א    🔗

בּאוֹדיסה, בּרחוֹב בּאזרנה, מספּר עשׂרה, עמד בּית עשׂוּי לבנים אדוּמוֹת. שם גרתי סמוּך למלחמה העוֹלמית בּמעוֹנה של משפּחת בּארנבּוֹים, בּחדר קטן וּמבוּדד, הפּוֹנה בּעינוֹ היחידה לצד האחוֹרי של החצר. בּחדר מנגד מעבר לפּרוֹזדוֹר, גדוֹל משלי וּמצוּיד בּזוּג עינים לשער הכּבוֹד של החצר, גר אוֹתוֹ זמן איש בּעל קוֹמה ממוּצעת, מרכּיב משקפים. זה כּל מה שתפסה בּוֹ טביעת־עיני בּשעת נצנוּציו הארעיים בּפּרוֹזדוֹר. שמוֹ לא היה מוּכּר לי. מפּי בּעלת הבּית שמעתי פּעם בּשׂיחתי הראשוֹנה עמה בּשעת שׂכירת החדר, כי הדייר מנגד משמש מזכּיר בּועד לחוֹבבי ציוֹן, מקוֹם שבּעלה מכהן רוֹאה־חשבּוֹן. עם בּעל המעוֹן עצמוֹ לא קשרתי בּמשך זמן־מה כּל היכּרוּת אישית על שוּם שהיה עסוּק מאד ולא שעתוֹ ולא דעתוֹ לא היוּ פּנוּיוֹת ליתר הבּריוֹת. בּרוֹב שעוֹת חייו הוא פּוֹרט על מנענעי החשבּוֹניה. לפיכך בּשוּבוֹ אל קן משפּחתוֹ בּגמר יוֹם עבוֹדתוֹ הריהוּ תוֹפס מיד עמידה על־יד דוּכן התוים וּפורט שם עלי כּינוֹרוֹ. וכך חילק את חיי חלדוֹ: רוֹב זמנוֹ לחשבּוֹן היבש; ואת היתר – לנגינה המרוֹממת. לא יכוֹל היה כּנר חוֹבב נלבּב זה להפריש הרבּה מן הפּנאי שלוֹ לבת־זוּגתוֹ העדינה והמחוֹננה בּיוֹפי ילדוּתי וּבפנים תינוֹקיים. וזוֹ שהיתה יפה כּפרח ושקדנית כּדבוֹרה היתה גם כּן עסוּקה מאד: הרבּה בּמשק־הבּית ולא מעט בּטיפּוּח בּן־יחידה, הוּא ווֹלוֹדקה יפה־התוֹאר, העליז והטרחן. שנוֹתיו ג' ולבּוֹ בּן הרבּה יותר מכּפי גילוֹ. אף הדייר מנגד היה כּנראה עסוּק מאד, שכּן בּשעוֹת הפּנוּיוֹת ממשׂרתוֹ היה מתיחד בּחדרוֹ וּלפי דברי ווֹלוֹדקה יש לדוֹד ההוּא קוּלמוֹס, שהוּא תמיד חוֹרק חוֹרק וּספרים לפניו המוֹן והוּא כּוּלוֹ תוֹך הרבּה־הרבּה ניירוֹת. ווֹלוֹדקה היה מעין קצין־מקשר בּאיפּרכיה שלנוּ. הוּא דוֹפק לעתים על דלת חדרי וּמביא לתוֹך תאי המבוּדד שמוּעוֹת ממה שמתרחש בּעוֹלם הרחב, היינוּ, בּחלל המעוֹן כּוּלוֹ. ושוּב אין הוּא משתאה עלי, שגם אצלי הקוּלמוֹס לעתים חוֹרק. איש הישוּב היה ווֹלוֹדקה וּכבר ראָה מראוֹת. את חטאוֹת נעוּרי אזכּיר נא בּקהל רב: בּאוֹתם הימים, ונכוֹן יוֹתר לוֹמר: בּאוֹתם הערבים, כּתבתי יוֹמן. הוּא היה מעין הקדמה למעשׂי־קוּלמוֹס שלי לעתיד לבוֹא, וּסתם יוֹמן משמע צער ההוָיה, תרגילים להשתפּכוּת־הנפש ואפס־תקוה. וּבכן אוֹתוֹ מעוֹן בּארנבּוֹים היה מעין תיבת־נוֹח. כּל אחד מדייריו וּבן־זוּגוֹ: בּעל־המעוֹן על כּינוֹרוֹ; האֵם הצעירה מתרפּקת על בּנה יחידה; הדייר בּעל שני החלוֹנוֹת וזוּג המשקפיים חוֹרק־חוֹרק, שקוּע בּתוֹך ערימת גליוֹנוֹת וּספרים; ואני לי יוֹמן. וכל אחד משלוֹשת הדיירים המבוּגרים אינוֹ רוֹאה את חברוֹ, וניתן לוֹמר, אף אינוֹ מכּירוֹ, בּתחוּמי המעוֹן הזה. דממה בּחדרים וחיים עוֹמדים. להוֹציא צלילי הכּינוֹר של הכּנר החוֹבב וּפעמוֹן המקשקש מגרוֹנוֹ של ווֹלוֹדקה. ווֹלוֹדקה זה הרבּה הכּרת־תוֹדה שמוּרה אצלי בּלבּי אליו. הוּא היה בּכוּלנוּ החי והאנוֹשי בּיוֹתר. הוּא היה מעוֹרב בּכּל ובקוֹל וכוּלוֹ מקוּלקוֹל. הוּא שימש מעין שגריר של שלוֹש המעצמוֹת הנבדלוֹת, השוֹכנוֹת בּמעון אָטוּם זה. הגדוֹלים איש ערפּוֹ לרעהוּ; והוּא כּוּלוֹ פּנים שׂוֹחקוֹת, כּוּלוֹ עין יפה וּבת־צחוֹק נדיבה, עמוֹ שׂמחה וּבטחוֹן. פּעם, בּערב סתיו סגרירי, כּשעיפה היד מקליעת השוּרוֹת בּיוֹמן שאין לוֹ סוֹף, ודוֹמה, לא שוּם מגמה וכל עיקרוֹ נוֹעד ללא־איש, ועל גבּי זגוּגיוֹת החלוֹן בּן־היחיד שבּחדר דפקוּ טיפּוֹת כּבדוֹת,

טוֹפפוֹת־נוֹקבוֹת, שׂוֹנאוֹת בּנפש שלי, הוֹפיע ווֹלוֹדקה לפתע על הסף ורוֹד־לחיים, בּריה אנוֹשית מאירה, שכּאילו קפצה בּשעת התהווּתה מתוֹך סלסוּלוֹ של ניגוּן ודוֹמה היה בּשׂפתיו הרוֹחשוֹת כּמעֵין איש עתי, שנשלח מאיזה עוֹלם אחר לבשׂר לי דבר־מה. שאלתיו מתוֹך לב ריקן, הזקוּק לתנוּעה מאימת קפאוֹנוֹ:

– ווֹלוֹדקה, מה יהיה?

