א    🔗

בּיוֹם מוֹתוֹ של א. דרוּיאנוב העליתי על הגליוֹן כּמה טוּרי חפּזוֹן בּלויתוֹ. מאז לא חדלוּ הרהוּרי חרטה לנקר בּי. והוּא הדבר שמניעני ללווֹת גם את יוֹמוֹ השביעי בּמספּר פּסוּקי אזכּרה; שכּן עם כּל דוֹחק הזמן ואפי המרוּצה, שבּתנאיהם נכתבוּ שוּרוֹתי הראשוֹנוֹת, הרי לא יֵרצה מעשׂה חטף כּזה בכתיבה על איש, שאָפיוֹ ואָפנוֹ ודרך עשׂיתוֹ כּוּלה היוּ משוֹרש המתינוּת וההתכּוונוּת האטית. זכוּרני שנתיים האחרוֹנוֹת לפני מלחמת העוֹלם, בּהיות דרוּיאנוב משמש בּכהוּנת עוֹרך “העוֹלם” בּאוֹדיסה, והוּא נאלץ מטעם תפקידוֹ לכתוֹב מדי שבוּע בּשבוּע שנים־שלשה פּרקים מ“על המצפּה”, כּמאה ועשׂרים אוֹ כּמאה וחמשים שוּרה לערך, כּיצד היה גוֹנח וקוֹבל: "אשרי מנדלי וּבּיאליק, שאין מלאכי חבּלה של בּתי הדפוּס דוֹחקים בּהם והיכוֹלת בידם ללטוֹש כּל שוּרה בּמשך שבוּעוֹת.

ואילוּ“… זאת אוֹמרת: ואילוּ הוּא, שנתחייב מטעם הגוֹרל המר להתקין מדי שבוּע בּשבוּע סכוּם עצוּם כּזה של שוּרוֹת… מה תימה אם אין הוּא יכוֹל לנפּוֹת ניפּוּי כּפוּל ומכוּפּל כּל פּסוּק, כּל משפּט וכל מלה שהוא משלבם לתוֹך הרקמה שלוֹ. בּני דוֹרנוּ תוֹפסים, כּמדוּמה, אחרת ענין הכּתיבה בּמדוֹר לשאלוֹת היוֹם והם פּזרנים הרבּה יוֹתר בּיחס למנין שוּרוֹת בּדרך כּלל. לפיכך אתה מלווה בּהמיה רבּה את אלה מאישי הדוֹר העבר, שתמימוּת זוֹ עוד היתה בּהם להתיחס בּאימה וּבחרדה לכל דיבּוּר של עצמם, לשקלוֹ תחילה, ללטשוֹ כּהוֹגן, לשווֹת לוֹ צוּרה נאוֹתה, לבדוֹק יפה־יפה אם הוּא הוֹלם כּל צרכּוֹ את הנידוֹן, אם מסוּגל הוא לעמוֹד בּמבחן לפני בּית־דין של מעלה שבּלב ואם אין הוּא ניתן, לאחר העמל הרב שהשקעת בּוֹ, להיות מוּחלף בּאחר טוֹב וממצה הימנוּ, והעיקר אם יש בּוֹ ריח מקוֹר יהוּדי, אם הוּא חצוּב מתוך השיתין של אוֹצרוֹת לשוֹננוּ ממש וממש. כּל כּך הרבּה אחריוּת אתה נוֹטל על עצמך משהנך קוֹבע פּסוּק זה בּצוּרתוֹ דוקא. ועכשיו הגיעוּ בּעצמכם מה מידת חוּמרה נפל בּחלקוֹ של איש שנטל עליו להוֹציא מדי שבוּע בּשבוּע מן הכּוֹח אל הפּוֹעל מאה פּסוּקים כּאלה, אם לא למעלה מזה. מאה פּעמים הוּא עוֹמד ונבחן בּפני מצפּוּנוָ; מאה מנוֹת אחריוּת הוּא מטיל על שכמוֹ; מאה מעמסוֹת על ראשוֹ. ואכן, בּהכנסך לחדרוֹ של דרוּיאנוב בסימטת לרמוֹנטוֹב בּימים בּ‘, ג’ וד' של השבוּע ואתה מוֹצא אוֹתוֹ פּקעת מתוּחה כּפוּפה על גבּי פּתקאוֹת נייר, דע לך: הוּא אוֹרג את מסכת השבוּע, חוּטים הוּא שוֹזר וחוּטים הוּא קוֹרע וּמחבּל ללא רחמים. מחקן מוּמחה ואכזר הוּא. הוּא מוֹחק משלוֹ וּמשל אחרים; כּסוֹפר וּכעוֹרך. וּמכּיון שהוּא איש המוּסר והיוֹשר הרי כּנגד כּל פּסוּק מחוּק משל אחרים הוּא משלם בּמזוּמנים טבין וּתקילין, דוקא מן העידית שבּעידית, שאפילוּ הממוּחק גוּפוֹ, שהוּא מטבעוֹ נרגז ורוֹאה עצמוֹ נגזל, מוֹדה על כּרחוֹ, שחלקו מכּל מקוֹם לא נתקפּח והוּא בּא על שׂכרוֹ כּמעט שוה בּשוה. אבל כּמה עבוֹדת פּרך משקיע אוֹתוֹ עוֹרך שקדן מדי שבוּע בּשבוּע בּהוֹצאת גליוֹנוֹ. לא עוֹרך אלא מכהן. והוּא גוּפוֹ מנהג זה בּידוֹ: עד שהוּא יוֹשב אל מלאכת הכּתיבה אוֹ העריכה הוּא שוֹהה תחילה שעה לא קטנה מתוֹך עיוּן קריאה בּפרק משניוֹת וּב”על פּרשת דרכים" של אחד־העם, בּשביל לתרגל עצמוֹ ואת הגיוֹנוֹ בּסגנוֹן עברי מדוּיק על טהרת רוּח הלשוֹן. כּך ראיתי אוֹתוֹ בּעבוֹדתוֹ. וּכלוּם דרך התנהגוּת זוֹ אינה מחייבת גם את אלה, שמבקשים להציב ציוּן לזכרוֹנוֹ, לנהוֹג בּוֹ בּמידתוֹ? כּל המחמיר על עצמוֹ – מחייב גם אחרים.

