א 🔗
ביטוי מחשבות והרגשות בכתב – אמנות היא. ואין אדם מגיע בה למעלת השלימות אלא אם הוא אוחז מנהג בורא העולם, שהיה בונה עולמות ומחריבם, עד שנחה דעתו מזה העולם. אף אמן־הכתיבה, המכוּנה סופר, כך. הוא כותב ומוחק, משנה ומחליף, עד שיצירתו משגת את המדרגה הרצויה לו. מצד זה דומה הכתיבה לאמנות הפיסול. מה הפסל משכלל את הדמות דרך גילוף וחיסור וקיצוץ, אף הסופר כך. ולא המלים בלבד הן כחומר גולמי בידו, אלא גם הפסוק שכבר הובע והועלה על הנייר ונראה כחתום ומוגמר. הבקי בדבר יודע, שכמעט כל משפט יוצא היולי מתחת יד הסופר וטעון עבודה וליטוש. מכאן, שמלאכת המחיקה היא חלק בלתי־נפרד של אמנוּת הכתיבה. יתר על כן: היא עצמה אמנות. היא תנאי קודם לכל הישג נכבד בתחום זה. המדרגות העליונות של כתיבה הן תמיד פרי מאמצים גדולים, מחיקות וחילופים. האימון, התרגיל, החזרה והנסיון, יש בהם כדי להקל ולסייע לשיכלול הכתיבה, אך אפילו הסופר הוותיק והמנוסה אינו בן־חורין מחבלי־ביטוי ומעבודת ליטוש ותיקון. כל־אימת שהוא מבקש להביע דיעה נועזת, או הרגשה חדשה, הריהו מתלבט, מגדיר ומוחק, מטיל דגש ונוטלו, מנסח וחוזר מניסוחו, כאילו מעולם לא הביע פסוק כהלכה. רק מי שמביע מחשבות מוכנות במליצות מקובלות, יכול להימנע ממחיקה ותיקון. אולם כתיבה זו רחוקה מאמנות, והיא למטה מד' טפחים ואין לנו עסק בה.
הסופר מתחבט בעיקר כשהוא מבקש לבטא את ה“נקודה” שבנפשו, את הנופך המקורי שלו, מה שאינו עדיין נוסח ושיגרה. כמין גלגל מנסר בנפשו ודמויות סתומות מרחפות כנגד עיניו, והוא רוצה לגבש את הרופס בקרבו ולהביאו לידי גילום בלשונו. הוא קושר אותיות למלים ומלים למשפטים ומשפטים לדפים; בורר ומנפה, אוסר ומתיר, בונה ומחריב, מקרב ומרחק, כעוס על ביטויים אלה ומתרפק באהבה על אחרים; מתיז אותיות ומעתיק דגשים, מוחק וחוזר וכותב – ובשעת מעשה הומה ליבו בו כחלילים. הסופר משוחח עם כל מלה, מתנצח עימה, מותח עליה ביקורת ומפייסה. לעיתים קרובות אין הסופר עצמו זוכר את תהליך היצירה. אך בלי דו־שיח זה לא היה יכול להכריע לכאן או לכאן.
ב 🔗
שתי עילות למחיקה: המחשבה המעומעמת ונפתולי ההבעה. אפילו במוח הצלול ביותר אין המחשבה נולדת מלאה ושלמה, אלא היא קטועה ונתונה בשפיר ושיליה. יש שהיא מופיעה כברק, ואחרי הברק באה עלטה, המחביאה אותה בתוכה. וככל שגדול החידוש שבמחשבה, כן מרובה עימעומה. ויש צורך בשהות ובמאמץ רוחני כדי לחשוף את קווי־פרצופה, לזרוק את הטפל ולגלות את תוכה. שעת ההבעה היא גם שעת הבשלתה של המחשבה עצמה. לא אחת יארע, שאחרי תהייה על המחשבה שניצנצה פתאום, היא נפסלת על־ידי בעליה כפרי־בוסר או כנפל. לא כל המחשבות שמתבצבצות במוח האדם ראויות לבוא בקהל. יש ביניהן, כמו בין כל הברואים, אילוניות וסריסות, ויצורי־בין השמשות וסנדלים.