ענה ואָמר אוֹתוֹ זאטוּט מיניה וביה:

– אָביב יהיה!

ראוּי היה אוֹתוֹ בּחוּר בּשעה זוֹ שינשקוּ לוֹ את כּל עצמוֹתיו.

ב    🔗

עברוּ ימים, עברו שבוּעוֹת, לא אגזים אם אוֹמר, כּי כּבר עברוּ כּשלוֹשה חדשים למגוּרי בּמעוֹן בּארנבּוֹים – והנה זימני המקרה בּנשף־קוֹנצרט אחד, לנגינה מן הסתם, סמוּך למחיצתוֹ של בּעל־בּיתי בּלוית זוּגתוֹ הנחמדה ואחד ממכּרינוּ המשוּתפים, שעצם היכּרוּתוֹ עם משפּחת בּארנבּוֹים היה בּשבילי הפתעה. וּבכן, אוֹתוֹ מכּר משוּתף הציגני בּבין־הזמנים של שתי מערכוֹת בּפני האיש, שצל־קוֹרתוֹ אִכסנַני גם כּן. בּעל־בּיתי לחץ את ידי בּאדיבוּת רבּה – משמע: אף נלהב למוּסיקה עלוּל להיוֹת איש אָדיב לפרקים – והבּיע בּתוֹם־רצינוְת את קוֹרת־רוּחוֹ מההזדמנוּת, שניתנת לוֹ להכּיר את דיירוֹ הנכבּד מאד. אף אני עניתי לוֹ נימוּס ואישרתי בּאזניו את רחשי־תוֹדתי למקרה המוּצלח. ועל צד האמת היתה שׂמחתי על ההיכּרוּת החדשה שלימה. שכּן מקרה מוּצלח זה נתן תוֹקף יתר לכלל אחד מאוֹרח־החיים שלי – וּכשאָדם צעיר הריהוּ בּטוּח, כּי אין חיים בּלי אוֹרח־חיים, ולא עוֹד אלא ערוּך וּמתוּקן – וזה הכּלל: העניו והנחבּא אל הכּלים אינוֹ מפסיד כּלום. כּל הפּגישוֹת המזוּמנוֹת לוֹ תבוֹאנה מאליהן,

אפילוּ אם לא יהא דוֹחק עצמוֹ לבין הבּריוֹת. והנה ראיה: מה שלא ניתן לי בּמשך שלוֹשה חדשים של ישיבה תחת קוֹרת־גג אחת הוֹשיטה לי הזדמנוּת מוּצלחה בּרגע אחד מתוֹך היסח־הדעת. הוי אוֹמר: אשרי הענוים!

דוֹמה, בּיקשה ההשגחה העליוֹנה לשנן בּלבּי את האמת הזאת שינוּן כּפוּל והיא נתנה לי בּקרוֹב אוֹת משנה לכך. לימים היה מעשׂה ונכנסתי לבית בּיאליק בּרחוֹב ארנאוּטסקה הקטנה, מספּר תשעה. בּשעת־ערב סגרירית מאד עזבתי את מאוּרת־הבּדידוּת וּמחבּרת היוֹמן והלכתי לביקוּר בּבית ששם אנשים מצוּיים. הדברים אינם נעשׂים בּקלוּת וּבמהירוּת כּפי שהם נכתבים. צעיר בּוֹדד, מחבּר יוֹמן, אכוּל פּחד מפּני אוֹרוֹ של עוֹלם וסוֹבל מאימת הציבּוּר אפילוּ בּמעמד שנים אינוֹ קם כּל כּך פּשוּט והוֹלך לבקר בּבית זר. אבל בּיתוֹ של בּיאליק שאני, זה בּית שהחזיקוּ בּוֹ רבּים. זה בּית המאכסן לעתים מזוּמנוֹת רבּים עד שאתה הבּיישן בּטל שם בּששים ויכוֹל אתה להכּנס ולצאת מבּלי שירגישוּ בּך בּיוֹתר. וּבכן, הלכתי, נכנסתי וּמצאתי שם קיבּוּץ אנשים; אפשר מנין, אפשר שני מנינים; ואפשר למעלה מזה. וּבתוֹכם אחד בּעל קומה ממוּצעת, מרכּיב משקפים; כּן, שכחתי קוֹדם לציין, כּי אם איני טוֹעה, הרי לפי נצנוּציו בּפּרוֹזדוֹר היה אוֹתוֹ מזכּיר חוֹבבי־ציוֹן לבוּש חליפה אפוֹרה־כּהה עשׂוּיה משבּצוֹת. וּבכן, כּל הסימנים מוֹכיחים, כּי הוּא־הוּא זה הדייר של החדר בּעל שני החלוֹנוֹת. כּעת ישב, לפי תביעוֹתיו של בּיאליק החוֹזרוֹת ונשנוֹת, כּחכם בּקתדרה והסבּיר לפני הקהל איזו סוּגיה פּילוֹסוֹפית. וזה מעשׂה שהיה, ולא בּדיה מקוּשטה כּמנהגם של כּוֹתבי־זכרוֹנוֹת. בּיאליק הדבּרן הנלהב ידע בּשעת־רצוֹן להקשיב בּחשק למי שנחשב בּעיניו בּר־סמך לאיזה ענין ואף להמריץ את יתר הנוֹכחים להקשבה. המרצה שׂוֹחח בּנחת; תיבּל את דבריו בּמילי דבדיחוּתא. ולא עוֹד אלא ששילב לפרקים איזוֹ מהתלה תוֹרנית. אוֹתה שעה ראיתי בּפּעם הראשוֹנה את פּניו. הם היוּ רחבים וּגלוּיים, לא יפים, וּלפיכך מלאים חן. תלמיד חכם ושׂיגוֹ עממי. כּוּלוֹ הגיוֹן וּבת־צחוֹקוֹ לבבית. אוֹתוֹ ערב בּאתי אחרוֹן והלכתי אחרוֹן. וּמפּי בּיאליק נוֹדע לי בּשעת קינוּח־שׂיחה, כּי יהוּדי זה, ששמוֹ ד"ר גליקסוֹן, שדרש לפנינוּ בּדברי־חכמה, הוּא – בּר־הכי. בּיאליק אָהב להשתמש בּמוּנח זה: בּר־הכי. ואף זוֹ נוֹדעה לי, כּי בּר־הכי זה גר בּרחוב בּאַזרנה, מספּר עשׂרה, שם בּבּית העשׂוּי לבנים אדוּמוֹת, שמפּאת צביוֹנוֹ המיּוחד היה שם־דבר בּאיזוֹר זה של העיר, הפּוֹנה ללנזרוֹן, לבּלינסקי, לארקדיה.