ב    🔗

בּרשימתי ציינתי את רוּם מעלתוֹ של המנוֹח בּאמנוּת הסגנוֹן. וּכבר היה מי שרמז לי: שיננא, גם אתה כּבר התחלת לדבּר בּשׂפת גנבים ותחת להבליט את תכוּנוֹתיו האישיוֹת, המוּסריוֹת והספרוּתיוֹת, של אדם, אתה מגלגל מלים בּחכמת הסגנוֹן. בּכך יש משוּם רמיזה, והמבין יבין, שמעריך אתה בּמיוּחד אוֹ בּלבד סגנוֹנוֹ של זה. לא הייתי מביא ענין זה לפוּלמוָס אילמלא ראיתי צוֹרך, גם לשם הסבּרת טיבוֹ של סוֹפר בּעל שיעוּר קוֹמה כּדרוּיאנוֹב, בּקוֹרטוֹב הסבּרה למהוּתוֹ של סגנוֹן ולתלוּת שבּינוֹ וּבין העיקר: הכּשרוֹן. סגנוֹן איננוּ דפוּס־לשוֹן; לא נוּסח; לא בּקיאוּת בּמלוֹן; לא שליטה בּערכי בּיטוּי מרוּבּים; לא גמישוּת בּהרכּבוֹת גזירות שווֹת ואסמכתוֹת מילוּליוֹת; אם כּי אין עטרת בּעל סגנוֹן ניתנת למי שחסר רוּבּן של הסגוּלוֹת הללוּ. אבל סגנוֹן משמע צביוֹן אישי, הטוֹבע את אוֹפן ההרצאה. וצביוֹן אישי פּירוּשוֹ, קוֹדם כּל, יחס אישי, חי ועֵר, אל אוֹתם הענינים, המתגלמים בּמלים אלה, היוֹצאוֹת מפּיו של אדם אוֹ מקוּלמוֹסוֹ. דבּר את הדברים המחוּכּמים בּיוֹתר, הללוּ אינם שוים כּלוּם בּפיך – עם כּל ערכּם המסוּלא בּפז מצד עצמם – כּל זמן שלא נצרפוּ ולא נצרבוּ בּכוּר אישיוּתך, כּל זמן שלא נצבּעוּ בּדמך ולא ספגוּ לתוֹכם את פּוֹעם לבּך. הפּוֹעם הזה הוּא שעוֹשׂה את דרך הרצאתך דבר חד־פּעמי ונוֹתן לך את רשוּת הבּעלוּת עליו. היינוּ: הסגנוֹן הוּא בּוֹחן האמת; הוּא משמש עֵד למידת היוֹשר, שבּה טבוּעים הדיבּוּרים; הוּא מאשר, כּי מתחת למשפּטים החתוּכים קיים אדם, לא נפלים אוֹ ממזרים הם אלא מוֹצאם לב כּשר וישר. אף כּשרוֹן שרשוֹ בּכשרוּת. לפיכך אין כּשרוֹן אמיתי, שאינוֹ מוצא את התגלמוּתוֹ בּסגנוֹן משלוֹ. והטעם נוֹתן: עיקר בּסגנוֹן הוא התוֹאם שבּין תוֹכה של ההרצאה לברה, בּין התוֹכן וּבין הצוּרה, בּין הרעיוֹן וּבין הלבוּש. רעיוֹן שאתה יכוֹל לבטאוֹ, דרך משל, בּשלוֹש מלים ואתה מוֹסיף עליהן אחת אוֹ שתים, הרי לא זוֹ בּלבד שחטאת בּסרח עוֹדף אלא מתחת על עצמך חשד שמא לא הקשבת כּהוֹגן לרחש מחשבתך, שמא אין בּך אפילוּ כּדי שלוש מלים, שמא אינך אלא חוֹפן ולוֹקח מתוֹך המלוֹן.