ואימתי מתברר לו לאדם טיבה של מחשבה? הווי אומר, בשעה שהוא מבקש לתפוס אותה בצבת של ביטוי. שכּן כל זמן שהיא בחינת נשמה ערטילאית או גירוי מוחיי, אין לדעת מה היא ומה טיבה; היא משחקת במחבואים. זורחת ושוקעת, נוצצת ונובלת, וחוזרת וזורחת. ולפי שאין לה צורה קבועה, היא מופיעה בכמה אנפין. אך בשעה שאתה אומר להלבישה לבוש מסויים מיד מתגלים פגימותיה וחולשותיה, גבורותיה ויתרונותיה. נטיה נטועה באדם המשכיל לדייק, כלומר להביע בסיגנון מכוון מה שהוגה מוחו ומה שרוחש ליבו. אולם רק לאחר שהמחשבה הובעה והיא ניצבת לפניו בדפוס מסויים, הוא מבחין אם המלביש, הלבוש והנלבש הולמים זה את זה. אם רופף משהו הוא מהדקו; אם המובע לקוי בחסר או ביתר הריהו מתקנו; אם כל המחשבה, שנראתה לו תחילה כגילוי אליהו, אינה ישרה בעיניו, הריהו מוחקה לחלוטין ומחזירה לתוהו.
ויש שזו נמחקה מופיעה לאחר זמן בגילגול אחר ובצביון אחר ומקבלת את תיקונה, אך אפשר שהיא תשקע ולא תראה אור עולמית. מבחינה זו, המחיקה היא מעין גזר־דין של מוות. אולם אין רחמים בדין. ודין הוא שחוק הברירה הטבעית יהא חל בתוקף־משנה על ספירה זו של חיים ובריאה, שכּן כל המביא לעולם מחשבות, שתוכן קלוקל ולבושן בלה, מהומה הוא מביא לעולם. ואין לך פורענות גדולה מזו, אם לתוך הספרות משתרבב עירוב של זיופי־מחשבה, תחליפי־הרגשה ונובלות סיגנון וביטוי. ואין לך בעל־מום גדול מאדם, שבמוחו צפים איברי־מחשבה וגולגלות־הרגשה, שלא נצטרפו מעולם לגופים חיים וקיימים.
ג 🔗
כל גדולי הסופרים ידעו חבלי־הבעה וצער גידול פסוק. מספרים על הסופר האנגלי הנודע בירק (Burke), שהיה כותב שש־שבע פעמים כל דבר, עד שנתן לו את הנוסח הרצוי לו. הכתיבה הראשונה, הטיוטה, היתה לו כעין רקע לתמונה מצויירת. הוא השלים את דבריו תוך מחיקות מרובות כל־כך, שלא נשתייר מגוף הנוסח הראשון ולא כלום. בדרך זו של עיון מתמיד במה שכתב היה מתעורר בו החוש האמנותי, שהיה מוליכו אל התכלית הנכספת.
וכן נשתיירו נוסחאות אחדים של כמה משיריו של היינה ומ“פאוסט” של גיתה.
וצא וראה האיך כתב הרמב"ם, וכמה הירבה למחוק. יצירה מונומנטלית זו, משנה־תורה, לא בבת־אחת צמחה. קטעי כתב־היד שנשתמרו ממנה והגיעו אלינו, מעידים על מידה עצומה של שקידה ועמל, שהשקיע מחברה עד שהוציא מתחת ידו אותו פסוק עברי למופת, שלא ינוס ליחו עד סוף כל הדורות. אמן־המחשבה שבו פסל רעיונות שנדחקו ועלו במוחו, ואמן־הסיגנון שבו דחה כמה צורות־ניב, שזימנו עצמן לפניו לאחר משיכת־קולמוס ראשונה.
