I. בוני    🔗

המחזר, המיועד להיות בעלה, לא ידע על שבע שנים נפלאות־נוראות, בהן נכנס ויצא מחייה היועץ, שלביתו הזמינו אותם, בעצם אותו, לחגיגת יום העצמאות. לפעמים, בדחף פתאומי עשתה את כל הדרך מן השפלה, טיפסה במכונית אל הספסל שבקצה השכונה בתואנה שמכאן התצפית הטובה ביותר אל הקו התוחם בין ארץ נושבת לבין מדבר. או מכאן תצפית נדירה על ירושלים מדרום. תמיד בשעת בוקר, מִפחד רוח ערב מטורפת צהובה, מתנפלת מן המרחב המזרחי. אבל באמת את מצודת האבן באה לראות, או אולי לארוב לבעליה, היועץ. והעינוי המתמיד, מה יהיה אם תפגוש בו, האם תימלט או תעמוד מולו פנים אל פנים. והפחד שאם תראה אותו למרות שעברו כל כך הרבה שנים, היא תרוץ אחריו, היא תעמוד בשער הברזל ותמשוך בחבל המצילה, היא תרעיד את הפעמון, היא תשתטח על הסף, בבקשה, שוב, בכל תנאי, האם לא חיה כפילגש לכל דבר בלעדיו. רק עכשיו המחזר החדש, והחתונה.

בית הפוך. חזיתו הצרה פונה לצפון וחלונותיו לאורכו פונים אל המזרח, צומח מתוך הבוסתן הירושלמי, ועין החלון המקוּשת בקומה השנייה צפון אל הגן. האם ראתה את צדודיתו של בעל־הבית, מְסוּפָּר כחיל מרינס, גולגולת מיואשת, מוּטת צוואר, או שרק דִמתה לעצמה.

שנה תמימה והיא עמדה בהבטחתה לחתן העיקש להיות אשתו, גם בבוקר, ולא כפי שנהגה עם מחזריה בימים רחוקים, נעתרת להם אחרי ליל חמדה, טוב נתחתן. אני יכול לספר לאמי, שאל ההיסטוריון המזדקן, חוקר יוון העתיקה. נתחתן, אני מבטיחה. ובבוקר נופלת עליה אימה. כך לאורך שנים רבות עד לאותו ליל חורף, בדיוק בשלושים ואחד לדצמבר לפי מניינם, שבו נקרה על דרכה במסיבת חברים האיש שהתמנה לא מכבר ליועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. מאז היא סופרת את שנותיה לפניה ואחרי, לוח הזמנים שלה נתקע. היא שוכחת ימי שנה וימי הולדת, אבל איך אפשר לשכוח שלושים ואחד לדצמבר. ועכשיו אחרי אחת־עשרה שנה, מספר לא סמלי בכלל, היא תתחתן סוף־סוף.

אבא כבר לא זכה אבל אמא. הבלשים שכתבה, שלושה במספר, ‘רצח בחוג לארכיאולוגיה’, ‘רצח בתיאטרון’, ‘רצח במוזיאון’, והרומן ההיסטורי ‘סמירמיס’, שראה אור זה עתה, תמונתה בעיתון, סיפורי המשפחה בראיונות שהעניקה, כל אלה לא שִימחו את אמא, אבל חתן טרם בא. היא היחידה מכל בנות המשפחה שלא מילאה את הציפיות. אם כי מוכרחים להודות, שאמא השתנתה. הדחף לראות את בנותיה מתחת לחופה פינה את מקומו לחשדנות כלפי המין הגברי כולו, אחרי שכל הנישואין במשפחה הסתיימו בגירושין, ובעיקר בגזֵלה, כך קראה אמא לפסקי הדין הרבניים. עכשיו לא חסכה את שבט לשונה מנשים כנועות וחסרות־אונים, מי צריך אותם, את הגברים, אשר ג’דע יכולה גם בלי, ובכל זאת היא בוודאי תשמח ותגיד, אף פעם לא מאוחר מדי. ולפני הפרק החדש בחייה כאשה נשואה היא תיכנס בשערי הבית, בעצם המצוד, שבה חי האיש שהתמנה לא מכבר ליועץ, ולו המתינה שבע שנים, והוא גם והסתלק אחרי שנולדה בתו היחידה.

הנִדחים עלו סוף־סוף לשלטון. תספורת חיל המארינס של היועץ, אהובהּ, שלו המתינה לשווא במשך שבע שנים, תשמש את ייעודה בגלוי, בתפקיד ממלכתי, ולא כסממן לגעגועי האיש לימי מחתרת אפלים. לפני שתכניס איש זר למיטתה עם כתובּה וקידושין היא חייבת לדעת אם אהב אותה או לא אהב. היא לא תכננה איך, אבל היה ברור לה שאם רק תיכנס אל הבית, אם תפגוש את האשה האחרת, החוקית, פנים אל פנים, ולא נסתרת בחשכת בית קולנוע, היא תשמע את האמת, היא תגלה למה הסתלק לו כך לפתע אחרי שנולדה בתו־יחידתו, והרי היא לא ביקשה שישחיל על אצבעה טבעת.

מאז כמעט בכל לילה היא חולמת אותו נוטש אותה במכונית שהופכת להיות חלק מגופה כמו תותבת, ובה היא מנסה לעלות לשווא במעלה הקסטל אל העיר. או בחדר מלון מכוּנם על שפת הים, ריח טחב רקוב עולה מן הסדינים הלחים והשמיכה מדיפה גופות של אנשים זרים. נוטש אותה במיטת בית חולים בלי תינוק, שלא נולד, כמעט נולד, אפילו לא בא לבקר. ומה שקרה לא בחלום, בחיים, המוות הזה, לא כך אמר אחד מגיבוריו של נסים אלוני. איך חשב תמיד שהוא מצליח לרמות את בעל המלון ומסר שם בדוי. לפעמים כשכל החדרים היו תפוסים הקצו להם לשעתיים קיטון פינתי שוודאי נהג לישון בו המלצר.

לאורך כל השנים מאז הסתלק, שיננה פתק שנמסר לה בידי מלצר כשהמתינה לו בקפה ‘ניצה’ והוא לא הגיע. לפעמים, בציפייה לאיש התחשק לה לפתוח בשיחה עם המלצר שנראה לה איטלקי במוצאו, חגור חגורה שחורה רחבה במותניו, שותק, אבל עיניו החומות מביטות בה בהשתאות, אולי לנוכח אורך־הרוח שלה, ממתינה לפעמים שעות, קד לה קלות, ידו האחת כפופה לאחוריו והאחרת מחזיקה במגש. האיש היחיד שהיה עד לאהובהּ המרגל אחריה מעב לשמשת בית הקפה באחת הפעמים שבהן העזה להינתק ממנו ולהיענות לחיזוריו של גבר אחר “מאוד רציתי לראות אותך, אפילו לרגע, ולא הצלחתי.” כך שיננה לעצמה את הכתוב בפתק, נדמת תמיד מחדש מן העיוורון של המלים, “שלי ושלך,” מה היתה דמותו של העתיד שצפה להם יחד, “אתמול, למעשה, החלטתי סופית להתמודד על מקומי בכנסת. התלבטתי הרבה, ותאמיני לי שזאת האמת ולא העמדת פנים. אני רואה בהתמודדות הזאת מאבק על מקומנו (שלי ושלך) במדינה הזו. אם את בכל זאת חושבת שזה יכול לפגוע ביחסים בינינו – תגידי לי ואני אוותר.” והחתימה רק בראשי תיבות, סודית. ועכשיו, אחרי שורה של תפקידים נכבדים, מוּנה אהובה לשעבר ליועץ לענייני טרור.

החתן המיועד סיפר לה שבביתו של היועץ נערכת מדי שנה בשנה מסיבת יום העצמאות. שמח מאוד, היין והמזנון כמו שצריך. אבי־אשתו של היועץ הוא בן למשפחת קוסובסקי, ודאי שמעת. וכדאי לך לראות את הבית בתלפיות ובעיקר את הבוסתן, כמו שאת אוהבת, שומר על הסגנון המזרחי, ובריכה קטנה מרוצפת קרמיקה ארמנית ומזרקה. איך יכלה לספר שהיא יודעת היכן עומד הבית, וכי ביקרה בשכונה אין ספור פעמים, וראתה את הבית, לא ממש, מבחוץ. היא יכלה להמציא כאב־ראש ולדחות את ההזמנה, או מוטב כאב־קטן, כרגיל, אתה יודע אחרי כל ספר חדש מתהפכות לי המעיים. אבל משום מה האמינה שאם תפגוש את בוני, האשה האחרת, החוקית, תיפתר החידה. מוזר. רחוקה ואולי אפילו שנואה, אבל קרובה, מתחלקת אִתה בו בעל כורחה, אולי היא יודעת את סודותיו, אולי היא המַפתח, היא תספק את הצופן לאיש שכריות אצבעותיה נגעו בכל שקערורית בגופו וידעו כל קמרון, ועד היום היא יכולה להעלות באפה את זיכרון ריח נשיפת אפו, אבל אליו לא הגיעה.

רק פעם אחת במקרה, בקולנוע אלנבי החשוך, פגשה אותם יחד, היא, בוני, אשתו החוקית, לבושה שמלת משי כחולה, שני חלקים, והעליונית מכסה בטן מתעגלת.

לשמוע את האמת מפני בוני. בוני, חזר השם והתבַּנְבֵּן, או אולי לבדוק אם פג הקסם של העורף העיקש המתמסר לתסרוקת קצוצת שיער בקו ישר. בוני, כך שמעה אותו קורא לאשתו החוקית, לא בשמה הרשמי, כשנקרא לטלפון תוך כדי ישיבה צמודה על הספסל המרופד בקפה ‘וֶרד’, ידו מגששת בהסתר אחר מִפתח ברכיה. כבר אז ידעה, ‘בוני’, כמו הֶבזק של כל האמת, איש בלתי מופתע למשמע שמו בטלפון, קורא לאשתו הבלתי־אהובה בהיסח־דעת, כמובן מאליו, בשם החיבה שלה, אחרי שאהב אותה, את תרזה, ואחרי הילד שלא נולד שכמעט נולד, שנקרע מבטנה.

עכשיו הם מתאספים בחצר הבית, כמעט מצודה, אנשי אצ“ל שקיבלו בינתיים הכשר יחד עם אנשי הסוד, אויביהם מאתמול. הבית לא ביתו. משפחת אשתו החוקית ישבה בו, בנתה אותו, כך ליקטה פה ושם פרטי מידע מן העיתונות היא עקבה אחר מדורי הרכילות, מצפה לחשוף את חידתו של האיש. היא הסיטה מבט מן התמונות שהופיעו מדי פעם מחשש שהגעגועים יטביעו אותה. שני עשורים ואולי יותר בלי חרות ובלי מק”י, מלשינים, מנדים, מטביעים את ספינת המרד שלהם, מודדים אותנו כפי מידתם, כך אמר לה, מי שהתמנה לא מכבר לתפקיד היועץ ואז עדיין היה עיתונאי פרילנסר, ואחר־כך מחליף את עיסוקיו, מנהל מפעל לייצור נייר, מתאמץ לעשות כסף ולא תמיד מצליח, ולבסוף נכנס לעסקי העצים של מר קוסובסקי, אבי־אשתו. המטורפים מלבישים בכתונת משוגעים את זולתם. איך ייתכן, לא היתה כזאת בהיסטוריה, איך האיש שעומד בראש המרד אינו מתכוון לתפוס את השלטון בכוח. הם לא הבינו. הנשק נשמר בארגזים משומן ומטונף, לא מוכן לירי. אבל התותח של יפי הבלורית. כך ניסה לשכנע אותה. איך הכעיסה אותו כשניתחה לפעמים בבדיחות הדעת את נאומיו חוצבי הלהבות של המפקד, כינוי ששמעה מפי אהובהּ בשנת הציפייה הארוכות. הוא שמר למענה גזרי עיתון מצהיבים, צילומים של נאומי המפקד מקופלים בכיסיו. תמיד הסתובב בלי תיק. פעם קנתה לו ליום ההולדת תיק מעור איטלקי משובח. הוא איבד אותו כעבור שבוע. אם ביקשה ממנו להחזיק לדקה את ארנקה עיווה את שפתיות באי רצון, תיק, ועוד של אשה. כך הלכו לאיבוד רוב מתנותיה, מכונת גילוח חשמלית שפעלה על בטריות כדי שיוכל להחליק את לחייו במכונית, טבלת שחר קטנה ניידת, נרתיק למשקפים, והתירוצים: שכחתי, איבדתי, לא מוצא. המפקד שלך מאוהב בשמות תואר: ‘אלטלנה אונייה נהדרת’, ‘מורנו ורבנו הגדול’, ‘איזה ציוד נפלא’, כך הקניטה אותו, וכבר אז לא ידעה אם כנגד המפקד יצא הכעס, או בגלל השנים האילמות בציפייה למי, למה, להכרעה – אבל לא למשפט שלמה. עד שהוא פשוט הסתלק. את מתעסקת בשטויות, אנשים נהרגו שם, ואַת. והיא ידעה שהצדק אתו, והיא לא חייבת לאהוב את המפקד שלו. אבל אויביהם מאתמול לא יכלו לנחש שמאחורי המלים הגבוהות מסתתרת איזו חולשה. יודעים לחיות רק על קו־הקץ, אל מול לוע הטומיגן, אבל סתם יום של חול לא בשבילם.

