לדויד ורדי

 

א    🔗

פעמים הרבה נשאלה השאלה: יצירה ספרותית או אמנותית, האם היא פרי התפתחות איטית, או אינה אלא ילידת הקצב המהיר ובת השעה? הנכון לראותה בחינת נס, המתרחש פעם אחת, או שהיא מתרקמת כוולד במעי אמו וחלים עליה חוקי גידול ופילוג־אברים וחיתוך־דמות? האפשר לקבוע בה חליפות ושלבים ותחנות־מעבר, או שמא היא מתגלית בצביונה ובקומתה השלמה בבת־אחת?

לשאלה זו גם פנים אחרות: האם הופעתה הפתאומית של יצירה, שבח היא לה או פגם? המעיד גילגול התפתחותה האיטי והמודרג על טיב מעוּלה יותר, או כלום מטביעה ההתרקמות החשאית חותם של בגרות יתירה? המצויים סימני רפיון בגילוי יצירי, שהוֹרתוֹ ולידתו לא נשתהו זמן מרובה?

התשובה על שאלות אלו אינה חותכת, ונוטה לפעמים לכאן ולפעמים לכאן. הכל לפי השואל והמשיב ולפי הזמן והמקום. אולם כל הרואה עניין זה כחלק מכבשוֹנה של יצירה, אי־אפשר לו שלא להידרש לסוגיה גדולה זו. וגם אם לא ישיא עצמו אדם, שימצא את המפתחות המתאימים לשער זה, מכל מקום אינו בן־חורין מלחפש אחריהם. ואולי יבוא אחר־כך מי שיבוא וייכנס פנימה.

הבריות מחבבים את הדברים המבשילים קמעא־קמעא. אין הם אוהבים פתאומיות, קפיצות־דרך; יתר על כן: אימת המפתיע עליהם. הם מתייראים מפני דבר המופיע פתע, כפתק מרקיע, ואינו מגיע לגמר בישולו באופן הנראה לעין. הם מתפעלים ממי שהיכולת בידו לשוֹרר, לנאום או להציג דמות בלי הכנה, אך מותחים עליו חוט של חדש. שכזה הוא בחינת ילד־פלא, כלומר, רך בשנים ואב בחכמה ובכשרון. הוא מפתיע, הוא מעורר הערצה, אך לא אמוּן. ה“עילוּי”, המצטיין בחריפות ובבקיאות ובידענוּת שלא לפי גילו, אף הוא מעורר הפלאה, אך לא ודאות ובטחון. לכינוי הזה היתה תמיד נעימת־לוואי לפגם. לא היתה אמונה יתירה בהתמדתה של תכונה זו, קל וחומר שלא סמכו על “עילוּי” ולא ראוהו כאדם שדעתו שקולה ואחריותו מרובה. הוא בבחינת ברק שאין אחריו גשם. מוציא פרחים ולא פירות. הפירות צומחים על אילן ששרשיו מרוּבים וצמרתו נאה, שהגשם משקה אותו והוא כפוף לחוקי ההתפתחות. גם האדם הוא עץ־השדה. תחילה הוא מנץ ניצנים, מעלה פקעים, ומהם מתפתחים הפירות. ה“עילוי”, או ילד־הפלא, הם בבחינת ניצנים נצחיים, ליבלוב תמידי, אביב־עולמים. וחזיון כזה מרהיב אך מכזיב, ואין הדעת סובלתו.

 

ב    🔗

כלל גדול הוא: האדם לומד את הסתום מן המפורש, את הסמוי מן הגלוי, את הנמשל מן המשל. ובכל מקום שחזיונות רוחניים ויצירתיים לא היו ברורים כל־צרכם, או שהתעמולה אפפתם, בא המדרש והסבירם או בא הסמל והאירם, או בא ההיקש מעניין אחד לעניין אחר ולימד דעת. אולם צורך הוא להטעים, שכוחן של כל המשלָה וכל השוואה מוגבל, וכל המותח כוח זה ומרחיבו נוטל מהם את ערכן ומעבירו לספירת האגדה ולא לחינם שמרו צרוּפי־האמונה ואדוקי־הדת טינה בליבם לאגדתא, שהרבתה להמשיל את מידות הקדוש־ברוך־הוא למידותיו של מלך־בשר־ודם. הם הרגישו, שהמשלים האלה צופנים בקרבם סכנת האנשה יתירה, שבאמצעותם יורד עומק המושג ומסתגל לקוצר המשיג. הוא הדין לספירת היצירה הספרותית והאמנותית. בשעה שאנחנו מנסים להסביר אותה לעצמנו ולזולתנו ומשתמשים לשם כך בתמונות ובציורים מתחומי הטבע, חס לנו למתחם מיתוח נפרז, אלא יש לזכור תמיד שכל כוונתם לסבר את האוזן וללמוד המרומז מן המפורש.