ובימינו ראוי להציץ לנוסחאות המרובים של שירת ביאליק, מאמריו ותרגומיו, כדי להיווכח, שהוא נפתל נפתולי־אלוהים עם עצמו עד שהביע מה שרצה להביע. המביט יראה שורות ומלים מחוקות נתונות אחת על־גבי חברתה ומעיקות על השיור הטוב כאיי־מפולת. והלוא כל שורה מחוקה היתה אף היא רגע קט טובה ואולי משובחה בעיני המחבר. אלא שלא כל מה שנראה במשקל ראשון – עומד במבחן גם במשקל שני ושלישי. ישנן מחשבות שמתרוצצות בקרבנו כחיות פראיות, כדרך שיוצרים שונים משתוללים בנו, וכשם שלא כל יצר ראוי לטיפוח, כך לא כל מחשבה רצויה וזכאית לחיות. מחשבות, כיצרים, טעונות ריסון ואילוף. יש לשים עליהן עול של תרבות. המחיקה היא כלי־תשמיש בידי ההשגחה הרוחנית העליונה למנוע פריה־ורביה של יצורי־מחשבה וגידולי־סיגנון, העלולים, בדומה לעשבים שוטים, להחניק את הצמיחה האמיתית והמבורכת.
ד 🔗
שני סוגי מחיקה הם: מחיקה בידי הכותב עצמו, ומחיקה בידי אחרים, בידי עורך. רק מי שזכה לביקורת עצמית ולמידה של אומץ־לב, יכול לערוך את דבריו בעצמו, למחוק מלים ולבטל קטעים ודפים ולהתחיל מבראשית, עד שיהיו מחשבותיו וסיגנונו מניחים את דעתו. ברם, לא כל אחד זוכה לכך, ויש שסופרים דגולים ישרבבו לתוך ספריהם הנכבדים דפים מיותרים, שעקירתם היתה משביחה את כל היצירה כולה. שכן טבע הוא באדם, שיהא מחניף לעצמו וחס על כל שורה שכתב. חס הוא על עמלו ואף שיהא מחניף לעצמו וחס על כל שורה שכתב. חס הוא על עמלו ואף משתכר מיין יצירתו עד כדי כך, ששוב אינו יכול לפקפק בערכם של דברי עצמו, ונמצא שהוא מניחם כמות שהם ואינו מוחק ואינו עורך ואינו משנה מן המטבע הראשון.
מה שאין כן עורך חיצוני, הניגש ליצירת זולתו באמת־מידה אובייקטיבית ורואה את הלקוי בעיני שופט. לו אין רגש חמלה כלפי מה שאינו רצוי בעיניו ואינו חס על העמל שהושקע, אלא מנתח ומרחיק כל מיותר ופגום. עורך כזה מן הדין שיהא מחונן בכמה מעלות מיוחדות, המכשירות אותו למלאכה זו. הוא צריך לדעת יפה־יפה את הנושא הנערך ולאהוב את מחבּרו ולא לנטור כל טינה בליבו עליו, כדי שנטיה רעה או טובה לא תקלקל את השורה. אולם גם מציאותן של מעלות טובות אלו אינה תריס בפני הטעות והסלף. אם העורך־את־עצמו עשוי לשגות מחמת אהבת־עצמו, הרי יתרונו בכך, שהוא יודע כהלכה מה ביקש לומר ומה עיקר בשבילו; ואילו העורך־אחרים פנוי, אמנם, ממשוא־פנים כלפי עצמו, אבל כנגד זה אינו אלא כמנחש את הלך־נפשו ורצונו של המחבר וכמגשש בעולם לא־לו, ופעמים שמחיקתו או תיקונו עושים את נפשו של המחבר חידודין־חידודין. אף־על־פי־כן הורשינו לומר, שעריכתו של עורך מוסמך ומהוגן מחנכת את הסופר, ואשרי מי שהיה לו עורך כזה בראשית דרכו. מה שהיה לו לסופר בתחילה כמידה אכזרית וכשרירוּת־לב, נתברר לו אחר־כך כמידת הגיון וכישרות־לב. הנערך לומד את דרכי־תפיסה אחרות ויוצא על־ידי כך מן העוגה הצרה שעג לו, בטחונו מתערער במקצת, ועירעור זה צורך הוא לו לשם התבצרות. “אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם”. ולא עוד אלא שמישהו צריך להעמידו על כשלונו. תעודה זו נועדה לעורך.