אל הבית בקצה הבוסתן הובילה שדרת חרובים גבוהי קומה, מציצים מעל חומת האבן ושער ברזל כגובה החומה סוגר על החצר, ומזכיר לה את שערי הפרדס הערבי ששתה את מימיו מן הבאר על גבעת כרם השקדים במושבה. שער הברזל הצבוע בכחול־דהוי, בו הביטה תמיד מבחוץ במסעותיה חסרי הפשר אל הספסל הצופה אל הבית או המצודה כפי שכינתה אותו בלִבה, ומבין פיתולי הסבכה של הקשתות בראשו, שאותם ידעה בעל־פה כמו במגע אצבע, הציץ סבך הבוסתן הפראי, היה פתוח עכשיו לרווחה והירוק על כל גווניו נפרש לעיניה. ערב־רב של עצי זית, תאנה ורימון. פטמות תאנים כבר מבצבצות מבין העלווה הרעננה רחבת הכפות, ואל אפה מגיע ריח הטאיוּן מבשר הקיץ. משני צדי שביל עצי החרוב המוליך מן השער אל החצר המרוצפת לאורך הבית פרחה מרווה סגולה חריפה מעלה דמעות בעיניה ומשהקת את גרונה.

עכשיו לעמוד מולם פנים אל פנים. לעמוד מולו פנים אל פנים. אילו לא התביישה בחולשתה היתה מחזיקה בידו של חתנה המיועד. היא לא הכירה את חבריו בשמם וזכרה רק את סיפורי חייהם ששמעה לפעמים מפי אהובהּ. אבל נדמה לה שהיא יכולה לזהותם אחרי מבט קצר אחד, יש להם סימני היכר, כמו מתגנבים בצל הקיר, חוששים בעורפם מפני רודף. למרות שמכבר עלו מן המחתרת, שֶׁבה הוסיפו לחיות שנים רבות אחרי שהתפרק הארגון. נישואי בזק של חסרי בית, פליטי בתי־סוהר, נודדים מחדר שכור למשנהו עם מזוודה ביד, גברים בלי תמונת משפחה, וגם הרבה רווקים. לפעמים חשבה אחוות גברים שיחקה תפקיד חשוב בכל שנות הנידחוּת, כמו יתומים זקוקים למחוות אב. הוא חיבק אותי, הוא נישק אותי, סיפר לה על המפקד כשחזר מאיזו אסיפת חברים, והיא לא העזה לאמר כמה ילדותי, הוא ודאי נישק וחיבק כך את כל באי האסיפה, הוא אפילו לא זכר את מי זיכה במחוות האבהות הזאת. והדיווחים האלה עוררו בה תערובת של רוגז, כמעט רצון להפליק, לפקוח את עיניו וגם רחמים רבים. ולאהבת אֵם אתה לא זקוק, כמעט שאלה אותו ערב אחד, אבל תמיד נצרה את לשונה, חבל שהערב ילך לאיבוד במריבה, בהסתגרות כמו קיפוד. והיא גופה פרח אליו באלף אבקנים. או אולי העדיפו הנידחים את החברים שאתם בילו לאורך שנים מחרפים יחד את נפשם, התלקטו לדירה אחת או שתיים, מתחלקים על פי נטיות־לב חברִיוֹת ישנות, זוכים בכוס תה בחורף ובעוגיות פריכות ובקיץ בגביע גלידה, משחקים עם ילדיהם של ניצה ואבנר, שהוסיפו לשמור על כינויים מימי המחתרת, וחוזרים על סיפורי הגבורה מאז, כך הסביר לה אהובהּ מדוע אינו מסוגל לבלות בחברתם, תקועים בעבר. אבל גם הוא לא ישב אף פעם במקום ציבורי בגבו אל הקיר. תירוץ, או באמת עדיין הפחד מאז מוסיף לנקר את גבו, וכך זכה תמיד לראות מה נעשה על המדרכה ממול. והיא פניה מכונסות בעיניו שאינן מישירות מבט.

הם לא הוזמנו לבתי החברים. מחזר נכזב טרח לספר לה, אומרים שהוא מכסה אותך ביהלומים ובגלל זה העסק שלו בצרות. איזה מזל שיש לו חותן עשיר. רק יודיתק’ה הקטנה, ‘הפליטה’, כפי שקראה לה תרזה בלבה, פתחה לפניהם את ביתם. אחר־כך נודע לה שהיתה נערה כמעט ילדה כשהגיעה באלטלנה, ומי יכול היה לנחש. מוקסמת הביטה תרזה בידיה בעלות המפרקים העדינים מחזיקות בסכין ובמזלג, עיניה מרוכזות בצלחת, לועסת לאט־לאט, ועם כל נגיסה, משתהה, כאילו כל העתיד טמון בפיסת הבשר שהיא מעלה במזלג, טובלת קוביית לחם בציר הנותר ומשאירה צלחת נקייה. גם היא תהיה כאן היום בביתו של היועץ אחרי שבעלה התמנה למנכ"ל משרד התחבורה, ותשמח לראותה באמת אחרי שנים של נתק.

אחר־כך, כשהחליפו את השלטון, התמנה אהובהּ, זאת אומרת אהובה לשעבר, תפקידים חשובים. עכשיו פיוס כללי, אך אפשר היה להאמין ביום העצמאות הזה בחצרו של היועץ. מי יזכור לה את הרומן האסור ארוך השנים עם בעל־הבית. אחרי הכל חתנה המיועד מלווה אותה, ואיש לא יחשוד בה שהיא מנהלת חשבון עם העבר.

תרזה הקיפה במבט אחד את כל הקהל, ומיד ידעה שהיועץ, בעל־הבית, לא כאן. אולי אחרי שקיבל את פניהם פשוט הסתלק, כמה מתאים לו להסתלק, אולי אל החדר המסורג בקומה השנייה הפונה אל הצפון. אם תתרחק תוכל אולי להציץ בעורפו, בקו התספורת המעורר בכריות אצבעותיה חשק לגעת, להעביר עליו את האצבע המורָה, למשוך כמו זרימה חשמלית את המגע לאורך נקיק שדיה וטבורה עד למקור העונג.

המצודה הסגורה והמסוגרת מפתה אותה להסתלק מקהל החוגגים, להיעלם, להיכנס אל החצר הפנימית, לפתוח את מכסה התיבה, היום אדע את הסוד, היא משננת לעצמה שוב ושוב, בוני, בוני.

יודיתק’ה נופלת על צווארה, “בואי, בואי, כולם כאן, קראתי את הספר החדש שלך ‘סמירמיס’, אם אני לא טועה, תגידי זה סיפור שהיה על מלכה אמיתי? ומה שלומך?” היא ניתקת והחתן המיועד שלה בְבינבּוּן שם גברת הבית, אשתו של היועץ, בוני, בוני, היא אשתו החוקית של היועץ, בוני בוני, מכה בראשה, זוהי ההזדמנות האחרונה לדעת את האמת, אשה נשואה לא יכולה להרשות לעצמה להתעסק בסודות מן העבר, להיכנס לפרק החדש עם החתן המיועד בלב טהור, ועדין היא נטועה במקומה.

החתן המיועד מסתובב בין האורחים, חוזר אליה כמו אל תחנת מוצא במסלול הליכה, “להביא לךָ שיפוד, ואולי שתייה, די חם היום בשביל ירושלים”. תרזה נאחזת בכוס הקמפרי האדום שבידה, מהדקת אותה בכפה, כמעט חוששת לנפץ אותה, כך בלחיצה אחת, קמפרי מהול, כמו הדם שניגר ממנה שבועות רבים אחרי שעקרו ממנה את הילד, שופע, שופע, עד שדהה צבעו. הרבה שנים עברו ועדיין רודפות אותה המלים של הרופאה אחרי שהכל תם ונשלם, היה לך בן. היא מגרשת את המלים נאחזת בבוני, בוני.

ראשוני האורחים נפרדים, מתמהמהים, פרידות ושוב פרידות, כאילו השהייה ביחד היא קמע. שעת השועלים, קוראת תרזה לערוב השמש בירושלים, ככה, בטעות קוראים להם תנים. היא פוחדת בשעה הזו בירושלים. כבר מְאוושים ראשי האורנים ברוח הערבית, היא פוחדת, לו יכלה לכסות את עורהּ בעורהּ, להתכנס כמו חומט.

מוזר שהתקרובת לאורחים לא הוגשה מבפנים, מתוך הבית, כאילו החצר אינה שייכת למבנה האבן. מאחורי פרגוד כתום בצל הזית הוסתרו הכלים, דברי המאכל, ומשם הגיחו מדי פעם מלצרים נושאים טסי נחושת סגלגלים וערכו מחדש את השולחן הארוך שעמד מתחת לשורת החלונות. היא מהססת בהליכה לאחור, מחזיקה בכוס הקמפרי, ובאחת סובבת ומתחמקת אל חזית הבית הפונה צפונה. הוא סיפר לה על ההיריון של בוני בשדה חרציות צהוב משתפע אל הירקון, בלי הכנה מוקדמת, ישיבתה מוגבהת בגלל המדרון הקל, רגליה מקופלות תחתיה על העשב הרך, היא מפנה אליו מבט, צדודית פונה אל צדודית, זו רק פריחת ההדרים, אמרה כשהתלחלחו עיניה בדמעות. את ודאי מבינה, קשה אתך, לא הלכת עד הסוף, ונעלמת לטיול הראשון שלך בלעדיי לשלושה חודשים. ומה הייתי אמור לחשוב? והיא, שערה העבות המתולתל נשפך על כתפיה, נמלטת מפני האשמה. הנה אני פרוטומה חצובה באבן, תבנית האשה שאני רוצה להיות. בלי דמעות. בגבורה. לבדי. היא נתפשת בשמה של המלכה, סמירמיס, סמירמיס. ממרחק שנים נדמה לה ששמעה בקולו או ראתה בקצה שפתיו איזו שביעות רצון של נקמנות. כך בלי שום הכנה מוקדמת, אחרי שרק אמש בילו בבית שלא הסתיימה בנייתו, פְעוּר חלונות מכוסים בשמיכות, על מיטת ברזל חשופה, ודאי משכבם של פועלי הבניין כאשר העבודה היתה בעיצומה. אחר־כך כנראה קסמה לו המצודה שבנה אבי־אשתו בירושלים ובנייתו של הבית החדש לא הסתיימה. לה בכלל לא היה איכפת, כך לפחות אמרה אז בלבה, מרגישה כמו גיבורה של חייה, לא זקוקה לסממנים הממוסדים, לרגלי גבעת נפוליון, לקול קרקור צפרדעים כמו פיתוי לדבר עבירה. הוא שותה יין מן הנקיק המבהיק בין שדיה בצל כתפיה השחומות, ולא משם והלאה, למרות כל פיתוייה אף פעם לא משם והלאה, וחוזר אל שפתיה. והיא אין לה איסורים, כל גופו הפקר.