לשוֹן בּלתי מדוּבּרת, קפוּאה וחנוּטה, עלוּלה להביא את המשתמשים בּה לידי דיבּוּר פּרוּץ אוֹ מגוּבּב, מפוֹאר יתר על המידה אוֹ פּגוּם, לידי יתר אוֹ חסיר, להעדר משקוֹלת ושיקוּל־הדעת, למליצה וּלהגזמה, בּין כּך וכך לזיוּף מטבּע של הנפש, היינוּ, לנוּסח. הרי שהסגנוֹן הוּא היפּוּכוֹ של הנוּסח. ואילוּ העברית שלפני המלחמה, וּבמידה מרוּבּה גם בּזמננוּ, אינה מאפשרת למשתמשים בּה בּיצירה להתקין להם סגנוֹנוֹת משלהם אלא דרך חצוּבה מתוֹך דפוּסי נוּסח קיימים של עברית מדוּבּרת בּעבר הרחוֹק בּשׂפת המשנה ושוּלחן ערוּך. הרי זוֹ עשׂיה קשה מתוֹך דבר והיפּוּכוֹ; עשׂיה הדוֹרשת הרבּה כּוֹחוֹת גוּף ונפש. ואחד מהעוֹשׂים הראשיים בּמלאכה זוֹ, מהשקדנים וּמהמתמידים בּיוֹתר, היה א. דרוּיאנוֹב. מה תימה אם אוֹתה פּקעת מתוּחה כּפוּפה על פּתקאוֹת נייר נראית לי כּדמוּת מעוּנה על קידוּשוֹ של רעיוֹן, קידוּשה של לשוֹן, קידוּשוֹ של סגנוֹן על טהרתוֹ? מבּחינה זוֹ סיפּרתי מתוֹך רחשי הוֹקרה אחרי מטתוֹ של אחד מבּני העליה לסגנוֹן העברי. רבּים יוֹדעים עברית, אבל מעטים כּמוֹהוּ עמדוּ בּסוֹדה; ולא רבּים כּמוֹהוּ עד היוֹם מהדרים בּלשוֹן, היינוּ, מתאמים לעשׂוֹת כּל פּסוּק תוֹאם לתכנוֹ. ולא רבּים השוֹקלים כּמוֹהוּ.

