי ליהנות מזיו שיחתו, המלאה, לפי השערתם, ברקים וצבעים ובדיחות־דעת.

אולם מה מאוד יוּכּו בתמהון כאשר מתגלה להם, שאותו נואם, המפליא לכבוש לבבות בשעה שהוא ניצב על הבמה מול קהל עצום, משעמם ביותר בשעה שהוא שרוי בחבורה קטנה או משוחח עם חברו. ומה גדול מפח־הנפש למראה שיחתו הדלה והחיוורת של המשורר הנערץ, עת בת־שירתו פורשת הימנו והוא כאחד האדם.

ואף־על־פי שהבריות כבר ניכוו לא־אחת מדמיונות־שווא אלה, אין הם נמנעים מלשגות שוב ושוב באשליות. הם מתאכזבים וחוזרים ומאמינים. מעגל זה של אכזבות ואשליות, אינו נפרץ עולמית, שכן המתאכזב אינו מתאכזב אלא מפלוני הסופר המסויים, המקריי, אך לא ממעמד הסופרים והאמנים. לפיכך יטפח למחר שנית בקרבו את המאוויים ואת האמונה, שאנשי־השם מושלמים בכל המעלות ואף מעלת הנאום והשיחה בכלל זה, ושוב יהא נכסף להציג לראווה את יקירי גדוליו ולהתבשם מתורתם שבעל־פה.

וראוי להטעים, שלא פשוטי בני־אדם בלבד סבורים כן, אלא גם משכילים ובעלי־נסיון. אין הם מעלים על דעתם, שהאדם נברא רשויות־רשויות, מלכויות־מלכויות, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה. אותה התפצלות של היכולת והכשרון, שהטבע הטיל באדם, אינה מתקבלת על הלב. אותה עובדה חותכת, שהבריאה חילקה את מַתות־הרוח בין הרבים, בין המין האנושי כולו, בעוד שהיחיד, ואפילו יחיד־הסגולה, ואפילו היחיד העליון, אינו נוטל אלא כמה קבין מהן ולא את כולן – עובדה זו, הנראית לכל עין, מנוגדת, כנראה, לצורך ולמאוויים, ולפיכך אינה מסתברת. הרצון הוא כאן אבי המחשבה והאמונה. ולא זו בלבד, אלא בשעה שהבריות נפגשים פנים אל פנים ועין בעין עם הסופר או האמן, והלה מנחיל להם מפח־נפש בגימגומיו ובנימוסיו ובחיספוסיו, הריהם נוטים מיד להפליג אל הקצה השני ולהטיל ספק גם בערך יצירתו, שרק תמול־שלשום הינתה אותם והיתה להם מקור של חוויות גדולות. כיוון שאותו סופר ירד בעיניהם בתחום אחד, ירד בעיניהם בכל התחומים. מראה־עיניהם ומישמע־אזנם עשו קוֹרחה גם בהלך־נפשם. הם נעלבו מן הפגישה. הם רוּמוּ, כביכול. השטר שחתם הסופר בשבילם כקוראים כאילו נזדייף בידם כשומעים וכרואים. הם ביקשו שירצה לפניהם דינרי זהב, והוא הרצה לפניהם אסימונים, שנמחקה צורתם. ולפי שהם מותחים עליו חוט של חשד, הריהם מפקפקים גם בטיבם של המטבעות ההם, ביצירה שבכתב, שמא אין “כיסוי” גם להם. נמצא שהפגישה הזאת של הקורא והסופר או הצופה והצייר, או המנגן והמאזין, קיפחה את שמו של היוצר.