על דרך זו אנו נוטלים את מושגי ה“הריוֹן” מתחום החי, או את מושגי הגידול מתחום הצומח, ומעתיקים אותם לספירת היצירה הרוחנית האנושית. אולם האומר: שיר זה נולד לאחר הריון, או לרומן זה היו חבלי־גידול, מדבר בשפת המשל והסמל. שכּן לא ראי זה כראי זה. יש זמן קצוב להריונה של אשה ויש זמן קצוב לגידולו של אילן, אך אין זמן קצוב ל“הריונו” של משורר או מלחין או צייר. יש נואם ה“הוֹרה” את נאומו ימים ושבועות, ויש נואם ה“יוֹלד” את נאומו תוך כדי דיבור. יש שחקן המשנן תפקידו זמן רב, ויש שחקן הבולע את תפקידו עד כדי כך, שהוא מדבר מתוך גרונו. ולא עוד, אלא שלפעמים שני מקרים אלה מצויים בנושא אחד, ואם תשאל אותו מה אירע לו במקרה הראשון ומה אירע לו במקרה השני, תמיהני אם יוכל לפרש דבר או חצי דבר. אלו הן עובדות־נפש, שלא נחקרו אלא מעט, וספק אם נגיע פעם עד סוף חקרן.

הוא הדין במושג הקל ממנו – ההכנה. פלוני מחבר שיר או נואם בלי הכנה יתירה, פלמוני זקוק להכנה יסודית לפני עלותו על הבמה, ואלמוני נתבע ונענה לאלתר ומפליא את שומעיו או את רואיו בדיבור, במשחקו או בנגינתו. ואין המדובר בעניינים מאומנים ומשוננים, אלא בסוג של יצירה או חיבור או הרכבה מניה וביה, שיש בהם משום חידוש ממש.

מן הראוי לנסות לגלות את הלוט מעל התיבה הקטנה והפשוטה “הכנה”, שמחמת פשטותה המדומה נתעלמה מאתנו משמעותה האמיתית, כפולת־הפנים.

לשון הכנה נופלת על שני סוגי פעילות. כשאדם לומד שפה לועזית, הריהו חוזר על מלים ומשפטים ומשגירם בפיו. הוא מכין את עצמו בכך לדבר בשפה חדשה. הוא הדין בתלמיד המתכונן לבחינה. לפעילות זו ביטויים רבים, וכולם מגמה אחת להם: לעשות את שאינו ידוע לידוע, או לחרוֹת בזכרון דברים מסויימים על־ידי אימון ושינון וחזרה. הכנה זו היא כולה בממש, גלויה לעין ונשמעת לאוזן.

מה שאין כן ההכנה הנפשית, הסמויה מעין הזולת, ולפעמים אפילו מתחושת בעליה. זוהי הבשלה חשאית של יסודות שונים, כגון חוויות, רשמים, עובדות, עלילות, ידיעות, הגוּת עצמית והשפעות של אחרים שנקלטו מזמן. המתעכלים בתוך נפש האמן, לעיתים בבלי־דעת, שאיזה כורח קדוש מביאם לידי ליטוש וגיבוש. זהו מכרה־זהב ליוצר, שמתוכו יחצוב כל ימי חייו את אוצרותיו וממנו באים המצאותיו, תגליותיו, חידושיו ועיבוּדיו. זוהי בארה של מרים, המלווה אותו תמיד וממנה הוא דוֹלה כל “חומר” ליצירתו. “הכנות” אלו עטופות מסתורין ואין שום בריה יכולה לעמוד על טיבן, היקפן, סיבת פעולתן ועיכובן. מועדן ביום ובלילה, בשעת שלווה כבשעת סערה, ברצון ובאונס, ביודעים ובלא־יודעים. ודאי, ישנם תנאים המכשירים את הנפש לאותו תהליך של הבשלה ומתן־דמוּת. אחד מהם, שהוא בניין־אב לשאר, מכוּנה בפינו בשם ריכוז או התרכזות, אולם זהו תנאי מסייע ואיננו ממצה בשום פנים אותה התרחשות פלאית של התמזגות דברים, שמהם מתרקם אחר־כך, במזל לא נדע שמו, משהו חדש בתכלית.