בבוקר היא שבה הביתה בשביל צדדי מוקפת בתים חד־קומתיים מטופחים, כלב נובח במלונה, שובך־יונים, בערוגות צומחים פרחי אמנון ותמר. והיא, ראשה בערפל הרך העוטף את ראש גבעת נפוליון המנץ צמרות תמרים בְּדוּרים וגאים משחילים את המיית המפל. אז למה הוא אומר שקשה אתה. האם הוא יודע שהיא מביטה בו מן הצד, בו, בגברים שהיו לפניו, נפלשת אבל לא נכבשת, גאה בכוחה שנדמה לה אין סופי וגם נשלט. היא צופה מן הצד בעינוגיה ומתפלשת בהם. אז אולי באמת קשה אתה. לא מוכנה לפלישה של זר. בכלל לא להכניס את העולם פנימה. במאכל, במשקה. עין גדולה קבועה מלמעלה לא מניחה לה להתמסר עד הסוף, מותחת את היֶתֶר עד קצה אבל לא מתפקעת, נסוגה אל עצמה, מנהלת איזה מאבק משוגע לנצח את הגוף, מלת המפתח שליטה עצמית. ואולי בעיקר להישאר מן הצד תנאי הכרחי למלים הנכתבות, עצם מהותן, לא להיות מעורבת.

אחר־כך ידעה כמה השלתה את עצמה שיש בכוחה להפריד בין גופהּ לנפשהּ. שדרך גופו נפשה נוסקת, אבל אם רק תרצה. גם המכוּרים בטוחים שיוכלו להיגמל אם רק יחליטו. הייתי מכוּרה לאיש הזה. אחרי שנעקר הילד מבטנה, מוזר איך היא חושבת עליו כילד ולא כעוּבָּר, ודאי שלא כנֵפל. היינו לבשר אחד, ברית כרותה בינינו ואיך הוא יכול לקום ולהסתלק פתאום. אני נושה בו חוב שאין לו שילומים.

עכשיו היא ניצבת מול הדלת. נפטרת מן הכוס שבידה ומניחה אותה על כרכוב של עמוד שהובא לכאן מאתר ארכיאולוגי איזשהו. בזהירות, כאילו מישהו עוקב אחריה היא ממששת בידה את הדלת הנסתרת בסבך פרחי שעוֹנית לוטשים בה עיניים, משתרגים על גבי חבלים שנמתחו מן הקרקע אל חדר התצפית שבקומה השנייה. היא הודפת אותה פנימה מופתעת מן הקלות שבה היא נעה על צירה. מעל ראשה מתנשא קמרון שמוליך אל החצר הפנימית.

בראשונה שמעה את הרעש. כמו כלי הקשה עשויים מגופֵי דלעת, וצליל חורק של שרשרות ברזל, ושוב חבטה, נקישה, חלולה. ואחר־כך נגלה לה המראה. שלוש נשים ישבו על נדנדות מרופדות כמו כורסאות שיצרו תבנית של משולש. הן חבשו כובעים גבוהי תיתורה עשויים מעיסת נייר, או מחומר קשיח ונפיץ גם יחד. ואולי פאות נוכריות בצבע פלטינה מרוססות בספריי שיצרו אשליה של כובע באור הירושלמי החד של אחר הצהריים. בתווך עמדה ילדה, כמעט נערה, לבושה בשמלה לבנה. שני וולנים כמו כנפיים התנפנפו מכתפיה במקום שרוולים וחשפו זרועות חיוורות. אחר־כך תגלה לה בוני, אשתו החוקית של היועץ, שהיא ילדת מלאכים, אילמת. ניצני שדיה ניקרו את השמלה, הילדה נופפה בידה מחרוזת ארוכה של חרוזי ענבר אדומים, אטומים, שנגעה ברצפה בכל פעם שהילדה כפפה את גבה כדי לצבור תנופה. היא סחררה את המחרוזת באוויר ופצפצה את הכובעים גבוהי התיתורה או התסרוקות של הנשים. עם כל פצפוץ הוארו פני המלאך שלה בחיוך תמים ומתגרה כאחד. הזקנות צווחו, “ססיליה, ססיליה,” והיא לא שמעה. הנדנדות נעו אחורה וקדימה בחריקה עם מפץ המחרוזת, מתקרבות אל הילדה ולא נוגעות בה. הנשים ספגו את החבטות בלי נוע כמו פרוטומות חצובות באבן גיר, ידיהן השלדיות נאחזות בשרשרות המתכת.

מחוץ למשולש הנדנדות עמדה בוני, אשתו החוקית של בעל־הבית, ידיה שלובות בחיקה והיא מביטה בחיזיון שותקת. הילדה לא הבחינה באורחת. אז זהו הסוד שמסתירה במצודה המשפחה הירושלמית הוותיקה שהתחתנה באיש נידח ונווד מאי־שם, ילדת מלאכים.

“תפסיקי אותה, עשי משהו. היא תהרוג אותן. ענברים הם קשים כמו מתכת,” שמעה תרזה את עצמה צועקת מעבר לקרוּסֶלה כפי שקראה לה מן המבט הראשון. בוני, מוזר שהיא חושבת עליה בשמה הפרטי, הגישה אצבע לפיה וסימנה לה לשתוק. דקות אחדות ארוכות מאוד הביטה תרזה מהופנטת במחזה, ואז לפתע צנחה הילדה על כרית שהיתה מוכנה לכך כנראה, התכרבלה כמו עוּבָּר ונרדמה. מחרוזת הענברים צנחה ברעש עמום על רצפת האבן. שלוש הנשים הזקנות הוסיפו שבת בלי נוע.

כשידיה עדיין שלובות בחיקה, כמו במשחק ילדים שבו נָגפו המְשחקים זה בזה בידיים שלובות מדלגים על רגל אחת, עקפה בוני את המשולש הקפוא, “אז מה, סוף־סוף באת לראות את הפלא, לרוות קצת נחת.”

“את מטורפת. איך לא הרגעת אותה, היא כמעט הרגה אותן במחרוזת הענברים.”

בוני פלטה צחוק שנשמע יותר כמו יפחה, “שנה ועוד שנה היא מפצפצת את ראשיהן והן עדיין חיות. תגידי גם את הלכת שולל אחרי עמודי רגליו, או אולי אחרי התחת הקטן שמתעגל לו מעליהן. גם בך עורר התחת הקטן נכמרות, כמו של תינוק.”

איך היא יודעת, פעם כשהצליח לחמוק לשבת אחת נסעו לטבריה, לפנסיון קטן. דלת המקלחת נותרה פתוחה, הוא עמד בתחתונים והתגלח אל מול הראי שמעל לכיור, והיא התאפקה לא לפלוש אל הפרטיות הגברית, לכרוע ברך להעביר לשון מכף רגל על השרירים המתוחים עד לקמט של הישבן המתעגל. לפעמים כשרצה להצחיק אותה הניע כל שריר ברגליו בנפרד, וריח מי הגילוח נקי.

“על מה את מדברת. הכל היה מזמן, כל כך מזמן,” הצליחה תרזה בקושי להסתיר את הרעד שנאחז בקרסוליה. היא יודעת שאני משקרת.

“אז מה את עושה כאן אם הכל היה מזמן. הכל עכשיו. ילדת המלאכים, ססיליה, כאן ועכשיו. את ראית איך היא מעבירה את הזמן.”

“אז הוא חזר בגלל הילדה,” לחשה תרזה בעיניים מושפלות. כמה אני פאתטית, היא מייסרת את עצמה, היא האויב, האשה החוקית, הזרה. מה פתאום אנחנו מדברות מתוך קרבה.

הצחוק של בוני, והפעם אמיתי, מהדהד בין כותלי החצר. הילדה הישֵנה נרעדת. הדודות בניע שפתים כמעט בלי קול מתחננות, “קצת יותר בלחש. את תעירי אותה ואז אוי לראשינו.”

“הוא חזר בגלל הדודות, בגלל שלוש הנשים האלה,” יורקת בוני את המלים בפניה.

“זו בדיחה.” בוני, בוני, לו יכלה להתחנן לפניה היתה מבקשת על נפשה, אני חייבת לדעת את האמת.

“אבי הוא אחיהן. הבית הזה, האדמה והכסף הכל בידי משפחת אבי, בידי הנשים האלה. אבל בעיקר הכבוד. לא ידעת שהכבוד חשוב בעיניו כמעט יותר מכל, ואבי פרש עליו את כנפיו. איך את חושבת נבחר לחבר כנסת. הכסף שעלו לנו הבחירות, המטוסים הקלים שריחפו בשמים ושמו נשרך אחריהם, הרגע המאושר בחייו, המסיבות לכבוד החברים והמתנות לבר־מצוות ולחתונות, ועכשיו הבחירה ליועץ,” בוני לא מסתירה את הבוז, וראשה פונה כלפי מעלה אל מטוסים נעלמים בשמים.

“והילדה, אותה הסתרתם כאן בחצר.” לפתע נדמה לתרזה שלא אליה מדברת בוני. בחדר המגדל שארבע חלונות לו לכל כיוון כמו אל קדמון כפול פרצופים, בעל שתי זוגות עיניים ושתי זוגות אוזניים, יושב היועץ, אהובה מאז, בעלה של בוני, אביה של ילדת המלאכים, ודבריה מתכַּוְונְנים למעלה. היא מדברת בקול רם, כמעט צועקת למרות מחאותיהן של הדודות. היא אומרת באוזניה מה שלא העזה לומר באוזניו. תרזה נאבקת בדחף עז להפנות את ראשה לאחור, אל החלון המשקיף אל החצר מחדר המגדל.

“ואת חושבת שאת שמורה בסוד. אני קיבלתי אותו בחזרה בגלל ססיליה, אבל הוא חזר כדי להות איש חשוב. ואת חדר המגדל הזה הוסיף בעלי, והמראה הנשקף מחלונו ממש כוורת דבש, כמה רחמים עצמיים רודה האגו שלו בכל טקס הלקאה כזה של דודותַי, כשהוא מביט בססיליה, ילדת המלאכים שלו מבעד לחלון. רק תביטי למעלה.”

החלון היה ריק, ותרזה יכלה לתאר אותו לעצמה בתסרוקת החיילים שלו, צווארו חשוף ממתין למהלומה, תמים, נקי מחטא, לא מביט פנימה, אב רחום שוויתר על אהבתו למען ילדת המלאכים.

“למה באת לכאן היום?” היא שואלת לפתע, “לא היית מוזמנת.”

“לא באתי לבדי, אני, זאת אומרת, האיש שלו אני עומדת להינשא הוזמן. לא באתי לשנוא ולא לרחם. לדעת את האמת על הכישלון שלי, כזה פספוס תמיד מאז, מאז שהרגתי זאת אומרת שהרגנו את הילד.”

“איזו אמת? שניכם שקרתם לי.”

“אבל את נצחת ולך יש את ססיליה.”

“מהאת רוצה להגיד שיש לך, זאת אומרת לכם, ילד משותף? הוא לא הצליח להסתיר אותך, אבל ילד?”

“היה, זאת אומרת כמעט היה, לך יש את ססיליה, מה השארתם לי?”

“היה או לא היה, אין חצי בהיריון.”

“היה ולא היה, כמעט היה, ואני השמדתי אותו. ואחרי זה משהו השתבש. הוא לא יכול לחיות עם האשמה. וחשבתי שכאשר נודע לכם שיש בעיה עם הילדה, זאת אומרת שהיא חולה, לא חולה, אבל ככה, כמו שראיתי אותה היום, הוא ברח הביתה.”

“טעית, ועוד איך טעית,” תרזה מצפה שעכשיו תפרוץ בוני בצחוק גדול, אבל היא כמעט לוחשת, מסתירה את הדברים מאוזניו של האיש היושב בחדר המגדל, “אני גירשתי אותו. כמה השתוקק להיתפס בכף, להשתחרר מאחיזתך. סיפרו, החברים שלו סיפרו, שהיית יפה מאוד ובעיקר פרועה מאוד. והוא נלכד. והילד, שעליו את מדברת, עכשיו ברור לי, החצי ילד הזה, כמו שאני מכירה אותו הידק את הרשת שלך סביבו. והוא נבהל מן האחריות.”

