שמה של פניה מטמון־כהן מזכיר לי את הימים הראשונים של תקופת העליה השניה, אשר הקימה כמה מפעלים חשובים שהתפתחו במרוצת הזמן בממדים רחבים, ומנחילים כבוד לעמנו ולארצנו.
בימים ההם מנה הישוב העברי ביפו כחמשת אלפים יהודים, אשר כללו את הישוב הישן והישוב החדש כאחד. כולם התגוררו בסימטאות הצרות של השכונות הערביות ביפו ושל השכונות היהודיות: נוה־צדק, נוה־שלום, אוהל־משה, מחנה יהודה, בית־יוסף וכו'.
העולים החדשים לא הכירו איש את רעהו, הם היו קבוץ גלויות שבאו מרוסיה, מפולין, מליטא, מאוקראינה, מרומניה, מבולגריה, מיוון ועוד. הלשון העברית היתה אז קנין משפחות אחדות של המורים, הסופרים ואנשי הרוח. בבתים וברחובות דיברו אז בכמה לשונות זרות, והלשון העברית היתה עדיין בבחינת בת־חורגת. בין המשפחות המדברות עברית היו: משפחת יהודה גרזובסקי (גור), יחזקאל דנין, ד"ר י. ל. מטמון־כהן, יוסף עזריהו, ועוד משפחות בודדות. האמת ניתנה להאמר, שגם בבתי כמה מורים וסופרים דברו בלשונות זרות, והגורם לכך היתה עקרת־הבית, שעל־פי רוב לא ידעה עברית, ותכופות אף לא עשתה מאמץ לכך… רק נשים מעטות, אמיצות־לב ובעלות־הכרה, הבינו את ערך הדבור העברי במשפחה וברחוב, ובין היחידות הללו היתה הצעירה פניה מטמון־כהן.
היא הקנתה את העברית כלשון חיה ומדוברת לבנה־יחידה ולשתי בנותיה מילדותם. בכל מקום הופעתה, בישיבות מצומצמות ובאסיפות פומביות, בבתים פרטיים, ברחוב ובשוק, דיברה עברית, ורק עברית, כאילו לא ידעה לשונות אחרות.
פ. מטמון־כהן נולדה לבית ברונר מביאליסטוק, וקיבלה בבית הוריה חנוך מסורתי וחדש כאחד. עוד בשחר ילדותה למדה עברית, גמרה בית־ספר תיכוני, ואחד כך למדה באוניברסיטאות אודיסה וברן (שווייץ). לאחר שגמרה חוק למודיה, פתחה באודיסה פרו־גימנסיה לנערות. לעזרתה באו הצעירות אסתר גינצבורג (אחותו של אשר גינצבורג – אחד־העם), פניה וורניק (אחר־כך – גב' קלוזנר), ואחותו של הפרופ' נחום סלושץ. בגימנסיה זו היתה לשון הלמודים הכלליים רוסית, אולם למדו בה גם עברית, והמורה הראשי לעברית היה – חיים נחמן ביאליק.
בשנת 1900 נישאה פניה ברונר לד"ר י. ל. מטמון־כהן, ובשנת 1904 עלתה לארץ בלוית בעלה, מאז נשארה פה, וקשרה את חייה עם הארץ, עם החנוך העברי, ועם התרבות והאמנות העברית.
לאחר שעזבה את אודיסה, עברה הגימנסיה לידי הגב' קופ־ז’בוטינסקי ונתקיימה עשרות שנים, וחינכה דור שלם להכרה לאומית וציונית.
גם בארץ התמסרה הגב' מטמון־כהן למפעל החנוך. כשנתיים (תרס“ד–תרס”ו) עמדה ליד בעלה בבית־הספר בראשון־לציון. אחר כך המשיכה ביפו, באחוזת־בית ובתל־אביב.
מאבק קשה נפל בחבל הזוג הצעיר בשנים הראשונות להתישבותם בארץ. בימים ההם עוד לא־היה בארץ אף בית־ספר תיכוני אחד. ביפו היו קיימים בית־ספר עממי לבנות, מיסודו של ועד “חובבי־ציון” באודיסה; בית־ספר עממי של “עזרה” ובית־ספר עממי של חברת כי“ח, ובירושלים התקיימו רק בתי־ספר עממיים של “עזרה”, “כי”ח” ו“אוולינה די רוטשילד”. הד“ר י. ל. מטמון־כהן היה מן הראשונים, שנשא בחובו את הרעיון לפתיחת גימנסיה עברית ביפו. הגב' פ. מטמון־כהן הבינה לרוח בעלה, ובלי חשבונות רבים ניגשו במרץ רב לביצוע התכנית ה”דמיונית" שלהם.