משורר הכותב או הקורא שיר חדש בלא הכנה; שחקן המציג את תפקידו או המשלים אותו בנופך משלו בלי אימון מוקדם; ונואם המדבר לפני קהל מניה וביה, בלא שהתקין עצמו לנאומו – כל אלה וכיוצא בהם קרוּיים אימפרוביזאטורים, או מאלתרים, הצד השווה שבכוּלם, שאיש־איש עוסק אמנם במקצועו המיוחד לו, אבל הוא עושה זאת בהשראת הרגע, על־אתר, בו־במקום, בלי שהיה סיפק בידו לסדר את דבריו או להשגירם בפיו. לפיכך מעוררים הם התלהבות והתפעלות והערצה. אך אי־אפשר שלא להרגיש, שבמלה אימפּרוֹביזאטור מובלעת נעימה של קלות־יחס, כאילו תאמר, שיש כאן שמינית של מעשה־להטים. אין השומע או הצופה מוכן להעניק לו את התואר אמן בלי הסתייגות. האמן השלם נראה לנו זה המענה את נפשו על אמנותו, המקמט עצמו על כל תג, המקשה לילד, המכין עצמו, היושב שבעה נקיים. תמצא לומר: אין אנו מאמינים לאמן בלא אימון והתאמנוּת. כל יצירת־פתע, שלא חזינו את התרקמותה והילוכה, מחשידה את עצמה שמא יש בה משהו מן המתעתע, שמא יש בהנאתה משום הוֹנאה.

 

ג    🔗

בעצמו של דבר, כל סופר או אמן, נואם או מדינאי, הם בחזקת אימפּרוֹביזאטורים. שום סופר אינו יוצר רק לפי תכנית סדורה וברורה מראש. אמנם נשתרטטו בו קווים וראשי־פרקים, תבניות ונושאים, נפשות עיקריות ודמויות־לוואי, ואלה הם לו לעיניים; אולם הוא “סוֹטה” לעיתים קרובות מן המוּתווה והמשורטט, וסטיות אלו לא זו בלבד שהן כשרות, אלא שהן גופי־יצירה. ההשראה היורדת עליו פתאום רוקמת במוחו דיוקנאות חדשים, ושמה בפיו ובקולמוסו דברים שלא שיערם תחילה ולא עלוּ במחשבתו. ולא עוד אלא שאותו חלק מוּכן ומזוּמן, שהוא כביכול בעין ובממש, וכל אותה תכנית ששימשה בראשונה מצע ליצירה, כאילו התנדפו והיו כלא היו או שהחווירו לאורה של ההשראה וניטלה חשיבותם. מה שהיה תחילה בגדר ברי נהפך לשמא, וחילופיהם. היסוד האימפרוביזאציוני השתלט שלטון בלי־מצרים.

ואין לך שחקן ראוי לשמו, שיהא מגלם תמיד את הדמות לפי ההוראה המדוייקת של הבמאי או לפי הכללים שקבע לעצמו. אפילו נוסח הדיבור שהוּשם בפיו על־ידי מחבר המחזה, המחייבו, כמובן, איננו צריך להיות נוסח מאובּן, ושחקן משכיל רשאי לפעמים לנטות ממנו ולשבץ בו מלה חדשה או גם משפט שלם, שעלו על שפתיו בהמרצת הרגע. שכּן השינון והאימון חשובים מאוד לאמן־הבמה, אבל יש מקום ויש צורך בניצנוצי תנועה ודיבור שמתברקים כהרף־עין, המוסיפים חיוּת ורעננוּת לדמות המגוּלמת.

מספרים על מואיסי, שבאחת ההצגות, שחזר עליה כבר בפעם החמישים או השבעים, באותה שעה שהשוכב בכורסת החולה צריך היה למות, התחיל פתאום להזוֹת הזיות יפות, לחרדתה הגדולה של בת־הזוג שלו על הבמה, שהתחננה אליו בלחישה: “למען השם, מואיסי, מוּת כבר!” ובהביטה ביאוש לפרגוד, השיב לה: “היום לא אמות בכלל, אינני בשום פנים במצב־רוח של מיתה!”.