“אבל הוא היה בטוח שאת לא יודעת על קיומי. שבע שנים הוא שיקר לך ושיקר ואת קנית,” מצליפה תרזה ואינה יכולה להסתיר את נימת הלעג בקולה. מה אני עושה. באתי לבקש רחמים, לדעת.

“נוּ באמת, מה הוא ידע על עצמו. עד היום אינו יודע מדוע הוא עומד בחדר המגדל וצופה בַּילדה מסחררת את מחרוזת הענברים, עתיקה מאוד של אם־סבתי, תשעים־ותשעה חרוזים, שימשה לתפילה כנראה, אין אללה מבעלי אללה, כך חיקתה לפעמים סבתי את מעשה המוסלמים, וכשגער בה בעלה, סבי, אמרה, ומה, אלוהים שלהם, שלנו, אותו דבר חביבי, הענבר מרגיע את האצבעות החולות שלי והתפילה בטח. הוא כל כך השתוקק להיתפש עד שהצליח, זאת אומרת אני הצלחתי. אחרת איך תסבירי למה שמר בארנקו את רשיון הנהיגה שבו זכית בשנה ההיא עם תמונה שלך, בארנק בכיס מכנסיו המונחים ליד מיטתנו על הכיסא, כן המיטה הזוגית שלנו. הוא שיקר גם לך ושיקר לך ואת קנית. אני ידעתי, לא בהתחלה, אבל אחר־כך.”

“לא היתה לי אז מכונית,” מתנצלת תרזה.

“אבל למה לא בארנק שלך, ארנק ודאי היה לך.”

רצית לדעת את האמת אז עכשיו את מקבלת אותה בצליפת מחרוזת ענברים, מהססת תרזה לרגע, “הוא אהב להרגיש שהוא שולט בי אפילו ממרחקים,” כמה עלוב התירוץ שלי.

“כמה נוח. הוא פשוט רצה שהסיוט ייגמר ולא מבחירתו. ככה על ידי כוח עליון שיזמן לי את תמונתך ברישיון הנהיגה. וססיליה, הוא לא הרגיש אשם, אבל חשב שהיא העונש. אני השלכתי אותו עם כרית קרועה אחת ושני זוגות תחתונים כשגיליתי את תמונתך ברישיון הנהיגה.”

“אני הכרתי את הכרית הזאת, הוא שכר אז בית ב’יד המעביר', אני זוכרת את הנמלים שחפרו להן קינים בפינות החדר וזחלו על הרצפות הצהובות, אהבתי להשקות את הגינה בצינור יחפה. אני לא יכולתי לוותר עליו. כמו פצע היה הילד בדפנות בטני. הייתי חייבת לגאול את התינוק שלא נולד, שדימם חודשים רבים, ללא נחמה, כמו שיגעון, כמו נקמת דם.”

איך פתאום השיחה הזאת יצאה משליטתה, היא לא התכוונה להתנצל, רק לשמוע את האמת. עכשיו היא מתגוננת ובוני תוקפת, תוקפת. והיא כמו תמיד חסרת אונים, חוזרת אל התינוק ההזוי.

פתאום בלי התראה מוקדמת כרעה בוני על רצפת האבן ואחזה בקרסוליה של תרזה, “רחמי עלינו. אולי הוא באמת העונש.”

תרזה נסוגה אחור כפות ידיה של בוני שמאחיזתן נעתקה צנחו על גבן פעורות אגרוף, מעוּותות, ראשה משתוחח וכתפיה רועדות.

הילדה נעורה בחטף משנתה, ובלי שהות תפשה את מחרוזת הענברים והניפה אותה באוויר. הדודות הזדקפו, היטיבו את ישיבתן, כאילו המתינו למחרוזת, ושוב חבָטה, נקישה, חלולה וצליל חורק, צורם, של שרשרות ברזל.

תרזה נסוגה כמה צעדים לאחור, גבה אל היציאה ועיניה עדיין נעוצות במראֶה. אני חיבת לברוח. רק לא להילכד בקסם הפולחני של המחרוזת. ואני חשבתי שהוא היה דייר משנה בבית הזה במשך שבע שנים בעל כורחו, ואחר־כך בגלל הילדה. וגם הגנתי עליו מפני כל אלה שטענו כנגדו כשנעלם, מי שמסוגל להסתלק מאשה אחת וילדה אחת, מי יערוב לכם שלא יסתלק מאשתו השנייה. ואחר־כך כשנעלם, אני לא הייתי יכולה לזנוח ילדה, כך הגנתי עליו. מאחוריה היא שומעת בליל קולות, נדמה לה שהחתן המיועד קורא בשמה. היא צועדת לאחור, מבטה נעוץ במחרוזת הענברים, ורק כשהיא יוצאת מקמרון הכניסה היא הופכת את פניה ונמלטת, הביתה לתל אביב.

עכשיו אני מוכנה ומזומנה לקבל את פני המלאך בעל אלף העיניים. עלה מוֹת בחלוננו, היא משננת לעצמה בלי קול. אולי לא באמת, אולי את מזייפת גם עכשיו. או אולי כך היה תמיד מוכנה ומזומנה. הבית מסודר מאז השיפוץ לכבוד החתן המיועד. חברתה הטובה אמרה, את חייבת לשפץ, חייבים לחיות בכבוד, והיא כמעט לחשה נגד רצונה, וגם למות בכבוד. האם ייתכן שעוד לפני שנודעה לה האמת על שבע השנים הנפלאות־הנוראות מפיה של בוני כבר היתה מוכנה כמו סמירמיס המלכה, גיבורת הרומן ההיסטורי שלה, לפרוש כנפיים ולהתעופף מעל הגג כמו היונים שגידלו אותה במדבר, והביקור הזה היה רק תירוץ. ולא במקרה נמשכה לספר את סיפורה של המלכה הקדומה שהתוודעה אליה אי־אז בנעוריה ממכתבי אחד מאוהביה, היסטוריון מזדקן שעסק ביוון העתיקה, קרא לה סמירמיס, וציטט את דיאודורוס. בחודשים הראשונים ייחס לה את כל מידותיה התרומיות של המלכה, את תכבשי את העלם, אמר לה. אחר־כך כשניתקה את הקשר הציף אותה במכתבים ובספרים, היא זכרה את ‘יבגני אונייגין’, את ‘שניים־עשר’, תרגם למענה את ‘הפרש על גבי הדלי’, את ‘הדפיקה על שער החצר’, ומיוונית את תולדותיה של המלכה הקדמונית סמירמיס. כבר אז הילך עליה הסיפור קסם, והיא היתה בטוחה שהוא צופן למענה איזשהו דבר שליחות ומַטרים את העתיד, כמו חלומותיה. האם בגלל סופו?

סמירמיס, שהיוונים ייחסו לה את הגנים התלויים של בבל, נולדה באשקלון אשר בפלשתינה כבת בלתי חוקית של האלה פטרונית העיר ושל איש צעיר שבא להקריב לה קורבן, כך כתב לה ההיסטוריון המזדקן. כאשר ילדה אותה אמה התמלאה בושה, זנחה אותה במדבר, הרגה את אהובהּ הצעיר, השליכה את עצמה לאגם ונהפכה לדג. והילדה – היוֹנים טיפחו אותה, חיממו אותה בכנפיהן בקור הלילה, והזינו אותה במקורן מן הגבינה שגנבו מן הרועים. וסמירמיס שגדלה ויפתה החכימה בעצותיה את השליט שנשא אותה לאשה, לבשה תמיד בגדי גבר, והכניעה ערים בעורמתה. אבל אז התאהב בה נינוּס, המלך האשורי, גזל אותה מבעלה שמרוב צער תלה את עצמו. נינוס המלך נשא אותה לאשה, ואחרי מותו הוסיפה לשלוט במקומו ארבעים־ושתיים שנה. היא בנתה על קברו של המלך מצבת זיכרון, הקימה את העיר בבל ואת הגנים התלויים שנודעו כאחד משבעת פלאי תבל. שני מיליון עובדים עשו במלאכת החומה שלהעיר שאורכה היה שלוש מאות ושישים סטדיות, ובה מאתיים וחמישים מגדלים. כה רחבה היתה החומה עד ששתי מרכבות יכלו לעבור בה בעת ובעונה אחת, כך כתב לה ההיסטוריון, האוהב הנכזב. היא לא רצתה להינשא לאיש כדי לא לאבד את מלכותה, אבל בחרה לה מאהבים יפים מתוך אנשי צבאה, והרגה אותם לאחר ששבעה את גופם. היא ערכה מסעות עד מדי ופרס ואפילו עד הודו. כמה טעה האוהב ההיסטוריון שכתב לה את סיפור חייה של המלכה, אחרי שהֵפרה חדשות לבקרים את ההבטחה להינשא לו, מרמז על דמיון, כועס, כמעט מוכן לחָרֵף, כשהוא כותב שהרודוטוס האשים אותה ששכבה אפילו עם סוסים, ואיך העזה לזנות אותו אחרי שפתח לפניה עולם ומלואו, תרגם למענה סיפורים קצרים של קפקא, ואת המניפסט הקומוניסטי, ואת דיאודורוס וסיפור סמירמיס, והשמיע באוזניה בפעם הראשונה את הסימפוניה הראשונה של מאהלר. כמה טעה. ועכשיו כפי שהסתבר לה אחרי שסיימה את הרומן ההיסטורי ‘סמירמיס’ לא רק ביחס אליה, אלא גם ביחס למלכה, ודיאודורוס סיפור בעיקר אגדות. כבר אז, והלא היתה נערה פרועה כפי שכינתה אותה בוני, או אולי כך חשב בעלה, אהובה הסודי, וכך אמר לאשתו החוקית כשניסה להסביר איך ומדוע ובכלל. הוא לא הבין, בוני לא הבינה. איך כבר אז כשנדמה היה שהיא גומעת את החיים בלגימות גדולות, מתרוצצת על שפת הירקון בחברת כלב הבוקסר, מגפי גומי לרגליה בגלל הבוץ והגברים שהיא פוגשת הופכים מעין שדה ניסיונות, לבחון את גבולות הגוף והשליטה. מתנשקת בעשב הגבוה עם נהג אוטובוס שחיזר אחריה בלהט, מתאהבת עד־כלות במשורר כחול עיניים ועתיר בלורית, ומושכת אותו בלילות קיץ אל מצע אקליפטוס על גבעת הפרדס הערבי, שהוסיפו לקרוא לה כך שנים רבות אחרי שיושבי הבית הערבים למרגלות הגבעה הלכו לגלות, ובכל ערב מבטיחה לאוהבה ההיסטוריון המזדקן שתינשא לו לאשה, ונמלטת, תמיד נמלטת. כבר אז, מילדותה, רודף אותה הסיפור של ציפה בת סנדר שאמא מצאה אותה תלויה בצווארה ברפת של אביה. זוכרת חלום שבו יד נעלמה עוטפת אותה בסדין לבן ולח ומתעוררת באימה, לא מסוגלת להכניס מזון לפיה, לא להכניס את העולם, ומקיאה, מקיאה, אבל הולכת לעבודה, החובה היא קודש, לא לאבד שליטה. בשעות אחר הצהריים היא יושבת על המדרכה הצפונית של הבית, רגליה פשוטות לפנים סופגות את קרירות המרצפות, וכמו חוט אנך נסתר מקצה ראשה ועד חוליית גבה האחרונה מושכת אותה המשקולת לשקוע, לשקוע. ואז ביום שישי קורסת למיטה ליום־יומיים, מתפללת, נערה שחלמה לכבוש את העולם, כמו סמירמיס, ומסתפקת בשינה ארוכה בעזרת שני פרודורמול שהולמים בראשה במכה אחת כמו פטיש, ואחר־כך מחדש.