ג    🔗

כּלל זה בּידי: מי שטוֹרח טרחת־עינוּיים בּאיזה שטח של עשׂיה בּשביל להתקין בּוֹ חטיבה של ממש, שתכנה וצוּרתה הוֹלמים זה את זה, מכּלל שהוּא איש היוֹשר והצדק וּמטבע הדברים שהוּא יעמוֹד על צדם של העמלים וייחד בּקהלם. לא היתה מלאכה כּה מדכּאת את בּעליה, כּה תוֹבעת את כּל האדם וכה לא מבטיחה כּמעט כּלוּם בּעוֹלם הזה, חוּץ מצרוֹת־צרוּרוֹת והעדר־דוֹרשים, כּעבוֹדת הספרוּת העברית. כּך זה היה לפני שנים, שלוֹשה דוֹרוֹת; כּך לפני דוֹר. וכך בּדוֹר. לפיכך יסתכּל חוֹקר העתים ויבין, כּי מי שמקצוֹעוֹ הספרוּת העברית, הריהוּ קוֹדש מלידה וּמבּטן למעמד הפּוֹעלים, בּין שיוֹדה בּכך להלכה וּבין לאו. פּוֹעל הוּא זה שאין לוֹ כּלים. המשליך את תוֹצרתוֹ מבּלי שיראה בּעיניו את צוֹרכיה; מקבּל משׂכּוֹרת זעוּמה; שאין לוֹ יד ושם בּחברה; המשוּעבּד לאלתר וצוֹפה לנצנוּצי הגאוּלה לעתיד לבוֹא; הממית עצמוֹ היום למען המחר. האם לא נוֹדעוּ כּל הסימנים האלה לאוֹתוֹ קומץ אנשים בּשלוֹשת הדוֹרוֹת האחרוֹנים שהעמיסוּ על עצמם נטל תחית לשוֹן, עידוּר בּלשוֹן והפרחת שממה, שכּל כּך מעטוּ דוֹרשיה? מסוֹרת היתה בּידינו: ספרוּת עברית היא עבוֹדת הקוֹדש; ואחוֹת היא לתנוּעת העבוֹדה. זוֹ וזוֹ קוֹרצוּ מתוֹך החלוֹם האחד, חלוֹם על מלכוּת ציוֹן וּמלכוּת הצדק, תקוּמת האדם וּתקוּמת כּל עם חלכה.

וּמה גדוֹל המחץ בּלב משנתבּרר תחת שמי ארץ ישׂראל דוקא, כּי אפשר לכתוֹב בּשׂפת ישעיהוּ כנגד מעמד הפּוֹעלים; שסוֹפר עברי יכוֹל שיעמוֹד מעֵבר השני של מצוּדת הענוים והנדכּאים. עד היוֹם מאמין אני כּי רק דבר־תעתוּעים הוּא זה; איזוֹ טעוּת הדפוּס של הגוֹרל. כּי גם דרוּיאנוֹב, איש המוּסר והאחריוּת, הבּוֹנה והשוֹקל, השקדן החמוּר, העמל החרוּץ והמעוּנה, כּי גם הוּא נתעה למגינתנוּ למחנה זר – עוּבדה זוֹ טעוּנה דיוּן זהיר, שיקוּל דעת והרהוּרי תשוּבה מכּל הצדדים. הנני אוֹמר מפוֹרש: מכּל הצדדים. גם תנוּעת עבוֹדה חייבת לפשפּש אם לא במעשׂיה, הרי בּתכסיסיה על כּל פּנים, בּשביל למצוֹא נימוּק לכך, שמשׂכּילים רבּים, מהם טוֹבים וישרים בּשוֹרש נשמתם, פּנוּ לה עוֹרף. ודאי יש אי כאן נקוּדה של הזנחה; מן הסתם לא די בּה הקשב למי שראוּי לכך. שמא מתחה מלכתחילה חוֹמר דין שלמעלה מן המידה. וּבודאי שלא השׂכּילה לקרב כּמה מן הכּוֹחוֹת הטוֹבים הדרוּשים לה בּחוּגי המשׂכּילים והסוֹפרים. אמנם, אלה האחרוֹנים לא מן המידה להם לשׂחק בּרוֹגז, להיעלב ולהתרגז. המשׂכּילים העברים כּמעט כּוּלם בּני־עניים הם. גוֹרלם נתן אוֹתם מלידתם בּמתנה למעמד הפּוֹעלים ואסוּר להם להתרחק משרשם. משפּחה אינם עוֹזבים; למשפּחה אינם מתנכּרים, בּאין משפּחה אין מעין אמת ליצירה. אבל הרי סוֹף סוֹף בּני אדם אינם מלאכים. ותלמידי חכמים הללוּ, מכּיון שכּל עיקרם בּחייהם היא המתה עצמית בּאהלה של תוֹרה, הריהם דוֹרשים לפּחוֹת הד לעצמם, עתים מעמד של הוֹד, מקצת קשב, אעיז לוֹמר: משהוּ של פּינוּק. האוּמנם תביעה זוֹ כּה נוֹעזה היא? האוּמנם תנוּעת העבוֹדה השׂכּילה לעמוֹד בּתביעה זוֹ אף בּחלקה? הצטערתי מאד לראוֹת את דרוּיאנוֹב מרוּחק. הוּא נראה לי בּכך מעין מוֹפת חי לאיזוֹ שגיאה יסוֹדית, שלא נעקרה עד היוֹם, אם כּי הוּמתקה בּמקצת, שנעשתה במערכותיה של תנוּעת הפּוֹעלים, המקפּידה, כּמדוּמה, יתר על המידה על החלוּקה בּין “משלנוּ” וּבין נתיני־חוּץ. עד היוֹם לוֹטשי הבּיטוּי העברי פּוֹעלים בּטלים הם, לא מגן ולא מחסה להם, לא שם ולא כּבוֹד, לא תאָרים ולא רכוּש. כּל צוֹרפי לשוֹננוּ משלנוּ הם.