אפשר שזאת היתה הלצה שחמד לו, אולם היא מעידה בכל־זאת על רצינות עמוקה, על הכבלים שהשחקן נתון בהם בגלל היותו כפוּת לטקסט, לבן־זוגו ולצרכי הבמה, גם כשהדבר למורת־רוחו ונפשו זועקת לביטוי חופשי.

כורח הוא איפוא שהאמן יהא נותן דעתו לא רק לדיקדוקי המצוות וההוראות, אלא גם, ואולי בעיקר, לכוונותיהן ולנשמתן. נמצא שאפילו שחקן, שיצירתו מורכבת מיסודות של זכרון, אימון ותירגול חזרה, הוא אימפרוביזאטור.

ודומה לו הנואם. הנואמים הגדולים בימי־קדם ובימינו לא סמכו על שכינת־הדיבור שתתגלה להם בשעה שיעמדו לפני הקהל; הם חינכו את עצמם לאומנות זו שנים רבות והתקינו את עצמם שעה ארוכה לפני כל נאום פומבי. אף־על־פי־כן, ידוע הדבר, שכל נואם מושפע מן האווירה השׂוררת בשעת נאומו ומאותות ההסכמה או ההתנגדות שקהל־שומעיו מגלה לו, והוא אומר גם דברים שלא עלו במחשבתו תחילה. ולא עוד, אלא שלפעמים זהו החלק המשוּבח שבנאומו.

וכלוּם יתואר, דרך משל, דיפלומט מחונן הנשלח על־ידי ממשלתו לישא וליתן עם נציגי עמים אחרים על עסקי מדיניות או צבא או מסחר, שיתנהג ממש לפי ההוראות שניתנו לו מלמעלה, ידבר כפי שנצטווה, ויגיב על דברי בן־שיחו כפי שנקבע לו מראש? שום הוראות ושום תדריך אינם עשויים למצוֹת את האפשרויות ואת צרכי התגובה, הנולדים תוך כדי משא ומתן. שׂר, שאינו משאיר לשגרירו מקום ליוזמה עצמית ואינו סומך על שאר־רוחו ועל כשרונו להתמצא במצב־העניינים ובכל השינויים העלולים להתהוות – הוא קצר־דעת וקצר־רואי ונותן מכשול לפני שליחו. הוא הופכו לתוּכּי. וכן להיפך: שגריר, שאין בו מרחב למשחק כוחותיו ולשימוש חופשי בגנזי־נפשו, אינו ראוי לשמש בכהונה זו, וטוב ממנו מוכ"ז, שאינו אלא שליח טכני בלבד. ודאי, המטרה שלשמה שוּגר נתונה וקבועה מראש, אבל דרך השגתה צריכה להיות גמישה. מלאכת־הניצוח וחכמת־השיחה כפופות לחוקיות מסויימת, שאין להגדירה מראש. יש גירויים ותגובות, אופני פיתוי ושיכנוע, ששני הצדדים אינם יכולים לדעת מה יהיה טיבם במהלך השיחה והמשא והמתן.

מבחינה זו גם המדינאי הוא אימפּרוביזאטור וכל הגדול מחברו האימפּרוביזאציה שלו גדולה משל חברו.

בצרפתית מצוי מיבטא “חכמת־המדרגות”, שמשמעו החכמה הבאה על האדם בשפע לאחר הזמן והצורך. דרך משל: אדם מוזמן אצל מדינאי חשוב או סופר גדול והוא בא ומגלגל עימו שיחה, שואל כעניין ומשיב כהלכה. אולם הואיל ובן־שיחו הוא חריף ועתיר־רוח, הריהו נתון בלחץ מתמיד המזקיקו לענות מניה וביה על דברים רבים. ואף־על־פי שהוא מרכז את כל כוחות־נפשו כדי לצאת בשלום ולעשות עליו רושם יפה, אין דבר זה עולה בידו כראוי. ורק לאחר שהוא נפטר ממנו ויוצא מביתו ומתחיל לרדת במדרגות, עטוֹת עליו התשובות הנכונות והנבונות, השנוּנות והממולחות, נחילים־נחילים, והוא מהרהר: הלוא יכולתי לומר לו כך ולהקשות כך, ואז הייתי משיג את התכלית הנרצית. אולם “חכמת־מדרגות” זו היא בחינת מלקוש, ואילו הוא היה זקוק ליוֹרה.