ועכשיו להתעופף מעל הגג כמו סמירמיס. המיטה שלה היתה מחוץ לתחום. תמיד בביתו של החתן המיועד. פעם אחת הכניסה אותו אל הדירה המבולגנת שלה, מעין מבחן קבלה והוא עבר אותו. אם הבחין באי־הסדר, וברור שהבחין, הוא לא הגיב. כשיהיה לנו בית אחד, הבטיחה לו, הכל ישתנה. היא מקפידה עכשיו לשים את המצעים והלבנים במקומם ולא להשאיר אותם על הכיסא בערימה עד מכונת הכביסה הבאה. הבגדים כמעט כולם תלויים בארון. אבל על המהומה הגדולה במיטה הריקה למחצה, ועל שולחן האוכל אינה מסוגלת להתגבר, לא רוצה להתגבר. הערבוביה מעניקה לה איזושהי אשליה של חיים סוערים בבית הנזירי הזה. פעם ביקרה אותה חברתה הטובה ללא הודעה מוקדמת, והיא יכלה לראות את התדהמה על פניה למראה המהומה. איך שולחן כזה הולך עם גברת מגונדרת כפי שהיא נראית בין אנשים. עיתונים, שלושה, מפוזרים עליו, בקבוק מי־שתייה, בקבוק קולה ריק למחצה, ספל תה כחול, מעמד למפיות נייר, עליו היא משעינה את העיתון או הספר בשעת קריאה, ומעמד הפלסטיק האדום משחיר, סוודר שנפשט והושלך כלאחר יד, מפתחות המכונית, משקפי שמש, משקפי קריאה, מלחייה ענקית עשויה פלסטיק אפרפר, עיפרון גדום־חוד, עט, מעטפות מכתבים שלא נפתחו, כמוסות אקמול בנייר כסף, שלט לטלוויזיה, טלפון נייד. כך ודאי לא נראה שולחנה של בת הסנדרים ציפה, בבוקר השבת ההוא, אבל ודאי השאירה מהומה בצריף המגורים, אפשר היה לנחש על פי הלבוש המרושל שהיה עליה כשפגשה אותה תרזה ביום שישי ליד עגלת הקרח.

מה הספיקה, מה הצליחה לעשות בחיים החד־פעמיים שבפניהם ניצבה הנערה ההיא שחלמה לכתוב בעיקר על אהבה. זה עתה גרסה שלושה גלשים, ‘רצח בחוג לארכיאולוגיה’, ‘רצח בתיאטרון’, ‘רצח במוזיאון’, והרומן ההיסטורי ‘סמירמיס’, המלכה הבבלית שלמענו שקעה בעבודת תחקיר מעמיקה, ואותו ביקרה על פני כל השאר, מפני שאפשר היה לדבר באהבה, אבל להרחיק עדות אל מחוזות זרים. כולם היו רבי־מכר. אבל היא ידעה שהם שימשו לה פתח מילוט מפני הכישלון ההוא, כישלון – איזו מלה חלבית, הפצע ההוא שנדבק לכל מעשיה. דמותו של הבלש גיבור ספריה היתה קשורה אי־כך בחייה. איש אצ"ל נועז, שלא גייסו אותו לצבא ואפילו למוסד לא קיבלו אותו, מפני שנחשב לטיפוס מרדן ומסוכן, ולכן בחר לפענח תעלומות רצח. שלא יבלבלו את המוח הסופרים, כתיבה מן הכאב, יש מכאוב שאי־אפשר להלביש לו מסכות, חייבים לקרוא בשמו. פעם שמעה סופר אחד אומר בהרצאה שעסקה בספרו שיסודותיו האוטוביוגרפיים היו ברורים, שמי שיש לו בושה אינו יכול להיות סופר. והיא כמעט צעקה ומה עם הכבוד. איך נוגעים בּכאב מכלה, מְאכּל את הגוף, שאין לו תחליף בדוי שווה־ערך. איך אפשר למצוא בדיה שתמיר את העובדה הפשוטה: הוא היה בעלה של אשה אחרת. הוא זנח אותה, ועכשיו התברר לה לא בגלל הילדה, כפי שחשבה במשך כל השנים. אהבה מול כוח ועוצמה, והאהבה הפסידה. והילד שנעקר מבטנה היה קורבן שווא. גם עכשיו קשה לה לחשוב במפורש, הוא לא אהב אותי, והמלים מתגמגמות ולא מתפרשות. הבלשים היו מפלט וגם עדות לכישלון. אילו רק הצליחה פעם אחת לסיים את עשרות הפתיחות לרומן. הכישלון הישן כמו בית מנוגע בצרעת ממארת, ואיך כתוב, צריך לנתץ אותו, את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית להוציא אל מחוץ עיר. ואם הבדיה אינה מקלט מה נותר, להתעופף מעל הגג כיונה. ואולי הכישלון ההוא, הילד שלא נולד היה רק תירוץ.

סוף־סוף זה מה שעשתה לפני רגע, גרסה את דפיהם של כל הארבעה. היא ממוכּנת, עכשיו היא כותבת במחשב ולא במכונת כתיבה. כשהגיעה הביתה נמלטת מפני האמת ששמעה מפיה של בוני, ואחרי שישבה משך זמן שאינו יכולה לאמוד אותו, אולי שעה ואולי חמש, צלצל הטלפון והיא יכלה לנחש שהחתן המיועד מחפש אותה. אחר־כך צלצל הפעמון בעקשנות בכניסה לבית והיא לא קמה לפתוח. בהחלטה של רגע קרעה את הכריכות מן הדפים בחיפזון, בכעס, ניסתה בראשונה לשרוף כמה דפים בכיור של המטבח אבל הפיח, לשם מה נעשה השיפוץ. מה עם הכבוד. כמה משונה. אין מקום בעיר שבו אדם יכול פשוט לשרוף ניירות. הוא יכול רק לגזור אותם לפיסות קטנטנות, ועכשיו עם המיכּון שרכשה, לגרוס אותו לרצונות נייר דקות כמו תולעים. פעם אפשר היה לצאת לחצר או אפילו לרחוב. הגריסה אינה מכלה אותם מן המדפים, אבל תמיד נהגה לבצע טקסים. איך אפשר היה לנחש שכך יסתיים המסע המרתק שלה כנערה.

ואחר־כך החשיכו חרכי התריסים. ירד עליה שקט שהתמיה אותה. היא זכרה את פרחי המגנוליה בחצר הבית נמוך הקומה בשכונה הסמוכה, עץ נדיר, שלמענו יצאה לטייל מדי ערב. איך עלי הכותרת הלבנים הקטיפתיים הולכים ומשחימים ומתעוותים, עשרות אבקנים חבויים ביניהם, ואחרי יום או יומיים נושרים, ומלב הפרח מתנשא לו אצטרובל קצר ועבה ובטוח. היא קמה אל הטלפון, קודם כל לחתן המיועד, “אל תכעס ואל תדאג, אני נכנסת לכוננות כתיבה. תן לי שבוע, לא אין מקום לדאגה. אני כאן, כן ברור, אם אזדקק לך אתקשר.” היא השתיקה את צלצול הטלפון והפעילה את המשיבון: “אני עסוקה, התקשרו בבקשה במועד אחר.”

במגירת שולחן הכתיבה המתינו דפי משבצות, חוזרת אל המנהג הישן. החלוקה של הדף למשבצות שמה למלים גבולות, וריכזה את מחשבותיה. היא לא פתחה את המחשב, והסירה את העטיפה הקשיחה מחצי תריסר העטים בתקווה שהדיו לא התייבש.

בביתם של הסנדרים פגשה את המלאך המפחיד שכולו עיניים בפעם הראשונה, אבל דווקא הפגישה השנייה רדפה אותה כל חייה. ציפה, בת הסנדרים, הבכורה, בבוקר השבת ההוא.

 

II. ציפה    🔗

בני משפחת סנדר לפעמים היה בהם משהו מפחיד. כל כך שונים מאתנו, תמונת תשליל שלנו, שום דבר לא דומה. מבליטים את מזלנו הטוב במזלם הרע, ויכולים להזמין עלינו את הרעות שלהם.

בביתם של אסתרק’ה, חברתי בת סנדר, השכן, פגשתי במלאך המפחיד בפעם הראשונה בחג הפסח הרבה שנים לפני בוקר השבת ההוא, שבו מצאה אמי את ציפה בתו הבכורה של סנדר ברפת העזובה של אביה.

באותו חורף הניב הפרדס של סנדר פרי בשפע, והתפוזים נמכרו במחיר הגון. לכבוד החג הביא סנדר מן העיר בעגלתו שקי אגוזים מכל הסוגים, אגוזי מלך גדולים ומחוספסים ואגוזי לוז קטנים וחלקים. וגם אותנו, ילדי הבית השכן, כיבדו ברוחב לב. אהבתי להשקיע את היד בשק האגוזים, להגביה ולשפוך בחזרה אל תוך השק. בעיקר אהבתי את העוגיות הכשרות לחג ארוזות בקופסאות קרטון אפור ומכוסות בנייר פרגמנט, מתוקות וחריפות בטעם שקדים, מתכדררות לפירורים על הלשון ולא נמסות מיד.

בליל ירח רכובים על גדר החבלבל המקיפה את הפרדס הבהיקו התפוזים כמו אלפי פנסים סיניים גמדיים. מי יכול היה לשער אז שמן הפרדס העצום שהשתרע עד הכביש השחור, יזדקרו יום אחד זרועות יבשות, ופה ושם יתדלדלו כמה תפוזים צהבהבים, הבאר הערבית שעל הגבעה תחדל לספק מים במחיר מלא לבעליו, והתעלות היצוקות בטון תצבורנה עלים כמושים, רקבובית של פרי, קני תורים שנשרו מן העצים, לפעמים גוזל מת, וסתם פיסות עיתונים וקופסאות סיגריות ריקות.

בכל פעם שעברתי בו כדי לקצר את הדרך אל האוטובוס העובר בכביש השחור צעדתי עקב בצד אגודל בתוואי של התעלות, מאריכה את זמן ההליכה, ולבסוף חייבת לרוץ כדי לא לאחר את האוטובוס בדרך לגימנסיה.

בערב פסח הרחוק ההוא השהיתי על לשוני את טעם עוגיות השקדים, מרותקת אל התלולית המכוסה בסדין שחור, מתרוממת מעל הרצפה בסלון של הסנדרים. השכנה שלנו, מן הבית ממול, אשתו של סנדר, שהאכילה אותי לפעמים פרוסת צלי־בשר שכמוהו לא בישלה אמי מעולם, והוסיפה על שפת הצלחת חרדל צהוב מעשה ידיה, נהפכה עכשיו לגבעה שחורה, משתפלת בקצה האחד למלבן שחור, שבמרכזו תלולית, ומתעגלת בקצה האחר כמו כדור. ושם, בקצה הזה שני נרות דולקים בפמוטי הכסף של המשפחה, כבדים, ענקיים, כותרתם מתפצלת, מזכירה עלי תאנה. לאמי לא היו פמוטים כאלה. אם היו לה ודאי נמכרו מזמן, בימי המלחמה התורכית כשלא היה מה לאכול, כפי שספרה לנו אמא, וצריך היה להאכיל כל כך הרבה פִּיוֹת. הדלקת נרות השבת היתה שעת התחנונים של אמא, הבקשות, לפעמים גם דמעות, למה היא מכסה את פניה. אם הנרות אמורים להושיע מוטב להביט בהם בעיניים גלויות. סבא, אביה של אמא, שלח לנו מאמריקה פמוטים מבריקים עשויים מחומר שלא הכרנו ולא צריך היה לצחצח אותם, רק לצקת מים רותחים כדי להמס את שיירי החֵלב. אחר־כך כאשר ירד סנדר מנכסיו נעלמו גם פמוטות הכסף.

אבל בערב פסח באותה שנה הדליקו אותם למראשות התלולית השחורה שהיתה, כך אמרה לי חברתי אסתרק’ה, אמא שלהם שקבלה פוֹפלֶקציה, שבץ־לב פתאום, בעצם לא כל כך פתאום, בערב חג כשעוד מותר להדליק נרות, ועכשיו האחים הגדולים שומרים עליה בלילה. מפני שמי יודע, היא באמת פחדה מן השַקאלים שיורדים מן הגבעה, ומן השכנים הערבים, וגם לפעמים אחד המשוגעים יכול לברוח ולחטוף אותה באמצע הלילה.