ג    🔗

שוּב ימים, שוּב שבוּעוֹת. חלפוּ גשמי־סתיו וּבאוּ סוּפוֹת־שלג. אלוּ ואלוּ מטוֹפפים דרך ריטוּן וריגוּז על גבּי זגוּגיוֹתיו של אדם הגר לבדד. ואתם צאוּ ושפטוּ: הגשם שחוֹר והשלג לבן. וּשניהם משחירים לנוּ את העוֹלם. וּמגרעת יתירה לשלג, שהוּא מתחילה לבן וּמתנוֹצץ כּזיקוּקין מתחת למגהץ עוֹלמי; ולבסוֹף אף הוּא נמס, וּבגלגוּל שני נהפּך לגשם דוֹלף וּלאחר כּך לבוֹץ בּמחילה. ואם כּך הרי יִתכן כּי טוֹב הגשם מהשלג, שכּן ההוּא הנהוּ הוּא, גשם מתחילתוֹ ועד סוֹפוֹ. ואילוּ שלג זה אי אתה יכוֹל לעמוֹד על טיבוֹ עד סוֹפוֹ וּבעל דוּ־פּרצוּפים הנהוּ מעצם טבעוֹ. לפי שעה לבן הוּא וטעוּן ערמוֹת מעבר לחלוֹני וּמכהה את העינים בּלבנוֹ הלא־דרוּש. קשה להיוֹת אָדם בּעוֹלם. יש אוֹמרים: פּתיתי־קרח אלה מחממים את הנפש. בּמה דברים אמוּרים, כּשהיא מחוּממת מתחילתה וּכלי־קיבּוּלה פּנוּי לקליטת רמזי־ניצוֹצוֹת וקשׂקשׂי־נגוֹהוֹת שבּלוֹבן הרב הזה. אבל נפש שצינה פּגעה בּה מלפני ולפנים הרי שוּם קוֹר ולא שלג חוֹרק תחת הרגלים לא ידליקוּ בּה שביבי חוֹם ונחמה. נמצא כּי זה שחיפּשׂ לוֹ מפלט בּערבי־הגשמים אצל מחבּרת היוֹמן, עשׂה זאת על אחת כּמה בּערבי־השלג הלבנים, וכך היה.

וזאת לדעת: אין טפּיל גדוֹל מן היוֹמן, מכּיון שנתת לו תפיסה בּעוֹלמך הפּנימי שוּב אינוֹ מרפּה ממך וּמוֹצץ מנשמתך את החיוּת. מה עוֹשׂה יוֹמן? הנה מה שהוּא עוֹשׂה: הוּא הוֹפך כּל חזיוֹן בּחייך האישיים, כּל תאוּנה יוֹם־יוֹמית, כּל רחש־לחש בּקרבת ד' האמוֹת, לנוֹשׂא, שיש להנציחוֹ בּיוֹמן שלך. כּל פּרפּוּר נפש תוֹבע ממך השארת־הנפש, ואין לך עינוּי גדוֹל מחיים שהם כּוּלם נפש. שוּב אינך חי אלא צוֹבר חוָיוֹת. כּאילוּ כּל עיקרך לא נוֹצרת אלא לשמש כּביכוֹל, אתה גוּפך, כּל מעיניך וּמאווייך, מצע לאוֹתוֹ סוּג ספרוּתי יוֹמנאי, שאפשר לכנוֹתוֹ בּשם

ספרוּת־מחתרת אוֹ ספרוּת אי־חוּקית. ואם אתה גוּפך אינך כּדאי לך, אחרים על אחת כּמה, שעיקר חשיבוּתם בּמידה שמסייעים בּידך להוֹסיף תג או פּרשה ביוֹמנך. וּבאמת אָמרוּ: הוי זהיר מן היוֹמן, העתיד להטיל קטטה בּינך וּבין הבּריוֹת. וּבשׂמחה יש לציין כּי בּדוֹרנוּ, דוֹר דעה, בּעלי היוֹמנים אינם מצוּיים כּלל ועיקר. היוֹמן הוּשלך בּמחילה לתוֹך סל־המערכת של החיים, כּדרך שהוּשלכוּ לשם החוָיוֹת, שאין דוֹרש להן בּזמננוּ.