אין צורך לומר, שתכונה זו הפכית היא לאותה סגולה, הדרושה לאימפּרוביזאטור, שכל כוחו בכך שכשרון־ההמצאה עומד לו בשעת הצורך, כשהוא עומד פנים אל פנים עם בן־שיחו או קהל־שומעיו, ולא בשעה שהוא פורש מהם.

ניתנה לנו רשות לדמוֹת את המהלך בזה האופן: כל יצירה ספרותית או מוסיקלית תחילתה בעוּבּר, בגרעין, בציור היולי, בצליל יסודי, במחשבת־שתיה, או באיזו נקודת־בראשית אחרת. אמנם אף הללו אינם באים מן התוהו, אלא מבשילים בחשאי־חשאין והם פרי עיבוד חשאי והתגבשות סמויה, אבל הופעתם באה בדרך של התגלות. בשפה המוחשית מכנים אותם בשם קונצפציה¹ או רעיון־אב. רעיון־אב הוא, כאמור, מעין ראשית־הריון, רגע העיבור הקדוש, שממנו מתרקם ולד־היצירה. מכאן ואילך שתי אפשרויות נפשיות ליוצר: האמן השלם אינו סומך על הארת־פתע זו, או על גירוי יצורי ראשון, אלא נוטלו לרעיון היולי ומשכללו ומשלימו, מלטשו ומקשטו ומביאהו לידי גמר־צורה וסיום־תוכן. הוא מניח לו – אם להמשיך את הדימוי – להיות שרוי בירחי־הריון ולפעמים אף בשנות־הריון, עד שפילוג־אבריו וחיתוך־דמותו מגיעים לשלימות הרצויה.

ואילו האימפרוביזאטור תופסו לרעיון־האב, שנתגלה לו באיתערותא דלעילא, בציציות ראשו, קורם עליו מיד עור וגידים ומוציא לו מוניטין לפני הקהל שכנגדו. אפשר שאין הוא משוכלל כיצירה אמנותית בת־השהות, אבל יש בו הפתעות והברקות ולבוּשי־רגע נפלאים.

ברם, לעומקו של דבר, אין ניגוד מוחלט בין הכנה ואימפרוביזאציה. גם האימפרוביזאציה אינה באה בלי הכשרה מוקדמת, אלא שהכשרה זו היא תת־קרקעית, תת־נפשית, אם אפשר לומר כך. בנפש האימפרוביזאטור מצטברים רשמי חוויה ונכסי מחשבה ורגש סמויים מעין בעלים, והם מצפים לשעת־כושר, שבה יתבקשו לעלות מן ההעלם אל הגלוי, מן הכוח אל הפועל. וכשמגיעה השעה המיוחלת הריהם צפים ועולים בעוצמה רבה, דרך זינוק, הואיל והווייתם במחשך היתה רבוצה ולחוצה ועלייתם היא גאולתם.

 

ד    🔗

ושמא הורשינו להגדיר את ההבדל בין יצירת האמן המוכן ובין מעשה האימפּרוֹביזאטור גם כהבדל בין חג וחגיגיות.

חג הוא יום אחד או ימים אחדים, שנקבעו על־ידי הדת או המדינה או החברה או המשפחה, לשם עילוי ההרגשה האישית והקיבוצית. עילוי זה מתרחש על־ריכוז הנפש סביב מאורע או ערך רוחני או אישיות. ממהותו העיקרית של החג, שהוא קבוע ועומד, שהוד מסורת חופף עליו, שתוכנן מראש ושנתייחדו לו פולחן וטקס ומנהגים. לפיכך לא יצוייר שיקום אדם בבוקר ויאמר: חג היום! אלא אם כן יעד אותו קודם לכן. החג מקפל בתוכו קדושה, התקדשות. החג הוא דבר שבהכנה. חג פתאומי הוא תרתי דסתרי.

