אשת־נעורי שרה־בליומה לבית ניסן ופסיה בילוצרקובסקי ז“ל, מתה ביום־הולדתה, במלאת לה ארבעים ושלש שנה, בכ”ג מנחם־אב תרפ"ג.

עשרים ואחת שנה לוותה אותי בדרכי כרעיה נאמנה, הלכה אחרי במדבר החולות של תל־אביב, בארץ לא זרועה ולא בנויה, סבלה בסבלותי ושמחה אתי יחד על כל נדבך חדש ועץ חדש. היא היתה אחת מחלוצות העיר העברית היקרה לי כל־כך. אציב בזה ציון־זכרון לאשת־נעורי.

אביה של שרה־בליומה, ר' ניסן בילוצרקובסקי, יליד ברדיצ’ב, היה מראשוני חובבי־ציון, ולאחר הקונגרס הציוני הראשון הצטרף להסתדרות הציונית. שרה־בליומה היתה בת יחידה. עם קבלת תעודת הבגרות בבית־הספר התיכוני הרוסי בייליסבטגראד אמרה ללמוד רפואה, אך שערי האוניברסיטאות ברוסיה היו נעולים בפני המתלמדים היהודים. זכות הכניסה היתה מוגבלת ב־3%–5%. היא רצתה לנסוע לצרפת או לשווייץ, לשם לימוד, אך הוריה התנגדו לכך.

הכרתי את הבחורה היפה והמשכילה, שהיתה בת יחידה להוריה, בשנת תר"ס בכינוס ציוני בייליסבטגראד. הנוער הלומד השתייך ברובו לתנועות מהפכניות, כמו: סוציאל־דימוקראטים (ס.ד.), סוציאל־רבולוציונרים (ס.ר.), בונדאים ואנארכיסטים. אך שרה־בליומה לא הלכה אחרי האור המתעה של התנועות הבינלאומיות, כי־אם הצטרפה למחנה הקטן, אשר העיז להרים את דגל שחרור העם היהודי ותחית תרבותו וארצו.

כשנוסד “אוצר התישבות היהודים” בלונדון על־ידי ההסתדרות הציונית (תרנ"ט–1899), התנדבה להפיץ את מניותיו. וכשנוסדה הקרן הקיימת לישראל (תרס"ב–1902), היתה מן המתרימות הראשונות בעיר־מגוריה, וכן לגבי הפצת מניות בנק אנגלו־פלשתינה מראשית הווסדו בתרס"ב, וכן בהוראה בשעורי־ערב לגדולים ושעורי־שבתות.

בכסלו תרס“ב התארשנו, ואחר כך באנו בברית הנשואין בחמשה־עשר באב תרס”ב.

בשנת תרס“ה החלטנו לצאת את רוסיה ולעלות לארץ. בראשית תרס”ו חיסלנו את עסקינו בייליסטבגראד, ובשבט תרס“ו באנו לאודיסה. בתחילת אדר תרס”ו עלינו בחופה של יפו.

החיים ביפו בימים ההם היו לא נוחים. לא היו שום מקומות בידור: תיאטראות, קונצרטים, בתי־שעשועים, בתי־קולנע וכו'. הישוב היהודי אז ביפו היה דל ומצער, והעולים החדשים היו מפוזרים בשכונות הערביות.

ומה גדלה שמחתה של שרה־בליומה, כשראתה את תכנית הבנין להקמת פרבר־גנים מודרני בצפונה של יפו הבנויה. והיא היתה מאושרה כשזכתה להיות מן המיסדות והבונות הראשונות בתמוז תרס“ט, ואחר כך מן המתישבות הראשונות, בבית הבלתי־גמור, בחשון תר”ע.

לנגד עיניה של הנחשונית, שקפצה לים־החולות בראשית הווסד השכונה, החלה תל־אביב לחרוג ממסגרתה הצרה ועמדה לפני הרחבת גבולותיה לכל רוחותיה. ובעצם התפתחות הבניה בתל־אביב פרצה מלחמת־העמים הראשונה בעשרה באב תרע"ד (1.8.1914). החלה פרשת המצור על תל־אביב על־ידי הרשות הצבאית התורכית, חפושים ומאסרים של ראשי תל־אביב. חלק מיהודי תל־אביב ויפו גורש לפנים המדינה ומחוצה לה, וחלק יצא את הארץ מתוך בהלה וחרדה. תל־אביב התרוקנה מכמה וכמה ממיסדיה בוניה ומתישביה הראשונים ונשארנו במתי־מעט.

