בשנים הראשונות לבנין תל־אביב שימשה הגימנסיה “הרצליה” מרכז ראשי ויחיד לחנוך, תרבות ואמנות בתל־אביב הצעירה. מוסד זה היה לא רק בית־אולפנא, בין כתליו נשמעו הרצאות על נושאים ספרותיים, חברתיים וצבוריים; נערכו קונצרטים, הצגות תיאטרוניות ותערוכות אמנותיות. אפילו האסיפות הכלליות של שכונת תל־אביב נתקיימו שם. מסביב לגימנסיה התרכזו כמה פנסיונים ומעונות לילדי חוץ־לארץ אשר החלו לזרום הנה מן הגולה. זה שימש גורם חשוב להתפתחות תל־אביב גם מבחינה כלכלית.
מתחילה באו עשרות אמהות, אשר הביאו את ילדיהן מרוסיה, פולין, ליטא, לטביה, רומניה, יוון ועוד, והתישבו בתל־אביב כדי לחנך את הילדים בגימנסיה העברית הראשונה. תל־אביב היתה אז בבחינת פרבר־גנים, המאוכלס במאה משפחות מבוני תל־אביב ומתושביה הראשונים.
האבות נשארו בגולה לשם המשכת עסקיהם, והאמהות התישבו בתל־אביב, וזכות גדולה נתגלגלה להן שזכו לתת לבניהן ולבנותיהן חנוך לאומי בארץ־ישראל.
באחד הימים בקיץ תרע"ג (1913), באה לתל־אביב משפחה אחת בת חמש נפשות מלונדון. ומן הרגע הראשון השתלטה בה הלשון העברית כלשון חיה ומדוברת גם בפי ההורים. בימים ההם היה זה מאורע חשוב מאד, כי כמעט כל ההורים דיברו עם ילדיהם בלשונות לועזיות בבית וברחוב. ראשי המשפחה הזאת היו שלמה וחנה פרנקל. האיש היה מיוצאי הומל, ששם עסק בהוראה והיה מן המורים הראשונים אשר הנהיגו בחדר המתוקן את השיטה הטבעית “עברית בעברית”. בחדר זה גודל וחונך הדור הצעיר ברוח לאומית. לאחר פרעות הומל (בשנת תרס"ג), יצא שלמה פרנקל עם משפחתו ללונדון. שם המשיך לעסוק בהוראה עברית, ועם זה הפיץ את הרעיון הלאומי. חנה אשתו, ציונית משחר נעוריה, השתוקקה לעלות אל הארץ ולהשתקע בה עם משפחתה. בלי חשבונות מוקדמים עזבה עם שלשת ילדיה את עיר־הבירה לונדון, את העיר המלאה חיים תרבותיים, ויצאה לארץ־ישראל. באותו זמן נסע בעלה לקונגרס הציוני האחד־עשר שנתכנס אז בווינה.
עם בואה לארץ התישבה חנה פרנקל בתל־אביב הקטנה, הבנויה על גבעות־חול שוממות בצפונה של יפו. ומה גדלה שמחתה כשזכתה להכניס את שלשת ילדיה (הבכור יהודה היה אז בן 14) לגימנסיה העברית. בעלה שלמה פרנקל עבר מלונדון לניו־יורק, ומפרק לפרק היה בא ומבקר אצל משפחתו בתל־אביב.
את כל מרצה ואונה הקדישה לחנוך ילדיה, אשר הלכו והתקדמו בלימודיהם בגימנסיה “הרצליה”, והיתה שמחה בחלקה.
אולם עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, נפסק הקשר בינה ובין בעלה, שהיה אז בארצות־הברית.
החלה פרשת הגירושים ההמוניים מן הארץ, ושבעתיים לקתה תל־אביב “המבצר הציוני”. שבוע־שבוע גורשו עשרות משפחות מן הארץ. אמהות רבות יצאו את הארץ על־כרחן. היו כאלה שעזבו את הארץ מרצון, בתוקף המצב הקשה שנוצר עקב המלחמה האיומה. הציעו לחנה פרנקל לקבל את הנתינות העותומאנית, ובזכות זו לא תחול עליה גזירת הגירוש מן הארץ. אולם היא נשארה נאמנה לנתינות הבריטית ולא רצתה להחליפה בנתינות העותומאנית. תחילה הגן על חנה פרנקל וילדיה הקונסול האמריקאי, מכיון שראש־המשפחה התגורר אז באמריקה, אולם עם כניסת אמריקה למלחמת־העולם יצא גם הקונסול את הארץ, ומשפחת פרנקל נשארה במצב חמור מאד, באין תומך ומגין עליה מעריצות הרשות הצבאית והאזרחית.
חנה פרנקל לא התאוננה בשום פעם על מר־גורלה, ונשאה את סבלה בדומיה. סיפוק אחד מילא את נפשה, שבניה מתחנכים בגימנסיה העברית, בסביבה עברית וברוח לאומית.
סבלה גדל ביותר בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו בערב פסח תרע“ז. מניסן תרע”ז עד חשון תרע"ט התגלגלה במושבה יבניאל בגליל התחתון.
רק עם גמר המלחמה חזרה חנה פרנקל עם בניה לתל־אביב. לאחר זמן קצר הופיע גם בעלה שלמה פרנקל במדי־צבא, הואיל והצטרף לגדוד היהודי האמריקאי. אם כי היה אז כבר בגיל העמידה (בן 45), התנדב בין הראשונים ללגיון היהודי, שהשתתף אז במערכות המלחמה.
והשמחה היתה גדולה במעון משפחת פרנקל. הבנים התבגרו, גמרו את הגימנסיה “הרצליה”. הבכור יהודה (כיום: נדיבי) נכנס לשירות הממשלה בשלטון מחוז יפו.
אף האח השני בנימין נתקבל לפקידות הממשלה. השלישי, הרצל, הלך ללמוד באוניברסיטה בלונדון.
אולם האב נפצע קשה בתאונה על אניה אמריקאית, עוד בהיותו בגדוד, ומאז סבל מיחושים עזים וממושכים בגופו, ובשנת תרצ"א הלך לעולמו.
האלמנה חנה נדיבי־פרנקל קיבלה את המכה האנושה מתוך גבורה נפשית והתנחמה בזה, שזכתה לגדל ולחנך את ילדיה כבנים נאמנים לעם ולארץ.
הבכור, יהודה נדיבי, עבד שש שנים באגף המושבות העבריות שבשלטון המחוז ביפו. ומשנת תרפ"ד הוא מכהן בעירית תל־אביב כמזכיר כללי; הבן השני שרת בתפקיד חשוב במשטרת ארץ־ישראל, והשלישי עסק בעניני כלכלה.
הגב' חנה פרנקל זכתה לראות נחת־אם בצאצאיה, והללו נהגו בה “כבוד אם” במלוא משמעות המלה, בשנותיה האחרונות התמסרה לעסקנות בכמה מוסדות סוציאליים בתל־אביב, עד יום מותה בט' תמוז תש"ב.
ותיקי תל־אביב לא ישכחו את האשה האצילה הזאת, מן האמהות העבריות הראשונות שהקריבו את כל תענוגי חוץ־לארץ, כדי לחנך את בניהן ברוח עברית לאומית בארץ־ישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.