בחוגי המורים התיחסו באי־אמון גמור לבית־הספר הקטן של מטמון־כהן, ורגזו על כך שהעזו לכנותו בשם “גימנסיה עברית”. בשנה הראשונה (תרס"ו) נפתחה רק מכינה אחת עם תשעה ילדים וילדות, ומחלקה יסודית אחת עם שמונה ילדים וילדות. ד“ר י. ל. מטמון־כהן היה המנהל והמורה הראשי לעברית וללמודי הטבע, ואשתו הגב' פניה היתה המורה היחידה לחשבון וגם טיפלה הרבה במחברות התלמידים בלימודי הטבע. ימים קשים עברו על בעלי החלום הנועז, ורק בשנה השניה באו לעזרתם ד”ר ח. הררי, ד“ר ב. צ. מוסינזון, ד”ר ח. בוגרשוב, ב. מושנזון, צ. נשרי, אלדמע ועוד.
הגב' פ. מטמון־כהן היתה עסוקה יומם ולילה בבית־הספר, וגם במשק הבית הקטן, ואף־על־־פי כן מצאה זמן גם לחבר ספר לימוד: “שאלון ללימוד חשבון וקובץ שאלות ותרגילי־חשבון”.
והגב' פ. מטמון־כהן לא הצטמצמה בהוראה בגימנסיה (הורתה חשבון וגיאומטריה בארבע מחלקות היסוד), אלא הקדישה מזמנה וממרצה גם לאמנות עברית, וזכתה להיות בין מניחי היסוד של הבימה העברית. בין יוצרי הלהקה הדראמאתית הראשונה ביפו (תרס“ו–תרס”ז) היו: ד“ר ח. הררי, גב' לינה הופנקו, א. פפר, א. טורקניץ, גב' י. הררית, גב' פ. מטמון־כהן, יש”י אדלר, ש. ח. ברכוז, מ. גנסין, א. סוסקין ועוד. מפעם לפעם היתה גב' פ. מטמון־כהן מופיעה גם כשחקנית בתפקידים שונים.
בהווסד ביפו חברת “אחוזת בית” (תרס"ו) גרעינה של תל־אביב, היתה משפחת מטמון־כהן מן הראשונות שהצטרפו לחברה זו, והם גם היו בין ששים הבונים והמתישבים הראשונים, והקימו את ביתם ברחוב השחר סמוך לגימנסיה.
הגב' פ. מטמון־כהן היא גם מן המיסדות הראשונות של “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ־ישראל”, הקיימת זה עשרות שנים. עשרות שנים עמדה האשה העבריה בארץ בצל: לא השתתפה בועדי הקהילות והמושבות. והרי בעליית הבילו“יים השתתפו גם נשים, ואחר כך עבדה האשה שכם אחד עם הגבר בעיר ובמושבה, והחלוצה העברית מילאה כמה וכמה תפקידים חשובים בתרבות, בחינוך ואף בהתישבות חקלאית. ואף־על־פי־כן היתה האשה מקופחת בזכויותיה בחיים הצבוריים. בשנת תר”פ קמו נשים אחדות (שרה עזריהו, אסתר ייבין, פניה מטמון־כהן, רחל גרזובסקי, צפורה קלוזנר, עדה פישמן, ד"ר רוזה ואלט־שטראוס ואחרות) ויסדו את הארגון של התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ־ישראל. כיום קיימים ארגוני ההתאחדות הזאת בירושלים, תל־אביב, חיפה ובמושבות המרכזיות. למלאת עשרים וחמש שנה לקיום ההתאחדות, הוצאה חוברת יובל, שבה באה גם רשימה של הגב' פ. מטמון־כהן. “רחוקה עדיין הדרך לשוויון האשה בישוב” – אומרת היא בסוף רשימתה – “רחוקה עדיין הדרך לשויונה המלא של האשה בישוב בכל שטחי החיים, אך אנו נחתור ללא ליאות לקראת מטרה זו, עד שנגיע אליה”.
הגב' פ. מטמון־כהן זכתה להקים בארץ גם דור שני ושלישי של עובדים חרוצים בשדה ההוראה והרפואה, והיא יכולה להתגאות בזה, שזכתה לקדם כמה מן היצירות הנפלאות של תחייתנו הלאומית שהיו הקדמות למדינת היהודים שזכינו לה בימינו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.