עמדתי מעבר לווילון הכבד שהפריד במקום דלת בין הסלון של הסנדרית בין החדר שבו ישנו הבנות, אסתרק’ה גדולה ממני בשנה וגם קצת חברה, ביילה, וציפה הבכורה. הבנים איציק, שייע והגדול משולם, שמרו בחדר על התלולית השחורה. פירורי עוגיות השקדים בחיכי, ואני זוכרת שחייכתי, לא יודעת אם היה זה הפחד, המבוכה, או אולי הגילוי, הנה עכשיו אני פוגשת בו בפעם הראשונה, באמת, לא בפחדים חסרי גבולות וצורה שמהפכים את מעי בהתקרב הלילה, מה אני אומרת, כבר בשעות אחר הצהריים, ילדה אחת אני בבוקר וילדה אחרת בלילה. ואחר־כך גם אשה אחת בבוקר ואשה אחרת בלילה. דוחה את שעת השינה ונרדמת על כיסא נוח מתנדנד במרפסת הרוחשת חיים. הברחשים שהתקבצו על הנורה החשופה מַשרים רוגע. אני בבית, אבא ואמא והמשפחה סביבי. בינינו לבין הסנדרים הרחוב. להם אין מרפסת. קיר החזית של ביתם פוער דלת אל אדמת החול של החצר שלהם, ואפילו מדרגה לא הוסיפו לו. הכניסה מסביב, ואז גם עוברים על פני המטבח הקטן והמפוייח של הסנדרית.

הסנדרית הצליחה תמיד להצחיק אותנו למרות שלא התכוונה. אמא אמרה, הקשיבו, שומעים את השְׁקרַבֶּן שלה על המדרכה. לאמא היתה אוזן טובה. מבחוץ שמענו את הסנדרית גוררת חורף וקיץ נעלי בית שעירות, שעקביה כפפו את שוליהן מאחור. מכריזה כבר מבחוץ איך בִּין שׁוֹין וִידֶר דוּ, אני שוב כאן, מתנשפת, מצמידה את ידה השמאלית אל לִבה, ומסננת מבין הרווח בשיניה החסרות, ‘אפופקלציה’. וכך הדבקנו לה את הכינוי ‘וידרדו’ שלמען האמת נשמע כמו מלה בגרמנית יותר מאשר בפולנית, הארץ שממנה הגיעו. וחשבנו שאותה מלה ממש חוזרת בשיר שאמא נהגה לשיר, ‘דוּ דוּ נוֹר דוּ, צוֹפֶן דוּ, דוֹרֶם דוּ, נוֹר דו.’ הכי אהבנו את אמא שרה על ‘אם הדרך שמה מתגוללת,’ שיר עצוב, מתוק, ‘והיא מתחננת לכל נוסע אנא אישים חנוּני.’

מה היא רוצה הפעם, תהתה אמא. לפעמים היה זה מה שהסנדרית קראה לו ההַק מֶסֶר, ולמען האמת אפילו אבא לא ידע מה שמה העברי של הסכין לקיצוץ בשר או דגים. לסנדרית לא היתה מכונת טחינה, והיא טענה שהקציצות הן הרבה יותר טעימות כשמקצצים את העיסה, וחוץ מזה אפשר להשתמש בה גם כדי להכות על ראשו של הדג החי המפרפר על השיש. סך הכל חתיכה קטנה של שיש וצריך להיזהר מפני החתולים שבחצר, רק מחכים לרגע ומתנפלים על הדג. ורֶבּ סנדר, כך קראה לבעלה, אם כי לא היה רב כלל וכלל, סכנת נפשות אם הדג ייעלם בפי החתול. את המקצצה החזירה, אבל בימים קשים ביקשה מאמא כוס סוכר, שתי כוסות קמח, שלוש ביצים, הראש שלי, מה פלא שאני שוכחת לקנות, והיא לא פירטה מה הפלא, אבל כולנו ידענו שהחיים שם בבית ממול לא תמיד קלים, והאדון סנדר כפי שכינה אותו אבא, בגלל צוק העתים, כך בלשון אבא, לפעמים יצק לגרונו אלכוהול תשעים ושש, ישר מן הבקבוק, או כפי שאמא קראה למשקה זֶקְס אוּנַינְציק, ומזה גם יצרה תואר חיובי דווקא לכל מי שאוהב את החיים והוא בעל מזג סוער. סיפרו ששם בחוץ לארץ היה איש עשיר ועסק בזיקוק של יי"ש, ואמא אמרה, שמכאן אולי תשוקתו לנוזל הלבן והצורב הזה.

לפעמים כשדודי ירוחם היה מגיע לביקור מירושלים עם הדודה מרים, בימים ההם כבר שמנה הדודה מאוד וזפק כפולה השתפלה מלחייה כמו לתרנגולת הודו, שותקת, עיניה מכוסות דוק קהה, שולבת את אצבעות ידיה בחוזקה, ורק בתנוחת ידיה ניכר כל הזעם שצברה הדודה מרים אבל שותקת. ואמא, צחקנית, מגישה בזריזות חצילים במיץ עגבניות, לחם שרדתה מתנור הפח, צלחת זיתים דפוקים, וירקות כבושים, מלפפונים קטנטנים מן הגינה ועגבניות ירוקות. חשבתי שהדוד ירוחם קורא לאמא בינו לבינו הזֶקס אוּנַינְציקר. אחרי הרבה שנים סיפרה אמא, שהוא לא התבייש להרים קול על הדודה מרים בנוכחות אמא ואבא, וטען שהדודה מכוּרה לרצפות, כל היום מלקקת אותן, רובצת על ארבעותיה, וכשאני מגיע, במקום לקבל את פני בחיוך לבושה בכל המחלצות שאני קונה לה, מה יש לי, רצפה נקייה, ואז בלי בושה הוא שאל, את לא יכולה להיות כמו, וכאן קרא בשמה של אמי. כבר אז, בחנתי את מבטו באמא, ולא אהבתי את החוצפה שנתזה מעיניו. וידעתי שבמבט כמוסים ורוחשים נחשים כמו בשַלַאל.

כך הבטתי אני במורה שמחוני שאחותי הבכורה אהבה אותו וגם אני, ילדה בת ארבע. גבוה, לבוש מקטורן צמר אפור ולא חליפה, ונוצה ירוקה קטנה נעוצה בסרט שעטף את מגבעתו. הוא בגד באחותי הבכורה והלך ממנה לבחורה אחרת, אחרי שאבא הכניס אותו לביתנו כשרק הגיע מצפת אל המושבה ולא היה לו היכן לישון. בבית הגדול שלנו היתה תמיד מיטה מיותרת. וככה אחותי התאהבה בו. אחר־כך התחתנה עם גבר יפה תואר גם הוא, לבוש מעיל עור שחור, מהחדשים, שומר־צעירניק. היא אהבה אותם גבוהים, תמירים, אפופי סודות.

אבא לא נטר למורה שמחוני. ופעם אחת, אחותי הבכורה כבר היתה נשואה לאיש במעיל העור, הגיע אלינו שמחוני לביקור בחברה הבחורה האחרת, גם היא מורה בבית הספר. ישבתי מולו ואצבעותיו הילכו על פני השולחן, מתקדמות לעברי בזו אחר זו כמו רגלי חיה קטנה. הנה עוד מעט יגיעו אלי, הוא יגע בקצה אפי באצבע, או יפשק את שפתי. כמה רציתי שיגיע וכמה פחדתי מפני אצבעותיו הקרבות אלי לאיטן, והיה במשחק התמים, ואולי לא כל כך תמים, איזה עירוב של עונג ופחד. אני נמלטתי אל הנוצה שבכובעו, למה הוא לא מוציא את הנוצה ומדגדג בה את תנוכי אוזני. ואחר־כך כאילו חדלתי להתקיים בעיניו. הגדולים ישבו אל השולחן, ואני כמה קנאתי באשה שאִתה הופיע בביתנו. שכבתי בחדרי מתחת לשמיכה מדמה שאצבעות ידיו המטיילות על השולחן לעומתי, לקראתי, כמו רגלי גמל שלמה, נובעות בסודיות בגופי מתחת לשמיכה בחושך. מכוסה בשמיכה עד צווארי אני מחכה שייכנס ויגיד לי לילה טוב כפי שבאמת עשה. אבל הוא לא רכן עלי כפי שבוודאי נהג לעשות עם המורה. מרחוק נפנף באצבעות החרגוליות שלו וחייך קורא את מחשבותי, הוא ודאי קורא את מחשבותי, ולכן הוא מחייך.

אחותי הבכורה היתה הרבה יותר יפה ונחשקת מן המורָה. גוון עורה היה ירקרק ודומה קצת לצבע הנוצה במגבעתו, והיא תמיד התאהבה בגברים הלא נכונים. בפעם הראשונה שראיתי את ריטה הייורט ב’גילדה' חשבתי, כך בדיוק נראתה אחותי הבכורה. שמלת משי שצבעה כעין הבקבוק עוטפה את גופה ולא נחצית מתחת לבטן כמו של אחיותי האחרות, נוזלת ממותניה ומחבקת את ירכיה, והמחשוף אסוף בסיכת זהב, ולה אבן כחולה שנראית באור ירקרקה כמו השמלה. איך הם פינקו אותה, בתם הבכורה. ולאבא בכלל לא היה אכפת שלא נולד לו בן בכור. סבא, אביה של אמא שלח לה את השמלה וגם את הסיכה מאמריקה. היהודי הסוחר, כעס עליו אבא, הוא לא יכול לבוא לכאן ולגדל את האתרוגים שהוא מוכר שם, ועוד מְצווה עלי לטפל במשלוח. תמיד היו לו תירוצים לסבא הזה בעל הזקן האדמדם, או כך נראה לי בגלל התמונה העתיקה. שנים רבות שמרה אמא את מכתביו בתוך ארנק עור מצ’וקמק עד שמכרו את הבית על האדמה בחיפזון והמכתבים נעלמו.

ציפה היתה חברה של אחותי הבכורה, והיא סיפרה לנו על האהבה הגדולה שהיתה לציפה לפני ששידך אותה אביה לליטבק הפוזל, ל’צֵילם קופּ', ראיתם פעם איך הוא הולך, צעדים קטנים, עקב, אגודל, עקב, אגודל, כאילו מכנסיו מלאות. מה הוא חשב הסנדר הזה שהגבירים, המיוחסים, יאהבו אותו יותר אם חתנו יהיה בן ישיבה? כך סיפרה אחותי הבכורה אחרי שאמא מצאה את ציפה ברפת העזובה של אביה. אתם זוכרים את אתק’ה מפרדס גוטמן, שלושתנו היינו חברות, שלישיה ממש, ואחותי מזדרזת אל המזנון ומוציאה את קופסת הנעליים שבה שמורות תמונות המשפחה, ושולפת תמונה חומה כמעט בצבע חַמְרָה. אחותי הבכורה ראשה נטוי קדימה בשיער גלי ואישונים בוהקים כאילו מצוירים בחרט ריטוש, והסיכה ששלח לה סבא מאמריקה מעטרת את מחשופה, באמצע שרק’ה צוחקת בעיני פרה, כפי שקראה לה אמא, והשלישית ציפה בשיער חלק, משומן, ועיניים עצובות, או אולי כך חשבתי מפני שידעתי את סופו של הסיפור. הוא היה חבר בהכשרת ‘נצח’ של השומר הצעיר, ואיזה גובה ואיזו בלורית, היא בקושי הגיעה לו עד הלב. ואיך הוא רק קרקוביאק ואפילו ואלס, נעול בבריצ’ס ביימי שישי על הכביש השחור. והצדיקים החסידים התנפלו עלינו. היו להם משמרות צניעות, הם שלפו סיגריות מפי המעשנים והפרידו בין הזוגות הרוקדים, וצעקו פריצֶס, והתחילו מכות, והמשטרה הגיעה. והיא? אחיותי ואני לא מאמינות לה. מי, היא? על ציפה אני מדברת. ואבא שלה נתן לה? שאלות טיפשיות. היא פגשה אותו בהתחלה, כשהקוזאקים של הקדוש ברוך הוא, ציטטה אחותי את הכינוי שיצא מפי אבא, עוד לא התערבו לנו בחיים, אבל גם אז ברור שהיא הסתלקה מן הבית בלי שאבא שלה ידע ואנחנו כיסינו עליה, אני ושרק’ה. בסוף הם ניצחו לא מפני שהבחורים נבהלו, אבל לילה אחד טסה מכונית בכביש השחר כאילו מי יודע פריז כאן. והיתה תאונה וגם האהוב שלה נפצע, ואחר־כך נעלם, ואנחנו הפסקנו לרקוד על הכביש השחור, ועברנו לשכונת בורוכוב. הלב של ציפה פשוט נשבר. אבל עברו כמה שנים טובות מאז ויש לה שתי בנות, מקשה אחותי נעמי, אני לא מאמינה, את והחלומות שלך, והלב הנשבר שלך, הקורה כמעט נשברה, כך סיפרה אמא, הקורה הרקובה של הרפת.