לדיוּקוֹ של כּוֹתב הזכרוֹנוֹת האלה הרי לא היוֹמן סכסך בּינוֹ וּבין הבּריוֹת אלא הוא היה מלכתחילה שרוּי בּרוֹגז עמהן. ורוֹגז זה הוּא שהניעוֹ ליחד לו פּינת־גנזים בּמחבּרת־הסתרים הזאת. בּיישן היה, אבל לא בּיישן עד כּדי כּך, שיתבּייש עכשיו לספּר על זאת: בּיישן שראה ליקוּי בּמידת הבּיישנוּת. לחברת האדם תשוּקתוֹ, אלא שאינוֹ מעיז להצטרף אליה. לעוֹלם הוּא חוֹכך וּמהסס אם הללוּ יקבּלוּהוּ בּסבר פּנים יפוֹת. הנה עלתה לפניו מחשבה, למשל, לצאת מתוֹך מאוּרתוֹ וּלבקר בּבית פּלוֹני ממכּריו, ששם מצוּיים כּינוּסי אוֹרחים, וּמיד הוּא מתחיל לדיין בּנפשוֹ: מה פּתאוֹם אקום ואלך לשם: הנני! צפרא טבא! אוֹ: ערבא טבא! שמא דרוּש אני לכם?! וּכלוּם לא יבינוּ ההם, משיראוּני אצלם, כּי לא מרוֹב תענוּג וקוֹרת־רוח קמתי וּבאתי אצלם, אלא מגוֹדל השעמוּם רחמנא ליצלן. נמצא כּי אתה הוֹלך להטיל את שעמוּמך גם על אחרים. הרי מוּטב לך כּי תתכּבד ותשב לבדך בּין ד' קירוֹתיך, מסכּן שכּמוֹתך! – כּך וכך ידיין זה עם עצמוֹ. וסוֹפוֹ שהוא מבלה ערבים רצוּפים בּזה אחר זה, לרבּוֹת גם רוּבּי הימים בּחברת עצמוֹ בּלבד, בּחדר הקטן ההוּא, אשר ברחוֹב בּאזארנה, מספּר עשׂרה. לבדוֹ ישב ימים, שבוּעוֹת, ושוּב ימים ושוּב שבוּעוֹת. עד שבּאחד הערבים, משנתמרמרה עליו נפשוֹ בּיותר מקשי הבּדידוּת וּתקפוֹ יצר השׂיחה עם בּן־אדם, חגר עוֹז והחליט לעבוֹר את הפּרוֹזדוֹר הארוֹך, שנדמה אוֹתה שעה ארוֹך בּיוֹתר והלך לדפּוֹק על דלת החדר מנגד. הרי הדייר ההוּא שמנגד שוּב לא היה כּעת איש אלמוֹני, לא דייר היה זה אלא זה שישב ימים לא־מרוּבּים, אם כּי לא־מוּעטים, לפני כן בּרחוֹב ארנאוּטסקה, מספּר תשעה והוֹרה שם פּרק בּסוּגיה קשה. זכוּרים לי רוּבּם של הדברים; יש חוּט; יש במה להיאָחז. אף אם אין אדם לאדם בּלי דבק של ענין הרי יש ענין. נמצא, כּי אין זה בּיקוּר סתם, אלא בּיקוּר בּאמתלא, מפוֹרש על ידי נימוּק. כּך. כּך. דפיקה על הדלת.

בּסוֹפוֹ של דבר? משנפתחה הדלת לפני הוֹפיע לעינים בּן־אדם קיפּח ועבדקן, מחוּסר משקפים, נטוּל חתימת בּת־צחוֹק, אדם כּמקל זקוּף, כּוּלוֹ מבּע של חוּמרה:

– בּמה אוּכל לשרת את אדוֹני? וּמי הוא מר?

לא. זה לא היה אוֹתוֹ מזכּיר חוֹבבי ציוֹן, הבּקי בּפילוֹסוֹפיה, ששמוֹ כּבר צלצל בּאזני בּבת־קוֹל לבבית, אלא דייר חדש. מפּי ווֹלוֹדקה נוֹדע לי עוֹד בּאוֹתוֹ ערב, כּי הדוֹד ההוּא, שהיה חוֹרק תמיד בּקוּלמוֹסוֹ, שקוּע בּהמוֹן ספרים וּבגליוֹנוֹת הרבּה, עזב זה מזמן את החדר.

– מה משמע מזמן? – שאלתי.

ווֹלוֹדקה הסבלן והמסבּיר בּחשק כּל דבר על אפניו פּירש ואמר:

– מזמן, זאת אוֹמרת, לא אתמוֹל ואפילוּ לא בּיוֹם שלפני אתמוֹל אוֹ בּעוֹד ימים שלפני יוֹם אתמוֹל, אלא מכּבר, היינוּ, כּשהשלג עוֹד היה לבן־לבן, אז הדוֹד ההוא צרר את כּל חפציו ונסע לוֹ עמהם לרחוֹב אחר רחוֹק־רחוֹק. וזה הוּא דוֹד אחר.

נתבּרר: עוֹד בּראשית החוֹדש עזב גליקסוֹן את החדר; והימים היוּ סוֹף חוֹדש. היוֹמן הזה! חוֹדש שלם כּמעט אכל משלי. הוּא שעמד בּיני וּבין הדייר ההוּא, מן ההתחלה היוָה חַיִץ בּינינוּ עד הסוֹף. אבל עוֹד נכוֹנוּ פּגישוֹת למחצה בּינינוּ בּעתיד. והן מחייבוֹת פּרק שני. וכל מי שקרא דרך מקרה פּרק א' יש לייעץ אוֹתוֹ ליתן עינוֹ גם בּפרק ב', שממנוּ יראה לרבוּתא כּיצד המסיבּוֹת מזמנוֹת שני בּני אדם יחד ממש זה על יד זה – ואף על פּי כן אנוֹש בּאנוֹש לא פּגע.