מה שאין כן החגיגיות. היא בבחינת מצב־רוח, הנוצר מאליו או בדרך מלאכותית. גורמים רבים עשויים להשרות עלינו חגיגיות בכל ששת ימי־המעשה. בין החג והחול חוצץ חיץ עבה, אך החגיגיות חודרת לתוך החולין דרך־עראי או לשעה ארוכה, ועלולה לחלוף כלעומת שבאה. אף החגיגיות מסוגלת להביאנו לידי עליית־נשמה, אבל היא באה פתע, על־ידי הסחת הדעת מן הסובב אותנו. אם יזדמן אדם שלא במתכוון לקונצרט וישמע מוסיקה נשגבה, הריהו עשוי להתפשט את גשמיותו ולהמריא למרומים עם שאר הקהל, אף־על־פי שרגע קט קודם לכן היה שקוע בחולין ולא העלה על דעתו שכך תארע לו. אולם אם יזדמן בן־עם אחד לארצו של בן־עם אחר ביום חגו, לא ירגיש הלה כמעט כלום, הואיל ולא התכונן לכך, וכל התכונה הרבה ורחשי־הלב של החוגגים זרים לו ורחוקים ממנו. לפיכך יצוייר, שיקום אדם בבוקר או ייקץ משנתו בצהריים, וירגיש חגיגיות לקראת מאורע כללי או אינטימי העומד להתרחש, או גם לקראת מסיבה או שמחה המיוחדת לו.

על דרך זו אפשר לומר, שיצירתו של האמן השלם היא בחינת חג. היא לא ירדה פתאום כפס־יד מן השמיים, אלא היא פרי עמל והכנה. לחג יש ערב־חג, וליצירה יש ערב־יצירה. ואילו היצירה האימפרוביזאציונית היא בחינת חגיגיות. היא עשויה להתעורר לפתע־פתאום, למראה איש או קהל. יכול שחקן ליצור דמות מניה וביה בהשתלט עליו מצב־רוח נאות מול פני הצופים; יכול משורר לחבר חרוזים מוצלחים, שלא עלו על דעתו תחילה, בהשפעתה של איזו השראה; ויכול מוסיקאי לחבר מנגינה בתנאים דומים. אבל הם פרי חגיגיות, ואף תכליתם להשרוֹת חגיגיות. ולא יהיה נועז מדי לומר, שאין בכוחם ליצור חג. מי שאין לו ערב־יום־טוב אין לו גם יום־טוב אמיתי, ורק מי שטורח בערב־שבת יודע טעמה של שבת.

ועוד סימן־היכר ליצירה האימפרוביזאציונית: היא נוצרת בסוד האיחוד עם הציבור, ולא בסוד הייחוד עם עצמו. הניצוץ של האימפרוביזאטור אינו נדלק, כביכול, אלא על־ידי שיפשוף וחיכוך מצד הקהל. כלפיו אין הקהל רק בחינת קולט ונפעל, אלא הוא נעשה שותף ביצירתו. הוא מניח לה ליצירתו שתתרקם לעיני הצופים או השומעים, והם רואים בחוּש כיצד מתהווה הריתמוס או החרוז או הצירוף הלשוני. הם מצרים בצער גידול אמנותו וששים בשמחת הצלחתו. אמונתו של הקהל בו וציפייתו הדרוכה לפלאי אמנותו, התגובה לדבריו והאווירה שמסביבו, משמשות לו כוח מגרה סמוּי אך מוחשי ביותר, והוא שגולל את האבן מעל פי בארו ומושך מתוכה את השפע.

מראה הקהל הוא בבחינת אבן־שואבת לנפש האימפרוביזאטור, והיא מושכת מן המעמקים הכהים אל האור חומרי חוויה ורסיסי דמויות ותבניות. כוח העיצוב המהיר מסייע לו להביאם לכלל תואם והרמוניה, וכך נוצרת בו־במקום האמנות האימפרוביזאציונית מתוך שכרון־רוח נראה לעין.

אילו נקלע אימפרוביזאטור לאי מופרש, מעשה רובינזון, אפילו גאון הוא וותיק במקצועו, ספק אם היה יכול ליצור משהו כדרכו וכמנהגו. כי לא יצוּייר שיהא אדם עומד זמן רב בלב השממה ופיו מפיק מרגליות או זורה לרוח הברקות שיריות או מוסיקליות או משחקיות או ריטוריות – אלא אם כן נתרופף שכלו ושוב אינו מבדיל בין דמיון למציאות, בין יישוב מאוכלס ובין אי שומם. יתר על כן: אפשר לשער שמעיין האימפרוביזאציה שלו יחרב באין שומע אותה ובאין רואה אותה. מפני שהעיניים והאזניים ופעימת־הלב של הזולת הן בחינת “מיילדת” לאמן האימפרוביזאטור והן שדולות ממצולותיו את פניני אמנותו, ובלעדיהן הן מוטלות על קרקע נשמתו כדומם. ולא זו בלבד שאין זולתו נהנה מהן, אלא אף הוא עצמו אינו יודע עליהן, והווייתן הוויה בטלה. משל לאש הגנוזה בתוך הסלע, שבלי מגע־יד ובלי חיכוך לא תתגלה מתוכו.