מפי חברתי אסתרק’ה, אחותה של ציפה, שמעתי סיפור אחר ובכל זאת דומה. ישבנו על צינור המים שנמתח מעל השַלַאל וניסינו לעשות היפוך לאחור. צנחנו על החול הרך, השמש נטתה לעבר גבעת בית הקברות המוסלמי, ואני ידעתי שעוד מעט תישמע יללת התנים על גבעת הפרדס, ואני ארצה הביתה. אם תַלווי לי את השמלה שלך לחגיגה, אני אספר לך, אמרה לי חברתי, אסתרק’ה. מה תספרי? אני אספר לך מדוע? לא שאלתי. שתינו ידענו. קודם תספרי אחר־כך נראה. פעם שמעתי אותו צורח עליה, לחשה לי חברתי אסתרק’ה בסוד כאילו יכול מישהו לשמוע אותה, על ציפה, אוי למי שבניו נקבות, הבו לי בנים ואם אין, ואם אין, ואם אין, ככה התחיל לגמגם, ואם אין מת אנוכי. ואחר־כך הוא היכה אותה ב’מֶטֶר' שהיה לו בתיק וגם במוט כזה שעשה אתו מכפלות של מעילים שחורים, על הפנים, והיו לה סימנים אדומים, גם על הידיים, ואז אבא שלי כשברחה הביתה כמעט הרג אותו בבקבוק, והוא צרח על אבא, פריצֶס, אתה חושב שיש סודות במושבה, אתה חושב שלא סיפרו על הריקודים בכביש השחור? ציפה פחדה נורא שאבא שלי יהרוג אותו, או שהוא מי יודע מה יעשה לאבא שלנו. וכל הפלונטר הזה. אחר־כך סיפרה לי אמי שציפה, שמילאה את מקום אמם המתה של הסנדרים, באה לבקש שאלווה לאסתרק’ה, שהיתה רק קצת חברה שלי, שמלת אורגנזה לבנה מנוקדת בעיגולים אדומים שקיבלתי מסבא מאמריקה. הם היו עניים מאוד, ולאסתרק’ה שלמה בבית יעקב היתה חגיגה בחג מתן־תורה. ואמי אמרה שתשאל אותי. אבל אני כל כך אהבתי את השמלה הזאת, ובעיקר פחדתי שהגוף של אסתרק’ה סנדר, וכל הפחד מן המשפחה הזאת, והתלולית השחורה שמתחתיה שכבה אמא שלהם, יידבקו בשמלה ואני לא ארצה ללבוש אותה. ואני כל כך אהבתי את השמלה שהיתה לה חגורה אדומה נקשרת לאחור, והרגשתי בה כמו פרפר. וחשבתי שחבל שהמורה שמחוני לא ראה אותי בשמלה הזאת מפני שאז, כששמחוני בא אל הבית שלנו, עדיין שכבה השמלה בחנות באמריקה. אמא לא הצליחה לשכנע אותי שאוותר, הם כל כך עניים, אמרה. עכשיו באה אסתרק’ה בעצמה לבקש ממני, ואני פשוט ברחתי הביתה, מפני שהחושך נפל פתאום על השַלַאל.

ר' סנדר, שלא היה רבי כלל וכלל, לא הגיע עם המתיישבים הראשונים החסידים המכובדים, המיוחסים, שגלגלו על לשונם שמות של רבנים ובעיקר של חצרות אדמו“רים דגולים, וערכו להם קבלות פנים בכל שני וחמישי כדי שיראו במו עיניהם איך יהודים בעלי זקן, חובשי כיפה ושטריימל שעיר בשבת, עוסקים בעבודה השחורה, מחזיקים טוריה ביד ומיישרים את הגבעה כדי לסלול רחוב ראשי למושבה. ובעיקר שיידעו לאן הולך הכסף שהם תורמים ומתרימים בחוץ לארץ. אבא אמר שידיו של ראש המועצה בעל הגאווה לא נגעו מימיו בידית העץ של הטורייה. הוא פשוט סוכן־נוסע לעשות כסף כדי לגאול את הקרקע. נכון שהוא שכנע יהודים רבים לעלות מבלי שידע כלל איך יתפרנסו ובכל זאת זכות גדולה, ובעיקר שהאדמו”רים הגדולים ציוו על חסידיהם להמתין לימות המשיח. אחר־כך סיפרו שכמה מפקידיו מכרו מגרש אחד פעמיים.

סנדר לא התפלל בבית הכנסת הגדול, ובשבת חבש את הספוֹדיק וקשר גַרטֶל, חגורת משי שחורה על הקפוטה, והתפלל בבית הכנסת של חסידי אלכסנדר ולא בבית הכנסת הגדול.

אחר־כך כשפרצו המאורעות נרקב הפרי בפרדס על העצים. לא היה קטיף. איש לא קנה ולא מכר. סנדר השקיע בפרדס את כל כספו ונותר בלי פרוטה. הוא קנה שתי פרות ושיכן אותן באורווה במקום הסוס, שהסתפק עכשיו בסככה עשויה מברזנט. ואמא צחקה, מי יחלוב שם את הפרות, ר' סנדר? בחצר שלנו גידלנו אנחנו עדר של עזים, ואמי חלבה, וגם גיבנה בשקיות בד שנתלו מעל לכיור, והחמיצה כפיר ולבן. אבל אשתו של ר' סנדר מתה בחג הפסח לפני הרבה שנים, והבנות? צריך לאהוב את בעל־החיים כדי שייתן חלב, מה הם מבינים בגידול פרות, אמרה אמא, אפילו כלב לא היה להם אף פעם. לבסוף נמכרו גם הפרות ופרנסת המשפחה נסמכה על הסוס והעגלה. בשנים הטובות שימשו אותו ואותנו כדי להוביל סחורה מן העיר למושבה לעצמו ולשכנים. אוטובוס עדין לא היה, וגם אחר־כך נסע רק ארבע פעמים ביום. אבל סנדר תמיד מוכן ומזומן. אבא נסע אתו לסלוצקי, לחנות הסיטונאית והביא משם שקי קמח, ואורז, פחי שמן, קונוסי סוכר גדולים עטופים בנייר כחול־סגול. אחר־כך במלקחיים מיוחדים שברה אותם אמא לגבישים. בעגלה הזו הביא סנדר שקי אגוזים בחג הפסח ההוא שבו פגשתי במפחיד, שאצלנו לא נקבו מעולם בשמו, בדמות התלולית השחורה שהתעגלה על הרצפה בחדר הגדול של משפחת סנדר. אצלם לא קראו לו סלון. מוזר שלא היה להם אפילו שולחן אכל גדול, ונדמה לי ממרחק הזמן שבימי חג ושבת צירפו כמה שולחנות מתקפלים זה לזה. בימים הטובים בנה סנדר בעזרת הבנים אורווה גדולה, ששינתה את ייעודה, הפכה לרפת ואחר־כך חזר אליה הסוס. אבא לא הצליח לשכנע אותו שמוטב לילדים ללמוד בבית הספר שבמושבה. אחרי כמה שנים בחדר גוייסו הגדולים לעזור בבית בלשונו של סנדר, זאת אומרת לצאת לעבודה. בן הזקונים היה היחיד שזכה לחסרי אביו ולמד בבית ספרנו.

הלמות הבאר בפרדס הערבי לא חדלה גם בשנים שבהן נרקב הפרי בפרדסי המושבה, קרוב אלינו, ממש מעל לראשנו. חדלנו לעלות אל חורשת האקליפטוס, ואחי הוזהר לא לשחות בבריכה, כאילו שנזקקנו לאזהרות. ברגע שעַבֶּד הרועה הכושי, חובש מגבעת הלבד האפורה, נעלם מן הרחוב ידענו שמתחיל עידן הדממה רוחשת הרעה. חדלנו לבקר בבית שומר הוואקף על גבעת בית הקברות. מרחוב החול יכולנו לצפות בטור ארוך של כאפיות לבנות מלוות את המת. בליל ירח הזדקרו ענפי עץ הדוֹמים כמו אצבעות של ענק. אחי שאל את אבא, גם לקטוף את הדוֹמים אתה לא מרשה? לא בכל יום יש לוויה. ואבא כמובן אסר, עוד תקטוף את הפרי אבל לא השנה. יש איזו מחזוריות בגלי המאורעות. לא הבנו בדיוק למה הוא מתכוון, אבל לא עלינו אל גבעת בית הקברות, ואחי סתם התגרה באבא.

בין פרדסו של סנדר לפרדס הערבי שגבולו הצפוני הגיע עד הכביש השחור הפרידה רק גדר עמוסה בחבלבל כחול. ביום הראשון לקטיף לא רתם סנדר את הסוס לעגלה ואפשר היה לשמוע את צהלותיו ואת נחירותיו מן האורווה הנעולה, שחדלה לשמש רפת אחרי שהפרות נמכרו. למרגלות הגבעה עמדה העגלה ריקה. סנדר ישב בחדר הגדול שעל רצפתו ראיתי בפעם הראשונה בחיי אשה דוממת מכוסה שחורים ולמראשותיה שני נרות דולקים, והֶערה לגרונו נוזל צלול מדיף ריח של ספירט. ציפה, הבת הבכורה הלמה בידיה על דלת הכניסה שלנו, וקראה לעזרה, והתחננה מאבא לבוא מהר מפני שמשהו רע קורה אצלם בבית.

בן לגימה ללגימה מתוך הבקבוק שהחזיק בשמאלו השמיע סנדר קולות צקצוק, ציק, ציק, ציק, וידו הימנית נפתחה ונסגרה, נפתחה ונסגרה, לא יכול, ציק, ציק, ציק, המזמרות, אני משתגע, אני שומע את הקולות ואני משתגע. המיוחס רימה אותנו, הבטיח פרנסה, הרים וגבעת ותראו. איפה הוא, בטח שוב באמריקה נסע לעשות שְנוֹר, ואנחנו פה תיף אין דרֶרְד, עמוק באדמה.

החדר הגדול היה כמעט ריק. מלבד המיטות עמדו בו שולחן מתקפל וכמה כיסאות. מכרו את הכל. מה יוכל אביה לשבור. אבל ציפה חששה, מה יהיה אם בדיוק עכשיו יזדמן לכאן בעלה, ויטיח באביה, בית הבטחת לי, ומה נתת, צריף שחור בתוך הפרדס הרקוב. בקיץ גיהינום ובחורף קור כלבים, הטוֹל ישמור עליכם מפני החום והקור, אמרת. והבת, הצַצְקֶה שלך, לא מבשלת, לא מנקה, חוזרת מן העבודה ושוכבת שעות על גבי שעות בעיניים פקוחות. ואני ערירי, בלי שם, בלי שארית למשפחה שלי. כך היה אומר, כאילו לא היו לציפה ולו שתי בנות, כמו שסיפרה לי אסתרק’ה כשרצתה את השמלה שלי בהשאלה, אוי לו למי שבניו נקבות.

בערב פסח הרחוק ההוא כשחדר הבנות היה מלא שקי אגוזים מי יכול היה לשער שיום אחד יגורשו הסנדרים מביתם, הפרי יירקב על העצים, והאורווה תהפוך לרפת, הסוס יגלה לסככה, וישוב אחר־כך לרפת אחרי שנמכרו הפרות, ובאורווה אפגוש במפחיד, שאצלנו בבית לא הזכירו את שמו, אמנם לא במו עיני, אבל מפי אמא, וגם ארגיש אשמה, לא בדיוק, רק ממרחק הזמן.

