א 🔗
בשנת תרמ"ז, כשראשון־לציון נמצאה תחת חסות הבארון אדמונד רוטשילד, הכבידה הפקידות שלו את אכפה על המושבה הצעירה, מתוך רצון לשעבד את האכרים המקבלים תמיכה מקופת הבארון.
בפרט שפכה הפקידות את חמתה על האכרים המתקדמים, שבראשם עמדו הביל"ויים ישראל בלקינד, יהודה ליב חנקין (אביו של יהושע חנקין) וישראל פיינברג. הבארון שישב בפאריס לא ידע, כמובן, את הדברים לאמתם והיה דן רק על־פי הדינים־וחשבונות מפקידיו שרצו לשלוט במושבה שלטון בלתי־מוגבל. האכרים שלחו משלחת אל הבארון, אולם לפני בוא המשלחת בא הבארון בעצמו לארץ־ישראל. עם בואו לראשון־לציון, התיצבו לפניו האכרים והגישו לו את עצומותיהם. בין יתר הדרישות ביקשו להעביר מן המושבה את הפקיד אוסובייצקי, שגרם להם הרבה עלבונות. אך הבארון שנמצא תחת השפעת פקידיו, רגז וכעס על הדרישה הזאת, דיבר קשות עם האכרים ודרש מהם במפגיע שישלימו עם אותו הפקיד. נוצר מצב קשה, והאכרים היו במבוכה רבה.
וכאן הופיעה הצעירה אולגה בלקינד, שהיתה אז ארוסת יהושע חנקין, היא ועוד שתי נשים, אכרות מראשון־לציון, לפני הבארונית. אולגה סיפרה לה על כל הקורות שעברו על המושבה ראשון־לציון מראשית הווסדה, וביקשה מאת הבארונית שתשפיע על בעלה להרחיק מן המושבה את הפקיד אוסובייצקי. דברי אולגה, שנאמרו מתוך רגש וגאון לאומי, עשו רושם עמוק על הבארונית והיא נעתרה לבקשתה. לאחר זמן קצר הורחק אוסובייצקי מן המושבה. האכרים שאפו לרווחה, והודו לאולגה בלקינד על שרותה הגדול למושבה.
הפקיד הראשי, הירש, לא רצה לסלוח לאכרי ראשון־לציון את מרדנותם, והחליט לנקום בהם את נקמת אוסובייצקי. במיוחד הציק למשפחות בלקינד, חנקין ופיינברג. בימים ההם נתקבלה ידיעה מד“ר פינסקר מאודיסה, שהבארון עומד להגדיל את חוג פעולותיו הישוביות, לאחר שאכרי ראשון־לציון ימלאו אחרי דרישות הפקידות שלו. האכרים ברובם היו תחת השפעת ד”ר פינסקר, מ. ל. לילינבלום ויהושע ברזילי, והיו מוכנים לחתום על התקנות הקשות לטובת הכלל. ואולם הצעירים יהושע חנקין, בלקינד ופיינברג התנגדו לשעבוד זה ועמדו בסירובם. יהושע ברזילי היה אובד עצות, ולאחרונה פנה לארוסתו של יהושע חנקין, אולגה בלקינד, ופצר בה שתשפיע על “המורדים” העקשניים, שיכנעו לרצונו של ועד חובבי־ציון, אשר ציפה לגדולות ונצורות מן הבארון רוטשילד. מתחילה הביעה אולגה בלקינד התנגדות נמרצת לדרישת פינסקר ולילינבלום, ורק לאחר היסוסים רבים נאותה לשדל את חנקין ופיינברג שימכרו את נחלותיהם בראשון־לציון ויעזבו אותה, בשים לב לתועלת שתצמח מזה לישוב העברי כולו.
הללו קבלו את הצעתה, ושלש המשפחות חנקין, פיינברג ובלקינד יצאו את ראשון־לציון, שהשקיעו בה הרבה עמל ועבודה, ועברו להתישבות בגדרה, שהיתה אז בראשית בנינה. כעבור זמךמה נישאה אולגה בלקינד ליהושע חנקין, ומאז – משנת תרמ“ח ועד יום מותה, בט”ו ניסן תש"ב – היתה בת־לויתו במשך חמשים וארבע שנים.
ב 🔗
נזכר אני במאורע אחד שאירע בפורים תרס"ז ביפו, לפני היבנות תל־אביב.
