נולד בתרמ“ג (1883) בעיר דינבורג־דוינסק. בן י”ג נכנס לבית הספר החקלאי במקוה־ישראל. המשיך השכלתו באוניברסיטה בשוויץ. חזר לארץ בשנת 1906. מראשוני המורים בגמנסיה “הרצליה”, חיבר ספרים וכתב מאמרים רבים בעניני חנוך, ספרות ואמנות. היה עסקן פעיל בעיקר בשטחי תרבות שונים. מראשוני הבמה העברית בארץ־ישראל. נפטר בי“ב מרחשון תש”א (13.11.40).
אף הוא, ד"ר חיים הררי, שהלך מאתנו בלא עת – היה מסוג “סייפא וספרא”. מזיגה מצוינה של פדגוג וסופר, איש הבמה ומבקר תיאטרלי דק הטעם, נואם אמן ועסקן צבורי, מן הסוג המעולה, לוחם מלחמה־בשלום להגשמתן של אידיאות נשגבות ועושה עצמו כלי־שרת למטרות נעלות. כזה ראיתיו תמיד וכזה ראוהו רבים.
יליד דוינסק שבארץ לטביה הרוסית. בנו של ר' יונה דוד בלומברג, מראשוני חובבי־ציון ומ“בני משה”, תלמיד־חכם ומחבר ספרים. ובהיותו לבר־מצוה – בתרנ"ח – נשלח ארצה, ללמוד בבית הספר לחקלאות מקוה־ישראל.
מן החניכים היחידים בבית־ספר זה – אשר הרוח הצרפתית שלטה בו – שהביאו עמם “מטען” עברי ושמרו עליו בתוך הסביבה הזרה. אחרי מקוה־ישראל הלך להמשיך את למודיו בשווייץ, ארץ שלא היו בה כל הגבלות לסטודנטים יהודים.
בג’ניבה היה הררי ממיסדיה וממפעיליה של האגודה הציונית האקדימאית “השחר”, שבראשה עמדו שנים מספר גם ד"ר חיים וייצמן ואחרים שנתפרסמו אחרי כן בעולמנו. אגודה זו מילאה תפקידים רבי־ערך בהכשרת הלבבות למען ציון, ובעיקר בוכוחים הפומביים עם הסוציאליסטים, הבונדאים וכל יתר המתנגדים לרעיון הציוני ולנושאי דגלה.
הררי לא היה מאנשי הפולמוס, אלא כל מעיניו שם בספרות ובמדעי החנוך. כאלה ראה את המהפכה העתידה בחיי ישראל, ומיד בסיימו את למודיו חזר לארץ־ישראל. בראשית תרס“ז נצטרף לד”ר י. ל. מטמון־כהן, אשר יסד את הגימנסיה העברית הראשונה ביפו. העדיף הררי את בית הספר העברי הזה, שהיה עדיין בראשית צעדיו, מגשש בדרכו ומעורר אי־אימון והיסוסים – על פני בתי הספר הותיקים והמבוססים של “עזרה” ו“אליאנס”. נמשך אחרי ההעזה ליצור בית־ספר תיכוני עברי ראשון וזכה להיות בין מעצבי דמותו ומתוי תכניתו.
הררי נתחבב עד מהרה על התלמידים, שומעי לקחו, על המורים חבריו־לעבודה ועל הורי התלמידים, שמסרו את גורל החנוך של ילדיהם לאדם תרבותי, שבו התמזגו למזיגה יפה ההשכלה העברית וההשכלה האירופית.
הכרתיו מראשית בואו ליפו, וקשרי ידידות נקשרו בינינו. הוקרתי את מזגו הטוב, את אפיו הנוח, את אצילותו ואת מדותיו הנעלות. לא פלא, שהוא חינך לנו דור שלם של אישים, התופסים כיום מקום נכבד בחברה ובצבור, כי הוא היה המחנך בה"א הידיעה וכל אשר שתו ממעינו – אהבוהו והעריצוהו.
ועם היותו מחנך ופדגוג־אמן – אהב גם את האמנות לכל סוגיהַ, ובעיקר את אמנות התיאטרון. היה בין מניחי היסוד ל“חברת חובבי האמנות הדרמתית” (אחרי כן: “אגודת חובבי הבמה העברית”), היא אם הבמה העברית. להקת חובבים זו – שהצגתה הראשונה, המחזה “היהודים” לצ’יריקוב, הוצגה בי“ד חשון תרס”ז – העלתה אחרי כן על הבמה ביפו ובירושלים שורה של מחזות: “אוריאל אקוסטה” לגוצ’קוב, “אדם, אלהים ושטן” ליעקב גורדין, “הדוקטור שטוקמן” לאיבסן ועוד ועוד. הצגות אלו היו מאורע חשוב בחיי הישוב העברי הקטן, וסללו דרך לתיאטרון העברי.
הררי היה במאי ושחקן כאחד, ובכמה מן החזיונות הגדולים מילא בעצמו את התפקידים הראשיים בהצלחה רבה. את מסרתו התיאטרונית־האמנותית המשיך הררי גם אחרי כן, כאשר התיאטרון והאמנות העברית יצאו מחתולי הנסיונות והחובבות ונעשו למפעלים קיימים ויציבים. הררי עמד בראש מועצת “חוג הבימה” מ־1928 ועד יומו האחרון. כן היה הררי חבר ועד הנאמנים של מוזיאון תל־אביב ומן העסקנים הפעילים בייסוד בית הנכאת הראשון בתל־אביב, יחד עם מיסדו מ. דיזנגוף ז"ל.