באותו יום שישי בצהרי היום וגם למחרת המקרה, כך קראה אמא לאסון, באותו יום שישי הביטו בי עיניה הריקות של ציפה בתו הבכורה של סנדר ודמו לגוּלות שקופות, כשאמרה לי, כבר טוב לו, והתכוונה לגְדי שלנו שמת. וגם למחרת בשבת הקשבנו מבעד לדלת הסגורה לדבריה של אמא, אבל אני לא יכולתי לראות בעיני רוחי את התמונה, רק הפחד נוסף על כל פחדי הלילה, ואיזו תחושה שבאות יום שישי בצהריים התוודעתי אל סוד נורא.

איך ידעו השכנים שעגלת הקרח מגיעה לרחוב לא ברור. מוכר הקרח לא דנדן בפעמון כמו העגלון בעגלת הנפט, וגם לא הכריז על סחורתו, קרח, כמו הוַויסען קֶסאלך בערב פסח וכמו האלטא זאכן. בשעת צהריים הופיע מוכר הקרח מדי יומיים, וההתגודדות סביב העגלה נהפכה כמעט לפולחן ובעיקר בימי שישי. על קיר העגלה שהיתה מעין קופסה מלבנית גדולה ודלתותיה מאחור נעולות בבריח, התנוססה כתובת כחולה ‘שלג החרמון’ ותחתיה ‘בית החרושת של דומסקי’. האופה הגדולה שבפיה התגלגלה הרכילות ברחוב החול, לטשה עיניים אל בלוק הקרח של השכנים. בימים הטובים קנו ילדי משפחת סנדר בלוק שלם אוחזים בו עטוף בשק בשניים. בחצר, בסככה שקירותיה מחצלות, התקלחו הסנדרים וחדר האמבטיה הוסב למזווה קירור. באמבטיית האמייל הישנה שחו להם בימי חמישי קרפיונים, ובימי שישי או לפני חגיגת בר מצווה הניחו בה את בלוק הקרח וסביבו בקבוקי בירה שחורה וגם בקבוקי וודקה וסירי תבשילים מעלים ריחות זרים. אהבתי את צלי הבשר שלה, אבל פעם הטעימה אותי בקציצת דגים ואני לא יכולתי לבלוע, מתוקים כמו ריבה. דחקתי את הביס אל פנים לחיי כדי שאוכל לירוק אותו החוצה כשאצא בלי שתראה אותי אשתו של סנדר.

אחר־כך הלכו וקטנו מנות הקרח של משפחת סנדר, חצי, שליש ולבסוף רבע. באותו יום שישי קנתה ציפה רבע בלוק קרח בשביל עצמה. עכשיו היא אשה נשואה ואם לשתי בנות. סנדר בנה להם על אדמת הפרדס, סמוך לגבעה של הערבי צריף ובו שני חדרים. צריף העץ שכוסה בלוחות של טוֹל, חומר שחור דביק ומחוספס מדיף ריח של זפת, כדי להגן עליו מפני הלחות, הבעיר את פנים החדרים כמו כבשן, והיה סלע המחלוקת, אחד מהם, בין סנדר לבין חתנו, הבטחת בית מבלוקים ומה נתת לי, הטיח החתן הכובען שבקושי הוציא את פרנסתו בשנים קשות, בסנדר בכל הזדמנות, כמו המציאה, הבת שלך, צנועה, עקרת בית, מה אתה חושב שאפשר להסתיר סודות במושבה. מי יודע לאן היו הדברים מרחיקים ללכת אלמלא הטקסי שהשבית את השמחה על הכביש השחור. בדיוק שידוך מתאים לבחור עילוי. כדאי שתיכנס ותראה פעם בעצמך.

שנים רבות אחרי לא נפטרתי מהרגשת האשמה. ידעתי כבר אז שמה שקרה לציפה, בתו הבכורה של סנדר, קשור למה שאמרה לי על יד עגלת הקרח באותו יום שישי. אילו רק הבנתי, אילו שמעתי, אילו הבטתי בעיניה.

מה שלום הגדי, שאלה אותי ציפה בתו של סנדר. הגדי שלנו מת, אמרתי. והיא ככה בקול יבש, כבר טוב לו, כך אמרה על הבשורה המרה. אני מנסה לשחזר ממרחק השנים האם כעסתי, נדמה לי שלא. כבר אז אולי ידעתי שהיא מגלה באוזני סוד נורא, או שאולי הייתי כל כך תפוסה בצער על מותו של הגדי, שלא שמתי לב למה שאמרה לי ציפה. אני זוכרת היום את שערותיה חומות בהירות מסתלסלות עד כתפיה לא מסודרות, והשפתיים חיוורות אולי רוטטות. ואולי לא. נדמה לי שהיו לה פנים מאובנות כשאמרה לי כך, כאילו מובן מאליו, כבר טוב לו, כבר טוב לו. לא שאלתי את עצמי איך היא יכולה להגיד דבר כזה. גם לא ריחמתי עליה. קולה הגיע אלי כמו הד מתוך הבאר הריקה שבחצר הערבי שומר הוואקף.

שבת בבוקר. ריח קפה של שבת שעמד כל הלילה על הפתילייה מגיע לחדר השינה שלנו, הבנות. אמא גוערת באבא, אני מקווה שלא הוספת מים. אני ערה מאז האיר הבוקר. מרימה בזהירות שלא יחרוק הוו הארוך של ‘חלון’ התריס, כפי שקראנו לריבוע הקטן שאפשר היה להרים אותו כלפי חוץ מבלי לפתוח את התריס כולו, ומשחילה אותו בטבעת המתכת הקבועה במשקוף התחתון כדי שאוכל לקרוא ב’עלובי החיים'.

ואז פתאום השקט של שבת בבוקר מתמלא צרחות. אמא נכנסת לחדר השינה שלנו כדי לצאת ממנו למרפסת הגדולה הפונה לרחוב, מה היא צורחת האופה הגדולה. שבת בבקר, אפילו בשבת בבוקר לא נותנת מנוחה.

עכשיו גם אחיותי מתעוררות.

אני משחררת את הוו התומך ב’חלון' התריס מתוך הטבעת ופותחת את התריס כולו. ערימה של נשים מתגודדת ברחוב. בראשן האופה הגדולה. מחפשים, הוא לגמרי ירד מדעתו, בעלה. הוא צורח על סנדר, אתה לקחת אותה, הברחת אותה החבאת אותה, איפה הרחמים, מי יטפל בילדות הקטנות.

שומעים צעדים על המדרכה המובילה לדלת הראשית. נעליים נוֹקשות, נוקשות. מישהו דופק בדלת. ר' סנדר, מזמין אותו אבא, תיכנס. שוב צרות, מה? שואל אבא. עכשיו הוא אומר שגנבתי אותה, אני שואל אתכם, שבת בבוקר, חזרתי ממניין ראשון, ובאמת עדיין הוא לובש את הקפוטה השחורה חגור בספודיק ורק השטריימל התחלף בכיפה גבוהת תיתורה.

בפרדס חיפשתם? שואל אבא, ואינני יודעת אם הוא מדבר אליו בלשון רבים כדי לתת לו כבוד או שהוא מתכוון גם לשאר בני המשפחה.

בינתיים מתאספים שאר בני המשפחה של סנדר בחדר האוכל שלנו.

פה זקוקים לאנשים זרים, זאת אומרת לא משפחה, אתה מבין הוא מסתובב בחוץ, זאת אומרת הבעל שלה, אתה מכיר אותו, סכנת נפשות, אומרת אמא, וכבר היא לבושה בדלת. כמו שאמר עליה הדוד ירוחם, ג’דע, קטנה, זריזה, היא לא שואלת רשות. היא יוצאת לחפש.

אמא זכרה ריח חמצמץ של חלב שהבאיש ועמד באוויר למרות שהרפת הפכה מכבר לאורווה. ורק אחר־כך ראתה זוג רגליים באוויר רחוקות לא הרבה מגובה רצפת הבטון הסדוקה. כמו בובה. זכרה אמא והצעקה, למי קראה אמא לאבא. או אולי לסנדר. או אולי צעקה המנוול.

 

III. תרזה    🔗

בפעם השלישית התחפש המלאך שכולו מלא עיניים ולבש מדי חאקי ירקרקים, ולפחד לא היה שם. תרזה היתה ילדה בת שתים־עשרה במשאית פתוחה שבה הצטופפו בחורים ובחורות, גם אחיותיה ואחיה הצעיר שהגיע לפתע לבוש מדים. והיא נמוכה מכל הסובבים כמעט בראש מחבקת את אחותה נעמי, לכוּדה בשערן של הבחורות המתנופף ברוח כמו ברשת שחורה שזורה פה ושם חוטי זהב ושרה, יחד עם כולם, היא עם כולם, “חכי לנו ארצי במשעולי הרייך, חכי לנות בשדות הלחם הרחבים!… פלוגה, עלי בהר, פלוגה כבוש תכבושי!” ורק אחרי הרבה שנים התברר לה ששיבשה את המלים ושרה “במקום שם איש עוד לא עבר, שם יעברו הפושעים,” כך שרה מבלי להבין. ואולי אף אחד לא ידע מה הן באמת המלים של השיר ולא היה חשוב. נוסעים להלוויה של החלל הראשון של המושבה, משולם האח של ציפה, הבכור של משפחת סנדר, נהרג בראשית הקרבות. האופה הגדולה אומרת שכדור שלנו הרג אותו, והיא יודעת אפילו מי ירה אבל תשתוק. ותרזה אף פעם לא שמעה את אביה כועס כל כך, הבחור נהרג, אל תקשיבו לרכילות, וזאת הפעם הראשונה שהוא קורא למלאך בעל אלף העיניים בשמו, הבחור מת. ובפעם הראשונה שהיא רואה את אביה מפחד כל כך.

אחיה הצעיר של תרזה לבש מדי חאקי ונעלם בבוקר השבת שבו נשרו הפצצות מבטן האווירון על בית החרושת מעבר לכביש השחור, ומכונת ירייה מתוך האווירון רדפה אחרי תרזה ואחותה נעמי שהובילה עגלת תינוקות ובאה אל בית ההורים בכל שבת בבוקר, והן צחקו כמו מטורפות, ואפילו לא חיפשו מחסה באחד הבתים. אחיה לבש מדי חאקי והסתלק ולא הועילו כל תחנוניה של אמה, ואחר־כך הופיע להלוויתו של משולם שהיה פקודו ואקדח חגור למותניו. ואביה של תרזה התחיל את מסורת הישיבה ברחבה האחורית של הבית מטה אוזן לקולות בשמים כדי שיוכל להבחין מבעוד מועד בזמזום האווירונים שלהם, והילדים יספיקו להגיע למקלט שנחפר בשבת בחורשת האקליפטוס שקראו לה ברחוב החול היער.

בשנים ההן נעלם סנדר מן הרחוב. הבנים גדלו כמו אינג’יל, אבל עכשיו גרו בבית הישן שהיה שלהם בראשית ימיה של המושבה. אמנם בשכירות, אבל לא ברפת שבה ישנו על ערימות קש וחלו בטיפוס הבטן. העגלה עדיין עמדה לרגלי הגבעה, מיותמת, וילדי הרחוב שיחקו בה בסוסים, רותמים את עצמם אל הייצול ומנסים למשוך. הכובען בעלה של ציפה והילדות נעלמו מיד לאחר מותה וגם הצריף השחור נהרס.

תרזה הניחה את העט. חרכי התריס סיננו פנימה אור חיוור, והיא נתקפה בדחף פתאום לראות אם פרחי המגנוליה עדיין פקוחים. השכונה טרם התעוררה אל הבוקר, והעץ הקונוסי עמד בחצר. הפרחים הלבנים הענקיים כמו מודעים ליופיים מרוחקים המתינו לה ורק לה. איש לא נעצר להביט בהם מלבדה. אולי עכשיו יניח לה סוף־סוף הסיפור על ציפה שנמצאה תלויה ברפת של אביה, ואולי לא. מפני שהכישלון ההוא, הילד שלא נולד אולי היה רק תירוץ. והיא ידעה שעלי הכותרת הלבנים הקטיפתיים ישחימו ויתעוותו, ועשרות אבקנים יתחבאו ביניהם, ואחרי יום או יומיים ינשרו, ומלב הפרח יתנשא לו אצטרובל קצר ועבה ובטוח.