האשה הצעירה, שרה־בליומה, שהיתה קשורה בכל נימי נפשה לתל־אביב, לביתה ולמשפחתה, נשאה בדומיה את הסבל הרב של התושבים כולם ושל משפחתה הקטנה בפרט. ובאחד הימים, בניסן תרע"ז, באה פקודה מן השלטונות הצבאיים לפנות את תל־אביב ויפו תוך 24 שעות. קשה היה לכולם לצאת את תל־אביב, ושבעתיים קשה היה לשרה־בליומה להפרד מביתה, מרהיטיה ומכליה, ומפנת־החמד תל־אביב, אשר היא זכתה להיות מראשוני־ראשוניה. אולם פקודה צבאית היא פקודה שאין להתעלם ממנה.

בערב פסח תרע“ז יצאה משפחתנו מתל־אביב, וההליכה ברגל עד רחובות נמשכה כעשר שעות. עייפים, יגעים, רצוצים ושבורים הגענו לרחובות. הסתדרנו על ערימות החבילות שהובאו מתל־אביב, ובאותו ערב ערכנו את ה”סדר" של פסח תרע"ז. לאחר ארבעה חדשים עברה משפחתנו לשפיה. הנסיעה בקרונות־משא וההליכה ברגל ארכו יומיים. תנאי השיכון בשפיה היו קשים עוד יותר מאשר ברחובות. בשני חדרים קטנים חרבים ועזובים ללא חלונות ודלתות, ללא מטבח וחדרי־שמוש הסתדרנו איך־שהוא, ועל ידינו שני חניכי הגימנסיה “הרצליה”, אשר נותקו מהוריהם ברוסיה.

לאחר שנה ושלשה חדשים – בחשון תרע"ט – זכתה שרה־בליומה לשוב עם כל יתר הגולים לתל־אביב.

לאחר ימים ספורים הושב הכל על כנו, ושוב נכנסה למסלול החיים המסודרים בתל־אביב שלה. ומה גדל אשרה, כשזכתה ללדת את הילד הראשון בשנה ה־17 לנשואיה, ויקרא שמו בישראל “שמעיה” (כשם סבא ז"ל).

שרה־בליומה כאילו קמה לתחיה, חידשה את ימי נעוריה, יפתה והתאוששה, אהבה והשתעשעה עם בנה.

בינתיים התגברה תנועת הבנייה בתל־אביב. באו אלפים ורבבות עולים חדשים, שסייעו הרבה לביסוסה ולפיתוחה של העיר העברית הראשונה. אך ימי אשרה לא ארכו. מות אמה בגיל 62, בתמוז תרפ"ב, דיכא את רוחה, והיא התאבלה עליה זמן רב.

באחד הימים – כ“ג מנחם־אב תרפ”ג – קמה משנתה במצב־רוח של דכאון וסיפרה לי, כי ראתה בחלומה, כי נכנסתי לרחוץ בימה של תל־אביב, ואחד מדגי־הים הגדולים תפס אותי ברגלי ומשכני ללב הים ועקבותי נעלמו מעיני הרואים. היא בקשתני לא לרחוץ באותו יום בים, ואני מלאתי את בקשתה.

הלכתי למשרדי בעיריה כדרכי יום־יום. לאחר שעות מספר הבהילוני לחוף־הים, ומצאתיה שוכבת באולם הרחצה שעל שפת הים בלי הכרה. באותו מעמד ספרו לי חברותיה, כי בעת רחיצתה בים הרגישה חולשה וביקשה לעזור לה לצאת מן הים. ברגע שפלטה את המלים האלה מפיה, הותקפה על־ידי שפך דם במוח, נפלה ולא זכתה לראות שוב את אור החיים.

תהיה נשמתה צרורה בחיי חלוצות הישוב וראשוני תל־אביב.