ד    🔗

דרוּיאנוֹב היה לא צוֹרף לשוֹן בּלבד. הוּא ערם ערימוֹת, בּכוֹח הינף בּלתי רגיל, של עממיוּת עברית ויהוּדית כּאחד, הוּא חרד על אוֹצרוֹת העם – על דרכי לשוֹנוֹ, בּיטוּייו, בּדיחוֹתיו וּמאוֹרעוֹתיו – ליקט וחיבּר אוֹתם, רשם אוֹתם בּרשימוֹת וּב“רשוּמוֹת”, צבר אֶגלי דמעוֹתינוּ ואֶגלי טל תחיתנוּ, היה ההיסטוֹריוֹן של צרוֹת ישׂראל ושל נצנוּצי גאוּלתוֹ. וכל מה שעשׂה עשׂה מתוֹך רצינוּת כּבדה וחמוּרה. אף אל הבּדיחה ניגש גישה של כּוֹבד ראש, זהירוּת וליטוּש. בּרכוֹת על ראשוֹ, שידע לנפּוֹת בּתבוּנתוֹ גם מילי דבדיחוּתא. הוּא לא סחב סתם הלצוֹת וחידוּדים. הוּא אהב את העם ולא העמידוֹ לפנינוּ כּשוֹטה וּפטפּטן. אף על פּי שלא בּז להדיוֹטוֹת יצאוּ מאליהם כּל בּעלי דבר שלוֹ תלמידי חכמים בּדרך בּיטוּים וּתגוּבתם. בּזכוּת לשוֹנוֹ הפּקחית והחריפה נעשׂה כּל מה שחל עליו מגע ידוֹ המבוֹרכה מחוּכּם וּמלא־חן. הוי אוֹמר: משלוֹ נתן לנוֹשׂאים שלוֹ. נדבן היה וּבעל מזג טוֹב, אף על פּי שנראה כּיהוּדי קפּדן. הוּא היה, לפי עוֹמק הכּרתוֹ, שוֹנה הרבּה מכּפי גילוּיוֹ. כּבר רמזתי על דרך הרחבוּת שבּאָפיוֹ, שהניעתוּ להפליג פּעמים דברים, שבּלבּוֹ לא היה כּלל מסוּלק מהם. הוּא אהב את ההגזמה מתוֹך חיבּתוֹ להפתיע, להנוֹת אחרים בּמה שהוא חידוּשיי וּסגוּליי, בּ“לא בא כּבּוֹשׂם הזה”. משוּם כּן הוא שׂיחק “רוֹגז”, התראה פעמים כּכוֹעס. הצליף מעט יתר על המידה. מקוּבּל היה, שהוּא נמנה עם בּעלי בּתים. ואילוּ אני סבוּר, שרק התראה שכּזה. הוּא, אמנם, היה בּעל בּעמיו. ואף הילוּכוֹ כּזה. אוֹתוֹ ההילוּך הרחבוּתיי, האטיי בּמקצת, הצוֹעד קדימה וּמקלוֹ משוּרבּב לפניו, כּאוֹמר: “פּנוּ דרך!” אפשר שתהא נראית כּתביעה, כּשם שאוֹפן דיבּוּרוֹ היה פּסקני, מי שהן שלוֹ הוּא ודאי גמוּר בּעיניו. אבל דקי־קשב ראוּ בּוֹ דוקא איש המוּסר, הבּוֹדק דברים לאוֹר מצפּוּנוֹ, המוּכן לקרוֹא בּאמת וּבלב תמים “על חטא”, אם רק יוָכח בּטעוּתוֹ. זה היה איש שחי עוֹד כּוּלוֹ בּתוֹך ספירה של עיקרים ועקרוֹנוֹת. ואם עיקרוֹן משמע שאין לוַתר אליו אפילוּ אם יבוֹאוּ כּל מלכי מזרח וּמערב ויטענוּ כּנגד. הוּא, אַלתר דרוּיאנוֹב, דוֹרך בּמסלוּלוֹ, איש מיבדל, איש מוּסר, איש בּנוי על שתוֹת; הוּא ממשפּחת האלוֹנים. לא התבּטל בּפני הדוֹר החדש, לא החניף לוֹ, לא התרפּס מפּני איש. וכשראה מעשׂי עוול היה מתפּרץ פּעמים כּנגדם בּחמת זעם של מי שהרגשת הצדק נפגעה בּוֹ ודיבּר שפטים, הכּה בּשבט לשוֹנוֹ, לא הידר פּני נשׂיא בּעם, הוֹאיל והוּא היה עממי בּאמת. ואף קוֹרטוֹב של בּוֹהמיוּת נשקף מכּל צעד של הילוּכוֹ בּעל־הבּתי.