מה שאין כן המשורר או המסַפר או המוסיקאי; הם גוהרים על רעיונם ומתמודדים עליו בחשאי־חשאין. הללו, פעמים שבדידותם המוחלטת מגבירה את דמיונם היוצר, ושיריהם או סיפוריהם או נגינתם אפשר שיהיו נכבדים יותר מאלה שנוצרו בתנאים כתיקנם. יתר על כן: כמעט שקשה לנו לדמות משהו נהדר ונפלא יותר בעולם ממשורר או צייר, שהוטלו על אי בודד, שנופו הקרוב שממת־בראשית ונופו הרחוק הים הסוער, המשמש מגן לו, ובתוכו הם מתייחדים עם שכינת יצירתם הסיפורית או הציורית! שכן אמנותם של אלה היא תמיד ביטוי לבדידותם העמוקה ביותר, ואין בת־שירתם סובלת הצצה לתוך שורותיהם, בשעה שהן נכתבות והולכות. היצירה נוצרת בסוד הייחוד השלם, ועין זר השולטת בה אינה לברכה².

 

ה    🔗

יש תוהים גם על שאלה אחרת, הקרובה קרבת־דם לסוגיה שלפנינו: האם צריך היוצר להמתין עד אשר תפעמהו הרוח, או ניתנה לו רשות להעיר ולעורר את רוח־היצירה עד שתחפץ? כלום דחיפה מבחוץ מגרעת בה?

כמדומה, שתולדות ימי היוצרים השיבו על שאלה זו תשובה ברורה. יש יוצרים שציפו לשכינה שתהא שרויה עליהם ולא עשו בלעדיה דבר, ויש יוצרים שגורמי־חוץ, כגון כורח חומרי או חברתי, הפעימו אותם ויצירתם היתה משובחת ולא היה ניכר בה סימן כלשהו של חיצוניוּת. יתר על כן: קורות חייהם של יוצרים מעידות עדוּת נאמנה, שעיתים היתה יצירתם פרי רוח־הקודש שירדה פתאום עליהם, ועיתים היתה פרי סיבות ותנאים ודחפים הבאים מן החוץ. הצד השווה שביצירות אלו, שאיכותן היתה מעולה. למעשה, ניתנה רשות להניח, ששני הגורמים משולבים בהתעוררותו של היוצר בשיעורים שונים, ויש שהחיצוני גובר על הפנימי ויש שהפנימי גובר על החיצוני.

על דרך זו אפשר לומר, שיסוד ההכנה והיגיעה ויסוד הלאלתריות והשראת־הרגע פתוכים ומזוגים בכל יצירה. וכבר ניסח משורר אחד, ששני שותפים ביצירה: המוּזה והיזע, השכינה וההכנה. וכך נקיי־הדעת עושים: מתייגעים על כל תג ותג של יצירה כאילו אין השראה ואין גילוי בא ממרום, ומתפללים ומצפים לרוח־הקודש כאילו כל טורח וכל עמל לבטלה הם. אשרי היוצר שמזלו מזמן לו שני מקורות אלה, החזות האלוהית והחריצות האנושית, והן נובעות ומלמדות אותו פרקי יצירה וחכמה. כששני מלאכי־שרת אלה מלווים אותו וסוככים עליו בכנפיהם, מובטח לו שיצירתו לא תהיה יתומה אלא תמה ושלמה. ולפי שנס זה אינו מתרחש כל יום, באה לעולם האימפרוביזאציה, שאין השקידה משכללת אותה כהלכה, כשם שמצויה העבודה שאין רוח־הקודש מלפפתה כראוי והיא בחינת פלג־יצירה.

רק בשעות־כותרת ליוצר נולדות יצירות־כותרת, שיש בהן מן המסתורין שבהשראה ומן הליטוש שביגיעה.

תשט"ז