פגישות אומללות אלו, הנמשכות אלפי שנים, הן ששיקעו ביוצרים אימה מיוחדת המכונה בשם אימת־הציבור. ודע: אימה זו מצויה דווקא בטובים ובמעוּלים שביוצרים. הבינוני או איש־הזיבורית אין לו כל יראה וכל אימה, שאילו היתה בו מידה זו, לא היה עוסק במה שהוא עוסק והיה נרתע מחמת האחריות הגדולה. אולם בעל־המדרגה, הנבלט ליבוטי־יצירה, מתיירא שמא תיעדר השראתו דווקא בהתייצבו לפני הקהל ועמידתו תהיה דלה וריקה. והמציאות הוכיחה שיש יסוד לפחד זה, שאכן אין השכינה שורה בציבור אלא לעיתים רחוקות. לפיכך פורש היוצר מן הציבור. יצר השמירה על עצמו מכה על קדקודו: היזהר! אולם הציבור אינו מבין לריעו ומושכו אליו, מעלהו על הבמה וכופה עליו את הראווה ואת הדיבור – ומתאכזב. אותה שעה כשלונו מחשל את בדידותו, ובדידותו משמשת לו תריס מפני עין הרבים.

וכת הציניקנים, שאין שום חברה פנויה ממנה, שמחה לאִידוֹ של אותו גדול רב־תהילה, שלא עמד בנסיון וקלונו נתגלה ברבים. הללו מחבבים את מלאכת שמירת הפסילים וקריעת המסוות, כביכול, לא מתוך קנאת האמת, אלא כדי להוכיח “שאין דופק”, שגדולתם של האנשים הגדולים אינה אלא מדומה. כל־אימת שהללו יכולים להסיר את כתרו של איש־סגולה ולתת בו תיפלה, הריהם עושים זאת להכעיס ולתיאבון. עולם שיש בו קדושה, אמונה, סגוליות ואנשי־עליה, איננו רצוי להם ואין לדעתם סובלתו. הוא משבית את השלום במעונם ומערער את הציניות. היוצר הגדול והנאמן מקלקל את שורת הגיונם. מפני זה הם נטפלים לכל סופר או אמן מהולל, מנקרים וחוטטים בו, וטורחים לגלות איזו נקודת־תורפה באישיותו.

ב    🔗

כל אותה אכזבה, שהסופר או האמן מנחיל, כביכול, לקהל בשעה שהוא נכשל על במת־הנואמים, במסיבת־מוזמנים או בשיחת־חולין – מקורה בהבנה משובשת. הסופר הוא “בעל־מקצוע”, היודע את סוד הביטוי שבכתב. ככל בעל־מקצוע יכול שיהא בוּר במקצועות אחרים. אמנם ההשתלמות במקצוע אחד דורשת ידיעה מסויימת במקצועות מיצרניים: הגיאוגרף חייב לדעת היסטוריה ופוליטיקה; הסוציולוג חייב לדעת פסיכולוגיה ופילוסופיה; הפיסיקאי חייב לדעת מתימטיקה וכו'. מכל שכּן שסופר חייב להיות בעל השכלה כוללת, היודע משהו בהרבה מקצועות. אולם אומנות הסופר איננה מחייבתו להיות נואם ולא איש־שיחה. ודאי נוח לו לסופר, שהופעתו בציבור כובשת לבבות והכל רצים גם לשמוע את דבריו; אבל תוספת זו של כשרונות היא מתת יקרת־מציאות. העובדה, שהנואם והסופר משתמשים שניהם בכלי־שרת אחד, במלים, מטעה את הבריות לחשוב, שאומנות אחת כאן. באמת אין הדיבור והכתיבה אח ואחות. פעמים שהם עויינים זה את זו וצהובים זה לזה. אלה הן שתי חוויות, הנבדלות אחת מחברתה הבדל חותך ונובעות ממקור שונה. לעיתים מוציאה הבריאה מתחת ידה “אֶכזמפלאר” אחד, איש־סגולה מפליא, שבו מזוגות יכולת הסופר ויכולת הנואם, אבל הוא אינו בא ללמד על הכלל כולו. המעצב דמויות בסיפור ושם בפיהן דברי־חכמה, הוא כבד־פה על־פי הרוב וחסר־ישע בשעה שמזדמן בחברת אנשים, המדברים לפי רצונם. והדראמאטורג, היודע לחבר מונולוגים ודיאלוגים יפים כל־כך ולשעשע אולמי־צופים, יש שחושׂך שפתיו וקול מליו נחבא בשעה שנקלע לשוק החיים. והמשורר, המשחיל תיבה לתיבה, שוקלן וחורזן, בונה להן בתים ומנעים בהם את העיניים ואת האזניים, — מדבר בשפת־עילגים בעומדו לפני הקהל, שאזניו ניכוות מן השגיאות הדיקדוקיות והגימגומים.