ה 🔗
אין לך דרך טובה למחיקה ולתיקון מן ההעתקה. כשם שחייב סופר לשהות קצת עד שיכתוב, כך חייב הוא להשהות אצלו את הכתוב עד שימסרנו לדפוס. ההבעה הראשונה מטילה סערה בנפש האדם, ומגייסת אותה כולה למלאכה זו. הסערה מסיעה עימה גם גושי־ביטוי היוליים, הטעונים צריפה או עיצוב מחודש. הסערה עוקרת את הסופר ממצב אחד ומניחה אותו במצב אחר. היא מכשירה אותו לזנוח את עסקיו הקודמים ולהתמכר לעניין החדש, הממלא עכשיו את נפשו. אבל אין היא יפה לשיכלול הביטוי ולגמר־צורתו. לשם כך זקוק הסופר למעט שלווה, למידת ריחוק מסויימת מעצם יצירתו. והמשהה את פרי־רוחו, יש סיפק בידו לחזור ולראות את דבריו באספקלריה המאירה ולצרפם מסיגיהם. אם הנוסח הראשון נכתב בכל רמ"ח איברים ומתוך שכרון גדול, הרי ההעתקה נעשית מתוך שקט ופכחון והרחבת־הדעת. עונג רב הוא להעתיק דבר שנכתב מתוך השראה והתעוררות, לאחר שהתסיסה פסקה, הדעת נצטללה, וחוש־הביקורת פועל ומפעיל. והעיקר: אותה אימה מפני הריקנות והכשלון, התוקפת כל סופר לפני שעשה את מלאכתו, שוב אינה פוקדת אותו, מפני שהביצוע הראשון הצליח בידו ומונח לפניו כבשׂורה מעודדת.
ולא זו בלבד: יש תהליך סמוי ובלתי־מודע בנפש האדם, שפירותיו גלויים וידועים, כל מחשבת־יצירה הממלאת את האדם ומעסיקתו ביום ובלילה, אינה פוסקת לצמוח ולהשתכלל בקרבו גם בשעה שאין בעליה נותנים את דעתם עליה. זו ממתינה לעת־מצוא כדי להתגלות. ההעתקה מעניקה לה אפשרות נוחה זו. בשעת ההעתקה מזמנים עצמם לפני המעתיק אותם גילויים או הגהות, שנתרקמו במסתרים ובאין־יודעים סביב גופה של היצירה, ששירטוטיה הראשיים והראשונים הועלו על הכתב קודם לכן. תוספות או גרעונות אלה פעמים שהם משנים שינוי גמור את כל היצירה, באופן שמן הנוסח הראשוני אין משתייר אלא כזית. אותה שעה אתה מחזיק טובה לעצמך, שלא נפתית ולא נחפזת לפרסם את הטיוטה, הנראית עכשיו כמילמוּל של תינוק לעומת הטופס המשוכלל שבידך.
כוחה של העתקה יפה גם מבחינה אחרת. היא מבליטה את טיבו של הכתוב הבלט מיוחד, ביחוד אם כל העתקה שונה במראה ובתבנית מן הקודמת לה. אין דומה, למשל, העתקה שבכתב־יד להעתקה במכונת־כתיבה, ושתיהן לעלי־הגהה מבית־הדפוס. הקורא את דבריו בכתב־יד רואה צדדים אחרים, ואילו הקוראם בעלי־הגהה או לאחר שנדפסו שוב רואה אותם בדמות אחרת. צורות האותיות הן הלבוש, וככל לבוש חיצוני מהודק הן חושפות את חמודות הגוף או את מומיו. כל העתקה מזקיקה ליטול עוקצין ולהוסיף תבלין, ואף תבער חלקים ביעור גמור. האותיות וההברות והמלים הן בריות חיות וממללות, וכדי שנחוש את טעמן וערכן צריך לראותן בכל שיעור קומתן וצביונן. ידוע: כתב־יד מחוק ומטושטש גורע ומוחק מהלך־הנפש החבוי בשורותיו, כדרך שכתב־יד מצוחצח מוסיף עליו ומאירו. מספרים על אנאַטול פראנס, שהיה מגיה שמונה הגהות עד שהסכים להדפיס את כתביו, וכל עלה־הגהה היה זרוע תיקונים רבים ושרשיים. — גם אחד־העם ומנדלי הקפידו עד־מאוד להעתיק כמה פעמים את דבריהם, עד שנראו להם ראויים להתפרסם ברבים.