ימים מספר לפני פורים היו כמה התנגשויות בין צעירים אחדים, חברי “פועלי ציון” ובין קבוצת ערבים ליד בית־החרושת ל. שטיין ושותפיו, בקירבת תחנת־הרכבת ביפו, בבית־קפה ערבי בשכונת מנשיה ועל שפת־הים ביפו. באויר היה מורגש ריח אבק־שריפה, ואת אשר יגורנו בא לנו. בליל פורים תרס“ז, לאחר התנגשות באחת הסיסמאות הצרות, התפרצה פלוגת ג’אנדארמים תורכים מזוינים לבית־המלון (הידוע בימים ההם) של חיים ברוך, ובלי כל הודעה מוקדמת ירו ברובים ובאקדחים באורחים שהתאכסנו שם באותו ערב. נפצעו למעלה מחמשה־ עשר אורחים מבין העולים החדשים, והם הועברו לבית־החולים היהודי ביפו מיסודו של שמעון רוקח. הובהלו לבית־החולים הרופאים היחידים, שהיו אז ביפו: מ. שטיין, הלל יפה, ח. חיסין, גב' ד”ר א. בלקינד (אחות של אולגה חנקין) וד"ר ל. פוחובסקי. וגם אולגה חנקין, החובשת והמילדת, טיפלה יחד עם הרופאים בהגשת העזרה הרפואית לנפצעים.
מאורע עגום זה דיכא את הכל. דיזנגוף קרא בביתו לישיבה דחופה את עסקני הישוב. באו ז. ד. ליבונטין, שמעון רוקח, י. פיינברג, ד“ר ח. חיסין, ד”ד הלל יפה, אולגה חנקין ועוד. דברו מתוך חרדה על היחסים המתוחים בין היהודים והערבים.
אז קמה אולגה חנקין, ופנתה לנאספים בדברי־עידוד. היא הזכירה את התגרות הקשות של הימים הראשונים בראשון־לציון, פתח־תקוה, זכרון־יעקב, גדרה, רחובות, חדרה ועוד. “כשם שהצלחנו להדוף את ההתקפות התדירות בימים הראשונים של התישבותנו במושבות, כך נאזור כח ונתגבר על המכשולים הקשים בישוב העירוני” – קראה – “לא נרתע לאחור, כי־אם נצעד קדימה בדרך הבנין”.
ג 🔗
אולגה חנקין גרה ביפו כשתים־עשרה שנה – משנת תרנ“ח עד שנת תר”ע – ונתפרסמה כמילדת וחובשת מצויינת. לעזרתה הרפואית היו פונות לא רק נשי היהודים ביפו ובמושבות יהודה, כי אם גם נשי המוסלימים והנוצרים.
בשנת תרע"ב (1912), בא לבקר בארץ הסופר דוד פרישמן. הסופרים והעסקנים ערכו מסיבה חגיגית לכבוד האורח. בין מאות הקרואים הייתה גם אולגה חנקין. עם תום סידרת הנאומים הרשמיים, קמה יהודית הררי ויצאה לרקוד ריקוד מזרחי כשחרב שלופה בידה. לאחר רגעים מספר נלוותה אליה גם אולגה חנקין, והראתה את זריזותה בריקוד כשבידיה שתי חרבות שלופות. קצב הריקוד היה לוהט כל־כך, עד שהגב' הררי פרשה הצדה ואולגה חנקין נשארה רוקדת לבדה. האורחים הרבים, ובראשם האורח דוד פרישמן, התפעלו הרבה מן הריקוד הנפלא והלוהט הזה. נערכו תשואות ממושכות לרקדנית בעלת הטמפרמנט. ודוד פרישמן אמר אז, שעל־פי הריקוד הזה הוא מתאר לעצמו את מחולותיהן של בנות ירושלים הקדומות.
באבגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, החלה הרשות התורכית להציק ליהודים, ובפרט לעסקנים הציונים. השלטונות הצבאיים הביטו בחשד על פעולותיו של יהושע חנקין, שהספיק כבר אז לגאול שטחים גדולים באזורים שונים בארץ.
חדשים על חדשים עקבו אחרי צעדיו, ובאחד הימים ניתנה פקודה חמורה מאת המפקד הצבאי ג’מאל פחה לאסור את יהושע חנקין ולגרשו מן הארץ לפנים המדינה, פקודה זו נתמלאה בזריזות מבהילה, ויהושע חנקין הוגלה לאנטוליה יחד עם ישראל שוחט ומניה וילבושביץ. אולגה חנקין, אף־על־פי שפקודת הגירוש לא חלה עליה, החליטה לצאת לגולה יחד עם בעלה.
יותר מחודש ימים נסעו הגולים ברכבת ובעגלות דרך אנטוליה עד הגיעם לקושטא. תלאות מרובות עברו על הגולים שנותקו מארצם ומקרוביהם, ואולגה נשאה את סבלה הגדול בלי להתאונן. היא האמינה אמונה עמוקה, שסוף הנצחון לבוא.
בגמר המלחמה מיהרה לשוב לארץ־ישראל בלוית בעלה, הם התישבו בתל־אביב ונכנסו שוב לחיי הישוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.