אכן, במידה ידועה “טבעי” הוא מצב זה. הסופר, שהתייחד בחדרו רוב שעות היום ולטש את יצירתו ושיכלל אותה וחלק לה מן העידית שבכשרונו ושבנפשו, אינו מאמין בדרך קלה. מי שהורגל שלא לסמוך על נוסח ראשון היוצא מתחת ידו, אלא מוחק וחוזר ומוחק ומגיע לידי גמר חתימה ביגיעת בשר ורוח, אינו יכול להיות נואם, שכל כוחו וגבורתו בשטף דיבורו, בהצלחתו המהירה, בנוסח ראשון. הסופר חושד בכל מלה שמא אינה הנכונה, שמא יש נאה הימנה, שמא היא שליח־שווא, תחליף לשעת־הדחק. ואילו נואם, התוהה על דבריו בשעת נאומו, מובטח הוא שלא יפיק רצון מאת הקהל. גם מחשבתו של סופר והוגה־דיעות מתנהלת בדרך־כלל בכבידות וכפופה לכללים חמורים; מה שאין כן הנואם או אפילו המשוחח; אלה אנוסים על־פי התנאים החיצוניים לתת מתן מרובה בזמן מועט. היוצר, כשהוא נתקל בקושי או במחסום, הריהו שוהה שעה ארוכה ומשהה את דבריו לעת אחרת, בעוד שהנואם ואיש־השיחה נבהלים לדבּר ואצים להגיע למטרתם.

ואף זאת: היוצר משקיע כל כוחו וכשרונו ביצירתו. הוא מקמט עצמו על כל תג ותג ומענה את נפשו במלאכת השיכלול. הוא חכם בחדרו. אך בצאתו החוצה, הריהו סחוט וממוּצה, ובא אל בין הבריות לא כדי להמשיך את מתיחות היצירה, אלא כדי לרופפה, לא לשם התהדרות אלא לשם התבדרות. הוא זקוק למנוחה, להחלפת כוח, להתחדשות. המעיין שנדלה צריך להתמלא. משום כך אין ביכלתו להצטיין בהברקות או בגילויי־יצירה. רק מעטים עדיין נשתייר בהם כדי שיעור זה גם בצאתם מאהלם. זכות היא איפוא לסופר להיות אפור, רגיל, משעמם. אם החליטו להביאו לפני הציבור, הרי לא בגלל יפי־דיבורו העלוהו, אלא בגלל יצירתו שבכתב או שבציור או שבנגינה.

רק אלה שפסקה יצירתם, או אלה שחלה אצלם אתנחתא קצרה או ארוכה, נכספים לבטא את שיירי־כוחם ושלפי־רוחם באמצעות האמנות המיצרנית: הנאום או השיחה. אם ראית סופר מפזר ניצוצות על ימין ועל שמאל בבתי־הקפה או במסיבות לעת־מצוא – בדוק אחריו ותמצאהו במזל של עמידה מלכת. ודאי, ישנם יחידים המצויינים גם במעלת איש השיחה וההליכות הנלבבות. אולם אלה הם חזיונות יוצאים מן הכלל, המחזקים, כידוע, את הכלל.

תשי"ג