ד    🔗

המשך בּא. המזכּיר לועד חוֹבבי ציוֹן בּאוָדיסה נעשׂה סוֹפר עברי ידוּע לשם, החוֹתם ד"ר מ. גליקסוֹן. הוּא קנה לו פּירסוּם מהיר. אפשר לוֹמר: נוֹלד והותק עמוֹ. על כּל פּנים טירוֹן לא היה כּל עיקר. לא עברוּ ימים מרוּבּים ונתמנה לממלא־מקוֹמוֹ של עוֹרך “העוֹלם”, הידוּע כּמהדר בּעניני טעם וסגנוֹן, עליה מהירה אפילוּ בּתנאי הימים ההם. אמנם, התקוּפה ההיא היתה שעת אביב לכשרוֹנוֹת בּקרית־ספר שלנוּ. צעירים וּמתחילים נפגשוּ בּפנים שׂוֹחקוֹת. בּית־מדרשנוּ לא היה צפוּף. ועוֹד היוּ נוֹהגים שם להשתחווֹת רווחים. אפשר היה אז, כּי בּעל פּנים חדשות בּספרוּתנוּ ירכּוֹש לוֹ עטרת סוֹפר בּזכוּת שיר, סיפּוּר אוֹ מאמר אחד. אוּלם הוֹפעת־הבּכוֹרה של גליקסוֹן נוֹדעה לה חשיבוּת יתירה. סגנוֹנוֹ מוּצק, קוֹלוֹ בּוֹטח והרצאתוֹ קולחת בּשׂכל טוֹב. ניכּר היה: בּן־תרבּוּת, תלמיד־חכם. ועוֹד הגדרה אחת, שגוּרה אז בּפי רבּים, הלמתוּ: בּגרוּת־הבּיטוּי. כּך היתה, משמע, דרכּוֹ בּכּל מראשיתוֹ: מתחילה דייר נחבּא – וּלפתע והנה הקים לוֹ קוֹמה משלוֹ. ערב כּל מפנה חדש בּחייו, עוֹבר להצגת עצמוֹ לפוּמבּיות. הוּא צוֹבר כּוֹח וּמבשיל בּצנעה. בּבת־אחת הוֹפיע מנוּפּה בּהגיוֹנוֹ, הדוּר בּסגנוֹנוֹ. הוּא סח בּענוָה, אם כּי בּתוֹקף, תמיד מעוּטף אפוֹר־כּהה, אכן, שייך הוא למשפּחה אחד־העמית מבּחינת הנימוּסים. האני נחבּא, אבל הנעימה הלירית מבצבּצת בּכל זאת בּין השיטין. דיוּנוֹ הראשוֹן בּאיזוֹר־הספר, שבּוֹ עוֹברים רוּבּי דיוּניו, לאחר כּך, שבּין העיוּן הטהוֹר וּבין מרוּתוֹ לשאלוֹת הזמן: פּוּלמוֹס עם הרמן כּהן בּשל פּגם, שהפּילוֹסוֹף ממרבּוּרג פּגם בּספירתנוּ הלאוּמית. גליקסוֹן דן פּגם זה כּחטא והטיף דברי כּיבּוּשים לפּילוֹסוֹף החוֹטא. חבריו מבּית־המדרש האוֹדיסאי שיבּחוּהוּ על כּך. חוֹבתי לוֹמר, כּי אני, הזעירא דמן חבריה, הייתי מחוּלק עם רבּוֹתי האוֹדיסאים גם בּהערכה זוֹ. יפה היה סגנוֹנוֹ של גליקסוֹן, אבל לי נדמה אז יפה יוֹתר מדי, מסוּגנן מאד, נוּסחאי יתר על המידה, ראוּי לדפוּס לגמרי. ללא שוּם סירכה, ועיקר ליקוּיוֹ נראה לי בּכך, שהוּא מוּשלם בּיוֹתר ועשׂוּי כּמתכּוֹנת אבוֹת הסגנוֹן העברי מאחד־העם ואילך. ואילוּ תוֹכן מאמרוֹ הראשי, שהוֹציא לו מוֹניטוֹן, לא נראה לי כּל עיקר. בּפּלוּגתא שבּינוֹ לבין הרמן כּהן על נוֹשׂא הלאוּמיוּת הנני על צדוֹ של האחרוֹן, אם אמנם לא מפּאת הסכּמה לדעוֹתיו, הרי מתוֹך הוֹקרה להלך־רוּחוֹ. החכם ממרבּוּרג, זה הכּהן הגדוֹל בּהיכל התבוּנה, נערץ בּעיני הנער, המשקיף על היש מבּעד לחלוֹן היחיד של חדרוֹ הבּוֹדד. כּלוּם לא הוֹרה אוֹתוֹ חכם, כּי עוֹלם שׂכל יבּנה? וכי יש להשתית את היש על חלמיש התבוּנה? והרי מפּי הרמן כּהן נוֹדעה לי ההבחנה הדקה שבּין הראוּי ובין המצוּי. ומה הרמן כּהן מקטין את ערכּוֹ של הנסיוֹן אף אני הצעיר איני גוֹרס את ההכרח להתאבּק בּעפר רגלי הבּריוֹת והמעשׂים. צוֹהר קטן יש לי בּאהלי המיוּתם וּבעדוֹ משקיף אני על עוֹלם וּמלואוֹ. כּדרך שאתה משחיל יקוּם כּוּלוֹ דרך נקב קטן של התוֹדעה כּך יכוֹל אתה, בּחור עני, לקפּל את שפע החן והתפארת בּתוֹך תא קטן של דמיוֹנך. כּמה צנוֹרוֹת סמוּיים מוֹבילים השפּעוֹת מן הענין האישי על נקוּדת־ההשקפה, וּלהיפך. משנתוֹ של הרמן כּהן היא לי מגדל וחוֹמה בּשנות עניי. אמנם, הוּא, בּעל המשנה עצמוֹ, נוֹהג לא מעט זלזוּל בּכבוֹדם של דברי־פּיוּט ועסקי־רגש, אבל הגיוֹנוֹ המוּצק נראה לי כּמפּל־יין וקוֹר שיפּוּטוֹ אוֹצר בּחוּבּוֹ אש־דת. וּבימים ההם כּל מקוֹם שנאמרה לאוּמיוּת בּניגוּד לדת, הנני מעדיף את הדת, לפי שזוֹ מקוֹר־קדוּמים מחצבתה וּמתוֹך האדם נביעתה, שכּן צוֹרך־בּראשית היא לוֹ. מה שאין כּן הלאוּמיוּת, העשׂוּיה טיח מלבר וחיצָֹניים, מנצלים וּמשעבּדים, נאחזוּ בּה וטימאוּ אפילוּ את מעט האוֹר שבּה. כּל המטיל דגש־חזק בּלאוּמיוּת נראה מלכתחילה חשוּד על החיצוֹניוּת. אף הטיפּוּל המרוּבּה בּרעיוֹן הציוֹני מעוֹרר סלידה בּמקצת. אל נכסה על חטאוֹת־הנעוּרים. כּך היה המעשׂה. הציוֹנוּת היתה בּימים ההם עיקרה דרוּש והטפה, לאחרים ולא לוֹ, למטיף עצמוֹ. הציוֹנוּת בּראשית מהלכה צררה את צרוֹרה כּוּלוֹ בּקנינים ארציים ואדנוּתיים עד שהשׂכּילה להקליט לתוֹכה גם ערכי צדק וּמוּשׂגי־טהרה של תחיה אנוֹשית. ואילוּ הדת היתה בּימים ההם מוּקטרה על ידי טוֹבי האמנים והוֹגי־הדעוֹת שבּדוֹר בּריחוֹת של יוֹפי וּמסתוֹרין.