ה    🔗

דרוּיאנוֹב – אוֹפי; הוּא חטיבה של תקוּפה; הוא וילנה בּמזיגה של נוּסח אוֹדיסה. בּבית הקברוֹת סח לי חבר: אוֹדיסה הוֹלכת וּמתה; היא קוֹבעת לה את מוֹשבה בּבית העלמין. חשתי דקירה בּלבּי. אוֹדיסה זוֹ, שכּל ימי נלחמתי בּה, מדוּע יכאב בי כּל כּך למראה אוֹרה הנערב? אמנם, לא נלחמתי עם אנשי אוֹדיסה, שעוֹררוּ בּי תמיד רחשי כּבוֹד ואפילוּ הוֹקרה מסוּתרת וּמפעליהם יקרוּ לי מאד; אבל התקוֹממתי כּנגד הנוּסח שלהם, כּנגד כּמה מעיקרי אמוּנתם וּמדרכי בּיטוּים בּחיים וּבספרוּת. ואילו בּשעה זוֹ

נדמה לי, כּי לבּי דוי גם על הנוּסח הזה, שפּנה הוֹדוֹ והלך זיווֹ. תמיד טענתי: מה לכם יוֹשבים שבעה נקיים על כּל קו ותג? מה אתם נראים כּל כּך טוֹרחים כּמכהנים בּקוֹדש – הרי עוֹלם יה כּוּלוֹ מעינוֹת מזמרים, הבה ונביא דליים הרבּה, הרבּה־הרבּה־הרבּה דליים לשאוֹב מתוֹך מעינוֹת החיים, אשר נצח לא יכזבוּ!!

אוֹיה, אל תאמין בּהחלטוֹתיך. לעוֹלם אל תאמין בּהחלטוֹתיך ואפילוּ בּמחשבוֹתיך העקרוֹניוֹת בּיוֹתר. אמרת: החיים לא ישקרוּ. ואילוּ אתה חי עוֹד מקצת ומתבּרר לך, שהם, החיים בּכבוֹדם וּבעצמם, שקרנים גדוֹלים הם. חכמה היא לוֹמר: קחוּ דליים! הרי רוֹב־הרוֹב של הדליים סדוּקים הם או שהם חַספּין בּלבד, הנראים כּדליים, ואם יש שפע הוּא ניגר מיד. הוֹ, כּמה רמאוּת! כּמה צביעוּת! כּמה בּני אדם אוֹמרים עמך בדרך חייך אוֹתם הפּסוקים שלך אלא בּכוונה אחרת, על פּי רוֹב הפוּכה משלך. האמנת בּשפע, בּקלוּת, בּחן, בּברכה שבּנס, בּהשראה, בּהפתעוֹת, בּמשׂחק עליז וּבריצה מתוֹך

סחרחוֹרת־ראש עד קצוי אי האפשרי והנה עדת עוֹשׂי מלים אפפוּך, מלים נבוּבוֹת, מלים מנוּולוֹת, מלים שוֹטיוֹת וּמשגעוֹת, שאין בּיניהן שוּם תפר ואין להן שוּם מסגרת. הפקר וחוֹסר בּוּשה ויריקה על הכּוֹכבים. עד שפּעמים על כּרחך אתה משווע: אוֹי לנוּ ממוֹתוֹ של הנוּסח. בּשבתי בּאוֹדיסה לא הייתי מבּני אוֹדיסה ולא נמניתי עם נאמני הנוּסח שלה וכעת הנני בּוֹכה על אבדנוֹ.