ודאי, קשה לו לסופר להשהות הרבה את דבריו, יצירותיו המונחות במגירה מציקות מאוד. משולות הן לילדים הדורשים טיפול מתמיד ואבהי. לאחר שפירסמת דבר, שוב אי הוא ברשותך ואין אתה חייב לדאוג לו; אך כל זמן שהוא במחיצתך, אתה אנוס להפוך בו לעיתים מזומנות, לתקנו ולשפרו. ויש שאתה פוסלו לבוא בקהל, מחמת שינוי שחל בתנאים או בדעת־הקהל, אף־על־פי שאילו נזדרזת ופירסמת אותו בשעתו, היה ערכו שמור לתמיד, מפני שעת לכתוב ועת להדפיס את הכתוב. כאן נעוץ השורש של אותו רגש, המעיק על הסופר בשעה שכתבי־ידו צרורים ומונחים ללא פירסום. הוא חושש לפסק־דינו החדש, שמא יהיה קטלני, וחס על יגיע־רוחו מאוד.
ו 🔗
דיברנו בשבח היגיעה והמאמצים מצד הסופר להוציא מתחת ידו דבר מתוקן ומושלם, ואמרנו שהסמל ליגיעה זו היא המחיקה. אולם יש להזדרז ולהוסיף: חלילה לו לסוֹפר שיגיעת־בשר־ורוח זו תהא ניכרת ביצירתו. המחיקות, ההעתקות, התיקונים וההגהות – הצניעות יפה להם. הם בחינת טירחה בערב־שבת לכבוד־שבת. אך אוי לו לאושפיזכן, שמאכלי־השבת שלו מזכירים לאורחים את היזע והיגע והטורח של בית־המבשלים. אף היצירה הספרותית צריכה להיות בת־חורין מן החלק הגשמי שהושקע בה, מן הצד המלאכותי, מן העשיה רבת־התלאות; היא חייבת להיות שבתית, יום־טובית, מלאה־זיו ומפיקה־נוגה. סימן יפה לה אם היא מעניקה לקורא אשליה, שבקלות יתירה נכתבה, שהיוצר הביא אותה לעולם במין זמר או לחש. וכל המשייר בה עקבות של עבודת־פרך או רישומי יד כהה ורוח רכּה, הריהו מקפח את נפשה. הוא מצוּוה לפנות את הנסורת ואת הנשורת שנפלו תוך כדי עשיה, ולהגליד את הפצעים והחריקות, שחלו בה תוך כדי טיפול, למען תהיה חמימה ונעימה. אסור שחבלי־הביטוי יהיו מורגשים ביצירה, כשם שאין חבלי־הלידה מורגשים בילד בריא שנולד. ברוח זו היה אחד־העם אומר על עצמו, שבשעת כתיבתו הוא “מזיע” פעמיים: פעם אחת לשם עצם הכתיבה, ופעם שניה כדי למחוק את סימני ההזעה.
שלושה שותפים ביצירה: רוח־הקודש, הכשרון, והשקידה העמלנית. כל אחד מהם נותן את חלקו ומצטרף לזימוּן. רוח־הקודש נותנת את ההארה ואת השפע, הכשרון מכוונו כלפי הנטיה והיכולת הטבועות מלידה, והשקידה מוחקת את הגדוש, משלימה את החסר ומביאה כל דבר לידי גמר חתימה טובה. מתן משולש זה הוא יסודה וסודה של כל יצירה שלמה.
תש"ח
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.