בּפּגישה הראשוֹנה עין בעין עם זה שהיה קרוֹב לשכני בּחדר בּן שני החלוֹנוֹת הבּעתי לוֹ את התנגדוּתי לנקוּדת־השקפתוֹ בּמאמרוֹ הפּוּלמוֹסני. פּוּלמוֹס זה על אוֹדוֹת הפּוּלמוֹס מקוֹמוֹ היה בּחדר מערכת “העוֹלם”. הוּא בעל תיק המערכת ואני מאמרי הראשוֹן מוּנח בּתיקוֹ להכרעתו לשבט אוֹ לחסד. אוֹ שתוֹסיף למשוֹך גם להבּא בּקוּלמוֹס הסוֹפרים שלך לשימוּשך הפּרטי לתוך מחבּרוֹת יוֹמנך בּכתיבה זוֹ שאין לה שחר ודוֹרש אין לה… אוֹ שדבריך יוֹפיעוּ לפתע לאוֹר העוָלם ואתה תדבּר אל העוֹלם. המבין אתה? בּחוּר שכּמוֹתך, התקוּע תמיד לתוֹך החלוֹן הבּוֹדד, ורוֹאה שם, – מה אתה רוֹאה שם? חתוּלים הצוֹעדים על הגג – תמצא לך חוּט־החיבּוּר בּינך ובין העוֹלם. היא המלה הנדפּסת. אתה תכתוֹב ואחרים יקראוּ את דבריך; אתה תדבּר ואחרים יאזינוּ לקוֹלך. האוּמנם תזכּה לכך? האם, ווֹלוֹדקה, האם לא בּישׂרת לי פּעם לאמר: “יהיה אביב!” כּן. יהיה אביב. והראיה: זה בּעל התיק הפסיק לפתע את קילוּח הויכּוּח בּינינוּ וסח לי בּבת־צחוֹק אדיבה: – אגב, מצאתי בתיק מאמר משלך וּמסרתיו לדפוּס.

ה    🔗

תגמוּל־טוֹבה שכּזה בּוַדאי שאינוֹ נשכּח. כל סוֹפר נוֹשׂא

בּחוּבּוֹ רחשי־תוֹדה לאיש שהוֹציאוֹ לאור בּפעם ראשוֹנה, אפילוּ אם בּמשך הימים נערמוֹת מחיצוֹת ממשיוֹת אוֹ מדוּמוֹת בּיניהם. העוֹרך הוא השוּשבין לחוּפּת התענוּגוֹת והעינוּיים, המכוּנה ספרוּת. הוּא על הרוֹב זה שהוֹשיט יד עזרה לטירוֹן הטוֹבע. וכי מי מאתנוּ לא הגיח לתוֹך ים הספרוּת אגב טביעה? אמנם, מאמרי הראשוֹן לא היה דבר־ספרוּת הראשוֹן שלי וקדמוּ לוֹ שתים־שלוָש רשימוֹת סיפּוּריוֹת, שנאמצוּ על ידי אחרים. אבל דוֹמה, זוֹ היתה הרגשתי וכך סבוּרני עד היוֹם, שוּם שיר אוֹ סיפּוּר אינוֹ מצילנוּ מן הטביעה. אדרבּא, כל מה שבּפּיוּט שוֹקק עלינוּ כּאשדוֹת־התוֹהוּ ומציפנוּ לתוֹך תהוֹם. ורק בּמאמר יש מן המוּצק. לי כּך נדמה היה לפּחוֹת: מאמר – כּאן קרקע תחת הרגלים. אתה אוֹמר את המאמר בּהגיוֹן וּמתוֹך בּטחוֹן והוּא שמשתפּך עם יתר הבּריוֹת. ואילוּ בּת־השיר תוֹקעת אוֹתך לתוֹך איזה יחוּד משלך וּמקוֹטטת אוֹתך עם העוֹלם כּוּלוֹ. כּי גליקסוֹן הכניסני בּחד רגע לתוֹך עוֹלם המאמרוֹת ואף בּישׂרני על כּך בּקלוּת וּבאדיבוּת – את זאת לא שכח רגש־התוֹדה שבּי. יצא כּך, כּי אוֹתה שעה פּרצה מלחמת העוֹלם וגרמה שיתוּק למלה העברית הנדפּסת בּרחבי רוּסיה וּכשזוֹ ניעוֹרה שוּב לתחיה כּבר נתבּצר מקוֹמוֹ של גליקסוֹן כּעוֹרך מוּבהק ויחיד לעתוֹנוּת העברית. גליקסוֹן עוֹרך “העם” השבוּעי, “העם” היוֹמי, “משׂוּאוֹת”, “עוֹלמנוּ” בּרוּסיה, לאחר־כּך “הארץ”, עתוֹנוֹ המרכּזי של הישוּב בּמשך שלוֹש שמיטוֹת. שנים רבּוֹת עבדתי בּמחיצתוֹ כּעוֹזר קבוּע. ויש לציין: אלו היוּ שנים של ריחוּק בּיני וּבינו. רחוֹק הייתי ממנוּ בּיוֹתר דוקא בּזמנים של קירבה חיצוֹנית, בּהיוֹתי עמוֹ בּכפיפה אחת. לא נאמרוּ כּאן הדברים האלה מתוֹך רצוֹן לסלסל בּזכרוֹנוֹת פּרטיים. ויש להצטער מאד, כּי בּשעה שאתה בּא לכתוֹב על אדם יקר לך שהלך מן העוֹלם אתה אנוּס לשרבּב לתוֹך המסוּפּר פּרשיוֹת משלך ויש בּכך משוּם ניצוּל המת לשם האדרת החי. אבל, בּהן צדקי, המכוּון בּרשימוֹת האלוּ הוּא לגמרי דבר־מה כּללי, הנוֹגע לכל פּרט, הנפגש עם פּרט חברוֹ. וּפעמים מתוֹך מגע־תחוּמים ממש, והסיכּוּם הסוֹפי, שלא נגעוּ זה בּזה: ראוּ איש את רעהוּ ולא התבּוֹננוּ, שמעוּ ולא הקשיבוּ, נפגשוּ לכאוֹרה לרגל השירוּת בּצוות, אבל האנוֹש שבּזה בּאנוֹש שבּחברוֹ לא פּגע. מבּחינה זוֹ פּרשת העוֹרך ועוֹזרוֹ, המסוּפּרת כּאן, אינה אלא משל.