ד“ר חיים הררי, ורעיתו יהודית לבית אייזנברג איש ביל”ו (אף היא אישיות רבת פעלים ובעלת זכויות רבות בחנוך ובתרבות, שהיתה לו חברה ובת־לויה נאמנה בחיים וביצירה), היו גם מראשוני הבונים של “אחוזת בית”. זכו תחילה בהגרלה במגרש אשר ברחוב הקרוי כיום “יהודה הלוי” והחליפו במגרש “קרוב יותר לגמנסיה”, ברחוב אחד־העם. בית קטן וצנוע בן 3 חדרים הקים לו הזוג הררי, אבל הבית היה תמיד מלא אורה ושמחת יצירה. בימי מועד היה מתמלא מורים ותלמידים, שהיו בימים ההם בבחינת משפחה אחת. כאן, בבית הזה, טעמו טעם אמנות.
הררי היה מאציל מרוחו ומנשמתו לא רק בשמחות המשפחתיות, כי אם בכל הנשפים והחגיגות של תלמידי הגמנסיה – המוסד שהיה אז במרכז השכונה – היה מראשי הפעילים והמנצחים ויצר אוירה אמנותית וספרותית, לימד כמה תלמידים ותלמידות דקלום שירים וקריאות־הטעמה בתנ"ך.
כידוע, רבו בשעתם מותחי הבקורת על תכנית הלמודים של הגמנסיה “הרצליה”, שמטרתה היתה: “לברוא בית ספר בינוני בשביל המשכילים בעלי אומניות חפשיות, שהתישבו בארץ־ישראל, כדי שיוכלו לתת לבניהם ולבנותיהם השכלה בינונית או להכנס במשך זמן למודם לבית מדרש עליון, ולא יצטרכו לעזוב את הארץ”, ובתכניתה היה כתוב: “בגימנסיה ילמדו את כל הלמודים הלאומיים – תנ”ך, תלמוד, גם תפלות ישראל ולקוטי דינים, אבל הכל לשם הספרות העברית ולא לשם הדת".
אחד־העם, לאחר בקורו בארץ בתרע"ב, הזכיר במאמרו “בין הקצוות” (“השלח”, טבת תרע"ב) את בקורו בגימנסיה של תל־אביב: “נזדמנתי במקרה לאחת המחלקות בשעת “הקריאה המבוארת” (בתכנית הלמודים העבריים תפסו מקום: תנ"ך ותלמוד בתור למודים מיוחדים, בעוד שתפלות ומנהגי הדת “מסתתרים” בה תחת מסוה הספרות העברית, אולי כדי להרחיק “לזות שפתים”, קורא אתה בתכנית: עברית, קריאה מבוארת, הרצאה, שיחות וכו') ושמעתי את המורה קורא לפני התלמידים מתוך איזה ספר־מקרא פרק על אודות יום הכפורים, דברים מלאי רגש על קדושת היום ויחס ישראל אל אלהיו ביום זה, המורה מוסיף ביאור ברוח האמונה המקובלת והתלמידים שואלים שאלות שונות המעידות עליהם, כי מושגי הדת ומנהגיה לא רחוקים מלבם. שלא ברצוני זכרתי את הכתוב: “אכן יש אלהים במקום הזה, ואנכי לא ידעתי”. ומפני השמועה למדתי כי באמת גם “תפלות” ממש “מבארים” בשעת “הקריאה המבוארת” ולפני החגים מבארים עניני החג וכדומה”.
אותו שעור שאחד־העם שמע היה של – הד"ר חיים הררי.
חלק גדול משעותיו הפנויות הקדיש הררי גם לספרוּת, המקורית והתרגומית.
כתב, תירגם וערך כמה וכמה דברי ספרות. ערך זמן ממושך את הירחון הפדגוגי “החנוך”, הוצאת הסתדרות המורים בא"י. מתוך זה סייע בשעתן הרבה מאד להשתלמות המורים בפדגוגיה העיונית1 והמעשית, גם עזר לא מעט לקביעת טרמינולוגיה אחידה בחינוך.
השתתף זמן ידוע גם בעריכת הירחון “מולדת” יחד עם א. לודויפול ועוד.
הוסיף להשתלם כל ימיו, ובשנת 1913 נכנס לפאקולטה לספרות ושפות בסורבונה, והוכתר בתואר “ד”ר לספרוּת" על עבודתו המדעית “הספרות והמסורת” (ספר בן 424 עמודים, יצא לאור בהוצאת “ארנסט לרוא” בפאריס).
בימי שבתו בפאריס היה מקורב לסופרים ולמנהיגים הציוניים שהיו אז בעיר זו: מרמורק, יעקובסון, אדמונד פלג ואחרים.
בימי מלחמת העולם הראשונה נעדר מן הארץ, וחזר אליה ואל מוסד שעשועיו, הגימנסיה “הרצליה”, בשנת 1919.
חזר לתל־אביב, חזר לחיים הצבוריים, לפעולתו הפדגוגית, לעסקנותו הצבורית. היה פעיל גם בתנועת הבונים החפשים. בשנת 1928 נתקדש בלשכת “ברקאי” בתל־אביב ועלה משלב לשלב עד הגיעו לכסא הנשיאות. חמש שנים רצופות (1933–1937) שמש כנשיא “ברקאי”, ורק על פי בקשתו הסכימו הבונים החפשים לשחררו בשנת 1938 מן הנשיאות.
במשך כמה שנים היה העורך הראשון והיחידי של הירחון “הבונה החפשי”, ומאמריו הראשיים בכל חוברת וחוברת היו2 נקראים בענין מיוחד על־ידי האחים הבונים החפשים.
בתולדות החנוך העברי בארץ, בתולדות הגימנסיה העברית הראשונה, בתולדות הבמה העברית וכמה מפעלי תרבות אחרים – ישאר שמו של ד"ר חיים הררי כאחד החלוצים והבונים הראשונים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.