ראשית, ענין העוֹרך והעוֹזר הקבוּע. יש קסם מיוּחד בּהוֹשטת כּתב־היד לעוֹרך וּבצפּיה לחריצת משפּטוֹ. א‘, העוֹרך קוֹרא את כּתב־היד. ויש לך הרגשת־סיפּוּק, כּי אחד קרא את דבריך. ואילוּ מה שמתפּרסם בּדפוּס מי יוֹדע אם אפילוּ בּן־אדם חי אחד נוֹתן בּזה עין. וּבכן, יישר כּוֹחוֹ של עוֹרך, שהוּא לפּחוֹת הקוֹרא היחידי שלך. ב’, עוֹרך שקרא דבר משלך על כּרחוֹ הוּא מבּיע את חוַת דעתוֹ עליו אם לא בּפּה ממש, הרי בּקריצת עין, בּעקימת חוֹטם, בּקמיטת מצח אוֹ בּכל העויה שהיא. בּפניו של העוֹרך נכתב ונחתם טיב התרשמוּתוֹ מפּרי־עטך. לרצוֹנוֹ אוֹ על כּרחוֹ הנך קוֹרא מעליהם את הרהוּרי לבּוֹ. בּמה דברים אמוּרים, כּשהעוֹזר הוּא ארעי בּעתוֹן וכל מאמר משלוֹ זקוק לסמיכה מצד העוֹרך. לא כּן העוֹזר הקבוּע, הנכנס כּביכול בּלא בּר לתחוּמי הגליוֹן, שדבריו כּשרים בּין כּך וכך, עד שהוּא זוֹכה למעמד של קבוּע מוּסכּם וּמקוּבּל מראש בּכל פּליטת־העט. שכּזה הרי אין לוֹ אפילוּ שביב־נחמה, שהעוֹרך לפּחוֹת סוֹקר את שוּרוֹתיו. שכּזה עלוּל לאבּד כּל מגע עם האנוֹשי, לאחר שאיבּד את המגע אי־האמצעי עם עוֹרכוֹ, קוֹראוֹ הראשוֹן, ואוּלי גם היחידי. שכּזה עלוּל לכתוֹב בּמשך שנים־שנים על דפּי העתוֹן ויהיה אף על פּי כן בּבחינת אוֹתוֹ טירוֹן, המוֹשך בּקוּלמוֹס להנאתוֹ בּמחבּרוֹת היוֹמן. הוא הדבר: הייתי עוֹזר קבוּע בּמחיצתוָ של העוֹרך גליקסוֹן, ולא טעמתי, לצערי, טעם של מגע אמתי.

וּכלוּם יש להעלים על עיקר הפּירוּד, אפילוּ היה מדוּמה בּחלקוֹ? פּירוּד בּאוֹפן הבּיטוּי, בּדרך הניסוּח, בּחיתוּך הדיבּוּר, בּגישה, כּפי שנהוּג לוֹמר. הרבּה יש להצטער על כּך, כי חילוּקים, הנחשבים תחילה כּחילוּקי־דעוֹת בּין הבּריוֹת, מתבּררים על הרוֹב כּחילוּקי־ניסוּח בּלבד. אלא עד שבּא הבּירוּר עוֹברים החיים, אוֹ שעוֹברים הענינים, ששימשוּ סלע־המחלוֹקת. ידוּע כּמה רב וּממוּשך היה הפּוּלמוֹס בּישוּבנוּ על הבּמוֹת הספרוּתיוֹת בּדבר אוֹפן הראיה הצוֹדק יוֹתר, אם ראוּי לאדם לראוֹת כּל דבר משני צדדיו אוֹ שחייב הוּא לצמצם את עיקר מעינוֹ בּצד האחד, הזקוּק להטעמה בּשעה זוֹ, בּשביל להשפּיע בּכיווּן מסוּים. גליקסוֹן טען לראיה המקיפה. הוּא דרש אוֹתה ודרש לה; הוּא גם קיים אוֹתה בּמידה האפשרית לבשׂר ודם, על כּל פּנים עשׂה זאת בּשיעוּר הנתוּן לידוֹ. הוא אמר: שתי עינים ניתנוּ לאדם על מנת שיראה בּשתיהן; שתי ידים ניתנוּ לאדם, וכך כּל דבר ניתן לאחוֹז אוֹתוֹ בּשתי ידיו; וּכלוּם אפשר לדוּן בּדבר דיוּן צלוּל ושקוּל על רגל אחת? רבּו עליו מקטרגיו בּסוּגיה זוֹ. אף אני דנתי בּחוֹמר הדין צד זה בּוֹ של הראיה מרובּת־הצדדים. אבל כּלוּם לא חטאנוּ כּוּלנוּ בּפרט זה? אמת הדבר, כּי כּל זמן שמצוּיים בּדוֹר בּני־אדם מסוּגוֹ של גליקסוֹן, המתרוֹממים להשקפה כּוֹללת, הכרח הוּא, שיהיוּ מצוּיים גם בּעלי הראיה הפּרטית והחד־צדדית. אבל חשיבוּתם של המתוּנים מתבּלטת בּיוֹתר כּשהללוּ נעדרים מאתנוּ ועל ידי כּך נעשׂים מיוּתרים אוֹ גם מזיקים אנשי הראיה הקיצוֹנית. הרי זוֹ שאלה של לחץ לצד ידוּע בּשעה שהאניה מתנוֹעעת. אנשי המצפּוּן עוֹברים לעוֹלם לצד זה של האניה שמטענה פּחוֹת בּשביל להכריע בּעוֹמס של עצמם לשיווּי־המשקל. לפיכך יש בּר־פּלוּגתא, העוֹבר לצדוֹ של המתנגד לאחר שהלה פּרש מן החיים ונתרוֹפפה בּיוֹתר העמדה התפוּסה על ידיו בּהיוֹתוֹ בּחיים. אחרי המת מספּרים שבחים לא תמיד מתוֹך רצוֹן לשקר, אלא מת, שהיה בּר־משקל בּחייו, אפילוּ שרוּי היה אתנוּ בּמחלוֹקת, מכּיוָן שמת מתבּלטים בּיוֹתר תפקידוֹ והצוֹרך להעמיד זקיפים אחרים על המשמר, שנתפּנה כּעת בּהסתלקוּתוֹ. לכך נאמר, כּי המות הוּא הפּרשן הטוֹב בּיוֹתר לפעלוֹ של אדם.

לשעבר, כּשהייתי עוֹשׂה את חשבּוֹני עם עוֹרך “הארץ” הייתי רוֹאה אוֹתוֹ לאחוֹר יוֹשב בּחדרוֹ בּין שני החלוֹנוֹת בּימים אלה עצמם, שבּהם הייתי שרוּי בּחדרי בּן החלוֹן האחד. כּך היה הדבר. משני עברי הפּרוֹזדוֹר. הרבּה הסביבה עוֹשׂה. הרבּה תלוּי בּטיב קוֹרת־הגג. יש מסגרת העוֹשׂה את התוֹך. כּלוּם מה משמע איש־המרתף? פּשוּטוֹ כּמשמעוֹ: איש החי בּמרתף, המרתף מצמיח מיני פּטריוֹת של מחשבוֹת והרגשוֹת, שאי אתה מוֹצא דוּגמתם בּדירה מרוּוָחה. כּלוּם לא תיאר לנוּ דוֹסטוֹייבסקי, עצמוֹ גר בּמרתפים, את איש המרתף מבחינה פּסיכוֹלוֹגית? וכך יש, נדמה לי, איש ארוּבּת־העשן; איש הדר בּחדר בּן ב' חלוֹנוֹת; ואיש הדר בּחדר בּן חלוֹן אחד. כּל השקפת־עוֹלם הוֹלכת דרך איזוֹ ארוּבּה וצוֹמחת כּפרח אוֹ כּפטריה. וּבכן, המחיצה היא על הרוֹב פּירוּד חיצוֹני ולא ערך שבּדם וּבנפש. אבל בּינתיים החיים עוֹברים ואין מגע.

ו    🔗

פּגישתנוּ האחרוֹנה היתה בּאוּלם “מעוֹז” בּזמן טיוּלי האחרוֹן בארץ. שני ימים רצוּפים נסענוּ יחד בּשיירה. איש בּתוֹך התא הרץ שלוֹ. מסע־מירוֹץ, הרצוּף חניוֹת לרגעים. בּשעת החניוֹת הצצה־לא־הצצה, דיבּוּר־לא־דיבּוּר, מגע־לא־מגע, תוֹך ערב־רב של גוּפים ומרפּקים. ואילוּ שם בּאוּלם “מעוֹז” ראינוּ את עצמנוּ פּתאוֹם לפתע שנים בּרחבי האוּלם שנתרוֹקן כּוּלוֹ, אחד בּקצהוּ מזה ושני בּקצהוּ מזה. שוּב – מעין פּרוֹזדוֹר ארוֹך בּינינוּ. הרהוּר ראשוֹן בּי: לגשת אליו, לקשוֹר שׂיחה. הרהוּר שני: אדם שפּרש משיירה סוֹאנת לרגעי־יחוּד עם נפשוֹ אסוּר לך להתפּרץ לתוֹך ספירת־הנוֹפש שלוֹ. הרהוּר שלישי: אסוּר! הרהוּר רביעי… לא הספּקתי להרהר אוֹתוֹ והנה זה שמנגד לי התרוֹמם מקצהוּ השני של האוּלם, ניגש וישב אצלי. חשתי קצת בּוֹשת־פּנים בּשל מוֹרך־לבּי. אף אני עלתה מחשבה זוֹ לפני ודיכּאתיה בּטענוֹת של הגיוֹן, מתוֹך יוֹתרת של נימוּס, שיש ואינה אנוֹשית. נוֹשׂא השׂיחה ההיא, השׂיחה האחרוֹנה עם האיש המפוֹאר בּנימוּסיו, שהכּרתי בּימי עלוּמי, האמוּר בּאוֹתה שעה והאוֹמר וקוֹל הנאמר, שמוּרים וחתוּמים בּלבּי ואוֹתם לא אספּר. אציין רק כּי קוֹרט מן השׂיחה שימש נוֹשׂא הדת, כּניגוּד ללאוּמיוּת, ששני המשׂוֹחחים תפסוּ בּשעה זוֹ, שכּבר היתה שוּלי חייו של האחד. נקוּדוֹת־השקפה מנוּגדוֹת להללוּ, שהיוּ תפוּסוֹת בּידיהם בּפּוּלמוֹס הראשוֹן לרגל הרמן כּהן. גליקסוֹן בּסוֹף ימיו הזדכּך לתוֹך ספירה של דת. סימן לנוֹי שבּנפשוֹ. כּל נאמן שב בּמעגל־האחרית שלוֹ לביתוֹ, למכוֹרתוֹ, למסוֹרתוֹ. לא נוֹדע לוֹ ולא לנוּ, כּי טיוּלוֹ זה היה מסעוֹ האחרוֹן הבּיתה. בּיקשתי ליסב עמוֹ בּאוֹטוֹ מסעוֹ, אבל אחרתי לרגע־קט וכל המקוֹמוֹת כּבר היוּ תפוּסים שם. נכנסתי לאוֹטוֹ מלאחוֹריו, שיצא בּשעה קלה לאחר מכּן. בּדרך, בּין תוּל־כּרם ובין חדרה, פּגשתי את כּלי הרכב שהוֹביל את גוּפוֹ הפּצוּע.